עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק לד

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, נזכרה הזעקה עם מיתת המלך, לפי שדרך המלכים במותם לקרא דרור ולשלח רצוצים חפשים, וגם המלך המולך יאמר לאסורים צאו וכראות יושבי בארץ צלמות כי אין קורא לשבויים דרור, ידעו כי אין המנהג בהם כמנהג שאר העבדים כי מיי' היתה זאת להם וכי הם מושגחים מעליון והדבר תלוי בהם ואז נתעוררו אל התשובה:

ואולי הזקנים והחכמים עוררום אל זה כי הם מקובלים כי קול יעקב בוקע ועולה ויש בו די לעורר הדברים העליונים וכענין עורה למה תישן אדני הקיצה אל תזנח לנצח. למה פניך תסתיר כי הסתיר פניו המאירים מבית יעקב כי עזבוהו ויטמאו בגלולי מצרים ולא עבדוהו, ויאנחו בני ישראל מן העבודה אשר כחדו בה אשר בעבורה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, ונתנו אל לבם כי טוב להם עבוד את יי' כי היא עמדה לאבותם, מעבוד את מצרים, ואז ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה עבודת פרך עבודה נכריה אשר עובד בם, כי נמנו וגמרו להיות לו לעבדים, גם הוא יתברך נתן לבו עליהם להושיעם כחק האדון אשר כל מי שירים דגל אדנותו עליו ויקרא בשמו חל עליו חובת ביעור כל הקמים עליו ולהושיע את עבדו הקורא בשמו כי הנוגע בו מרים יד במלך ונוגע בבבת עינו וכענין לא לנו יי' לא לנו כי לשמך תן כבוד, ואמרו זכרונם לברכה כל המשעבדם מלמטה כאלו משעבדם מלמעלה. ועל דרך האמת עלתה שועתם אל מאור העליון כי תשובתם עוררה התשובה ושבה עליהם ובא ההתעוררות מראש ועד סוף ואז וישמע אלהים את נאקתם. והיא העלתם הגגה ויזכר אלהים עליון את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, כי שבה האם העליונה על בניה כי עוררו כן מלמטה וירא אלהים את בני ישראל כי כן עשו וידע אלהים קרבם אל הדעת מדה כנגד מדה, והרי הייחוד שלם:

וסוד הענין התעוררות התשובה וזכות האבות למעלה ולמטה גרם ייחוד השם הגדול בכבודו וזה שלמות הכל, כי התעוררות השלמות והייחוד העולה מלמטה סבת הייחוד למעלה, והייחוד למעלה סבת הישועה והגאולה למטה לגורמים זה, ועד שלא נשלם זה למעלה אי איפשר לצמוח זה למטה וזה סוד וירא וידע:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה משל למלך שהיה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים חבבן וגדלן יצאו לתרבות רעה, שנאן ושנא אמן חזרה אמן עליהם ואמרה להם בני למה אתם כך שאביכם שונא אתכם ואותי עד שהתנחמו וחזרו לעשות רצון אביהם ראה אביהם כך אהבם כבתחלה וגם את אמן הה"ד וירא וידע עד כאן. וזה סוד ובפשעכם שלחה אמכם וחזרה עליהם אמן הוא סוד ההתעוררות הבא אליהם מלמעלה כדי לעוררם לשוב כי יש בזה צורך גבוה גם כן כמו שהתבאר בזה הספר וזה סוד אהבם וגם את אמן, ותשובתם עשתה פירות כי הם הכינו למטה ולמעלה וגם גמרו בלבם להיותם לו לעבדים בגופם ובנפשם וכמו שרמזנו בטעם ויאנחו בני ישראל מן העבודה:

והנה נעתק הענין להודיע כי הצמיח להם מלכם מושיע ורב לגאול את גופם ולהוציאם מגלותם ולהושיע את נפשם, בשיתן להם דרך יורם את העבודה אשר יעבודו והיא התורה אשר בה תשועת הגוף והנפש, ואמנם הראשונה רמז באמרו ומשה היה רעה כי הוא ע"ה יוציאם מגלותם וידעם דעה והשכל וינהגם אחר המדבר עד אשר יבאו אל הר האלהים חרבה ושם ישמעו את הקול מתוך האש והוא שרמז באמרו וירא מלאך יי אליו בלבת אש מתוך הסנה והוא רמז לקבלם התורה כנגד תשועת הנפש:

