עין איה על שבת ב רלח

(שבת לג.): "שמואל הקטן חש ביה, אמר רבונו ש"ע מי מפיס, אתסי".

האדם הוא נתון במיצר בין נטיותיו, והדרך הממוצע לגמרי קשה מאד להגיע אליו, ואין עומדים על הלכה זו אא"כ נכשלים בה. והכשלון של הצדיקים הגמורים הוא בהכרעה לצד גרעון הכח החמרי, עד שהם מתיסרים ביסורים של אהבה הללו, למען יתברר להם המשקל הנכון איך לפלס כל הדרכים במשפט ולתן לכל כח חוקו במילואו. הטובה הפרטית לצדיק אמנם היא יוצאת מתוכחת מוסר כזאת למען ידע איך לאחוז את הקו היותר מדוייק בהליכות חייו, אבל בחרדתו על ההשפעה היוצאת ממראית תוכחתו כלפי חוץ, באין משכיל לדעת עד עומק סוף דעתו, והמסתכל החיצוני אולי עוד יוכל לחשוב שהעונש נכרך כפי הרגיל ברב חטאות האדם בנטיה יתירה לצד החומריות, וזה יוליד מושגים מטעים לחשוב שגם דרך הקודש של אותו צדיק עוד אינה מספקת לההרחקה הדרושה מהכרעה לצד החומריות, ויצא משפט המוסר מעוקל. וגם רבים יתיאשו מהתחזק בדרך ישרה בראותם שלא יוכל האדם לזכות ארחו, וגם אם יתרחק הרבה מכל דברים יתירים מעניני הנטיות החמריות עוד לא יצא ידי חובתו, וכ"ז הוא נגד מטרת ההדרכה הישרה שכל איש צדיק חפץ שיצא מגרמתו לעולם. וכיון שהטובה המוסרית שלו תוכל להיות לאחרים תקלה, ויתר על טובתו המוסרית שהיתה כפי הרגיל מתקבלת אצלו, וכפי רוב דאגתו לפעולה המוסרית הכללית כראוי לעבד נאמן לשם ד' אלהי עולם, "רצון יראיו יעשה"י, ע"כ איתמי.

<< · עין איה על שבת · ב · רלח · >>