עין איה על שבת ה נט
<< · עין איה על שבת · ה · נט · >>
(שבת נו.): "א"ר, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, "מדוע בזית את דבר ד' לעשות הרע", רבי אומר, משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו "ויעש", וכאן כתיב "לעשות", שביקש לעשות ולא עשה".
הנטיה המוסרית הישרה, היא ג"כ ראויה להצטרף לנטיית הדרישה והחכמה, אלא שצריך להתנהג עמה במשפט כראוי. ע"כ, אין ראוי לעזוב את ההרגש הפנימי הנטוע בלב כל אדם ישר לבקש להצדיק את אבותיו, בפרט הנודעים למעלה ולשבח. ועלינו לדעת שבכל הפתחים שנתן יוצר האדם בקרבו לבא על ידם למחקרים טובים אמיתיים ומועילים, נחשב ג"כ זה החפץ של קיום דברי חכמים מכובדים, ודרישה לשבח את הגדולים והחביבים ביותר, אשר עם אמנם בכל מקום שאין שום אופן לבא בדרך האמת לא יהיה שם משוא פנים, אבל בכל מקום שהדרכים שקולים, והשערים, שערי העבר, נעולים לפנינו בפרטיותם, ראויה היא הנטיה הטובה והעדינה הזאת, שמתגברת ביותר בלב בנים [] את אבותיהם הראשונים, לקחת חלק בהכרע הדעת, לפנות למקצע הדרישה בדרך הזכות והכבוד ככל אשר תוכל יד האמת והיושר להגיע. אמנם באשר יש בנטיה זו ג"כ עקבות של חפץ משוחד, אע"פ שהיא טובה וישרה, ע"כ היא צריכה לבחינה יתירה יותר מדרשה אחרת שאין הפניה התכונית קרובה לה, אבל אחרי הבחינה וההתאמה למשפטים אחרים, הענין בא לבירורו הראוי. ע"כ, אע"פ שעצמותה של הדרשה מ"לעשות", שביקש לעשות, קרובה היא לדון, מ"מ רבי , כיון דאתי מדוד , ונטייתו רבה לדרוש בכבודו וזכותו, לא הסתפק באפשרות הלשון לבדו, עד אשר בירר ע"י הקפה כללית, שבכ"מ [] כתוב לשון עבר, "ויעש", והיה ראוי לכתוב ג"כ ועשית, ובזה יוצאת הזכות שבקש לעשות ולא עשה . והבקשה לעשות, באיש גדול, המעמיד ממשלה וממלכה רבה, שצריך שיהיה רוחו גדול ונאדר, וחפצו כביר, וכחותיו כוללים עזוז חיים גדולים, הוא ג"כ זכות גדולה, שאמנם נסתמנה גדולתו במה שלא עשה, כי נשמרה רגלו מלכד ברצות ד' דרכיו . אמנם זאת ההכנה של בקשה לעשות הרע, שהיא אות על הגדלת הנפש ועז כחותיה, שכפי גדולת חובת פעליו וגבורת עז נפשו ראויה להמצא בו במדה אדירה, הוכיח הנביא שזאת הבקשה היתה ראויה להתראות ע"י אופן מכובד, באופן ציורי פנימי באיכות הלך הנפש והתעלות כבישת כחות גדולים מהתפרצם, והתהפכם לטובה ולגבורה עליונה ומועלת באומה ובעולם, ומדוע הי' הדבר, "כי בזית את דבר ד'" לזה הצורך של בקשת עשיית הרע בעיניו, אע"פ שזאת הבקשה בעצמה טובה היא, שראוי שיהיו הנטיות הנפשיות בלתי מוגבלות באדם גדול רב ושליט, והאפשרות (על) [] הרע והכרת נטייתו תהיה חיה ואדירה, שרק עם זה יוכל להפנות כח חיים עצומים לברכה לאדם רב. אבל בעצמות הענין הוא מזכותיה דדוד, כן ממה שלא עשה, כן ממה שבקש לעשות, ומזה ידענו כמה גדולה היא פעולת צדיק כביר רב כח לב כזה, שאפילו הצד הנטפל שבנפשו הוא רב אומץ, ולא חסר מאומה מכל עצמת חיים, וכמה נפלאה היא המלכות והקדושה, שכל אלה נצמדו לעבודה עליונה, לרומם שם ד' ועמו לעד. נט. . עפ"י משלי ג, כו. . עפ"י שם טז, ז.
<< · עין איה על שבת · ה · נט · >>