עין איה על ברכות ד נב

(ברכות כט:): "בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך כו', אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה".

העוברה סובלת צער הריון, אמנם כל הצער הוא לתכלית השמחה של לידת הילדים המשמחים לב הורים, כן כל צרות הבאות על ישראל הם ודאי לתכלית טובה ונעלה, "אם יולד גוי פעם אחת". אמנם יהיו ג"כ צרכיהם לפניך. כי צרכי הזמן דורשים את שלהם ואינם יכולים להבליג ולסבול יותר מכחם, בשביל התכלית הטובה שתצא מזה בעתיד, ע"כ תשמרם ותספיק צרכיהם גם בהוה. וזה יאמר נגד דוחקם ועניים של ישראל, שעי"ז בא עוני להפרטים עד שמצטרכים לצאת במקום סכנה לצורך פרנסתם. ע"כ יתפלל, שברוגז רחם יזכור ד' ית', לאמר די בפחד הסכנה, ולשמור מכל נזק. אמנם להתנצלות על עצם הפרישה לסכנה, שאינה ראויה לצורך פרנסה בגדר הבוטח בד' באמת, כד' החסיד בחוה"ל על המפליג בארצות רחוקות לפרנסתו, שיש בזה מחוסר בטחון, מ"מ לא תעזבם גם ביד המקרה. גם בהיות שעצם הפרישה שבא לזאת המדה היא דבר עבירה בגדר שלימות הראויה. אפי' בשעה שהם פורשים לדבר עבירה יהיו כל צרכיהם לפניך. ואולי יכלל בזה עוד התנצלות, כי אמנם במדת ההסתפקות ימצא האדם לחמו לשבר רעבונו בכל מקום. אבל מה יעשה האדם האנוש, כי אכף עליו הרגלו, עד שרבו הצרכים שמרוב הרגל נעשו המותרות כמוכרחות, ובזה הכביד עליו עמל בקשת טרפו. כי אמנם השיעבוד לההרגל הוא דבר עבירה בהתחלתו, אבל אחר שכבר הוא מושל עליו בהיותו טבע שני לא יוכל לצאת מממשלתו. ע"כ יבקש שיהיו כל צרכיהם, אפילו המותרות שכבר התרגלו בהם, לפניך, ובזה תקטן האשמה של הפרישה הרחוקה לבקש פרנסתו. כי על בקשת דברים מותרים אין הברית כרותה שתמצא בכל מקום. ומי שנעשה עבד להרגלו הוא נמצא מוכרח למשוך עולו ולא יוכל להמיש צוארו ממנו גם ברצותו בזה בכל לבבו ונפשו.

<< · עין איה על ברכות · ד · נב · >>