עין איה על ברכות ה ח
<< · עין איה על ברכות · ה · ח · >>
(ברכות ל:): "ר' ירמיה הוה יתיב קמי דר"ז חזי' דהוה בדח טובה א"ל וגילו ברעדה כתיב א"ל תפילין מנחנא. אביי הוה יתיב קמי' דרבה חזי' דהוה יתיב וקא בדח טובא א"ל לא ס"ל מר בכל עצב יהיה מותר א"ל אנא תפילין מנחנא".
מתוך שהשכל האנושי הוא מאוחד עם ההרגשות הגופניות מפני שגם הוא כח בגוף ע"כ צריך זהירות, שאפילו בהיות השכל שולט, אם תהי' מדת השמחה שולטת בכל תקפה אולי יפנה השכל מתעודתו, ותחת השמחה הנפשית תתגנב שמחה בהמית שתסיר האדם משלימותו. אמנם זאת היא סגולת התפילין, שהם כנגד כלי הרעיון והמחשבה, להורות שיש שליטה שכלית מצד התורה האלהית על האדם באופן שאין לה יחש עם כוחות הגוף ותשוקות החומר לא יטוה מפני שהיא נבדלת מהם. ע"כ בהיות התפילין על האדם פועלים עליו פעולתם זאת, שלא ישתנה שכלו מנטיות הגוף ע"י המזג והטבע הגופני. ע"כ בהיות התפילין עליו ראוי להתיר הרחבת השמחה, "ולא יאונה לצדיק כל אוון". כי המצוה הזאת מגבלת בכחה וקדושתה את הכוחות הגופניים שלא ישלטו לנטות את השכל מנתיבתו, שבמקום המוח והלב הטבעי מונח ג"כ התפילין שבהם כלולים האור האלהי להשבת השכל שבמוח והמדות עם המחשבות הדמיוניות שבלב. אמנם יש מקום לחשוב, שאף אם נחליט שאין חיוב עם התפילין להגדיל את ערך שמחת הנפש, אבל אולי יש יתרון שלימות ע"י צמצום השמחה מצד עצמה א"כ היא ראויה לכל שלם, ע"כ לא אמר רבה, משום "וגילו ברעדה", כ"א משום "בכל עצב יהי' מותר". אמנם ע"ז ג"כ היתה התשובה תפילין מנחנא. מפני שבאמת השמחה היא שלימות לנפש ומביאה לכל מדה טובה וצמצומה היא חסרון בעצם. אלא שהדבר הכרחי מפני יצר לב האדם שלא תזוח דעתו עליו, אבל כיון שהתפילין כבר הם שמירה מעולה, לגבולי ההריסה האפשרית ע"י השמחה לבא, במדות טובות ומוסריות בכלל, א"כ שוב אין ראוי לגרע חק השמחה שמוסיפה שלימות אל השלימים העוסקים תמיד בחכמה ועבודה, שכל שיהי' לבם יותר רחב משמחה יטיבו יותר לעצמם וזולתם. א"כ כלולה בתשובת אביי הלימוד שאין אפילו מיעוט העצב יתרון מצד עצמו כ"א מצד הכרח הגוף, ובמקום שיש הגנה קדושה ורוממה אין ראוי להשתמש בה כלל.
<< · עין איה על ברכות · ה · ח · >>