עין איה על ברכות ב נ

(ברכות יז.): "רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למתה הם עומדין".

נתן פתרון על מציאות היסורין בעולם, שהוא מאחר שתכלית החיים הוא המות, והאדם מוצא את תעודתו לאחר כלות חייו הארציים. הנה לולא היסורין שמחלישים מעט את קישורו לחיים הגשמיים, למען תוכל הנפש למצא מרגע מהר בהפרדה מהם, הי' קישור הנפש אמיץ באהבת החיים החומרים, והי' מונע משלימותה געגועי' אל הגוף ומקריו, כפי כח ההרגל. ע"כ יצר השי"ת בחכמתו, שהנפש לא תמלאי ולא תמצא קורת רוח בעוה"ז, באשר סוף אדם למות, וסוף בהמה, שאין להם נפש מרגשת הרגשה עמוקה, היא לשחיטה. שנעשה מיתתה בבת אחת ואין צורך להעתיקה לאט לאט מכוסף החיים, עם שהכל למתה עומדים, ע"כ תפס ציור השחיטה, שהיא ההעתקה מהחיים בלא הקדמות קודמות להחלישם. והוא הדין שבע"ח המתים מתה טבעית, אינם בעמל האדם הרואה בחייו הרבה תלאות ומכאובים, עד שבאריכות ימיו הוא מוצא מנוחה במתתו והיא לתכלית מנוחת נפשו, וכיון שכל תלאות החיים הם לתכלית מנוחת הנפש בבית מרגועה, א"כ למדנו, שאושר המנוחה הוא להיותה שם משגת האמיתיות שקצרה ידה להשיג בחברת החומר, א"כ אשרי אדם שגדל בתורה ועמל בתורה.

<< · עין איה על ברכות · ב · נ · >>