עין איה על שבת ב ד

<< · עין איה על שבת · ב · ד · >>

(שבת כא.): "תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם מהם היו מפקיעין ובהם היו מדליקין, שמחת בית השואבה שאני".

הכחות האנושיים מתחלקים המה לשתי מערכות, כחות נפשיים וכחות גופניים. יסוד הכחות הגופניים השפלים המה כח הצומח וההזנה והנמשכים עמהם, בתור פועלים בלתי מרגישים. והנה הציור המעולה, שכל הכחות המתיחסים אל הגוף אמנם יהיו נמשכים לגמרי אחרי האורה של שמן השכל, דבר זה יתכן רק בפעולות הנפשיות של הנפש החיונית, שהמה ג"כ כחות בגוף, הקנאה התאוה האהבה והשנאה, ויתר הנטיות, הציור והמדמה, המתעורר והמתפעל, כולם יהיו מוכנים לפעול מטבעם לפי תכונת השכל המקבל מאור מאורה של תורה. אמנם הכחות השפלים, כח הזן והצומח וכיו"ב, אין התעודה האנושית באה שהם ישנו סדר טבעם, הם צריכים לפעול ע"פ טבעם כדרך בריאותם הבריא והחזק. אמנם השכל והנטיה הטובה של הכחות הנפשיים ישעבדום לתורה ולתעודה. כן נוהג הדבר בחיי הפרט וכן בחיי הכלל. הנטיות הטבעיות שמקורן בטבע הגוף הבריא והמוצק אינן צריכות להתרעע. כי בזה כבר אינה מעלת השלימות כ"א חלישות כח וחלי רע, כ"א כח ועצמה צריך שימצא בכל הנטיות הגופניות היותר נמוכות. אמנם בכל עוזן ורעננותן יהיו משועבדות בחשק לב לתורה ולצדק האלהי. עבודת הכהנים, היא עבודת הכלל, התעלות הקדושה וקרבת ד' הרצויה בעבודת הקודש, צריכה שתראה פעולתה על הכלל כולו, ע"י הני כהני שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא. בגדי הכהנים המיוחסים ביחוד לחלקי הגוף השפלים, מקום הכחות הצומח והזן, הפועלים הטבעיים, שדבר אין להם עם השכל ועם הנטיות המוסריות, הם מורים התקדשות אלו הכחות בכלל האומה. האבנט, המכוון בתור אמצעי, בין החלק העליון מקום הכחות הנפשיים לבין החלק התחתון שבגוף מקום הכחות הגופניים השפלים, שמורה אמנם על היחש החזק שיש לכחות השפלים אל הכחות הנפשיים, עד שהקדושה המעלה את הנטיות הנפשיות פועלת להגביל יפה את סדרי הפעולות הטבעיות לצד המעלה והקדושה. והמכנסים המה ביחוד לחלק הכחות הגופניים. אמנם זאת המדרגה של פתילה שאין האור מסכסכת בה, כלומר שכבר קנין עצמי של אורה קבוע בה, שכבר היא פונה אל האור והקדושה מעצם טבעה, לא יאות כ"א לכחות הנפשיים, אבל הכחות הגופניים, שהם פועלים טבעיים שאינם מכירים את פעולתם, האור צריכה בהכרח ובצדק דוקא לסכסך בהם מצד עצמם וטבעם, הכח המעכל הזן וכל הכחות הטבעיים מצד עצמם דבר אין להם עם הצדק והמוסר. אמנם פעולותיהם הם מוסרים אל השלטון הכללי, אל השכל וכל הכחות שכבר נתקדשו בקדושתו. ע"כ אין גם בהם רע והם עומדים לשכלל את החיים בכל התרחבותם ע"פ המשקל של האורה האלהית, להורות אמנם שבעת פעולתם הם פועלים טבעיים ואין האורה נכנסת בהם, אבל כיון שהם נכנעים אל השלטון הכללי השכלי, ע"כ הפעולה כשנפעלה כבר בכחות הללו ימצא בה האור האלהי שימושו המלא. הכח הזן יזון, יעכל, יהנה ויכלכל. אבל כאשר כבר פעל פעולתו, מה יעשה בו השלטון הכללי, ישתמש באלה הכחות הנמצאים לו ע"י הפעולות הטבעיות לתכלית תעודתן, לתורה עבודה וגמילות חסדים. ע"כ האורה האפשרית להעלות היא מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם, כלומר מכחות השפלים, אחרי פעולתם בסך הכולל של תוצאות הפעולה נמצא האורה המבוקשת. כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים ימלא הבית אורה, אם שמעצמם אינם מהדברים שאפשר לאורה להאחז בהם אחיזה עצמית, אבל כ"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אור השכל וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחניים הציבו להם. אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה. אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמח בחברת הכחות השפלים, אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו, שמחת בית השואבה, "נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה". הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונשא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדש את השמחה הלאומית בקדושת הצניעות וסייגי התורה, בתיקון גדול, אנשים לבד ונשים לבד, שהוא אות על ההדרכה הכללית בכל הכחות השפלים, שהאומה בכלל שיש לה מורים קדושים אנשי קודש המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיה גם היותר חומריות. כי ע"י ריבוי אור התורה כולן יתאחדו להאיר, אע"פ שמטבען אינן נמשכות אחר הפתילה. שמחת בית השואבה שאני, הפרט אמנם יבא למדה זו באחרית הימים, שתהי' הקדושה האלהית מתגברת ג"כ על הנטיות הטבעיות, ועכ"ז תשאיר אותן עם כל רעננותן והדרן. כאשר העירו חכמים ז"ל משחיטת היצה"ר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר... ועשיתי את אשר בחקי תלכו", דיה היא הידיעה הזאת בשעתה. אבל המדה התמידית היא להכיר את הכחות הטבעיים כחקים טבעיים מוכרחים, ולדעת שמטבעם אין האורה נמשכת בהם. ע"כ צריכים הם שמירה תמידית והשפעת אורה ע"י התרבות האורה בשמנה של תורה והרוממות שתשפיע בהכחות הנפשיים, הנמזגים בגוף, שהוא הפתילה התמידית המושכת אחריה את השמן, וממשכת עמה ג"כ אותם הכחות הטבעיים להשכיל להיטיב. כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו, להקפותו, לרומם ולחזק הכחות הרוחניים המקודשים בקדושת האורה, מדליקין בו. ע"כ המדה התמידית היא שיהיו הפתילות, דוקא מאותן שמושכות אחריהן את השמן, בהן האורה נאחזת, ואליהן תכוין התורה האלהית בהדרכתה, ובזה יהיו החיים טהורים גם שמחים, שמחת בית השואבה שאני, בשמחה הכללית של כלל האומה, ראוי לשמח מאד על ריבוי כחותיה גם היותר פשוטים ושפלים. כי מצד ערך הכלל כולם קדושים ועתידים להיות לאורים גדולים להאיר ארץ מכבודם. בשגם שמחת בית השואבה נועדת לאות על תעודת הכלל העתידה, שאז יתקדשו גם הכחות החומריים הטבעיים. אבל זאת היא רק מעשה ד' אשר יפלא בעיני העם הזה. אבל דרך החיים שהוא מורה קו המדה לפעולותינו ע"פ דרכינו, אין דרך הפתילות הללו לאחיזת האור, כ"א לאותן המיוחדות לזה מתכונתן, הכחות הרוחניים העומדים לשרת את השכל ולהמלאות מאורו.

<< · עין איה על שבת · ב · ד · >>