עין איה על ברכות ז ה

<< · עין איה על ברכות · ז · ה · >>

(ברכות מו.): "רבי זירא חלש, על לגביה ר"א קביל עליה אי מתפח קטין חריך שקיה עבידנא יומא טבא לרבנן, אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן".

מדתו של רבי זירא היתה הענוה בתכליתה, על כן החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראויה בעבודת ד' ובמדות טהורות, ועל כן בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפרק הפועלים עליו ז"ל. והיה הרמז מה דחריך שקיה, שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלהית, ואם ירבה האדם לסגפו תהיה הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. על כן היתה הוראה לו עליו השלום שישוב לדרך האמצעי ולקבע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התענית. ובאשר יסוד הדבר שלא זכה נפשו בעיניו באה מטהרת הענוה על כן קראוהו קטין, מ"ש דחז"ל ביקטן, ולמה היו קורין אותו יקטן מפני שהיה מקטין את עסקיו, והיינו ממדת הענוה המשובחת מאד. אמנם בהיותה עוברת קצת על המדה, כדרך החסידים השלימים, להיות נוטה קצת אל צד הטוב שבמדות הטובות, כדברי הרמב"ם בהלכות דיעות, על כן שלבו עם זה השם זכרון העובדא דחריך שקי.

ואולי עלתה מחשבה בלב רבי אבהו כי שורש חליו כעת בא גם כן מהדרכתו הראשונה בהרחיק עדני הגוף יותר מדאי, על כן להורות לכל שאין זו הדרך הראויה ביחוד לחכמים עובדי עבודת ד' ועוסקים בתורה, כדחז"ל: האי דיתיב בתעניתא כו', על כן יעביד יומא טבא לכולהו רבנן להראות כי לחכמים אין ראוי זאת הנטיה שמחלשת את גופם. ודייקו בלשונם אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן, יומא הטבא היה העיקר בסעודתא לכולהו רבנן, להורות שהדרך הכבושה לעמלי תורה היא לאכול ולשתות ולעסוק בתורת ד' בבריות גופא. והנטיה היתירה, אם שבאה לחסיד מצויין לרגלי טהרת נפש נפלאה, איננה הדרך הכבושה לרבים.

<< · עין איה על ברכות · ז · ה · >>