עין איה על ברכות ו ל
<< · עין איה על ברכות · ו · ל · >>
(ברכות מ.): "אמר ר"מ אר" י הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מונע אסכרה מביתו, אבל כל יומא לא, מ"ט משום דקשה לריח הפה".
הערה מוסרית יש להסמיך, שעדשים הם מאכל אבלים ובמזון המוסרי ראוי לפרקים ג"כ להעיר לב על חלק המוסרי של זכרון המיתה[1] המתרגשות בעולם, ויראת העונש הפשוטה מביאה גם היא תכלית טובה ע"י מה שמשברת לבו של אדם להתרחק מגאוהו שמביאה לשכחת השם ית'. אמנם רק לפרקים ראוי להשתמש בכח המוסרי הזה, אבל לתמידות ראוי להיות משתמש בצד הגבוה של המוסר, באהבת הטוב והצדק בנועם השם ית'. כי התמידיות ברעיון המוסר הפשוט של יראת העונש מביאה לידי עצב ושיעמום, שבסתר הלב הוא מחולל דיעות רעות, כי האדם שלם בדיעותיו ובמדותיו רק בעת שנפשו שמחה, ואז שפתותיו שושנים נוטפות מר , ששמחת הנפש מרחבת את הדעת ומגבהת את הלב ביראת ד'. אבל קדרות הנפש ועצבונה מורידה את האור הנפשי עד שתקצר נפשו ולא יערבו לו דברי תורה וארחות יושר. כמו שע"י רוע העיכול יש לו ריח הפה, שלא יטעם טעם הגון במאכלו, וביותר יחסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב שנלוה אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה. כמו כן הנלקה בעצב יותר על המדה, תרד מעלת נפשו ולא ירגיש ההוד שבמאור התורה ודרכי היושר, ע"כ לא יפריז בזה על המדה כ"א לפרקים באורח חכמה, כדי להפיק התועלת הרצויה להנצל משחיתות היצר.
<< · עין איה על ברכות · ו · ל · >>
- ^ אולי צריך להוסיף: "והצרות". ויקיעורך.