עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק יג
ויאמר יי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו וגו', זה מאמר עשירי בא בבריאת חוה בכוונה גמורה ובהשגחה נפלאה והוא סוד נפלא. ועם שאין טוב אלא באחד ולזה לא נאמר טוב בשני וראינו כי בבא השני בא גם טוב, ובלתו אמר לא טוב היות האדם לבדו, הנה בהיות האדם על התכונה ההיא והוא דו פרצופין אינו טוב כי בהיות ההוא הוא חצי אדם וחצי דבר אינו דבר ואינו טוב, וכשחזרה עמו פנים בפנים הרי הוא גוף שלם ואדם אחד, והברכה והטוב הנה הוא באחד כי שניהם בהיותם פנים אל פנים הנה הם אחד וזה אמרו זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם. יתבאר אם כן שכל אחד לבדו אינו אדם ואינו שלם ובהתחברות שניהם הנה הם דבר אחד טוב ושלם:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רצ"ו ע"א אידרא זוטא) אתפשטת נוקבא בסטרהא ואתדבקת בסטרא דדכורא עד דאתפרשת מסטרוי ואתת לאתחברא עמיה אפין באפין וכד מתחברן אתחזיין חד גופא ממש ומהכא אוליפנא דכד דכר בלחודוי אתחזי פלג גופא וכך נוקבא וכד מתחברן דמי כלא חד גופא ממש והכי הוא אוף הכא כד דכר אתחבר בנוקבא כלא הוא חד גופא ועלמין כלהו בחדו דהא כלהו מגופא שלים. דהא מטרוניתא אתדבקת במלכא ואשתכח חד גופא ועל כן ברכאן משתכחן בהאי יומא. ומהכא מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא איקרי פלג גופא ולית ברכתא שריא במלה חסרה במלה פגימא אלא באתר שלים במלה שלים ולא בפלגות מלה ופלגות מלה לא אתקיים לעלמין ולא אתברכא לעלמין עד כאן. והדברים כפולים והרמז על שני הזווגין עליון ותחתון והכל אמת ודוגמא אחת לכל:
ויצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' כל זה הענין נראה שנכנס בין הדבקים. ואמנם בא זה הענין בכוונה נפלאה ויש לו ענין בין למעלה בין למטה, למעלה כי הנה הוזהר שלא ימשך אחר האילן ההוא. והעמידו על סוד עליו וענפיו הנאחזים ממנו שידע שאין לו בהם שום הנאה כדי שיתרחק מהם, וזה סוד ויקרא האדם שמות וגו' כי השיג טבעיהם והבדלם למיניהם וקרא להם שמות כפי שרשיהם העליונים לפי עליוניהם, והתחתונים בדוגמא ההיא כי הם שואבים מהם ומזה השיג סוד האחזם באילן ההוא והם מסוכנים מאד למתערב בהם ופונה אליהם. ואמנם כפי הענין של מטה ממנו יש לו ענין כי הגיד הכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו ושאין לו בהם בן זוג כפי שרשו והבדלו ואין לו בהם נחת רוח, מיד ויפל יי' אלהים תרדמה וגו' ויקח אחת מצלעותיו וגו', עצם מעצמיו ובשר מבשרו ממינו שאינו דבר זולתו ובה יתדבק ויתיחד כי שניהם אדם אחד שלם הנה הוא עד נאמן בעצמו ממה שהשיג וראה ואין לו טענת אונס אם ימשך אחר העליון ההם ויענש כי לא העלים ממנו דבר. ולפי פנימיות הענין בא זה הענין בכאן כדי שיבקש ויתעורר שיהיה לו בן זוג וההתעוררות הוא עלה למעלה ונשלם ונגמר הבנין למעלה ולמטה, וכמו שיתבאר זה על נכון ממה שכתבנו במה שקדם:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קמ"ב ע"ב) מאנא בצניעותא דספרא כל דינין דמשתכחין מדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא וכל דינין דמשתכחין מנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא ואלמלא אתעבידו כחדא לא יכלין עלמין למסבל, עד דעתיק דעתיקין סתימא דכלא פריש דא מן דא וחבר לון לאתבסמא כחדא וכד פריש לון אפיל דורמיטא לזעיר אפין ופריש לנוקבא מאחורי סטרוי ואתקין כל תקונהא ואצנעה ליומא דיליה למתבה לדכורא הה"ד ויפל יי' אלהים תרדמה על האדם ויישן מהו ויישן האי דכתיב ביה עורה למה תישן יי'. ויקח אחת מצלעותיו מהו אחת דא היא נוקבא וסלקא ואתתקנת באתרה שקיע רחמי וחסד הה"ד ויסגר בשר תחתנה וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ובשעתא כד בעי למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין ועלמין ועד לא סיים לון עד דאתת מטרוניתא בתיקונוי ויתיבת קמיה אנח לאינון בריין ולא אשתלימו עד כאן:
ויבן יי' אלהים את הצלע רוח חכ"מה ובי"נה מתקנין לה לצלע כמה דאת אמר ולצלע המשכן. ויבאה אל האדם להיותה עמו פנים בפנים להשלים הבנין להקרא אדם. זאת הפעם וגו', יבמות פרק הבא על יבמתו מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שנזדווגה לו חוה. והיא סוד מה שכתבנו למעלה שהבין בהם ובשרשיהם וידע שאין לו בהם שום הנאה אבל אם ימשך אחריהם יהיו לו לפוקה ולמכשול ולזה לא נתקררה דעתו עד שנזדווגה לו חוה. וגם הוא סוד דבק באדם הראשון וזאת הפעם זאת ירושלם מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אברהם בת היתה לו ובכל שמה. לזאת יקרא אשה אש ה' כי מאיש יי' איש מלחמה לקחה זאת, כשהשבעה מתחברים ומאירים בא"ת הכלולה מכ"ב אותיות נקראת זא"ת. ודבק באשתו והיו לבשר אחד, אין אחדות בהיותו דבק למעלה עם אביו ואמו כי אם בהיותו דבק באשתו הוא אחד אמיתי, כי בחוה נשלם הבנין ונגמר הייחוד והיו לבשר אחד יי' ושמו אחד:
ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו הכנפים והמלבושים חופפים מבחוץ והם מיוחדים אין זר אתם בבית והוא סוד נעלם ידוע לאשר זכו אליו. וסמך לו מיד והנחש היה ערום כי היותו ערום היה לו לחסרון כבוד ולשפל מדרגה מה שהיה כבוד ומעלה לאדם ואשתו היה לנחש לקלון ולחרפה. ומזה הפתח נכנס לגרום לאדם שיתפשט מבגדיו החמודות בגדי אור שהיו חופפים עליו והיינו אנח לאינון בריין ולא אשתלימו ולזה נתקנא בו והחטיאו:
ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו סמא"ל הרשע קשר עם כל צבאות מעלה על רבו משום דאמר הקב"ה לאדם הראשון ורדו בדגת הים ובעוף השמים אמר היאך נוכל להחטיאו ולגרשו מלפניו עד כאן. והכוונה הנסתרת להם ע"ה כי נתן לו ממשלה על העליונים הרמוזים בעוף השמים ובחיה הרמשת וגו', שאם הכוונה על התחתונים מאי איכפת ליה אלא ודאי עליהם נתן לו רדיה וממשלה וזאת היתה קנאתו בו. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ת"ז ע' קל"ז ע"ב) בזמנא דלא אשכח מקטרגא אמר נעשה אדם בעינא למעבד ליה שלטן וממנא עליכו יהא ברעו דילכון דאנא אשרי שמי עליה וחותמא דילי בידיה דאיהו חותם הברית מלאכיא דסטרא דימינא בריכו ליה ואמרו נעשה ונשמע הה"ד ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ודא מטט"רון לקבליה יוסף לתתא והוו אחרנין דהוו שנאן ליה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' עד כאן. ובפרקי ר' אליעזר הקנאה והתאוה והכבוד וכו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון כל העולמים מה אדם ותדעהו וכו' והכל כוונה אחת כי מצד שהמשילו עליהם נתקנאו בו. ושני הטעמים אמתיים. ועוד שם משל למה הדבר דומה לאדם שיש בו רוח רעה וכל המעשים שהוא עושה מדעתו הוא עושה וכל הדברים שהוא מדבר מדעתו הוא מדבר והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו, כך הנחש כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמא"ל ועליו הכתוב אומר בדעתו ידחה רשע עד כאן. הנה כנה לצד ההוא רוח רעה שהוא הפך צד הקדושה שהוא רוח טובה. והנחש ההוא נמשך מן השמאל ורוח הטומאה נאחזת בו ומהצד ההוא בא והחטיא את האדם ומה שנאמר לו ורדו בעוף השמים וגו' ונהפוך הוא כי החטא סבה שרדו הם בו וזה היה התחכמות הנחש הערום. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ח ע"ב) והנחש ר' יצחק אמר דא יצר הרע. רבי יהודה אמר נחש ודאי. אתו לקמיה דר' שמעון אמר לון ודאי כלא חד וסמא"ל אתחזי על נחש וצלמיה חזן כל בריין וערקין מניה ומטו לגבי אתתא במלין וגרימו מיתה לעלמא עד כאן. והדברים כמשמען כי הנחש התחתון נמשך ובא מכח העליון ומצא מין את מינו ונעור ואמרו עליו שהיה דמותו כמין גמל ועלה ורכב עליו וכל מה שעשה וכל מה שדבר לא מדעתו כי אם מדעת הרוכב והוא יצר הרע המסית והמדיח והוא שטן המשטין והוא מלאך המות הממית והכל אחד בכח הרע ההוא:
ויאמר אל האשה. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה נשמת הנקבה מן הנק"בה נשמת הזכר מן הזכ"ר. והיינו דקא אזיל נחש בתרה דחוה אמר הואיל ונשמתה מצד הצפון אסיתנה מהרה ומאי הסתה הכא משום דבא עליה עד כאן. הנה מבואר כי להיות האשה מקום אצילותה מצד הצפון מצא מקום להסיתה וגם הוא אצילותו משם כי מקורו מהסיג היוצא מן הכסף ולזה פתה וגם יכול. לא תאכלו מכל עץ הגן, שקר ענה בבראו שהרי אמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו', וגם היא הוסיפה וכל המוסיף גורע כי לא אמר כי אם על העץ ולא הזכיר הפרי. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"ב) ומפרי העץ דא אתתא לא תאכלו ממנו בגין דכתיב רגליה יורדות מות ובהאי הוי פירא דהא באחרא לא הוי פירא. ובפרק כ"א מפרקי רבי אליעזר כתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן תנא ר' זעירא אומר ומפרי העץ ולא העץ אין העץ הזה אלא אדם שנמשל בעץ שנאמר כי האדם עץ השדה וגו', אשר בתוך הגן אין הגן אלא לשון נקיה אשר בתוך הגן אשר בתוך האשה ואין גן אלא האשה שנמשלה לגן עדן שנאמר גן נעול אחותי כלה עד כאן. והכוונה על תפארת אדם ועל כנסת ישראל שאמר עליה דודה אחותי כלה והיא פרי העץ ההוא עץ החיים. והאזהרה היתה שלא תקצץ הפרי מן העץ לעשותו דבר בפני עצמו ואלו אכלה הפרי במחובר ובייחוד העץ אז טוב לה:
והייתם כאלהים ידעי טוב ורע. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"א) אמר לה באילנא דא ברא קב"ה עלמא ודאי והייתם כאלהים ידעי טוב ורע דהא איהו הכי הוי והוא היודע טוב ורע ועל דא והייתם כאלהים וגו' אמר ר' יהודה דלא אמר הכי דאי אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא יאות הוה אמר אבל לא אמר אלא מאילנא דא אכל קב"ה וכדין ברא עלמא וכל אומנא סני לחבריה אכולו מניה ואתון תהון בראן עלמין ועל דא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וגו' ובגין דאיהו ידע דא פקיד לכו עליה עד כאן. והאמת כי באילן ההוא ברא העולם כי הוא השליח והאמצעי בבריאה וכמו שהתבאר אבל לא אכל ממנו כדברי המסית דובר שקרים:
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ראתה בחכמתה כי מהעץ ההוא נמשכים כל ענוגי העולם ובו תלויין וכי תאוה הוא לעינים כמה דאת אמר ואחרי עיניכם אמרו ז"ל זה זנות, ונחמד העץ להשכיל בלב כמה דאת אמר אחרי לבבכם זה מינות, על כל אלה עברה האשה באכלה ממנו וגם אישה קבל וקיים את הכל כשאכל מפריו. והיינו דאמרינן בפרק אחד דיני ממונות אמר רב אדם הראשון מין היה וכו'. רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה וכו'. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה וכו'. הכל נמשך מן העץ ההוא האוכל ממנו ונמשך אחריו הוא מין ומגלה עריות וכופר בעיקר וכבר התבאר זה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"ב) רבי יהודה שאיל לרבי שמעון הא דתנינן אדם הראשון מושך בערלתו היה מאי הוה אמר ליה דפריש ברית קדש מאתריה ושבק ברית קדש ואתפתה במיליה דנחש עד כאן. הנה באר ע"ה כי הפריש ברית קדש ממקומו שהוא ייחוד הכל ועזבו שלא נמשך אחריו. ונמשך אחר ערלת הברית והיינו מושך בערלתו היה:
ותקח מפריו ותאכל. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"א) מה כתיב ותקח מפריו ולא כתיב ותקח ממנו ואיהי אתדבקת באתר דמותא וגרימת מיתה לכל עלמא ואפרישת חיים מן מותא ובחובא דא גרם פרישותא לאתפרשא דהא קול מדבור לא מתפרשין לעלמין ומאן דמפריש קול מדבור אתאלים ולא יכיל למללא כיון דאשתקע מניה מלולא אתיהיב לעפרא עד כאן. הנה העץ ההוא מות קורא לרגליו כי בלילה הכל טועמין טעם מיתה, אבל בהיותו בייחוד בעץ החיים אין חסרון כל ואין מות, והמפריד בינו ובין חייו גם הוא יפרד מחייו מדה כנגד מדה, והיא סבת הגליות גלות האם עם בניה כי פרשה ציון מדודה והמפריש קול סוד וא"ו שבשם מדבור סוד ה"א אחרונה יאלם ויטמן בעפר והיא המיתה שהיא סבת האלמות מדה כנגד מדה:
והסוד הנפלא בכל זה כי אדם הוזהר שלא ימשך אחר העץ ההוא ולא יאכל ממנו בעוד שהרע מחובר בו שהכל היה מעורב היין והשמרים יחד, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע טוב ורע מחוברים יחד בערבוביא. והוזהר שלא יאכל ממנו עד שיהיה כלו טוב, והוא בהיות עץ הדעת בייחוד בעץ החיים וכלי הזעם שהוא הרע שבו מובדלים ממנו, וזה היה בבא יום השבת שחזרו פנים אל פנים, ואז הרע ההוא יבדל וילך לו אל מקומו שהוא מקום התוהו ואז היה העץ כלו טוב, והוא לא המתין כי בשעה עשירית סרח בשעה עשירית דיקא. וכשאכל מן העץ חטא במעשה ובמחשבה, כי הנה עץ הדעת טוב ורע עליון ותחתון יחד מכוונים זה לעומת זה, והוזהר שלא יאכל מזה כדי שלא יקצץ בזה, והנה כשאכל מזה חטא במעשה כי קצץ הפרי מזה התחתון וכוון עוד על העליון והפרידו במחשבה ממקום יחודו וחבורו שהוא הטוב, ואז נאחז ונתחזק בו צד הרע ומפני הרעה נאסף הצדיק וערל וטמא בא אל המקדש וטמאו, כי אין האיש בביתו ונשאר העץ יודע ומכיר הרע ההוא, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבנו כבר, ועתיד הקב"ה לחדש עולמו ולמלאת כוונתו בבריאה, ואז יבולע ממקומו הרע ההוא ויכלה כעשן. וזה סוד כי רוח עברה בו ואיננו, בסוד ורוח עברה ותטהרם. ודקדקו קדושי עליון רואי פני המלך ואמרו, עד אותו הזמן עץ הדעת טוב היה מחובר בו הרע ההוא ונודע ונכר אצלו, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ובאותו הזמן שיתחדש בעבור בו אותו הר"וח, הדבר הנקרא רע יבולע ויכלה, ולא יכירנו עוד כבתחלה מקומו אותו דכתיב ביה הנה מקום אתי ברוך המקום, וזהו ולא יכירנו עוד מקומו של יוצר בראשית שהוא מקומו של עולם כי לא יתחבר עוד בו הרע ההוא ולא יהיה בו כי אם הטוב לבדו והרע יבולע דכתיב בלע המות לנצח וגו'. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: