עין איה על שבת ב קכא

(שבת לא.): "הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל".

לפעמים מתגברת באדם מדה אחת רעה מפני מאורע של שעה שנתעורר הרבה לעשות זר מעשהו, ובזה כח הסבלנות יש לה יתד לתלות עליו. אבל כשמתגבר הדבר שגם אחרי המנוחה וישוב הדעת חוזר לאולתו, אז הדבר נודע שעצם הרע כבר קנוי בטבעו קנין חזק, וכגון זה ראוי לכעוס ולזרוק מרה של קפידא. ע"כ הלך והמתין שעה אחת, להורות שבחזירתו אח"כ בהקנטה ובפריעת כל נימוס, אין זה דבר מקרי כ"א הסכמה חזקה קבועה ומיושבת. ולא די שאינו חוזר 'בו?' ממרדו על מה שעבר וכליותיו לא ייסרוהו על אשר פגע בכבוד נשיא אלקים, כ"א עוד יוסיף סרה אחרי עבור שעה ראויה לשובב נפשו, ולהמשיך עליו עכ"פ מורא רוממה מהדרת חכמתו וענותנותו. וכאן לא עבר על פתח ביתו כבא במקרה, שזה הי' מה שיחזק את ההקנטה בפנים הראשונים, שכבר הורה כמה הוא נוהג קלות ראש קיצונה בכבודו שאינו מוצא שום צורך של הכנה להטרידו ולא ללכת אליו בדרך מחשבה תחילה. וכיון שכבר הורה זה ולא עלתה בידו להקניטו, חשב שיותר טוב ההוראה המכוונת שכל מגמתו היא להרעימו ולבזותו. ע"כ הלך וחזר ביחוד ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל בקשיות עורף נפרזה, שתחת שבתחילה הבליטה הקריאה רק את קלות ראשו כנגדו, שכדאי בזיון וקצף גם עלי', עכשיו הבליטה הכוונה המכוונת להרעימו ולבזותו, שזה מגדיל כח הניסיון וערכו.

<< · עין איה על שבת · ב · קכא · >>