עין איה על שבת ב צט

<< · עין איה על שבת · ב · צט · >>

(שבת ל:): "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה".

השראת השכינה, ההוד האלהי על הנפש, אי אפשר כ"א כשהיא עומדת שלמה בכחה הציורי והמעשי ע"פ אותו האופי והתכונה שנוצרה לה. רק אם הנפש היא שלמה בכחה הפנימי ע"פ טבעה השלם, לא נפגמה ולא נתקלקלה מתכונתה הטובה בטבע יצירתה, רק אז היא מוצאה את עצמה נחלק אחד מהאור הגדול האלהי המופיע בכללות המציאות, המחיה את כל המעשים והברואים ומוביל אותם למטרה טובה עליונה גדולה ואדירה, שראוי לשמח עליה עד מאד "כי שמחתני ד' בפעלך". ע"כ רק בהיות הנפש מוכנת מצדה אל השלמות הציורית בשמחה, ע"י הסתכלותה החודרת בהוד האלהי הזורח בכלל המציאות שעל ידו היא מקבלת את פני קונה באהבה ויראת רוממות, ואל השלמות המעשית, שאותה השמחה שהיא מוצאת בנפשה היא מחברתה דוקא אל המעשים המביאים את הטוב המוחלט לעצמה ולכלל המצוי, היא השמחה של מצוה, רק אז היא מוכנת להשראת השכינה. אמנם בהפגם כחה הציורי או המעשי באיזה צד מהפגימה שתהיה, לא תוכל למצא בנפשה יסוד להעריך את ההקבלה אל הזוהר האלהי הכללי שהוא הולך ומחיה אורה של שמחה ושפעת החיים המעשיים את כלל המציאות. ע"כ אם הצד המעשי שלה נפגם ע"י עצלות, המורה חסרון הכשר לצד המעשי, או עצבות שבאה ע"י חסרון כח הציור מהשקיף אל אמתת החיים כמו שהם נשפעים מחסד האלהי הכללי בכלל המציאות, שבהיותו נשקף בנפש הוא ממלאה שמחה ומגרש כל עצב, אמנם כשם שהנפש נפגמת כשיהיו ציוריה ותכונה שלה המעשית, ההיפך מהוד החיים המלאים שהולכים בחסד אל בכל שדרות המציאות הגדולה והכללית, כמו כן אם כח הציורי להיות שמח ועלז וכח המעשי להיות מוכן לפעול אמנם יהיו בנפש, אבל לא יתאימו בפנימיותם לאותה המטרה שההוד האלהי מושך את המציאות לה, גם אז תמנע האורה האלהית מלחול על הנפש ההיא. ע"כ כמו שהעצלות מעבר מזה מחשיכה את הכשרון המעשי ומבדילה בין הנפש ליוצרה, והעצבות מחשיכה את הכשרון הציורי, בהיות שתיהן ההיפך מהזוהר האלהי המלא חיים וחדוה, "עז וחדוה במקומו" , כן בהיות ציור השמחה קשור אל דבר בלתי תכליתי, שאע"פ שלכאורה יש לעצם הציור איזה דוגמא עם האור הכללי של החיים שבחסד עליון, הם מושפעים על כלל המציאות. אבל אותו הדמיון אינו כ"א בערך הצד החיצון של הציור שלא עליו נוסדה מציאותו, אבל בערך אמתת מהות הציור הנהו רחוק מהאורה האלהית כמרחק הציור של העצבות מזוהר החדוה האלהית המלאה את כלל הבריאה. ע"כ השחוק המרתק את השמחה לדברים של תוהו הוא מונע את האורה האלהית והשראת השכינה מלחול על הנפש, מפני שמטביע בקרבה ציור ההפכי באמת מציאותו אל הציור שאנו יכולים להשיג בהשקפתינו על ההארה האלהית שאנו משיגים בכלל המציאות, שאנו משיגים בכלל את ציור השמחה מפני התכלית המעולה הנמשכת ממעשים הטובים והכבירים מהשפעת החסד והחיים ההולך ואור. ולענין הצד המעשי והכשרו שצריך להמצא בנפש בתור דוגמא לשפע הכח המעשי המלא של אל פועל ישועות, אדון כל המעשים, אמנם צריך כח המעשי הזה להיות מקושר למעשים תכליתים המביאים ברכה לעולם. אבל קלות ראש, היא אמנם הכנה מעשית שהאדם קל בתנועתו ואיבריו ממהרים לפעול, אבל מה יפעלו באין הכרע של דעת ובאין משמעת אל השכל ואור התורה והמוסר, רק ככל העולה על הרעיון הנקלה. הכשר לכח מעשי ריק כזה הוא מונע את האורה האלהית מלהאיר בעמק הנפש לא פחות מכח העצלות, ההפכי ג"כ בחיצוניותו לכח האלהי הפועל והמחיה המלא את כל היקום. והנה העצלות והעצבות מעבר מזה הוא כח הפכי שלילי, השחוק והקלות ראש מעבר מזה הוא כח הפכי חיובי. אמנם ישנו עוד אופן אפשרי למצב הנפש בשני כחותיה המעשי והציורי, שלא יהיו לא שלילים ולא חיוביים, ומ"מ כשהם פועלים למלאות את הנפש אינה מוכשרת למצא בעצמה כח דומה ומקביל להאור האלהי, יען כי כח החיים כשהם באים מעין דוגמא של מעלה הם מלאים עצמה, בין בכחם הציורי בין בכחם המעשי, ואז הם מקבילים לעומת כח החיים הכללי השופע בחסד אל בכל המציאות כולה. אבל בעת תשפל הנפש בכחה הציורי ולא תמצא בקרבה אך למלאות נפשה בציורים חדשים מרהיבים שהם ממלאים אותה שמחה, כ"א בשפלות ידים תחזור על ציוריה הנמוכים ההולכים ברפיון ובלא שום כח אדיר, זה המצב מביא את השיחה, הרבות בדברים בעד גרעין קטן של רעיון, מפני שהנפש משתוממת ואינה משיגה את כח החיים הציוריים במילואם, ע"כ היא סובבת על מרכז קטן ומרבה עליו שיחה, היפך מההארה האלהית החיה ופועלת חדשות בכל עת ובכל רגע. והכח המעשי המקביל למצב ציורי כזה, יהיה דנרים וענינים בטלים שאין בהם כח חיים אדיר ותכלית רמה ונשגבה. אלה שלש הנטיות, בין בצד המעשי, בין בצד הציורי שבנפש, הנה נוטות מהתכונה הטבעית האמיתית שבנפש, שעל זה עשאה האלהים ישרה, להיות מוכנת להתמלא בכחה הציורי בשמחה ומתחברת מיד לכחה המעשי שתהיה השמחה של מצוה, רק אז היא מתפתחת כראוי לה ומוציאה אל הפועל את הגנוז בתוך תוכה מהאורה האלהית בהיותה גם היא פרט אחד מכלל המציאות השואב חיים ואור שמחה מהאור האלהי מקור החיים והשמחה, והוקבל ביותר כח שמחת המצוה המאחדת את כח הציורי השלם עם הכח המעשי במקרא שכתוב " ועתה קחו לי מנגן". הניגון המעשי הפועל בכלים מעשיים, כשנערך לתכלית נשגבה, הוא אות חי על התחברות כח הציור הפנימי המושג מחדות ד' אל הכח המעשי הנוטה ג"כ לדרכי ד' להרבות חיים וחסד בעולם. "והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'" , לעשות בשמחה ובטוב לב המשכת הטוב והחסד בפועל שהיו אז נצרכים לה ע"פ המצב להמשיך ג"כ חסד עליון וטובו על יד נביאו ההולך בדרכיו אשר נפשו דבקה בצור מעוזו. "ואני בד' אעלוזה אגילה באלהי ישעי" .

<< · עין איה על שבת · ב · צט · >>