ואמנם הרמז באמרו וירא והנה הסנה בער באש כי הסנה רמז לישראל שהם גוף שפל והם בערים באש התורה והקב"ה אש, שנאמר כי יי' אלהיך אש אכלה, והתורה אש ועם כל זה והסנה איננו אכל, כענין ואתם הדבקים ביי' אלהיכם והדבקות ההוא ביי' אלהיכם שהוא אש אין צריך לומר שלא יאכל ולא יפסיד אתכם, אבל יוסיף לכם קיום והוא אמרו חיים כלכם היום. והוא ע"ה תמה על זה ורצה לבא אל סוד זה הקיום כי הוא מראה גדול לראות ולהשיג כי מדוע לא יבער ולא ישרף הסנה כי האש מכלה ומבער מן העולם, ואמר וירא יי' כי סר לראות, לרמוז כי ראה משה את יי' כי הוא המקיים והמעמיד את הסנה שלא יכלה ולא יפסד בהיותו בער באש התורה ושומר מצותיה, ובזה יהיה לו הנצחיות והקיום. וכבר הודענו במה שקדם כי הקב"ה נקרא תורה. ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה כי המקיים התורה שכינה עמו ואלהים בקרבו המקיימו. אל תקרב הלם של נעלך מעל רגליך, לרמוז כי קודם שיקרב הלם אל זה הסוד לעמוד עליו ולזכות בזה הקיום, צריך לפתוח השערים הנעולים לבא הביתה, להשיג זה הקיום והנצחיות, כי בתחלה צריך לזכך את הגוף ולנקותו ממעשים רעים, ואחר כך לקשט את הנפש ולהעביר החלודה מעליה מהאמונות הרעות והדעות המשובשות המונעות זה השלמות, ולא יספיק שלילת המנעל האחד עד שיושללו שניהם, כי המקום אשר אתה עומד עליו להשיגו אדמת קדש הוא, ולזה צריך שלילת הנעלים שהם הטומאות המטממים וסוגרים את הלב. ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם, אשר הסיר כל המונעים וקבל אלהותי עליו ופרסמו לכל באי עולם, וכן אלהי יצחק ואלהי יעקב אשר הלכו בדרכיו אחריו, ואני הבטחתים להוציא מהם אומה שלמה יקבלו אלהותי עליהם בשלמות, וישלימו מה שהתחילו אבותם. ולפי שהם עזבו דרכי אבותיהם, ונטמאו בגלולי מצרים ושעבדו גופם ונפשם לתועבותיהם, הפכתי לבם לשנא עמי ולהתנכל בעבדי, ועתה שחזרו בתשובה בשניהם וארד להצילו ולהעלותו:

ובמדרש וינהג את הצאן אחר המדבר, ר' יוסי אומר מיום שנולד משה לא זזה ממנו רוח הקדש, וראה ברוח הקדש שאותו המדבר היה קדוש ומוכן לקבל מלכות שמים עליו, מה עשה הנהיג את הצאן אחר המדבר עכ"פ ולא במדבר, שרצה שלא יכנסו לתוכו אלא הרחיקם אחר המדבר, ויבא אל הר האלהים הוא לבדו. א"ר יהודה האי אבנא דמקבלא פרזלא כד חמא ליה מחטא מדלגא עלוי, כך משה והר סיני כיון שנראו זה עם זה דלג עליו, הה"ד ויבא אל הר האלהים חרבה, א"ר אבא שמוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם ואותו היום היה מתרגש ההר למול משה, כיון שראה משה נכנס לתוכו ודלג בו ועמד ההר מלמד ששמחים זה עם זה. א"ר יוסי יודע היה משה שאותו ההר הר האלהים הוא דכתיב ויבא אל הר האלהים, דתנן מה ראה משה באותו הר, ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם למעלה ולא נכנסים בו, ר"י אמר ראה העופות פורחים ונכוין משם ונופלין לרגליו של משה, מיד הרגיש בענין והעמיד הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו עד כאן:

למדנו מדבריהם כי משה ע"ה היה מוכן לנבואה מיום שנולד. ולהעיר על זה נאמר בו ותרא אותו כי טוב הוא ואז"ל שנתמלא כל הבית אורה. ועוד אמרו ותפתח ותראהו מלמד שראתה עמו שכינה. ולמדנו עוד ממה שאמר אחר המדבר ולא במדבר ואמרו שרצה שלא יכנסו לתוכו וכו', שזה רמז למה שישראל הם הצאן, שלא הורשו ביום הקהל לעלות בהר ולנגוע בקצהו, ובלוחות שניות נאמר גם הצאן והבקר אל ירעו וגו', ובאמרם הא אבנא דמקבלא פרזלא וכו', ואמרם שמוכנים היו וכו', ואותו היום היה מתרגש וכו', ידוע מדרך האמת שהר סיני רמז אל ה"א אחרונה, ולזה נאמר כאן הר האלהים חרבה חרב ה', והר האלהים בלא סמיכות, ולזה סמך מיד וירא מלאך יי' אליו בלבת אש, ולזה היה ההר מתרגש כי יותר ממה שמשה היה רוצה לידבק בו, היה ההר רוצה להמשך אחריו ולהדבק בו, כי אליו תשוקתו וכענין משכני אחריך נרוצה, כי הוא ע"ה נקרא איש האלהים כמה דאת אמר אישה יקימנו. ואמרם ראה עופות שהיו פורחים וכו', ולא נכנסין וכו', פורחין ונכוין משם ונופלין לרגליו של משה, לרמוז על האומות שלא נכנסו בהר סיני ולא קבלו התורה. ומההר ההוא יצאה להם והכי אמרינן בגמרא חורב סיני, שירדה ממנו שנאה וחרב לאומות העולם, שנאה וחרבה שהקב"ה שונאן ועתיד להחריבם ואש תאכלם, שלא רצו לזכות באש התורה ועתידין ליפול לרגליו של משה:

עוד שם במדרש וירא מלאך יי' אליו בלבת אש, מאי טעמא בלבת אש ולשאר נביאין לא אמר ר' יהודה שאר נביאין לא כמשה, דתנן מאן דקריב לאשא ביה יתוקד, משה קריב על אשא ולא יתוקד דכתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, וכתיב וירא אליו מלאך יי' בלבת אש. רבי אבא אמר האי דמשה אית לאסתכלא בחכמתא על מה דכתיב כי מן המים משיתיהו, מאן דאתמשך מן מיא דים עילאה לא דחיל מן נורא, דתניא אמר רבי יהודה מאתר דאתגזר משה לא אתגזר בר נש אחרא, אמר רבי יוחנן בעשר דרגין אשתכלל דכתיב בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמר בביתי, זכאה חולקיה דגבר די מלכא אסהיד ביה כדין עד כאן:

ועל דרך החכמה הנאמנה, ומשה היה רעה, ידוע כי הבל בנו של אדם הראשון ראש הרועים שנאמר בו ויהי הבל רועה צאן. וכתיב ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, תחת הבל ודאי וכתיב זרע אחר. ולסוד זה נאמר ומשה היה. ומכאן יתבאר כי על פי רוח הקדש נאמר ותקרא שמו משה, ולא נשתנה שם זה כלל. ואם כן אותיות משה מעידות על סודו הנפלא. והסוד הגנוז זרע אחר תחת הבל. שלהב"ת. ולהעיר על הסוד וירא מלאך יי' אליו בלבת אש לבת ש' ואותיות אחה"ע מתחלפות. ועל דרך הנעלם ה' שלהבת היא ה"א אחרונה, והוא המלאך הגואל, ולזה וירא מלאך יי' אליו, והוא מלאך פניו מלאך שהוא פניו מלאך האלהים בלא סמיכות, והיא מדת הדין של מטה, ולהעיר על זה אמרו במדרש שעת המנחה היתה דמדת הדין שולטת בו. ונקראת מלאך שהוא שליח העליונים לה ונשתלחה עם ישראל למצרים, בסוד גלו למצרים שכינה עמהם, וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, כי גאל את עצמו ויוציאנו עמו ממצרים, ולזה נאמר ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. ונאמר למשה וארד להצילו מיד מצרים, כי ברדתם ירד ולהעלותו מן הארץ ואנכי אעלך גם עלה. ולהעיר על הסוד הזה נזכר' כאן בשם מלאך, ובו היתה תחלת השגתו של משה ע"ה, והוא תכלית השגת האבות ע"ה, והסוד וארא אל אברהם וגומר באל שדי פנים שאינם מאירים אספקלריא שאינה מאירה, ושמי יי לא נודעתי להם כלומר כמו שנודעתי לך, כי מכאן והלאה זכה לפנים המאירים כלומר במראת הסנה זכה לאספקלריא המאירה:

מתוך הסנה אמרו במדרש ילמדנו אמר הקב"ה כתבתי בתורה עמו אנכי בצרה, הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים. ובאלה שמות רבה בכל צרתם לו צר, א"ל הקב"ה למשה אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויין בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול אני שותף בצערן. הנה בארו ע"ה כי השכינה משתתפת בצערן של ישראל וכביכול הכבוד בשעבוד בין הקוצים, וזה סוד בכל צרתם לו צר:

ועל דרך הסוד הנסתר ירמזו לנו כי הסנה שכולו קוצים ירמוז אל הכחות המשעבדים לישראל למעלה ולמטה, והסנה תמורת גפן פוריה גפן זאת שנואה כי תבעל כי סנה תמורת סיני, והנה זה משעבד למעלה והאומות הבאים מכחו משעבדים למטה, והנה הקוץ המכאיב סבת החטא הקדום והוא סבת גלות מצרים כי מקום הרשע מקום המשפט. וירא והנה הסנה בער באש מוכן אל ההפסד כי קוצים כסוחים באש יצתו, אלא שעדיין לא הגיע הזמן, כי היא הרצועה המיסרת והאלהים עשה שייראו מלפניו כי הוא צורך העולם, ולזה והסנה איננו אכל עד אשר יגיע הזמן המיועד ויתקיים בו והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וזה סוד המראה הזאת הנפלאה היותה בענין זה והוא ע"ה השיג במראה זו שלשה דברים, סנה, אש, מלאך, כי כן הסדר ממטה למעלה, ובזה השיג כל המרכבות עליונות ותחתונות. וזה מבואר לחכמים אשר נמסרו אליהם מסורות סתרי המרכבה:

ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה. רצה ע"ה להעמיק בחכמתו בזה המציאות הזר הנפלא, כי זר מעשהו ונכריה עבודתו לבא עד תכונתו ולהשיג סודו, איך תמצא מחשבה כזו בתמים דעים, ואיך מהטוב הגמור יבא וימשך הרע, ומפשוט זך ונפלא גמור יצא המורכב הזה מכל מיני פורעניות, ואחר שהוא מקום הרשע והמכשול לכל באי עולם והוכן אל הכליון וההפסד, מדוע לא יבער הסנה ויבוקש ואיננו. וירא יהוה כי סר לראות שם הרחמים שם שלא ישתנה פשוט בתכלית הפשיטות ועם זה באו אלו הרבויים ולא ישתנה ולא יתרבה בהם ויקרא אליו אלהים מדת הדין מתוך הסנה, לרמוז כי הוא צורך העולם ליסר בו הפושעים ולגמור הדין ברשעים, ולזה איננו אכל כי אלהים אשר בתוכו מקיימו כי בו שלמות הנבראים. ויאמר אל תקרב כי סוד זה אחוז במחשבה העליונה אשר אינה מושגת לשום נברא, ולזה אל תקרב הלם אליה כי היא נתיב לא ידעו עיט ונקראת הלם לפנים מהכל לפי שהיא לפנים מהשגתו של משה ע"ה כי לא השיג שער החמשים. ובמדרש ילמדנו אין הלם אלא מלכות סוד מלכות בית דוד, ולזה אמר מי אנכי יי' אלהים ומי ביתי כי הביאתני עד הלם כי זכה למדה ההיא. והנה השיבו על תמיהתו הראשונה:

ואמנם על אמרו מדוע לא יבער הסנה, השיבו באמרו של נעליך מעל רגליך, כלומר שעדיין לא הגיע זמנו עד אשר יוסרו כל המונעים הסוגרים דלת בעד זה, שהם העונות והפשעים אשר נועלים ומסתירים הפנים המאירים, וסוגרים שערי הרחמים, ובסבתם באים הגליות והחרבנות, וישראל עדיין עתידין לחטא ולבא בשאר גליות, עד אשר יגיע הזמן אשר בו ינשלו הנעלים, ואז ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, וכתיב בסוף והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, כי אז איש ואשתו והיו לבשר אחד, כי יפשטו הכתנת אשר היתה מפסקת ביניהם וירחצו רגליהם מהעפר והטיט הדבק בהם, המונע הייחוד והקדושה והטהרה. ולפי שלא ישאר בזמן ההוא שום מונע ומעכב הייחוד, כי הכל יהיה בשלמות הכוונה הראשונה ואור הלבנה כאור החמה, להעיר על זה אמר לו של נעליך שנים מעל רגליך, והסוד הנעלם בזה כי כל זה השלמות הנפלא יגיע על ידי משה ע"ה, כי הוא התחיל והוא יגמור, בסוד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, בסוד מ"ה ש"היה ה"וא שיהיה:

הגה"ה ראשי תיבות משה כמו שנתבאר בתקונין וברעיא מהימנא (ח"ב ק"כ ע"א) פעמים רבות:

וכגואל הראשון כך גואל האחרון. אבל יהושע התחיל בשלמות האומה להכניס את ישראל לארץ לעקור דיורין ולהושיב דיורין, ועתידין ליעקר ממנה לצאת בגלות לזה נאמר לו של נעלך האחד בלבד:

וגם בזה רמז לו על הראשונה, כי להשגתה צריך לנשול שני הנעלים, והם התפשטותו מהיותו אדם גשמי וזה הנעל האחד, והשני גם בערך היותו מלאך אף באלה החיים כי הוא היה ממלא מקום המלאך ולזה לא נתרצה בו בחייו, כי גם זאת ההשגה מנועה מן המלאך בסוד ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. כי המקום אשר אתה עומד עליו. אשר אתה רוצה לעמוד על השגתו ולהתבונן בו, אדמת קדש הוא מלשון דמות ודמיון, ולזה האריך בלשון וכתב אדמת. כי מה היה חסר הכתוב אם כתב וכמו שכתב כן ביהושע כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא, אבל האריך הכתוב בזה וכתב אדמת קדש, והוא דמיון קדש שהיא חכמת אלהים כלומר זה אחוז במחשבה העליונה, והם כדמיון המחשבות הכוזבות העולות וקודמות במחשבות החכם, אשר אינו פועל על ידם כי אם על יד המחשבות הצודקות. וזה הוא נרתק המחשבה הטהורה והוא אחוז בה כי ממנה באו. ואי איפשר להשיג איך תהיה מחשבה כזו בתמים דעים כי זה השער סגור בפני כל בריה. ועוד יש בזה סוד נעלם אמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום, (ח"ג ק"פ ע"א) וכי אמאי נעל הכא אלא איתמר דפקיד ליה על אתתיה לאתפרשא מינה ולאזדווגא באתתא אחרא דנהירו קדישא עלה וההוא נעל אוקים ליה באתר אחרא אעבר ליה מהאי עלמא ואוקים ליה בעלמא אחרא עד כאן. ולפי שלא היה הפסק בזווג ההוא, לזה אמר של נעליך שנים בסוד ואתה פה עמוד עמדי, אנכי אלהי אביך, אדם הראשון אשר הוא סבת גלות מצרים, ולזה לא אמר אנכי אלהי אברהם אביך כמו שאמר ביעקב. אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, אשר התחילו לתקן את אשר עוותו אביך בחטאו, וכבר הגיעה שעה שיושלם זה התיקון על ידיך, בגאולת העם ובקבלת התורה, כי בה נתבסם העולם מהחטא הקדום. ויסתר משה פניו, כי ירא כששמע אנכי אלהי אביך וקבלו חכמי האמת ע"ה כי כשהקריב הבל קרבן, הציץ בשכינה יותר מן ההשגה ועל כן הוצרך למדה ההיא, ולכן נתיירא עתה ממה שאירע לו כבר, ולזה הסתיר פניו. ויאמר יי' מדת הרחמים, כי בה יתנהג עמו ובה ירחם על העם. ובזה הענין פעם יזכיר השם המיוחד ופעם שם אלהים, וכל זה להורות על הייחוד הגמור. ראה ראיתי כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא, שתי ראיות אחת למעלה ואחת למטה, ראה בשעבוד של מעלה ראיתי בשעבוד של מטה. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, כנסת ישראל צועקת על בניה כענין רחל מבכה על בניה, כי כבר אמר למעלה ואת צעקתם שמעתי. ועתה לכה וגו' והוצא את עמי, כי אתה תתקן מה שעוותו אביך, כי הוא סבת הגלות, ואתה תגאלם ותוציאם משעבוד הנחש אשר נתפתה אדם הראשון אחריו. ולזה לכה ואשלחך אל פרעה התנין הגדול הבא מכח הנחש, אשר החטיא את אדם הראשון והוצא את עמי בני ישראל ממצרים מקום הנחש. ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה, הנה משה ע"ה ענו מאוד ולא ראה עצמו כדאי אל זה השליחות, ואמר הנה אנכי שפל אנשים רעה צאן ואיך אלך אל פרעה שהוא מלך גדול. ועל מה שאמרת והוצא את עמי וגו' מה הצורך בהוצאתם ממצרים, ומשה ע"ה יודע כי ראוי במשפטיו הצדיקים להציל עשוק מיד עשקו, ומקובל הוא ע"ה במה שאמר הוא יתברך לאברהם אבינו בין הבתרים ידע תדע וגומר, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אבל רצה לעמוד על האמת המכוון בכל זה, לפי ששמע ממנו יתברך וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה וגו', אמר לו אתה שחרדת אלינו את כל החרדה הזאת להכנס בכל זה הטורח להוציא את העם הזה ממצרים, ולעקור מלכיות ולתת להם את ארצם, האם יגיעך מזה דבר ומה הצורך בכל זה. ואדון העולם היודע תעלומות לב השיבו על הראשונה, כי אהיה עמך כי אני המשלים החסרונות, ומכין הבלתי מוכן, ומדרכי לעשות חדשה בארץ ולהוות הדברים מאין ולהוציאם מן ההעדר אל הקנין, ולזה אמר לו כי אהיה עמך לשון הויה ולא אמר הנה אנכי עמך כמו שאמר ליעקב והנה אנכי עמך:

ובאמרו עמך רמז לו, שזה אמנם תלוי בו בשיתעורר לקבל זאת ההויה והשלמות, והוא שילך בשליחותו כי כביכול צריך עזר, וזה אמרו עמך עם מה שתתעורר אתה אז תשרה הברכה בך. וכענין אמרם ז"ל כי יברכך יי' אלהיך, יכול יהא יושב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידיך. וזה לך האות זה השלמות אשר הגעת אליו ממעלת הנבואה וביתר שאת מן האבות ע"ה, לך לאות, והנה יקרת בעיני נכבדת להעלותך על זאת המעלה, וכל זה לך לאות כי בלכתך אל פרעה אהיה עמך ואחשיבך בעיניו לשר וגדול, וכמו שאמר לו בסוף ראה נתתיך אלהים לפרעה וזה קל וחומר למשה ע"ה שאין לו עליו תשובה. ועוד זה לך לבדך לאות כי אנכי שלחתיך והוא ע"ה לא שאל אות על שליחותו ולא נסה את יי'. ואמנם על השניה השיבו בהוציאך את העם וגו', ועל מה שאמרת מה יגיעני מזאת ההוצאה, הנה צורך גדול יש לי בהוצאתם כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והעבודה צורך גבוה כמו שהתבאר בזה הספר וזה סוד אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם. וכתיב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. הנה כי ההוצאה צורך האלהות:

ואחר שהושב ע"ה תשובות נצחות על ספקותיו, נעתק אל ענין אחר נעלם ונפלא מאד גנוז באוצרות החכמה העליונה. ולפי שיש להרהר אחר מדותיו ע"ה איך היה שואל דברים שאינם מענין השליחות, מצא לו ע"ה עלה מצד העם ותלה הדבר בהם באמרו ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם, אבל האמת בלבבו ע"ה כי רצה לעמוד על מה שלא עמדו הקדושים אשר קדמוהו גם לא הבאים אחריו. והוא יתברך השיבו אהיה אשר אהיה. ומזהירותו ותשוקתו ע"ה אל מלכו להדבק בו לא הניח זאת השאלה אל זולת זאת העת אבל בראשית האהבה ופתיחת הדבור אליו בקש לעמוד על סוד השם הגדול, כי אחר שזה התכלית אשר יכספהו שלם השלמים, אין לדחותו ולאחרו כי אם לא עכשיו אימתי, כל שכן כי עתה ידו על העליונה כי בו צורך גבוה וצורך הדיוט, וכביכול אם אינו גואלם אין אחר גואלם כדאיתא בריש ויקרא רבה:

וקודם שאכתוב האמת המקובל בזה. אביא מה שפירש בו בעל העקרים ז"ל. אמר כי היה חושב משה שאולי הנראה אליו היה אחד מהשכלים הנפרדים שמציאותם נתלה בזולתם, ולזה היה חושש שמא לא יהיה משיג מבוקשו אחר שכל מבוקשו וכחו של זה הזולת תלוי בזולתו. ואם הזולת ההוא יחפוץ לבטל רצונו יתבטל בלי ספק, ולא יצא אל הפועל דבר ממה שהוא חפץ, ולזה השיבו ה' יתברך כי שמו הוא אהיה אשר אהיה כלומר הנמצא המחוייב המציאות אשר מציאותו תלוי בעצמותו ולא בזולתו, ולזה יהיה מובטח שיעשה חפצו ורצונו בכל אשר יחפוץ. וזהו לשון אשר אהיה שהוא לשון המדבר בעדו, כלומר אני הוא מצד שאני הוה לא מצד שזולתי הוה, כי אין מציאותי וכחי תלוי בזולתי כלל כמו שהוא הענין בשאר הנמצאים וכו' כמו שהאריך שם:

ואמנם הבטולים אשר יתחייבו לדעתו כי אם היה ע"ה חושב שאולי הנראה אליו היה אחד מן הנפרדים, אם כן איך יסתיר פניו ע"ה מהביט אליו. ועוד איך יאמר הנפרד אנכי אלהי אביך אלהי אברהם וגו', ואין ספק שהשיג ע"ה שכל זה היה במראה הנבואה, ולא יסתפק שום נביא מנביאי האמת בנבואתו מי המנבא אותו, כל שכן גדול הנביאים ע"ה שלא יסתפק אולי הנראה אליו אחד מהנפרדים. ועוד איך יסתפק משה ע"ה שמא לא היה משיג מבוקשו מזה הנראה אליו, והנה דבריו מורים על ההשגחה הנפלאה אשר השגיח וראה דמעת העשוקים. וגם על היכולת הבלתי בעל תכלית, באמרו וארד להצילו מיד מצרים אשר הוא ע"ה יודע שיהיה זה על יד הנסים והנפלאות, כי מקובל הוא במה שאמר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וגם יעדו על קבלת התורה על ההר הזה, וכדאי זה המיעד ומבטיח בכל זה לסמוך עליו ולהאמין בו כי כל יוכל, ואין מבוקש שיבקש משה ע"ה שלא ישיג ממנו, ואין כל הדברים האלה ממי שיהיה כחו תלוי בזולתו, ואין זה במשמעות הכתובים אבל ממי שמציאותו מספיק ותלוי בעצמו ולא בזולתו, גם כל האמור אי איפשר שיהיה ממי שמציאותו תלוי בזולתו, ואם כל האמור לא הספיק לו עליו השלום להוציאו מן המחשבה ההיא עד ששאל ואמרו לי מה שמו, איך הספיק לו תשובה אהיה אשר אהיה. ואם בשביל שלא תהיה תשובה זו ממי שמציאותו תלוי בזולתו ואם יש צד ספק בזה גם בזה יש לספק. ועוד למה לא הספיק לו אמרו אהיה אשר אהיה, עד שכפל ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ואם בשביל שגם ישראל יסתפקו שאולי השולח את משה הוא אחד מן הנפרדים ולא ישיגו מבוקשם ממנו, אם כן היה לו לומר אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. וחלילה שתהיה מחשבה כזו עולה על רוחו של משה ע"ה:

אבל שאלתו ובקשתו על סוד התפשטות המחשבה שהוא מהות השם נסתר ונגלה, עם שהוא ע"ה מקובל באצילותו, כי זה מוכרח לעלות אל הנבואה, שאל על סוד השם כלל ופרט ואיך נתפשטה המחשבה, ורצה לשמוע סודו מפיו יתברך והוא יתברך העמידו על סודו, אז ידע והשיג בסוד השם מה שלא השיג שום נולד לפניו ואחריו, וכמו שאמר לו ושמי יי' לא נודעתי להם, ושמועו כמו שנודעתי לך. והוא שרמז באמרו אהיה אשר אהיה, והסוד בזה קודם שיגלה ויתפשט והוא נעלם עומד בעצמו בכלל אין עצמותו מתפשט, נקרא אהיה כלומר אני כלל הכל ואני הוא הכל סתום וחתום, כלומר שכל האצילות שהוא סוד השם הגדול היה גנוז ונסתר בחכמה העליונה שהיא כלל הכל, ועל זה אמר אהיה שהוא כלל כל האצילות. והסוד ואהיה אצלו אמון ואמרו במדרש אמון מכוסה אמון מוצנע, שהכוונה על חכמת אלהים שהכל היה סתום בה והיא כלל הכל וכאלו היה הכל עדיין בחביון רום מעלה ועדיין אין הכר בכבודו. עד שנמשך המעין עוד ונתגלה גלוי דק פנימי נעלם, ועדיין היה הכל נעלם עם שהיה מזומן יותר להגלות ולהמשך מבראשונה, והוא אמרו אשר אהיה והוא סוד ייחוד אהיה הראשון עם השני, והוא סוד אשר כי היו"ד אינה מתפרדת מן הה"א וממנה מקבלת הכל, והם בחבור ובקשר א' תמידי, והוא אמרו אשר אהיה כי בינה קבלה הכל מחכמה ושם היה הכל מזומן להמשך ולהגלות בפרט, עד שבא הרצון הפשוט להשלים ולגמור ההתפשטות, ואמר אהיה כלומר עתה ימשך הכל בפרט, ולזה לא אמר אשר שהיה נראה שעדיין לא הגיעה עת גמר האצילות והמשכתו, לזה אמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, להורות על המשך המעין בפרט, ואחר שנמשך ונתקן כל אחד במקומו המיוחד לו ובמשמעותו, ירד אל פרט הענין המורה על שלמות הכל, והוא אמרו ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל יי' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו' הרי פרט הכל ושלמות השם הגדול. ובפרק י"ג חלק א' כתבתי זה באריכות. ובזה עמד משה על סוד השם הקדוש נסתר ונגלה, ונדבק במה שלא נדבק שום נברא, והענין כי הוא ע"ה למד וקבל מפי הגבורה במהות השם הנסתר והנגלה, תעלומות חכמה והמון סתרים נוראים כפי השגתו הנפלאה ע"ה וכפי רוחב דעתו, וכאו ונכתבו אלו השמות הקדושים בתורה והושמו לאות ולסימן, להורות ברמז על סוד חכמת האלהות וסוד התפשטות המחשבה העליונה, ולהעיר על הכוונה בשאלת אדון הנביאים ע"ה, ודי במה שכתבנו במראה זו ובשאלת משה ע"ה כפי כוונת הספר. ואבא להעיר על הכוונה בשאלת הודיעני נא את דרכיך, ובשאלת הראני נא את כבודך בפרק הבא בסייעתא דשמיא: