עין איה על שבת ב ג

<< · עין איה על שבת · ב · ג · >>

(שבת כא.): "תני רמי ב"ח, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש, הוא תני לה והוא אמר לה להעלות נר תמיד כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י דבר אחר".

המשכת השמן אחר הפתילה שבשמנים של הדלקת נר שבת, והפתילה שתהי' כזאת שאין האור מסכסכת בה, תעיר עוד על השלמות המבוקשת שהיא תכלית השבת, קדושת הגוף וקדושת השכל באיזה צורה יהיו מבונים. הגוף העב והגס שכל מגמתו היא להריק כוס חיי התענוגים הגופניים אל פיהו, אין האור השכלי יכול להדבק בו, ישכיל אמנם במלאכות, ויגיד ג"כ דברי חכמה כנח עליו הרוח, אבל החכמה לא תנוח בלבבו, רגע תחול עליו רוח חכמה מצד הטבע של צלם האלהים אשר בו יצר ה' את האדם שיהי' שואף לחכמה וצדק, אבל זה יה' כרגע כי הנטיה החומרית תתגבר לכבות ולהכהות אור השכל. הגוף שהוא הפתילה שהאור השכלי נאחז בו, צריך שיהי' נטהר באופן נאות שלא תהי' האור מסכסכת בו כ"א קבועה. זאת היא תעודת מנוחת השבת וקדושתו, להעיר את האדם על חיים של מנוחה, ואי אפשר למנוחה שלמה כ"א בהיות הנטיה הגופנית כבר מוכשרת להיות נוטה מטבעה אל הקדושה הצדק והטוב. השמן, השכל, צריך ג"כ שיהי' באופן שיפעל על ההדרכה הגופנית לטובה, לא כשכל המתחכמים ללא חכמת אמת, שלמרות בינתם וחדות שכלם ילכו בשרירות לבם ויעשו כל תועבת ד' אשר שנא. החכמה הרצויה המביאה לאחרית ותקוה, שהיא באמת חכמת ישראל, היא המדרכת את האדם בפעולותיו הגופניות בדרך ישרה, השמן שנמשך אחר הפתילה.

השבת היא הוראה הפרטית על ההשלמה שירדוף כל יחיד בישראל. והנה לפעמים תהי' תכונת הפרטים שבאומה להיות התשוקה החומרית פונה אל השכל והצדק, והחכמה היא ג"כ תעזור להשכיל במעשה ולהיטיב. אבל בבואה אל כלל האומה אז יבטלו אלה התעודות, כי המגמה הכללית שבאומה תהי' רק להוסיף אומץ גופני וחומרי להרבות עצמה וחילה, מבלי להשקיף אם תרמס ברגלים כל חק ומשפט צדק. וכן החכמה ביחש האומה תפעול רק להפיץ אורה והשכלה מופשטת למען הרבות כבודה והדרה בעולם. אבל לא למען הדריכה במעגלי צדק ומשרים. והוא חזיון נמצא ונהוג שגם האומות, שאנשים פרטיים כבר נמצא בהם שעורגים אל הצדק והיושר, האורה והחכמה, אבל הכלל, הכח הלאומי, מתנשא רק באגרוף ובחזקת יד, לא ידע רחם ולא יכיר יושר, וחכמתו תשמש רק להוות בצעו. לא כאלה חלק יעקב, כל כבודנו הלאומי הוא המושווה עם הכבוד הפרטי, חוקי ד', החוקים והמשפטים הצדיקים, הוא כבודנו נגד העמים, והמה מעמידים את חיי הכלל צדיקים וטהורים כחיי הפרט. החכמה הכללית הלאומית, כחכמת היחיד הפרטי, תרדוף ביחוד לישר הדרכים המעשיים להכיר לידע להודיע ולהודע, כי דעת ד' האמתית היא עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ד'.

ע"כ הפתילות והשמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, ההוראה שיש במצב הגופני שראוי שיהי' מטבעו פונה אל הקדושה והצדק, וכן במצב השכל והחכמה שיהי' פונה אל הישרת המעשים בפועל, שימשך אחר הפתילה החומרית ולא ישוט רק באויר, לשאוף רוח התחכמות בלא תוצאות מעשיות טובות וצדיקות, כשם שהוא תעודת הפרט כן היא תעודת הכלל, אין מדליקין בהם כמקדש, ששם אור הכלל מראה פעולתו וקדושתו. והנה כשהנטיה הגופנית היא רק לחומרה ותאותיה הגופניות והנטיה השכלית היא רק לדברים מופשטים, א"א למצב הקדושה והמוסר הטוב להתמיד באומה, וכן ביחיד. כי אין לצדק בסיס חזק וטבעי, וצריך תמיד שיתקיים רק ע"י סיוע צדדי. למשל ההכרח של חיי החברה, "שמור לי ואשמור לך", אהוב בשביל שיאהבוך, דבר זה אינו מתמיד, כי ימצאו עתים רבים שלא יספיקו הסמוכות הללו להחזיק את היושר המט לפול, מאחר שאין לו מעיין טבעי, מקור יראת ד' וחיי צדק מאור תורת ד' שבלב פנימה מקומה, "עם תורתי בלבם". להעלות נר תמיד, צריך שתהי' השלהבת עולה מאליה, ולא ע"י דבר אחר. הצדק האלהי, הקדושה וכל המדות הטובות, צריכות שימשכו מעומק הנפש בעצם הטבע מצד טהרת הגוף ע"י קדושת המצות שבפועל, ומצד טהרת הנשמה ואור השכל ע"י שמנה של תורה. זאת היא שלהבת העולה מאליה, ולא העולה ע"י דבר אחר. כשיש לאדם בפרט ולאומה בכלל כבר קנין קבוע לקדושה וליושר האמיתי, איננו צריך עזר דמיוני לעורר רוחו לסור מדרך רעה, כי כליותיו תעלזנה משרים ו"אור צדיקים ישמח" .

<< · עין איה על שבת · ב · ג · >>