עין איה על שבת ב רפח

(שבת לד.): "עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי צייניה".

לעולם צריכה ההוראה החיצונה להתאים אל המבוקש הפנימי. ע"כ בהיות המגמה הפנימית אז להרים את קרן הדור שהושפל, ולעודדו עד אותו רום המצב שעמד בו לפחות בימי דור הקדום לפני ירידתו, שהיה דורו של בן זכאי, ע"כ התחיל להראות הדמיון במעשה, ונכון הדבר שההוראה המעשית על הדרישה של עילוי הדור בריבוי אור אלהי פנימי, עד שמסבתו יבא הדבר למעט בספיקות וטרחם, ולהתאים את אור התורה אל דרך הבירור והודאי. זאת הנטיה בעצמה צריכה תיקון מרובה מפני האנשים הזרים, אותם שאינם ראויים להבין עומק הכח הזה, וחושבים שהנטיה של הקולא והיתר המעשי של עול הספק זהו עצמו הפרי, ומזה יוכל לצאת ג"כ צמח מר של זילזול כח זהירות המצות והכרת ערכן. ע"כ נאות למחשבה זו התורמוס, הפרי המצויין, שצריך דוקא תיקון מרובה ובישול מרובה, מאותן שברא אלקים לעשות ולתקנמי. אמנם אחרי התיקון והבישול יהפך ממר למתוק, ויאכל בקינוח סעודה להיטיב הטעם ולפנקו. והנה התעלות הרוח ע"י רוח ד' השופע על יראיו, מסוד ד' להם, אינה צריכה להרבות בכמות של המופתים והבירורים, כי עיקרו הוא האיכות המצויירת בבטחון עצום, בלב הישרים שאור ד' עליהם זרוח. ואותו הבירור בעצמו שלב הפוסח על שתי הסעיפים מצד חולשת נפשו וריחוקו מאור השכל הטהור המתנשא מכל מחשכי החומר יהיה בו מסופק, יכיר איש האלהי בירורו כנכון היום, (משלי ד יח): "אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". ואותו המעמד המלא אורה שהוא מחובר לא רק עם ההכרה ההגיונית הצמצומית בשכל המופשט לבדו, כ"א גם בכל הליכות החיים וכל הכחות של הגוף והנפש בעילויים המלא, עד כדי קרבת אלהים היותר שלמה ואפשרית בחק האדם, היא בעצמה היא נותנת עז וגבורה להפליא לעשות כל אשר יצא מפי צדיק, (איוב כב כח): "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור". ע"כ דיו הוא המופת הפשוט כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה, מפני שהתחבר עם איכות ההכרה הפנימית שאי אפשר למוסרה בסימנים חיצונים. ומעמד כזה מגיע כבר להפליא פלאות, (קהלת ח ד): "באשר דבר מלך שלטון", (תהלים פד ו): "אשרי אדם עוז לו בך".

<< · עין איה על שבת · ב · רפח · >>