עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק יב

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. בא הכתוב לרמוז על תכלית הבריאה מה היה, ואמר כי אלה הדברים שיאמר הם תולדות הבריאה ופריה ותכליתה והוא ייחוד ותקון השם הגדול בכבודו, כי העליונים צריכים בקיומם ובתקונם אל התחתונים וכפי ההתעוררות העולה מלמטה מתעורר למעלה אם טוב ואם מוטב. ואמר כי זה עלה במחשבה שיהיה כן בהבראם כשעלו במחשבה להבראות ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים, תקנם ועשאם בשביל זה התכלית והוא לעשות ולתקן יי' אלהים והוא ייחוד יי' אלהים ליחדם להיות אחד שם שלם כשהם בחבור אחד ובייחוד אחד. ועד כאן נתעסק להשמיענו סוד מעשה בראשית איך נעשה ונאצל מראשית החפץ, ואחר זה נעתק להשמיעני התכונה שבה היה זה המעשה, כי לא נראה שלמותו ותקונו עדיין על סדר ותכונה שלמה עד שיבא המשלים, ואחר כך נעתק להשמיענו בריאת המשלים והמתקן ובו נשלם תכלית עליונים ותחתונים שהוא הייחוד אשר לזה התכלית נברא הכל כמו שהקדמנו, והוא שהמשיך אחר כך בסדר נפלא נכון טוב ויפה והוא אמרו וכל שיח השדה אילנין רברבין ארזי לבנון אשר נטע השדה שדה של תפוחים טרם יהיה בארץ עדיין לא היה הדבר בתקונו והמרכבה בשלמותה, כי לא המטיר יי' אלהים שני שמות אלו סוד דו פרצופין לא נתקנו על הארץ העליונה כי לא היו פנים אל פנים, ואדם אין, צורת האדם העליון לא נשלמה עדיין וזהו, אין, שממנו עבודת האדמה העליונה שכל עוד שלא היו פנים בפנים אין תקון ואין שלמות, ולזה השלמות והתקון צריך מתקן ומשלים מבחוץ שיעורר זה השלמות בכשרון העבודה וטוהר מעשים טובים, וגזר שזה ההתעוררות יעלה מלמטה ואז יתעורר למעלה, והוא שאמר ואד יעלה מן הארץ, לא אמר עלה או עולה אלא יעלה, מיד וייצר יי' אלהים את האדם זה הוא אשר ישלים זה השלמות ויתקן זה התקון. ולזה היתה בריאת אדם צורך גבוה גם כן, ולסוד זה כל עוד שלא נתקנה צורה זו למטה לא נשלמה למעלה וכל עוד שלא נשלמה למעלה אין שלמות למטה כי זה תלוי בזה, וכשחזרו פנים אל פנים למטה חזרו למעלה, ואדם בקש רחמים שיהיה זוגו כנגדו פנים אל פנים להעזר בו ונתן לו, וזה ההתעוררות עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה העליונה, והוא שישבה המלכה עם המלך פנים אל פנים, ובזה תתכן השקאת האדמה ובזה נגמרה הבריאה עליונה ותחתונה ונשלם התכלית וזה פרי כל הבריאה אלה תולדות השמים והארץ ודאי:

ובבראשית רבה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם, ירמזו למה שכתבתי כי אברהם אבינו ראש האמונה והייחוד, והוא אשר תקן התקון העליון והשתדל להשלים זה התכלית, ולזה נרמז בעקר הבריאה וראשיתה שהוא התכלית והפרי אשר אליו היתה הכוונה בתולדות השמים והארץ כמו שכתבנו, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ק"ה ע"ב) אברהם שקיל ככל עלמא דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם עד כאן. והטעם לפי שכל מה שהוטל על כל העולם לעשות הוא היה עושה והוא מלא כל החסרונות, וכל העולם הלכו אחרי ההבל והוא תקן מה שעוותו הם ולפיכך קבל שכר כלם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קמ"א ע"ב) אמרו בזה הלשון כתיב וייצר יי' אלהים וגו' וייצר בתרין יודי"ן אשלים תיקונא גו תיקונא. תרין יודי"ן למה רזא דעתיקא קדישא ורזא דזעיר אפין יי' צר. מה צר דצר צורה בגו צורה ודא הוא וייצר ומה הוא צורה בגו צורה תרין שמהן דאיקרון שם מלא יי' אלהים ודא הוא רזא דתרין יודי"ן דצר צורה גו צורה תיקונא דשמא שלים יי' אלהים ובמה אתכלילו בדיוקנא עילאה דא דאיקרי אדם דכליל דכר ונוקבא. את לאפקא ולמסגי זיווא דנפיק מניה מדכר ונוקבא. עפר מן האדמה נובדקא דגושפנקא גו בגו. וכל דא למה בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימין עד סופא דכל סתימין. הה"ד ויפח באפיו נשמת חיים. נשמתא דעילאין ותתאין תליין מההוא נשמתא ומתקיימין ביה. ויהי האדם לנפש חיה לאתרקא ולעיילא בתיקוניה בגוונא דא ולאשלפא מההוא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין בגין דהוי ההוא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא ולמיהוי הוא בלחודוי. ומאן דפסיק האי מעלמא כמאן דפסיק האי נשמתא ומתחזי דאית נשמתא אחרא בר מהאי עד כאן. כל ענייני הבריאה כפולים וכבר כתבתי כי מעשה בראשית יגיד בתחתונים וירמוז לעליונים. ודברי המאמר הקדוש הזה עתיקים ויקרים עד מאד כל האמונה וסתרי התורה וסודות סתרי מעשה בראשית הסתומים והחתומים, בו תלויים וממנו מתפשטים, ואסור לשלוח בו יד ולבאר בו יותר ממה שהוא מבואר בו. ואמנם ממנו נקח לעבוד עבודת הקדש וממנו נשמע מה שאנו בביאורו, והוא כי פרי כל הבריאה ותולדותיה ותכליותיה ליחד השם השלם הזה, סוד צורה בתוך צורה הנכללים בצורת האדם העליון הכולל זכר ונקבה, ותכלית הכל לשלוף ולהביא בו הנשמה הסתומה ממדרגה למדרגה מראש ועד סוף להורות שהוא הכל ואין זולתו והוא הייחוד השלם שהוא תכלית התכליות כלם והוא החפץ והרצון העליון הנדרש מהאוהב והמיחד העובד השלם כי זה כל האדם:

ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם מטע יי' להתפאר ארזי לבנון אשר נטע סוד ההויות הפנימיות הנקראות נטיעות גן. סוד גן נעול אחותי כלה והגן הזה נטוע ומיוחד וקשור בעדן כי חכמה מחכמה אחותי בת אבי והעדן נמשך ובא מקדם והחכמה מאין תמצא. וישם שם את האדם הנזכר למעלה בפסוק וייצר, שמו בגן הזה כטעם כי שמי בקרבו וזאת הנטיעה בייחוד העליון, וסתם הענין ולא הזכיר עצי יי' כי אם ברמז נפלא כי הגן הוא עץ הדעת, והאדם שזכר הוא עץ החיים, ואמר וישם שם את האדם כטעם ועץ החיים בתוך הגן והוא עץ הדעת טוב ורע. ואחר כך נעתק לבאר זה בתחתונים להיותו דוגמת העליונים כי הדברים כפולים וזה וזה אמרת ברור. אמר ויצמח למעלה נטיעה ובדוגמא למטה צמיחה. יי' אלהים, הכל בשם מלא יי' אלהים סוד דו פרצופין והם סוד עצי יי. ועץ החיים בתוך הגן מורכבים זה בזה ומיוחדים בשרש אחד למעלה ולמטה. ועץ הדעת טוב ורע, הוא הגן סוד כנסת ישראל והיה אז הטוב והרע מחוברים בו כי עדיין היין הטוב מעורב בשמריו ולא נבדל הסיג מן הכסף, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע בשביל שיונק משני הצדדים ויודע אותם כמי שיונק וטועם מתוק ומר, ולפי שמקבל משני הצדדים ויודע אותם ושורה בתוכם נקרא כן:

ובפנימיות הענין רומז אל הייחוד העליון ויצמח יי' אלהים מן האדמה סוד היובל אדמה שנת החמשים שנה ומשם הצמיח כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ומשם נאצל עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע וזה מבואר. אחר כך נעתק לבאר סוד הייחוד ותכונתו אמר ונהר יוצא מעדן, ה"א ראשונה מיו"ד יוצא ובא תמיד באין הפסק להשקות את הגן הכל הוא משקה ומייחד, אבל הזכיר הצריך ההשקאה והייחוד יותר שהוא הגן כי נפשנו יבשה, עד כאן הייחוד השלם ומשם ולמטה עולם הפרוד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים סוד ארבע מחנות שכינה. ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן, ובעליון אמר וישם שם את האדם והכל דוגמא והדברים כפולים והכל אמת. לעבדה ולשמרה:

הגן צריך עבודה והוא ייחודו בעדן. וצריך שמירה לבל יקרב איש זר אל הקדש פנימה, כי ערל וטמא מחוץ למחנה מושבו והאדם מצווה על כל זה כי לזה נברא ואם כן צריך לעבוד מבפנים ולשמור מבחוץ. ובבראשית רבה לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות, והוא סוד קרבות הכחות וייחודם ולזה נצטוינו בקרבנות. שנאמר תעבדון את האלהים וגו' רמזו בזה ע"ה כי כמו שתכלית הבריאה ופריה הוא הייחוד, כן תכלית יציאת מצרים היה הייחוד הזה ולזה תלה בו ההוצאה. וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו כלומר תשמרו, תסירו השמרים לבל יתערבו ביין ואז יהיה ראוי להקריב לי האשה במועדו, כי בהיות האשה מתקדשת ופורשת מטומאת נדתה החתן מחבקה בחבה ואומר באי כלה ואז המלכים נועדים יחד וממתיקים סוד לבדם ואין זר אתם:

מיד פירש לו שמירה זו ויצו י"י אלהים וגו', קבלו ע"ה כי נצטוה על שבע מצות וסמכום למקרא זה וכלם לא תעשה, זולת הדינין, להורות על הדבר אשר נצטוה לשמור שהוא מקום הדין והוא מקום הסכנה העצומה ולזה צריך להזהר בו מאד ולשמרו וליחדו ייחוד תמידי באין הפסק:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"א) אמר רבי יוסי הא דתנינן דפקיד ליה הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וכי כמה בני נשא הוו בעלמא דאיהו אצטריך דא. אלא ודאי כלא על האי אילנא בגין דביה אחידן דמאן דנטיל ליה בלחודוי נטיל באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה ונטיל ע"ז ג"ע ש"ד. ע"ז באינון רברבן ממנן. ש"ד בהאי אילנא תליין דאיהו גבורה וסמא"ל אתפקד על דא. ג"ע אשה היא ואסור לזמנא לאתתא בלחודהא אלא עם בעלה דלא יהא חשיד בג"ע ועל דא בכלא אתפקד בהאי אילנא כיון דאכל מניה בכלא עבר דהא כלא אחיד ביה. ר' יהודה אומר כלא הכי הוא ואסור לאתיחדא עם אתתא בלחודהא אלא אם כן בעלה עמה עד כאן. והאמת כי על שבעה מצות נצטוה ואף על פי כן נרמז בהם זה הסוד כי אזהרת עבודה זרה שלא לקצץ בנטיעות:

שפיכת דמים, גם כן כי המקצץ הנטיעה מן השרש הרי הוא שופך דמים. גילוי עריות, שלא יתיחד עמה לבדה ולא יפנה אליה כי אם בייחוד מה שעליה שלא יהיה נרגן מפריד אלופו של עולם. גז"ל, שלא יגזול אביו ואמו כענין גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הבורא ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, שהרי הוא משחית והורס הבנין ומונע האור מאביו ואמו והרי הוא גזלן. איסור אבר מן החי, קציצה היא וזה מבואר. הדינין, כי המשפט לאלהים הוא והפגם נוגע עד לב השמים. ברכת השם, כענין ונוקב שם יי' וכתיב ויקוב חור בדלתו. והוא סוד נסתר. על כל זה נצטוה והכל תלוי באילן ההוא:

מכל עץ הגן אכל תאכל הכל התיר לו. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"ב) ושרייא ליה כלא דכלהו בייחודא דהא חזינן אברהם אכל יצחק ויעקב כלהו אכלו וחיו. אבל אילנא דא אילנא מותא דשרייא ביה מאן דנטיל ליה בלחודוי מאית דהא סמא דמותא נטיל ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיען עד כאן. והכוונה כי לא היתה המניעה כי אם שלא יאכל ממנו ולא יפנה אליו לבדו שלא יקצץ בנטיעות, אבל בייחוד הכל לא מנעו ממנו שהרי האבות כלם אכלו וחיו ולא נתפתו אחריו ולא נתפשו ברשתו. אברהם, כתיב בו וירד אברהם מצרימה ועלה דכתיב ויעל אברם ממצרים. יצחק, כתיב בו וילך יצחק אל אבימלך וגו' וכתיב וילך משם יצחק וגו' וכתיב ויעל משם באר שבע. יעקב, כתיב בו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ליבחן שם ויצא משם בשלום ולא נתפתה אחר לבן הארמי ולא יכול לו והכל סוד נעלם. מות תמות כי העץ ההוא רגליו יורדות מות והנמשך אחריו ימות בהכרח. והיא הודעה לא עונש והוא מדה כנגד מדה כי הפריד גם הרכבתו תפרד, וכפל המיתה הודיעו כי האכילה ממנו סבת מיתה אחר מיתה עד שיתקן את אשר עוותו ולזה יצטרך צרוף אחר צרוף ולבון אחר לבון והוא סוד נסתר. ועוד כתבתי טעם מות תמות בחלק השני והכל אמת. ודי בזה לענין הפרק: