עין איה על ברכות ג כו

(ברכות יט.): "בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתינו".

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם¹ וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית'. ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל² ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם"³. ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב. ע"כ אותן הכ"ד מקומות, הם כ"א רומז לפינה מיוחדת בדרכי הכבוד, שמהם נלמד לפרטים רבים המסתעפים לשמור את יסוד כבוד חכמים, שהוא יסודו של עולם. ואולי יסמך מספר הכ"ד, מפני שמצינו הת״ח הם יסוד קיום התורה בעולם דוגמת הכהנים והלויים, שכתוב בהם "יורו משפטיך ליעקב"⁴. וכד' הרמב"ם⁵ ז"ל, שכל אחד מבאי עולם, שנדבה רוחו לפרש מדרכי החושך ההמונים ולדעת את שם ד' ותורתו, הרי הוא במעלת הכהונה בערך אל הכלל. ומצינו כ"ד מתנות כהונה. וכבר כ' בחוה"ל⁶ שכנגדם מצינו מצות כהונה ולוי' כ"ד. א"כ ודאי ישנם כ"ד אופנים של יחש שמתיחשות פעולות הכהנים מורי התורה על העם, ויסוד כל יחש הוא מחובר בקיומו עם כבוד הכהנים המורים. ע"כ נקראו מתנות כהונה "עבודת מתנה"⁷ , ו"למשחה"⁸ לגדולה. וביארתי במק"א שמשו"ה נקראו החולין שירים, להורות שהעיקר יחשב בעיני האדם מה שנותן לכהני ד' המאירים אור תורת ד' בעולם, ולא די בהנתינה לבדה, כ"א צריכה קריאות שם וקדושה, כדי שירגיש עם נתינתו רגש כבוד להכהן המקבל, בההוראה שאכילתו היא נעלה ומקודשת מה שאינה ראויה לזר. נמצא שבכלל הנתינה אינה דיה לבדה כ"א שתעשה ג"כ רושם של כבוד, שבזה יכיר העם ערך רוממות קדושת התורה ועוצם ההצלחה שיש להולכים בדרכיה. ע"כ הפרצות בפרטן ראויות להיות נגד המעלות שגדרתם החכמה העליונה לפרטיהן, שהם כ"ד במספר, ע"כ בכ"ד מקומות, פרטיות, נרמזו מה שב"ד מנדין על כבוד הרב.

<< · עין איה על ברכות · ג · כו · >>