עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק מ
מקו"ם. כבר כתבתי מה שיש בו די במה שקדם, ולשלמות המלאכה מלאכת שמים אומר עוד, כי מקום שם השאילוהו חכמי האמת ע"ה אל השם להיותו עולה במספרו יהו"ה, באחד ממספריו, המקובלים בידיהם, והוא ששנינו ברוך המקום שנתן תורה לישראל, והוא כאלו אמרו ברוך יהו"ה, והענין להורות כי בשם ההויה נהיה כל הווה, והוא מקום ההויה וקיומה, והוא אמרם הוא מקומו של עולם, ובבראשית רבה ויפגע במקום, ר' הונא בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום, שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב הנה מקום אתי הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. ובמכילתא דרשב"י ר' אליעזר המודעי אומר, המקום קראו מסה ומריבה שנאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה מכאן לב"ד הגדול שהוא קרוי מקום. ובמדרש ילמדנו הנה מקום אתי, מקומי טפלה לי ואין אני טפל למקומי:
והכוונה כפי פשטן של דברים כי הוא כלל הכל ומגביל את הכל, וכל הנבראים עליונים ותחתונים טפלים לו, ואיך יכללוהו ויגבילוהו. והענין לומר כי אחר שכלם חלק והוא הכל, איך יגביל החלק את הכל. וזו תשובה נצחת לשאלת אדון הנביאים הראני נא את כבודך, אמר כי אי איפשר שיגבילהו ראות עין, לפי שהוא מקום והמקום טפלה לו ולא יכללוהו:
ועל דרך האמת המקום הוא הצור צור ישראל והוא טפלה לו, ולזה ונצבת על הצור, והוא שיעד לו באמרו וראית את אחורי וזה מבואר:
ועוד יש להם ע"ה כוונה נעלמת באותיות מקום בדרך החלוף והתמורה, כי אותיות ההויה מתחלפות בהם והם להם כעין כסוי ומלבוש. כי היו"ד מתחלפת במ"ם באלפ"א בי"ת דא"ת ב"ש, והה"א מתחלפה בקו"ף באלפא בי"ת דא"ל ב"ת ג"ש ד"ר ה"ק, וה"א אחרונה מתחלפת במ"ם באלפא בי"ת דא"ף ב"ע ג"ס ד"נ ה"ם. הנה כי אותיות ההויה נשמה אל מקום, והמקום כדמות גוף להם, וכמו שאין קיום לגוף בלתי הנשמה כן אין קיום למקום בלתי השם הגדול המקימו ומקיימו. וידוע כי הו"ו עיקר השם כי היא כוללת ששה קצוות ומתפשטת לכל הצדדים, כדמות הנשמה המתפשטת בכל חלקי הגוף וחיות הנשמה ופעולותיה נכרים בגוף, לזה לא הוצרכה הו"ו אל החלוף להורות על יעקר קיום המקום שהוא הו"ו. ועוד בא להורות, כי אין השם משתנה לשנוי המקום, ולזה לא הוצרכה הו"ו אל התמורה והשנוי כי אין הכוונה בחלוף זה כי אם לקיים העולם ולהעמידו, ואי איפשר להתקיים ולעמוד בלתי השם הגדול המקיימו. ולמדנו כי עם שהשם הגדול נבדל בתכלית ההבדל מן המקום שהוא כלל הנבראים, הנה הוא מחובר ונלוה אליהם להשגיח ולשים עינו עליהם ולהשפיע בהם מטובו הגדול. ולזה היה מחכמתם ע"ה להשאיל לו שם מקום, להעיר על הסוד הזה מהתמורה. נמצא אם כן שהשם הוא המקום והמקום הוא השם, ולזה אמר הנביא ברוך כבוד יי' ממקומו כאלו אמר מעצמו, ואולי כי מכאן הותר להם ע"ה להעלות לו שם מקום, ובסוף פרק אמר להם הממונה א"ר אלעזר צדיק מעצמו שנאמר זכר צדיק לברכה כלומר מעצמו מתברך, ומזה אמרו עוז וחדוה במקומו בעצמו. ומה שהזכירוהו בשם מקום בנתינת התורה. באמרם ברוך המקום שנתן תורה, להורות כי נחקקה מהמקום הנכבד הזה כי מחכמתו נאצלה, ולזה קנתה הקיום והנצחיות ממנו להקנותו לשומריה, ולזה התורה קיום העולם ומקומו כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, ועד שלא נתנה תורה היה הקב"ה מקיים העולם בחסדו, ומשנתנה הטביע בה זה הקיום זה שעור שראיתי לבאר בשם מקום עם מה שהתבאר עוד בסודו במה שקדם: