עין איה על ברכות ה קיג

(ברכות לד.): "הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בסוף כל ברכה, והמלך בתחלת כל ברכה וסוף כל ברכה".

ההכנעה התכופה אם לא תתכן ביותר מהמדה בתור אדם פרטי, כי ראוי למצא ג"כ עז בנפשו למען יגבה לבו בדרכי ד', נאותה יותר למי שהמשרה תחת ידם שהם מתרוממים בטבע מפני מעמדם האיתן, וביותר שצריכים לצייר שתהי' בקשתם ראויה רק הצלחת הכלל, וגודל הערך של הכלל ראוי שיראה כל אדם יחיד שאינו ראוי להעריכו אל נכון בציוריו הפרטיים. ע"כ רק בהכנעה יכונן אמתת הרגש, שהוא מכיר ערך תעודת הכלל לא כפי מה שהוא רק מצוייר בנפשו כ"א כפי מה שהוא באמת, שהוא כ"כ נשגב עד שראוי הוא להיות כאפס נגדו, וזהו המושג בציור מפעולת השחיה. אמנם מטרות הבקשות לעולם כפולות הנה, גם הצרכים החמריים שהם רוב התפילה, אם התחלתם בהצלחה חמרית הם מכשירים את הכלל לתעודתן הרוממה הרוחנית, ע"כ תחלת הברכה מכוונת אל הצרכים החמריים, וגם בדברים רוחניים מצד הפקת החפץ הטוב הבא רק אל העם אשר אליו יכוין בתפילתו. אמנם סופה תעלה לתכלית האושר הרוחני, בבקשות החומריות ובבקשות הרוחניות לסוף מטרתם, להצלחת כלל האנושיות ויותר לכלל המציאות המחובר בלולאות של החכמה העליונה של אדון כל ית'. ע"כ כהן גדול בהיות עיקר מגמתו להרים את המעלה הרוחנית של הגוי כולו, תקבע ביותר מקום עומק ההרגש שלו לצרכי הכלל בסוף כל ברכה. ומלך, שהשלמתו כוללת בעז משפט, לבצר את כל העמדה הלאומית הרוחנית והחומרית יחד, הפרטית והכללית הנמשכת אחריה, הכנעתו נאותה בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה.

<< · עין איה על ברכות · ה · קיג · >>