עין איה על ברכות ב יג

(ברכות טו:): "כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם".

ק"ש יסודה קבלת עול מלכות שמים בכללות ועול מצות. אמנם צריך דיוק פרטי איך כל פרט מפרטי התורה והמצות בהם תלוי קנין השלימות. וזה בא מדקדוק אותיות דק"ש, שמורה שלא רק את כללות האמונה והמצות יכיר חיובם וערכם הגדול, כ"א גם את כל הפרטים. והנה הגיהנם מיועד למי שהשחית טבע נפשו בקלקול, ע"כ צירוף הגיהנם מתקן את הטבע הנפשי המקולקל. אמנם מי שלא השחית כח שלם מנפשו, די לו במירוק יסורין בעוה"ז. אבל מי שהשחית כח שלם, כללי או פרטי, לא יועילוהו יסורין לשנות לגמרי טבעו. והנה לפ"ז אפי' יחסר כח פרטי אחד לגמרי מנפשו, כמו אם עקר מנפשו הכנה לקיום איזה מצוה וכיו"ב, ג"כ חסר לו השלימות הנפשי, וצריך שיתמלא ע"י גיהנם. ע"כ אם לא יהי' לו ג"כ שורש, ע"י מה שישוב לנפשו הטבע הפרטי, יהי' צריך לתוקף יסורי גיהנם, בכדי להצמיח כח חדש מעומק נפשו. אבל אם קורא ק"ש ומדקדק באותיותיה, פועל זה בנפשו שנחקק בה איזה הכנה לכל דבר פרטי שבתורה. ע"כ אפי' אם חסר איזה פרט לגמרי, א"צ מירוק כ"כ כמי שאין לו אף איזה הכנה כל דהו להאיר זה הפרט בנפשו. שכיון שע"י דקדוק אותיות הק"ש נשארה בנפשו ההכנה, גם מירוק קל של גיהנם יאיר ע"י אור הנפש, להוציא ההכנה הצפונה שהתרשל בה, מן הכח אל הפועל. ובדברינו י"ל, דמ"ד¹ מי שלא שייר רק חק אחד, ומ"ד מי שלא קיים אפילו חק אחד, לא פליגי. דאם יש אפי' חק אחד שעקר אפי' הכנת נפשו ממנו, ע"י שלא שם לבו אליו כלל ולא החשיבו ברעיונו, הוא חסר נפשו מאושר הפרטי ההוא בטבע, וא"א לתקן המעוות הטבעי כ"א ע"י גיהנם. מה שא"כ אם יש בנפשו הכנה יש לכל חק, אלא שנענש על שלא קיים בפועל, אז אם חסרון קיומו בפועל מתפשט על כל התורה כולה, נדמה כחסרון טבעי וצריך זיקוק גיהנם. אבל אם קיים אפי' חק אחד, ולשאר החוקים הי' לו ג"כ הכנה טבעית, ולא עזבם כ"א מפני תוקף תאוה ועצלות, ולא מפני שלא שם לבו להבין ערכם, הוא ניצול, כי די לו במירוק שבעוה"ז, הפועל להחזיר למוטב, לכל חסרון שלא קנה לו התאזרחות בעמקי טבעי הנפש.

סנהדרין קיא א

<< · עין איה על ברכות · ב · יג · >>