עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק לד

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

האמונה אשר תכון לעד והיא, כי כל עשרת הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה ע"ה כי הרצון היה לקיום האמונה שיהיו כל ישראל נביאים בכל התורה בכלל ולא יצטרכו בה לשום אמצעי, וזה כי עשרת הדברות כסוגים לכל תרי"ג מצות והם כללים היוצאים מהם והם שרשים ועיקרים לכל תרי"ג מצות והם ענפים המתפשטים מהם ולהורות על זה באו בהם תרי"ג אותיות עד אשר לרעך ולא עד בכלל ובהם כל כ"ב אותיות זולת אות טי"ת:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אלא משום דאית בידים עשר אצבעות רמז לע"ס שבהם נחתמו שמים וארץ ואותם העשרה כנגד עשר דברות ובכלל אותן העשרה נכללין כל תרי"ג מצות ומנה אותן האותיות של עשרת הדברות ותשכח דאינון תרי"ג אותיות ובהם כל כ"ב אותיות בר מטי"ת דלית בהון ומ"ט, ללמדך דטי"ת היא בטן ואינה בכלל הספי' עד כאן. ואחר שהיו נביאים בעשרת הדברות והשיגום כלם והבינום מפי הגבורה בהשואה אחת, הנה היו נביאים בכל הכללים שהם תרי"ג מצות הנכללים [בהם] אחר כך לא הגיע להם מפי משה ע"ה כי אם הפרטים ופירוש המצות כמו שנצטוה מפי הגבורה כי הכללים כבר השיגום, והרי הם נביאים בכל התורה בכלל כמו שכתבנו וענין זה כבר רמזוהו רז"ל במדרש חזית אמרו שם ישקני מנשיקות פיהו, אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדבור מלפני הקב"ה על כל דבור ודבור ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבל את עליך את הדבור הזה, כך וכך דינין יש בו וכך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו וכך מצות וכך קלים וחמורים יש בו כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר לו ישראל הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקב"ה והוא אומר לו הן והן, מיד היה נושקו על פיו הה"ד אתה הראת לדעת על ידי שליח. ורבנין אמרין הדבור עצמו היה מחזיר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך עונשין יש בי כך וכך גזרות וכך קלים וחמורים יש בי כך וכך מתן שכר יש בי והוא אומר הן והן, מיד הדבור נושקו על פיו הה"ד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך דברים שראו עיניך איך היה הדבור מדבר עמך עד כאן:

הנה כי הרבים שהלכה כמותם סוברים כי כל דבור ודבור הגיע לישראל בלא אמצעי והוא אמרם הדבור עצמו היה מחזיר וכו' וכולי עלמא מודו כי הדבור היה מגיע להם כלול מן המצות והגזרות וקלין וחמורין, לומר שהדברות עקרים ושרשים והמצות מסתעפים מהם עם ענשם ומתן שכרם ובכל היו ישראל נביאים, ולפי שדעת ר' יוחנן שהיה הדבור מגיע להם על ידי שליח ואולי יספקו בזה, הוצרך לומר כי על כל דבור ודבור היה אומר להם מקבל את אלהותו של הקב"ה להודיע כי הדבור עם שהיה מגיע להם על ידי שליח אלהותו של הקב"ה משותף בו, כי מהאלהות הגיע אל השליח ולא מלבו חס ושלום ורבנין לא הוצרכו להזכיר כן לפי שהגיעו להם הדברות שלא על יד אמצעי:

ואיפשר לומר עוד, כי רבי יוחנן מודה שלא הגיעו הדברות לישראל על יד אמצעי כפשטן של כתובים והמלאך שהזכיר אינו מן הנפרדים אבל הוא המלאך הגואל והוא שכתוב בו ויסע מלאך האלהים מלאך שהוא האלהים והוא המשמיע הדברות לישראל שנאמר וידבר אלהים, ואמרו במכילתא אין אלהים אלא דיין והוא שליח העליונים לו ומה שאמר מקבל את אלהותו של הקב"ה להורות על הייחוד, כי השם הגדול בקרבו ולא יקצצו בו לעשותו רשות לעצמו כי לזה באה האזהרה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והוא דעת רבנין, והוסיפו עוד לומר כי הדבור עצמו היה נראה להם ומשיגים אותו בחוש כטעם וכל העם רואים את הקלת. וכמו שכבר התבאר, ובכלל למדנו כי בכלל העשרת דברות כל המצות וכל ישראל היו נביאים בהם, ובוידבר רבה מלאה קטרת שבין כל דבור ודבור שהיו כתובים בלוחות פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים ואתיא כההיא דאמר חנניה בן אחי ר' יהושע, ידיו גלילי זהב אלו שני לוחות הברית שכתוב בהם כתובים באצבע אלהים גלילי זהב מה הגלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דבור ודבור פרשיותיה של תורה היו כתובים ודקדוקיה עד כאן. והכי איתא במסכת שקלים ירושלמי פרק ו' ואין ספק אלא שכמו שהיו כתובים כך השיגום כל ישראל אשר יתבאר מכל זה כי אלו הדברות כוללים כל המצות, והכוונה היתה שיהיו כל ישראל נביאים בהם וישיגיעו להם בזולת אמצעי הרי הם נביאים בכל התורה והמצות בכלל כמו שהתבאר, וזה תועלת עצום לנצחיות התורה והמצות שזה גורם גדול שיהיו ישראל קיימים באמונתם לעולם ולא יתפתו אחר שום מתפאר בנבואה שיבא לבטל שום מצוה, שהרי הם נביאים בה ואין נביא רשאי לבטל ולעבור על מה שהשיג בנבואה עד שישמע זה מפי המצוה עצמו לבטלה כמו ששמע כן מתחלה מפיו לקבלה. ומזה עוד תועלת עצום להאמין בנבואת משה ע"ה ובשליחותו לעולם וכמו שבא הכתוב לקיים כל זה באמרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, וכענין שהתבאר כבר והוא ע"ה באר להם אחר כך פרטי המצות ופירושן כמו שלמד גם הוא מפי השמועה והוא שאמר אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי' וכתיב ואותי צוה יי' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים והכוונה על פרטי המצות ופירושן:

וממה שכתבתי יתבאר טעם נכון כי נבחרו אלה העשרה לפי שהם כוללים כל התורה וכל המצות להיותם עקרים ושרשים להם ולזה היו עשרת הדברות יוצאים ומסתעפים מסוד ע"ס שבהם נחתמו שמים וארץ וכל הדברים בעליונים ובתחתונים מהם יוצאים ומהם נמשכים והם השרשים והעקרים לכל ולפיכך העשרת דברים היו בדוגמתם שרשים ועקרים לכל המצות ומהם יוצאות ומסתעפות, והנה המאור העליון מקור ההויה הוא העקר והשרש לכל ההויות, כי בו היו גנוזים וממנו נאצלו ובו תר"ך מאורות כמנין כת"ר וכנגדן תר"ך אותיות בעשרת הדברות אשר משם נאצלת התורה העליונה הכוללת תרי"ג מצות וכנגדן מסתעפות ויוצאות מעשרת הדברות, והשבעה הנשארים כנגד שבעה ימי בראשית ולזה באו הדברות חתומים בשם אהי"ה שהרי תחלתן אל"ף וסופן ך' א"ך טוב לישראל:

וכן דבור אנכי כולל כל שאר הדברות והוא עקרם ושרשם שהוא סוד קבלת מלכות שמים והוא כלל כל העקרים שמהם נתחייבו כל חלקי התורה והמצות שהם בכלל עשרת הדברות, כי אנכי יורה על מציאותו ומהמציאות נתחייבו החוקים שהם גזירת מלך והוא החלק הגדול בתורה יהו"ה מורה על היותו מהוה ההויות כלם והוא אשר חדשם והמציאם והוא לבדו הקדמון האמיתי ומזה העקר נתחייבו הדעות והאמונות האמיתיות הנקראות בתורה עדות. אלהיך המורה על ההנהגה וההשגחה ומזה העקר נתחייב החלק בתורה הנקרא מצות אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוא פנת היכולת הבלתי בעל תכלית וממנו נתחייב החלק הנקרא משפטים, הנה כי הדבור הנכבד הזה שרש ועקר לכל הדברות כלם אשר הם כלל כל התורה, ועם שכל אלה העקרים מהם היו בידם קבלה מן האבות ומהם מה שהשיגו בחוש ממה שראו במצרים, הנה עם כל זה רצה הקב"ה שיגיעו להם כלם ושישיגום בנבואה כענין שיתאמתו להם אמות חזק הואיל והם העמודים הגדולים שכל האמונה תלויה ועומדת עליהם:

והדבור השני שהוא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שהוא המורה על הייחוד ובאמרו על פני הורה על כל אלה העקרים ממציאות וקדמות והשגחה ויכולת שהוא אחד בהם והם פניו כלומר פנימיים בו ואינם חוץ ממנו, הזהירם שלא יבקשו אלה הדברים מזולתו כי לא ימצאום בשום כח ולא בשום נברא כלל כי כל אלה הם אחרים בו ואינם חוץ ממנו ובכל כח זולתו הם אחרים להם כי הם תלויים בו ואין להם מציאות וקיום כי אם ממנו:

ואלה השני שרשים הגיעו להם לישראל בשלמותם מפי הגבורה להיותם עקרי האמונה ולא הוצרכו בהם למשה שיפרש להם בהם שום דבר, כי עם שהגיעו להם כל הדברות מפי הגבורה הנה הוצרכו אחר כך אל הפירוש מפי משה וכענין שהתבאר למעלה וזה בשמונה דברות, אבל באלה השנים הראשונים, הגיעו להם בשלמותם כמו שהגיעו למשה ולזה החליטו בהם הגזרה באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא בא זה הלשון למעט ולומר שלא שמעו אלא אלו, כי יסתור בזה כל הכתובים המעידים כי כל הדברות שמעו מפי הגבורה, אבל הכוונה כי מנין תורה שהם תרי"א מצות הנכללות בשמונה דברות, נאמרו למשה בסיני ביאורם ופירושם והם אשר צוה לנו משה, כי כלל המצות נכללו בדברות וכלם השיגום ישראל בכלל כמו שכתבתי אמנם פרטיהם ופירושם הוא אשר שמעו מפי משה, וזה בכל הדברות זולת שנים הראשונים שלא הוצרכו בהם אל שום פירוש מפי משה וכענין שהתבאר:

ואף בכל שאר הדברות קבלו רז"ל שהשיגו פרשיותיה ודקדוקיה של תורה וכמו שכתבתי למעלה וכן יראה מכוונת פרשיותיה כלומר הפירושים בכל דבור ודבור וכן הדקדוקים שהיו עתידים לדקדק בהם הנביאים והסופרים. ולא זה בלבד כי גם סתריהם וסודותיהם וטעמיהם השיגו וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"ג ע"ב) וכן כל מלה ומלה הות מליא בכל אינון טעמין וכל אינון מלין גזרין ואגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא עד כאן. וכבר כתבתי זה:

ועוד שם א"ר אלעזר וכל העם רואים, כמה דאמרן דחמו מנהירו דאינון קלין מה דלא חמו דרין אחרנין, את הקולות כמה דכתיב ואראה את יי' וגומר ואראה יי' לא כתיב אלא את יי' אוף הכא רואים את הקולות רואים הקולות לא כתיב אלא את הקולות כגוונא דא את השמים ואת הארץ אתין דבריתא לאסתכלא בחכמתא אתיהיבו. כבד את יי'. כבד את אביך וכלא לאסתכלא במלה אחרא אוף הכא את הקולות מה דנפיק מניהו דביה חמאן ומסתכלאן בחכמתא סגיאה וכל רישי עמין ודרין בתראין דייתון לעלמא עד כאן. הרי דרשו את יתירה כי בא לרבות השגה שהשיגו בשלימות כי כן ראוי להם אחר שעלו למעלת הנבואה לעלוי קבלת התורה שתהיה השגתן שלימה, והוא שהשיגו התורה בשלמותה תלמודה וחכמתה סודותיה וטעמיה כי מן הקול ההוא שהשיגו יוצא ומתרבה כל זה כי היה כלול מהכל, ולהעיר על אופן שלמות זאת ההשגה אמרו במדרש חזית בשעה ששמעו ישראל אנכי יי' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו שכחים, באו אצל משה ואמרו משה רבינו העשה את פרוזביון שליט בינותינו שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה:

ועתה למה נמות. ומה הנייה יש באבדה שלנו חזרו להיות למדים ושכחים, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר בידו חזרו ובאו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה לוואי ישקני מנשיקות פיהו לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה אמר להם אין זו עכשו לעתיד לבא הוא שנאמר נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה עד כאן. והכוונה כי אחר שעלו למעלה ההיא לשמוע הדבור מפי הגבורה והיתה הכוונה בזה להשלימם בשלמות יותר נפלא ממה שהיה בכחם להשיג, כי ודאי לא נשלמו בכל התנאים הצריכים אל הנבואה גדוליהם עם קטניהם אלא שבא הרצון להפליא עמהם האופן ההוא מהפליאה ולהעלותם משפל המצב אשר היו בו אל המעלה הנפלאה ההיא מהנבואה, הנה להיות שאין בנותן זה השלמות שום כילות וצרות עין לא השיב אחור פליאת חסדו וטובו מהשלימם השלמות המכוון אשר לזה דבר עמהם משמים, והוא שיהיו לפניו תמיד בשרותם כמשרתים העליונים העומדים לפניו שכל שלמותם בפועל אין בהם היסח דעת ולא שכחה מהביט אל האלהים גבורי כח עושי רצונו, ולפי שהכונה בנתינת התורה היתה להחזיר עטרת השלמות ליושנה אשר היתה קודם החטא הקדום אשר היה סבה להחטיא הכוונה, הנה זה אי איפשר אם לא שיהיה שלמותם בפועל בלא היסח הדעת לעמוד לשרת תמיד ולזה היה מחסדו לתקוע תלמוד תורה בלבם שילמדו מפיו ולא ישכחוהו ויהיו תמיד פונים למעלה, ולזה כששמעו דבור אנכי השיגו השלמות ההוא אשר כתבנו למעלה מהתורה והחכמה סתריה וטעמיה באופן היותר נפלא שאיפשר, כי בזה ימלא ויושלם הרצון העליון בהם, וכשהסיעו עצמם מזה השלמות והסיחו דעתם ואמרו דבר אתה עמנו נפלו ממקום קדושתם ומעלוי המדרגה אשר היו בה חזרו להיות למדים ושכחים כי אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, וכשהרגישו בחסרונם והאבדה אשר אבדו חזרו לשאלתם אשר שאלו מתחלה רצוננו לשמוע מפיו והושבו כי זה אי איפשר עד זמן השלמות:

עוד יש להוכיח כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה וזה כי כבר התבאר למעלה בפרק ל"א כי הקול ההוא המשמיע הדברות לא היה קול נברא כי אם קול מיוחד נאצל, והתבאר עוד כי בעולם הייחוד אין קול בלא דבור כי הקול והדבור שם דבר אחד ואי איפשר לקול בלא דבור לפי שהם בייחוד אחד כי הקול הוא השם הגדול והסימן קול גדול ולא יסף והדבור הוא האש כי באש יי' ומבין הקול והאש נתנה תורה, והמפריש קול מדבור מקצץ נטיעות השם ויאלם, ולזה וידבר אלהים והוא הקול האחרון שהשיגו ישראל והוא הדבור וזה סוד קול דברים אתם שומעים וכתיב קול אלהים חיים מדבר הקול והדבור יחד אין זה בלא זה והאומרים שהיה המגיע לישראל בשאר הדברות קול בלבד בלא הבדל אותיות היה זה להמשכם אחר הרב המורה ז"ל אשר המציא קול נברא אל הדברות עם שכבר התבאר כי קול בלא דבור אין לו שחר, ולזה היה איפשר לדעתם שיהיה הקול בלא דבור אחר שקיימו שהוא נברא ואמנם כפי האמת המקובל אשר בארנו הנה אי אפשר לקול ההוא בלא דבור ואחר שהיה קול בשאר הדברות הנה גם הדבור בו יחד ובכל הדברות היה קול ודבור, ואחר שקוים וקובל זה יתבאר בלא שום ספק כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה:

ומה שהוקשה אל הרב הגדול הרמב"ן ז"ל מהשנוי אשר בא בלשון כי בשני דברות ראשונים השם ידבר אנכי אשר הוצאתיך על פני וכו' ובשאר הדברות יי' אלהיך וגו' כאלו משה ידבר עד שמפני זה חלק בין הדברות, לומר כי שנים ראשונים הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה ובשאר הדברות ישמעו הקול ולא יבינו אותו ומשה הוא המתרגם להם כל דבור עד שיבינו אותו, אין זה ממה שיקשה לי כלל כי דרך התורה כן במקומות הרבה ומהם המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וגומר ואברהם היו יהיה וגו' כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך יי' וגו' למען הביא יי' וגומר וכתיב כי אהיה עמך וגומר תעבדון את האלהים וגו' וכן עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' ראו כי יי' נתן לכם השבת ועוד בפרשה עצמה הרבה מזה, ויאמר יי' אל משה לך אל העם וקדשתם וגו' והיו נכונים וגו' כי ביום השלישי ירד יי' וכתיב ויאמר יי' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל יי' לראות וכתיב וגם הכהנים הנגשים אל יי' ומזה עוד שם. ולכל זה יש ענין נפלא בנשמת התורה אין בזה שנוי ותמורה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס' ע"ב) ויאמר אם שמע תשמע לקול יי' אלהיך וגו' ויאמר דא מלכא קדישא ומאי אמר אם שמע תשמע לקול יי' אלהיך דא כנס"ת ישראל והישר בעיניו תעשה דא צדי"ק והאזנת למצותיו דא נצ"ח ושמרת כל חוקיו דא הו"ד כיון דעאלו באלין הא מאטו למלכא קדישא לבתר מה כתיב כל המחלה וגו' כי אני יי' רפאך דא מלכא קדישא עד כאן. ואני תמיה למה יקשה שנוי הלשון הבא בדברות על הרב ז"ל, אחר שכתב האמת בפסוק ואל משה אמר עלה אל יי' ובפסוק ונגש משה לבדו אל יי. וכן בכאן באלה הדברות לא נמנע לדבר באופן ההוא עצמו והכל הוראה על הייחוד הגמור כי זה הוא התכלית המכוון במעמד ההוא, ולהעמידנו עליו חרד אלינו את כל החרדה ההיא הנוראה והחיינו וקיימנו והגיענו אל המעלה הנפלאה היא מעלת הנבואה:

וסוד הענין כי השני דברות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום מפי הגבורה ודאי כי פי הגבורה הוא המדבר בסוד וידבר אלהים ואין אלהים אלא דיין והוא הקול אשר השיגו ישראל שבו כל הקולות והשם המיוחד בקרבו הוא ושמו אחד. ולהורות על זה הייחוד ולהשרישנו בו כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו, באו שני הדברות בלשון מדבר בעצמו ואחר שהשלים אלו שהם העקר באלהות בקבלת מלכותו וייחודו וסקל הדרך מאבני המכשול והטעות, התחיל בדבור השלישי לא תשא את שם יי' אלהיך וידוע מדרך האמת כי השבועה לשם הגדול נוגעת ופי הגבורה פי יי' מזהיר על השם הגדול שלא ישאוהו לשוא וגם כן לפי שה"א אחרונה מכלל השם כי אין ייחודו שלם אלא בה והיא אלהי ישראל ולהורות על זה אמר את שם יי' אלהיך והכל בכלל, ואחר זה לא נמנע מלומר כי לא ינקה יי' את אשר ישא את שמו לשוא כי אין שם בית מיחוש, ובדבור זכור אמר שבת ליי' אלהיך והשבת כולל כבוד יום וכבוד לילה זכור ליום ושמור ללילה ולהורות זה היה צריך לומר כן ועוד שהיה לו לומר בסוף וינח ביום השביעי והשם הגדול נח בשביעי ושבת בו כטעם וישבות ביום השביעי, וכתיב כי בו שבת וכענין שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. ובדבור כבד את אביך ואת אמך. וכבר אמרו רז"ל אין אביך אלא הקב"ה ואין אמך אלא כנסת ישראל ולזה אמר בסוף אשר יי' אלהיך נתן לך והכל בסוד הייחוד בהיכל הקדש פנימה, וגם אם בנגלה יראה כאלו אמצעי ידבר כבר התבאר כי כן דרך התורה במקומות הרבה והנה בנסתר שהוא האמת המכוון והוא נשמת התורה הוא עצמו ידבר וכענין שבארתי. ומבקשי יי' יבינו כל. עד כאן הגיע מה שרציתי לבאר בסתרי היום הגדול והנורא יום מתן תורה. ונשלמה הכוונה בזה הפרק: