עין איה על שבת ב קפז

(שבת לב.): "רכ חמדא אמר שכקא לרויא דמנפשיה נפיל".

חק חקק האדון ב"ה בעולמו, שביראת ד' יהיה מבטח עז ומעז ביום צרה . וכאשר הכחות הרוחניים המה מסעדים את האדם גם בעת אשר גופו יסבל ממשא של יסורים ומכאובים, כי "רוח איש יכלכל מחלהו" . אמנם אי אפשר להמצא אור ד' בלב בעת צרה, כ"א כשיקדים האדם לקדש דרכיו בדרך ד' בעת טובה, שאז בעת צרה יתלקטו כל המחשבות והרגשות הבאים לרגלי דרך ד' הישרה ויאירו בנפש אור תקוה בטחון ועז, המבליג על כל בעותי שאול שמתגברים בעת צרה. ע"כ בתולדה האנושית שבעקב הנפילה המוסרית צריכה להתקן ע"י מכאובים של חבלי לידה, הנה כפי ערך השמירה של תמימות דרך החיים, כן יהיה מקור לאור האומץ של הרוח להתגבר במנוחת נפש ותקוה בישועת אלהי יעקב מושיע בעת צרה, עד שתתן עז לחזק את הרוח ולהתגבר על החבלים הנוראים ולצאת מהם בשלום. מה שאין כן האשה שבזדון רמסה את קדושת דרך ד', שע"י המון הירידות המוסריות כבר רחקה מאור ד', מטובו ותוחלת ישעו. אז בעת בא חבל לה, לא יוכל אור ד' המתמלא בכל לב תמים וישר להיות מעז לה. ע"כ באין התעודדות הרוח, אין יכולת לפי הטבע החומרי בפעמים רבות להיות עומד לפני מכאובים הנוראים של חבלי לידה, עד אשר באפס מקור חיים מקרבת ד', יען כי כבר אבדה דרך בהשתכרה ביין תאוה וגאות רמיסת קודש, ובעת צרה לא יעמוד הרוח אם לא קדם לו מכונות דרכי יושר במעמד השפוי, ע"כ מנפשיה נפיל. וכל אלה מדרכי ד' הטוב, אשר חשב מחשבות לרומם את כח קדושת הנפש האנושית שירדה פלאים, שיהיה כח מכריח בעת הלידה להתנוצץ על הנפש משגב עז של שם ד'בעת אזלת יד', וזה ישים יסוד לרושם של הכרת כבוד ד' והדרת קדושת דרכיו הישרים על דרך החיים בכללו.

<< · עין איה על שבת · ב · קפז · >>