עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק ו

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

עוד יש להוכיח ולהכריע מעלת הצדיק על המלאך מהעבודה, וזה כי עבודת הצדיק נדרשת ורצויה אל השם יותר מעבודת המלאך ושרותו כי עבודת הצדיק יש בה צורך גבוה והוא הייחוד, כמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר, בכוונה אשר התבאר עניינה גם כן שם בסייעתא דשמיא, ולזה אמרו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ולא אמרו כן על עבודת המלאכים ושרותן:

ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב מ"ו ע"א) כד אתפליג ליליא שארי מלכא למיקם ומטרוניתא לזמרא ואתי מלכא ואקיש לתרעא דהיכלא ואמר פתחי לי אחותי רעיתי וגומר, וכדין משתעשע בנשמתהון דצדיקייא זכאה חולקיה דההוא דיתער ההוא זמנא במלה דאוריתא, בגין דכלהו בני היכלא דמטרוניתא כלהו בעיין לשבחא למלכא וכלהו משבחין קמיה ושבחא דסליק מהאי עלמא דהוא רחיק (יתיר) דא ניחא ליה לקב"ה מכלא:

ובפרקי היכלות פרק ט' (ח"ב מ"ו ע"א) למדו אותם ואמרו להם שאו עיניכם לרקיע כנגד בית תפלתכם, בשעה שאתם אומרים לפני קדוש, כי אין לי הנאה בכל עולמי שבראתי כאותה שעה שעיניכם נשואות בעיני ועיני בעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש וכו', ובפרק י"א החרישו אלי קול כל יצורים שבראתי ואשמע ואאזין לקול תפלת בני:

ועוד מצאתי לרז"ל בזה הלשון אמר רבי ישמעאל אשריהם ישראל כמה זה חביבין לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, כי בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה תחלה למעלה באים סביבות כסא הכבוד הרים של אש וגבעות של להבה ואמר הקב"ה להם החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכל חיה וחיה וכל אופן ואופן וכל שרף ושרף שבראתי בעולמי עד אשמע ואאזין תחלה כל שירות ותושבחות של ישראל שנאמר ונעים זמירות ישראל, מלמד שערב לפני הקב"ה קול שירות ותושבחות של ישראל יותר ממלאכי השרת שנאמר ברן יחד ככבי בוקר אלו ישראל שנמשלים לככבים. ויריעו כל בני אלהים זו היא פמליא של מלאכים, אם אין כבודי בארץ אין כבודי בשמים אימתי רומה על שמים אלהים בזמן שעל כל הארץ כבודך עד כאן:

ובואלה שמות רבה פרשה ל"ג ולא עוד אלא שחביבים כל מה שלמטן משל מעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשל מטן. וכל מה שבארנו בענין זה בפרקים אלו רמז דוד ע"ה במזמור אחד והוא אמרו יי' אדננו מה אדיר שמך בכל הארץ וכו', התחיל מהתכלית אשר הוא סבת מציאות האדם והכוונה בבריאתו שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, והוא אמרו יי' אדוננו שהם שני שמות יו"ד ה"א ואל"ף דל"ת שכל חפץ וכל ישע ליחדם, וזה תכלית העבודה ובזה האור מתנוצץ והשפע והשמן הטוב יורד על הראש, וזה פלא ששמת זה הכח והיכולת ביושב הארץ שהוא האדם, ולזה שמת בניינו כדמות בנין השם הגדול כדי שיהיה בידו כח וספק לתקן הכבוד העליון, כמו שהתבאר בחלק הראשון ובחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא. והוא אמרו מה אדיר שמך, כלומר האדם שהוא עשוי כבנין שמך וכמה כחו גדול כי מעשיו ועבודתו יהיו סבה אשר תנה הודך, והוא השפע והאור הבא מן המקור העליון על השמים שהוא השם הגדול, ובזה יתיחד בכבודו וזה הכח הושם בארץ ר"ל בתחתונים מה שלא הושם בעליונים ולזה היו נכבדים מהם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב מ"ט ע"ב) אשר תנה אשר נתת מבעי ליה, או תנה הודך מהו אשר תנה הודך, אלא הוא רזא דנהרא עמיקא דכלא ודוד בעא בעותיה למנגד מניה על השמים, ודא הוא אשר כמה דאת אמר אהיה אשר אהיה. בשעתא דהאי נהרא עמיקתא דכלא נגיד ונפיק כדין כלא בחדו ומטרוניתא אתעטרת במלכא וכל עלמין כלהו בחדו ושלטנותא דשאר עמין אתעבר מקמי מטרוניתא וכדין זקפן רישא כל מאן דאחידו בה עד כאן. ולפי זה יהיה מה אדיר תוקף הדין לשבר כח האומות ולהורידם ולהעבירם מממשלתם, וכן אמרו שם במדרש. ואיך שיהיה למדנו שיש כח בתחתונים לפתוח המקור העליון ולהאציל ממנו האור והשפע:

