עין איה על ברכות ה סג

(ברכות לב.): "תניא ר"א הגדול אומר, מלמד שהתפלל משה עד שאחזתו אחילו, כו' אשתא דגרמי".

עצמות נקראו בשמם על שבהם נצטמצם כח חיים עצום מאד אלא שההרגשה שבהם מעוטה, ובשעה שכבר אפס כח החיים הטבעים מכלל הגויה עודנו שוכן בעצמות. וזה יובן בכל כח השוכן צפון מאד בתוך תוכו של החי ואינו מורגש כ"א ע"י כח מעורר עצום מאד, ראוי שיאמר שבא מהעצום בעצמות. והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר. ולעומת המדה המוסרית ג"כ כך היא המדה שאם אפס כח החיים המוסריים בגלוי ע"י ההשחתה הגדולה של העגל, הי' צריך לזה שיתעוררו לחיים כוחות צפונים ובלתי ניכרים שבעצם הנפש שהיא נוטה לקדושה ולטוב. ובאשר הדברים הצפונים שלימותם להיות צפונים, נקרא יציאתם מטבעם חולי. אבל מ"מ ע"י זה מצילים את החיים במקום הצריך עד שחוזר הדבר לטבעו. והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.

<< · עין איה על ברכות · ה · סג · >>