עין איה על ברכות ו לה

<< · עין איה על ברכות · ו · לה · >>

(ברכות מ:): "אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, וריו"ח אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כותי' דרב מסתברא, דתניא לא עכרתי ממצותיך ולא שכחתי, לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואלו מלכות לא קתני".

הציר שעליו סובבים כל עניני ברכות הוא השלימות הנקנה על ידם בדיעות אמתיות כדברי הרמב"ם בה' ברכות (וע' מו"נ ג' מ"ד), והדיעות מביאות לידי מעשים ישרים שהוא עשות הטוב והישר בעיני ד'. ראש כל הדיעות הטהורות היא הדעת את ד' וע"ז מורה שם השם ית'. אמנם הידיעה שגורמת לישר המעשים כולם היא ידיעת מלכות ד' ית', כי יתחייב מידיעת שמו ית' ההליכה בדרכים הטובים בעז משפט מלך. ופליגי איזה דבר הוא יותר עקרי, רב אמר שהעיקר היא הידיעה האמתית, וידיעת השם ית' פועלת להישיר ממילא המעשים כולם, והידיעה בעצמה היא תכלית הברכות. וריו"ח אמר שאי אפשר שתהי' באדם הידיעה בשם ד' ויעזוב ארחות יושר. ובכלל היא [] מחלוקת אם די בהתפתחות השכל להכיר האמת להביא ג"כ את שלימות המוסר לגמרי שעוד לא הוכרע כלל בניסיון, ע"כ צריך דוקא הזכרת הידיעה הפרטית שיש לה יחש ישר לארחות המוסר והצדק, שהיא ידיעת המלכות. כי העוזב ארחות משפט יענש בעז מלך, ויש קפידא גדולה בההנהגה שתהי' בדרך ישרה. ומזה יש מקום לומר שיש הבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין, שברכת המצות הם עצמם הם מעשים הישרים שמורה מלכותו ית', ע״כ צריך להזכיר רק שמו הגדול שהקפידא של המעשים היא למען שמו. אבל בברכת הנהנין יש קפידא עצמית לשם וגם למלכות. אמנם שלא לחלק בברכות שהיא מדה נהוגה כדכתבו הפוסקים לענין נטילת ידים ועוד כמה דוגמאות. וכה"ג בברכה על הטבילה לפי דרכינו, שלאו דוקא טבילת גר היא אחר עשייתן כ"א כל הטבילות, כדי שלא לחלק ראוי לתקן שם וגם מלכות בכולם גם בברכת המצות. ע"כ אמר אביי רק כותי' דרב מסתכרא, דאין ראי' גמורה מברכות המצות דמשנתינו שבה העיקר היא הזכרת השם ית', אבל המלכות מוזכרת היא בעצמה מכיון שמשתדל האדם במצות הרי הוא מורה הודאתו על הקפדת המעשים שהוא יסוד המלכות ע"כ אינה כ"א סיוע של מסתברא.

<< · עין איה על ברכות · ו · לה · >>