ועוד ירמוז אמרו מה אדיר שמך בכל הארץ שיש כח בתחתונים לתת חיל וכח בשם הגדול בעבודתם, וזהו אמרם כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה, שנאמר באלהים נעשה חיל, וכדאיתא באיכה רבתי. ובזה אשר תנה הודך על השמים וכענין שפרשתי למעלה. מפי עוללים ויונקים יסדת עז יש לפרשו על תינוקות של בית רבן, וכן אמרו בפרק כל כתבי אמר רב כהנא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר שפוך על עולל בחוץ מה טעם שפוך משום דעולל בחוץ פירוש בטלים מבית רבן. ואמרו עוד שם אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"ז ע"ב) ורעי את גדיותיך וגו' אלין אנון תינוקות של בית רבן דעלמא מתקיימא בגינהון יהבין חילא לכנסת ישראל בגלותא עד כאן. וזה סוד אמרו יסדת עז בסוד תנו עז לאלהים למען צורריך להשבית אויב ומתנקם ובמדרש צורריך שנים, אויב ומתנקם שנים, הרי ארבע מלכיות לרמוז על מה שאמרו ויהבין חילא וכו', ויתכן עוד שירמוז על כחותיהם העליונים. והתינוקות מחזקים אותה בין כלם. והיא נפדת ונצלת מהם בזכותם, והענין לומר שעם שאלה לא נשלמו בחכמה העליונה עדיין, לכוין בעבודתם בייחוד העליון לפתוח המקור כאותם שנכללו בפסוק של מעלה אשר כח בהן, מכל מקום יספיקו לתת כח לכנסת ישראל בגלות בהבל פיהם, ומבין כלם נשלמת הכוונה וכל אחד בודק עד מקום שידו מגעת:

אחר כך אמר כמתמיה על המעלה הרמה הזאת, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', אני אומר בלבי מה אנוש וכו', בריה פחותה ושפלה בערכם וכשיבחין האדם עצמו ועצמם יתאמת לו שהוא בקצה הפחיתות בערכם וכל שכן בערך המלאכים, וזה אמת כשנקחהו משולל מהשלמות אשר בארנו עניינו בפרק זה ובפרקים הקודמים אליו, אבל כשנבחנהו בשלמות ההוא שקדם עניינו ויבא עוד, הנה הוא מעולה מהמלאך הרבה עד שיש לומר כי כפשע בינו ובין אלהים, והוא אמרו ותחסרהו מעט מאלהים:

ומכאן תשובה למה שאמר הרב המורה ז"ל ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מעלתנו, הן גוים כמר מדלי ובחן עצמן ועצם הגלגלים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת עד כאן, וכן הוא האמת כשיוקח משולל מן השלמות ההוא כמו שאמרנו, ואמנם אמרנו שהוא גדול במעלה מכלם הוא מצד התורה המשלמת אתו בשלמות ההוא שהתבאר עניינו:

ובפרק ר' עקיבא אריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו רבש"ע חמדה שהיא גנוזה לפניך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ואתה משתעשע בה אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים, אמר לו הקב"ה למשה משה החזיר להם תשובה, אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה, אחז בכסא הכבוד והחזיר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך וגו', כלום למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה לכם. שוב מה כתיב בה לא יהיה לך וגומ' בין הכותיין אתם שרויים שעובדין עבודה זרה. שוב מה כתיב בה זכור וגו' כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות. שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם, שוב מה כתיב בה כבד את אביך וגו' אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם. מיד הודו לו להקב"ה שנאמר יי' אדוננו מה אדיר וגו' ואלו תנה הודך לא כתיב עד כאן:

המעלה אשר עלה אליה אדון הנביאים לא עלה אליה שום נברא זולתו, והוא שהעידה התורה ומשה עלה אל האלהים, והכוונה אל מדרגת אלהים שהיא העליונה שבמדרגות, והוא שרמז עוד באמרו ויהי שם עם יי' וגו', וכתיב ואתה פה עמוד עמדי וגו', כלומר שוים כביכול והוא אמרם בשעה שעלה משה למרום, וכשראו מלאכי השרת מעלתו הרמה תמהו ואמרו מה השלמות אשר לילוד אשה עד שיהיו לו מהלכים בין העומדים האלה, והוא אמרם בינינו כל שכן שיעלה למעלה ממנו, והוא ילוד אשה ואין לו יחס וערך עם העליונים, אמר להם הקב"ה אמת שכשתבחנוהו משולל וערום מכל שלמות הנה הוא ילוד אשה והדין עמכם. אבל כשתבחנוהו מצד התורה המשלמת אתו היא אשר העלתהו והמליכתהו עליכם והוא אמרם לקבל תורה בא:

והם באו בשתי טענות חזקות למנוע נתינתה לבשר ודם. האחת והיא קדימתה בזמן הרבה למקבלים, והיה נראה להם שהמורכב די לו בדת טבעית או שכלית ולזה צריך קדימת המקבל. והשנית כי גם כי נסבול זה אם בשביל תועלת וצורך הנותן כי גם הוא נהנה בשיקבלוה, הנה אינו צריך לזה כי גם בהיותה אצלו נהנה, אל ראשונה אמרו חמדה שהיא גנוזה לפניך וכו', ואל השנית ואתה משתעשע בה, ולפי שהם פשוטים מחומר ראו שהיא יותר ראויה להם, כי גם היא ועודנה שם היתה פשוטה, כי כשירדה נתלבשה בכמה מלבושים מהם חיצוניים ומהם פנימיים, וכמו שכתבנו בפרק כ"ו מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ובמה שפירשנו יותר ספק שאיפשר שיסופק בזה והוא כי נראה זה חסרון בפשוט מחומר ואיך לא ראו תשובתם בצדם:

ולפי שרצה הקב"ה להראות אל המלאכים שהתורה יותר ראויה לישראל מהם ושעבודתם ערבה ורצויה אליו יותר מעבודתם, והנה זה יבחן כשיראו הם שהמקבל יחזירם אחור מטענותיהם ודעתם יסכל, ולהודיע זה להם רצה הקב"ה שיהיה הוא המשיב להם ולזה אמר לו משה החזיר להם תשובה. ומשה ע"ה ראה מה שימשך מתשובתו, והוא היות השלם גדול במעלה ובחכמה מהם מצד התורה והעבודה, וחשש שמא יסבבו העדרו ועדיין לא בא לידו הדבר שהוא כתריס בפני הפורענות, והוא אמרו מתיירא אני וכו', אז אמר לו שהדבקים בו חיים ובטוחים מכל נזק כי מגדל עוז שם יי' וגו', והוא אמרו אחוז בכסא כבודי וכו', ובזה מעלתו למעלה ממעלתם וגובר עליהם, אז השיב להם תשובה נצחת על טענותיהם, אם לראשונה באמרו שכתוב בה אנכי יי' אלקיך וגו', כלומר זאת התורה אשר אנו דנין עליה וכלנו מודים שקדמה לברייתו של עולם, אין ספק שתצטרכו להודות על כרחכם שמקבליה קדמו אליה, אחר שבאה בטענת אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושאר צויים המורים על קדימת המצווים להם:

וכן דעת רז"ל אמרו בבראשית רבה א"ר אבא בר כהנא התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר יי' קנני ראשית דרכו וגו', קודם לאותו שכתוב בו נכון כסאך מאז. ר' חוניא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך וכו' כך אלולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל התורה לא היה כותב בה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל עד כאן. ואם לטענה השנית השיב במה שכתוב בה אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', פירש להם ברמז קרוב לבאור שההוצאה היתה לצורך גבוה גם כן, והוא קבלת אלהותו עליהם לעבדו וליחדו בכבודו, שזה היה כל חפץ וכל ישע בבריאה ובמציאות האומה הקדושה:

ובואלה שמות רבה א"ר טוביה ב"ר יצחק אנכי יי' אלהיך, שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך עד כאן כוונו למה שכתבתי. ובשוחר טוב אני מדבר בצדקה רב להושיע באיזו צדקה בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. ובמכילתא אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו, ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא שכתוב אי איפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. וכן בספרי וכבר כתבתי זה:

הנה התבאר מכל זה שההוצאה וקבלת התורה הכל היה לצורך גבוה גם כן, ושאר הדברות כלם פרטיהן שהיא התורה כלה, הכל סובב על זה, ולזה המשיך להם התשובה מכלם עד שהכריחם להודות להקב"ה על מעשיו המופלאים, והוא אמרם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר יי' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ ואלו תנה הודך לא כתיב, וידעו באמת שעבודת האדם השלם יותר רצויה ונדרשת אל השם מעבודתם, לפי שהייחוד הוא צורך גבוה ואינו נשלם כי אם על ידו ולא על ידם כמו שכתבנו:

ואחר שהייחוד הוא צורך גבוה כמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, צריך אם כן אל מייחד, והמציאות כלו לא נמצא כי אם לזה התכלית, נמצא אם כן שהמייחד והעובד השלם הוא תכלית המציאות, וכמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, ולא יכלה הדבר בכן רצה או כך גזרה חכמתו כמו שחשב הרב ז"ל. ואם כן כשנאמר כי תכלית האדם לעבוד את השם וליחדו בכבודו, אין השאלה קיימת כדברי הרב, אחר שהתבאר שהייחוד צורך גבוה, ולזה נעשה ונתקן כדמות הכבוד כדי שיהיה כח וספק בידו לתקנו וליחדו, וכמו שהתבאר בחלק הראשון ובחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא:

וכשנאמר שזה היה לשלמותנו גם כן לא תתחייב השאלה בעצמה כדברי הרב, כי שלמותנו צריך להשלים הכבוד וגם זה צורך גבוה וכמו שהתבאר גם זה בפרק כ"ב מהחלק השני בסייעתא דשמיא. ואלו ידע הרב כי יש בישראל חכמה מקובלת מסיני, ולא הסתפק בילדי נכרים לא כתב בזה מה שכתב. כי סתרי התורה וסוד האלהות והייחוד לא נתן למחקר השכלי כלל:

ואמנם ראיית הרב ז"ל ממה שסדרו חכמי ישראל בתפלותיהם באמרם אתה הבדלת אנוש מראש וכו', כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך, ואמר הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון לבד. אין משם ראיה, אבל הוא הסדר יפורש הפך דעתו מסכים אל האמת אשר בארנו, והוא כי לפי שבסדר ההוא פתחו ומעטו וההבילו מאד את האדם חייו וחסדו צדקו וישעו כחו וגבורתו ומעלותיו ומעשיו תוהו וחייו הבל לפניו עד שבסוף אמרו ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אמרו אחר כך אתה הבדלת וכו', כלומר כל מה שאמרנו הוא אם יבחן האדם ונקחהו משולל וערום מן התורה והמצות שהם כסות השלמות, הנה הוא והבהמה שוים וכמו שכתוב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. ואמרו בפרק אחד דיני ממונות אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה. וכל זה יובן במי שלא נשלם בתורה ובמצות ובעבודת הייחוד, אבל אתה הבדלת את האדם מן הבהמה מראש הבריאה ותכירהו, וזאת היתה הכרה עצומה וטוב גדול שהוא לעמוד לפניך לשרת בשמך ולעכדך וליחדך, כי תכף שבראו צווהו והורהו דרך העבודה והייחוד להשלים הכוונה והתכלית שנברא בעבורו להורות שהעבודה היא תכלית מציאותו והוא תקון הכבוד שהוא צורך גבוה כמו שכתבנו במה שקדם:

