עין איה על ברכות ט פד

(ברכות נו.): "אקרינן לך אכול בשמחה לחמך וגו', לאביי א"ל מרווח עסקך ואכלת כו', לרבא א"ל פסיד עסקך כו'".

הדרכת האדם הישרה היא מורכבת מהערת התורה והערת השכל. והנה הדברים הישרים ומורגשים בישרם מצד הטבע הישר יש להם יחש עם התורה בשני אופנים, האדם שעניניו וטבעיו הולכים כשורה, הוא יתעורר לההנהגות הישרות הטבעיות מצד הטבע של הנפש הישרה והבריאה. אמנם יוסיפו לו אומץ בחזותו את הגות רוחו מפורשים בתורה, כי אז ידע שזולת נטייתו הפשוטה הטבעית יש מטרה אלהית יותר כללית ונשגבה לדרכו הישרה והרגשתו הנכונה. אמנם כשהאיש הוא אומלל מצבו הוא מצב בלתי טבעי, אם הוכה בכאב לב מעסקיו ההולכים ארחות עקלקלות וכיו"ב מצרות החיים התכופות, הוא כבר סר ממצבו הטבעי, לא יוכל להרגיש את אשר טבע הנפש הבריאה חשה ומרגשת. איש כזה צריך הוא אל הערת התורה גם לדברים שהדעת נותנת והטבע מכרעתו, לא לבד בשביל לרומם את הדבר אל ערך יותר רם, כ"א פשוט להעמידו על הראוי מצד טבע הנפש האנושית כשאינה לקויה. אכילת הלחם כשמחה, מצב השמחה וטוב לב ראוי לו לאדם מצד טבע נפשו הישרה. אשרי האיש שמצבו לא יסיר אותו מטבעו הראוי לו. ע"כ חזיון הפסוק אפשר להתיחש רק להערה של יתרון על ערך טובת הלב מצד שהוא דבר משובח מצד התורה, ע"ז האופן פתר לאביי. אמנם צייר הצד הרע שיש בהצורך להוראה מדברי תורה, על הדבר הראוי לחוש מצד הטבע ויושר הנפש עצמה. כאשר האריך החסיד בחוה"לו: שההערה היותר יקרה וקרובה לרום המעלה היא הערת השכל הבאה אמנם בסיוע של הערת התורה. והיא הראשונה, בהיותה קרובה אל האדם וממוזגת ברוחו, מתקיימת היא בו ומתפתחת במשרים גם מתמדת ברב בטחון.

<< · עין איה על ברכות · ט · פד · >>