ולזה אמרו כי מי יאמר לך מה תפעל, כלומר זה דבר פלא כי מי יגיע עד עומק חכמתך עד שיוכל לומר לך מה זה פעלת ומה טעם שמסרת תקון העליונים ביד התחתונים, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ד' ע"ב) ישראל שלימו דשמיה קדישא אינון וכד ישראל לתתא אשתלמאן בעובדיהו, כביכול שמא קדישא אשתלים, וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדיהו ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא. ועוד שם כביכול אמר קב"ה כד ישראל אינון זכאין לתתא אתגבר חילא דידי על כלא. וכד לא משתכחי זכאין כביכול מתישין חילא דלעילא ואתגבר חילא דדינא קשיא. וזה סוד כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה וכו', כמו שכתבנו כבר והארכנו בזה בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא:

ובספרי כיוצא בו אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, אלמלא אני לא היית יושב בשמים, וכן הוא אומר הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה עד כאן. כי עם שהרצון העליון היה זה ואין לשאול ולהשיב עליו כי אין טעם ברצון, הנה התכלית ידוע למבקשי יי' והוא ייחוד השם הגדול בכבודו שהוא צורך גבוה. ואמנם מה שאמרו ואם יצדק מה יתן לך שנראה הפך מה שאמרנו, הנה כבר בארנו בפרק ג' מהחלק השני מזה הספר ובחלק הראשון מספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא, כי זה ומה שידמה לו מהכתובים המורים על שאין טובות האדם ורעותיו נוגעות לגבוה כלל, הנה הוא בערך אדון יחיד שרש כל השרשים, ואמנם לצורך הכבוד ליחד ראש המחשבה בסופה שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא והטוב והרע הכל נוגע עד הלב העליון כי כפי ההתעוררות למטה כך יתעורר למעלה, וכבר התבאר זה על השלמות במקומות ההם. ואין צורך לשנות הדברים הנה:

ובאיכה רבתי זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה הקב"ה א"ר חייא היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל, מן הדין קרייא צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. וכבר כתבתי זה, ועוד כללו במאמרם זה כי כמו שהיה מחסדו הגדול להמציאם שהוא שלמותם הראשון ולא יוכלו להתפאר עליו אנו עשינו את עצמינו, וכענין הוא עשנו ולא אנחנו, הנה כן היה מחסדו וטובו להשלימם בשלמותם האחרון, והוא ההכרה הנפלאה ההיא לעמוד לפניו בהודיעו רצונו בתת להם תורה ומצות, ולא יוכלו להתפאר ולומר לו מה פעלת לנו שמידינו היתה זאת לנו, כי כמו ששלמות הראשון נמנע בערכם כן השלמות האחרון אי איפשר להשתלם בו אם לא ישלימם הוא יתברך בו, כמו שכן השלימם בראשון. ולזה מה שרמזו באמרם כי מי יאמר לך מה תפעל, ומעתה אם יצדק מה יתן לך כי מידך הוא לו שנתת לו דרך בו יצדיק את נפשו, ולא יוכל להתפאר ולומר שיש לאל יד שכלו לצדק עצמו ושמידו למלאת זה החסרון וכאלו נותן לך דבר שמשלים יצירתו. ועוד הגדלת חסדך עמו שאם יחטיא הכוונה ויסור מדרך התורה, נתת לו דרך לשוב אל בריאותו אם חטא והחליא, והוא אמרו בסמוך ותתן לנו יי' אלהינו באהבה את יום הכפורים וכו' ונשוב לעשות חקי רצונך, ומי שהשכיל וידע כי נברא לזה התכלית והוא תקון הכבוד אחר שהשיג באמת כי זה הוא התכלית האחרון במציאות, אז ישתדל להשלים הכוונה במציאותו ולא יסתפק בעבודתו, ויהיה לבו בטוח בתורתו ובמעשיו הטובים, וידע כי חיובו להשלים הכוונה שנברא בעבורה גדול מאד, מה שאין כן במי שסכל זה התכלית המשובח ואינו עובד לשום תכלית כלומר שחושב כי אין שם כי אם רצון לבד, ובזה נשלם מה שהיתה אליו הכוונה בזה הענין הגדול: