עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק יט

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

השאלה למה לא תיעד לנו התורה הקדושה הגמול הרוחני אחר המות הוא סכלות כוונת בריאת אדם, והכוונה בקבלת התורה, והתכלית בנתינתה, ובכלל סכלות מעלת התורה והמקום אשר ממנה חוצבה, וסכלות מי שהיא דוגמתו והיא הוראה עליו, וכשנעמוד על אמתת כל זה לדעת התורה הקדושה שהיא דעת עליון וכפי הקבלה האמתית שהיא חכמת אלהים אשר על פיה אנו חיים מימות המקבל הראשון ע"ה, ובלתה אי איפשר לעמוד על האמת בשום דבר מאלה וזולתם, ואין שלמות כלל לאדם אלא בה, אז נעמוד על כי מטבע התורה לתת לאדם קיום נצחי וחיים שאין בהם מות [כלל], והחטא הוא ששנה הטבע האלהי הזה והפך ללענה המשפט אשר שפטה החכמה העליונה. ולפי שזאת היתה כוונתה אין מקום ליעוד אחר המות, כי אין מות עם החיים האלה להולכים בה, אבל יחיו חיים ארוכים בשלוה ונעימות ואחר כך יזכו אל מעלת הלקיחה כאליהו ז"ל שלא טעם טעם מיתה, כמו שהעידה הנבואה ובאו בו הכתובים וכאותם שבאה בהם הקבלה האמתית שהם חיים בגן עדן כמוזכר במעשה תורה לרבינו הקדוש ע"ה, אמר שם תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ולא טעמו טעם מיתה בנימין בן יעקב, כלאב בן דוד, סרח בת אשר, בתיה בת פרעה, אליעזר עבד אברהם, עבד מלך הכושי, ומשיח, ואליהו, ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא, ויש אומרים אף רבי יהושע בן לוי, עד כאן:

הנה אלה עדים נאמנים על כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית, והוא שנוי טבע וכוונת התורה כי מטבעה לתת חיים לעושיה, וזה ודאי כלל שצריך לפרט, ומעתה נבא אל באורו והשם יגמור עלי:

ואומר כי המתחכמים בטבע יאמרו כי המיתה טבעית לאדם, והטעם כי כל הווה נפסד, והאדם הווה ומורכב מארבע יסודות, ואם כן הכרח הוא שיפסד, ואל זה הדעת נמשכו כל החכמים חשוקי החכמה היונית מבני עמנו ההופכים ללענה משפט התורה וכוונתה, אבל אנשי התורה בעלי האמונה האמיתית החכמים האמתיים רבותינו ז"ל יאמינו כי אין המיתה טבעית, ואמרו אלמלא שחטא לא מת לעולם:

והחכם באמת המאמין האמיתי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אמר בפרשת בראשית בזה הלשון, ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב, אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור, עד כאן. אם כן והדעת הנפסד ההוא נגד האמת והעקר שהוא דעת רז"ל, אנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדבריהם המקובלים מפי הנביאים:

וקודם בואי אל עקר הכוונה אומר כי בעלי הסברה ההיא מבני עמנו האומרים כי האדם מת בטבע, הנה הם יודו בהכרח כי הגלגלים עם היותם מורכבים מגוף ונפש הם חיים נצחיים ועם שהם הווים לא יפסדו עד בא הרצון, וכמו שהם גוזרים הקיום בהם עם היותם הווים ומורכבים למה לא יגזרו הקיום גם כן באדם עם היותו הווה ומורכב, והנה ראש החוקרים אשר פרסם כפירת הקדמות לדעתו הנפסד הגלגל בלתי הווה, ולפיכך הוא בלתי נפסד, ואמנם אנשי האמונה אשר אור התורה נגה עליהם יאמינו היותו הווה ועם זה יאמרו שאינו נפסד, ולמה יגרע האדם ממנו וזה וזה הווים ומורכבים. ואם יאמרו כי חמר הגלגל אינו כחמר האדם, כי זה זך ובהירי בלתי מורכב מהפכים, וזה כעור ועב ומורכב מהפכים, אף אנו נאמר כי נפש האדם יותר דקה ויותר מעולה מנפש הגלגל, כי היא אצילות נאצל מהאור העליון לא מהשכל הפועל כדעת הבודים מלבם, כי הנה העלול הראשון המושפע תחלה מן העלה הראשונה לדעתם במה שישכיל מעצמו שהוא שכל פשוט יושפע ממנו נפש הגלגל היומי, ומן העלול השני המושפע מן הראשון יושפע ממנו נפש גלגל הככבים הקיימים ועל זה הדרך לשאר הגלגלים, ואמנם נפש האדם מושפעת מן העלה הראשונה, ואם כן מעלתה על המלאכים:

ומזה אמרו בפרק חלק גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ואם כן הנה היא תספיק למלאות חסרון החמר ותתן לו הקיום בהיותו נשמע אליה, כמו שנפש הגלגל תקיימהו בהיותו נשמע אליה בתנועה שהוא הפעל המיוחד להם להשגת שלמותם, והנה הפעל הזה שהוא התנועה יש בו די וספק לקיימם ולהעמידם, ולמה לא נאמר כן באדם, כי כשרון המעשים הנרצים יקיימוהו ויעמידוהו, ויותר ראוי הקיום הזה באדם כי יהיה ערך פעל אל פעל כערך נפש אל נפש, וקל וחומר הדברים ומה אם הגלגל שנברא לתשמיש האדם וכמו שכתוב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ נגזר בו הקיום והנצחיות, האדם שנברא לתשמישו של הקב"ה על אחת כמה וכמה שראוי יותר שיגזור בו הקיום:

וכמה כוונו רז"ל באמרם בפסיקתא פרשת בחדש השלישי, ובויקרא רבה פרשת אחרי מות, ובמדרש משלי אמר ר' לוי משום ר' שמעון בן מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו של מי הוא עושה יפה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שיהיה תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, וקל וחומר הוא ומה אם תפוח עקבו מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עד כאן:

ופשטן של דברים יורו כי חמרו של אדם הראשון נברא באופן מהשלמות שיהיה איפשר בו הקיום והנצחיות יותר מגלגל חמה, והוא המשל בתפוח עקבו שהרצון בו זכות חמרו ודקותו וקלסתר פניו ירצו בו צורתו, והכוונה בזה על נפשו שהיא יותר עליונה ויותר פשוטה וזכה מנפש הגלגל, ודין הוא שיהיה הקיום בו יותר ראוי לפי שהכוונה בו לעבודתו של הקב"ה, ולזה היתה הכוונה בבריאתו הקיום והנצחיות כי כן העבודה שיעבוד לבראו צריכה שתהיה באין הפסק, וירצו גם כן ע"ה באמרם תפוח עקבו מכהה גלגל חמה כי עם שהכוונה הראשונה בבריאתו היתה לתשמישו של הקב"ה הנה מעבודתו בשלמות ימשך ממנו הקיום אל כל הנבראים, ובאורו יראו אור עד שלא יצטרכו לאור ולקיום גלגל חמה כי בו די וספק לקיום התחתונים, ולקחו המשל בתפוח עקבו לרמוז על הפועל הגופיי שבו עובד לבראו כי מהפעל ההוא ימשך הקיום לכל הנבראים:

והכוונה כי אנו יודעים כי הגלגל להיותו גשם צריך פעל גשמי שהיא התנועה להשיג בו שלמותו, ומן התנועה ההיא ימשך הקיום אל כל הנבראים התחתונים, גם האדם להיותו גשם צריך אל פעל גשמי, והם המצות המעשיות אשר בם ישיג השלמות והוא הקיום ותשלם בו הכוונה אשר נברא בעבורה, בעבודה אשר היא יותר הכרחית ויותר רצויה מעבודת הגלגל, ומזה ימשך עוד הקיום לכל הנבראים עד שלא יצטרכו לקיומם אל פעל הגלגל, והוא אמרם תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, והוא הדין בכל הצדיקים אשר הם מעין יפיו ושלמותו של אדם הראשון קודם החטא והעד יהושע וכמו שיתבאר בפרק י' מהחלק השלישי בסייעתא דשמיא. ממה שכתבנו יתבאר כי הכוונה באדם היתה מתחלה שיהיה קיים נצחי, לולא שחטא, אלא שפלסופי בני עמנו יברחו מזה ולא יאבו לשמעו כי הוא נגד חכמתם ואיך יכעיסו את אשר אהבה נפשם:

ועוד ארצה להוכיח הקיום לאדם ואפילו לדעתם, וזה כי הם יודו על כרחם כי להיות האדם בעל חמר אי איפשר שישיג שלמותו מצד ההשכלה בלבד בזולת מעשה כמו שיתבאר זה מהגלגלים, כי להיותם בעלי חמר חוייב שימצא להם פעל מה גשמי שהוא התנועה, כדי שעל ידי הפעל ההוא ישיגו השלמות שנתיחד בהם כפי טבעם. ולזה יתחייב שיהיה הדבר הנותן השלמות לכל בעל חמר ובעל נפש משכלת ענין מורכב מפעל גופי והשכלה נפשיית, ויאמרו כי זאת ההשכלה הנפשיית שתתן השלמות הנפשי בהיותה מתחברת אל הפעולות איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופיית ההיא לעבוד את השם בעשייתה, וזה בשיעשה אותה בכוונה לעשות הטוב והישר בעיני השם לא להנאת עצמו ולא לכוונה אחרת. ולזה הדעת יתבאר כי סבת שלמות הנפש והשארותה וקיומה בעונג מתמיד בעולם הנשמות הוא הגוף בפעליו הגופיים שהם המצות המעשיות שהוא החלק הגדול בהשארות והשגת השלמות, ואם הוא הגורם הגדול בהצלחת הנפש כל שכן שיועיל ויגרום לעצמו הקיום במעשיו הטובים, ואם הגוף עוזר אל הנפש בקיומה במעשיו גם הנפש תעזור אליו בקיומו בכוונתה, נמצא הקיום נשלם להם ויוצא מבין שניהם לעזר ולהועיל להתמיד חבורם. והפעולות הרצויות לפני יי' יספיקו למלאת החסרון וההפסד הדבק בו מצד הרכבתו, כי מצד מעשיו ועבודתו הוא דבק בבוראו וגם הוא דבק בו ונלוה אליו, וכל זמן שיתמיד זה הקשר וזה הדבוק אין שם יראת הפסד לפרוד הרכבה כלל כמו שאנו רואים כל זמן שהנפש נקשרת אל הגוף היא סבת קיומו ולא תבואהו יראת הפסד ופרוד, וכמו שזה בעצמו הוא קיום הגלגל כי מצד פעלו שהיא התנועה דבק בבוראו ונלוה אליו והוא גם כן נלוה אליו וזה סבת קיומו, לפי שאין הפסק אל זה הפועל גם אין הפסק אל קיומו עד בא הרצון, גם האדם בהיותו דבק תמיד בעבודתו יתמיד קיומו:

ולזה באו המצות המעשיות בכוונה למנין אבריו של אדם רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים להודיע כי כל מצוה ומצוה נותנת הקיום אל האבר ההוא שהוא כנגדה ומקיימו נמצאו כולן רפואה וחיים אל הגוף, כי המצוה אל האבר שהוא כנגדה כנשמה אל הגוף, וכמו שהמצות קיימות ונצחיות הנה הם מקנות השלמות ההוא שבהם אל הגוף המקיימם:

ולזה כוונו חכמי האמת ע"ה באמרם בויקרא רבה פרשת י"ב תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, מונייק לצואר, מוליגיא ללב, קלורית לעינים, כוס עקרין לבני מעים, עטרה לראש מנין שנאמר כי לוית חן הם לראשך, מונייק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך, ומוליגיא ללב שנאמר פקודי יי' ישרים משמחי לב, קלורית לעינים שנאמר מצות יי' ברה מאירת עינים, כוס עקרים לבני מעים שנאמר רפאות תהי לשרך, מנין לרמ"ח אברים שבאדם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, עד כאן, הנה הורו בדבריהם אלה על מה שאמרנו. וכבר נשנה זה המאמר עצמו במדרש שוחר טוב במזמור השמים מספרים וגו' לאמיתו:

ולדעת הנמשכים אחר היוני האומר כי האדם מת בטבע הנה הטבע משועבד ונכנע אל התורה ואל שומריה, כי התורה בראה הטבע ונברא בשביל שומריה:

ועוד ארצה להוכיח קיום הגוף ונצחיותו מצד האות הקדוש החתום בבשרנו, והוא מסכים עם מה שבארנוהו למעלה, והוא כי כבר אמרנו כי מבין הגוף והנפש יוצא הקיום לשניהם יחד זה במעשיו וזה בכוונתו, ואין בכל המצות המעשיות מצוה שיהיה רשומה נכר וחתום בגוף, גם לא כוונתם בנפש ועם זה משלימות ונותנות קיום ונצחיות לשניהם כמו שהוכחנו, וברית מילה שקולה כנגד כל המצות כדאמרינן בנדרים פרק רביעי, רבי שמעון אומר גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם על כל הדברים האלה:

ועוד שם גדולה מילה ששקולה כנגד כל התרה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' והנה רשומה נכר בגוף ונשארת בו, להורות כי הכוונה בה ההשאר אל הגוף שהוא נרשם בה בחיים נצחיים וקיום מתמיד, ולזה נתיחדה זאת הברית מברית הקשת כי היא ברית אחת לכל העולם, ולזה לא תספיק כי אם להשאיר מיניו שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, וברית מילה נתנה ונרשמה בגוף כל אחד מאישי המין, להורות כי היא תשאיר האישים בגוף ונפש בקיום נצחי, ואף בדברים שמטבעם להפסד ולכך נבראו מצינו להם הנצחיות בשביל שנמנו ונדבקו לדבר שבקדושה עם שלא היה רשומו נכר בהם, כפי מה שבאה הקבלה לרז"ל אמרו בוידבר רבה פרשת נשא, ובמדרש חזית בפסוק יפה את רעיתי כתרצה, רבי מאיר אומר עד עכשו הן קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות, והרי דברים קל וחומר ומה הפרות שנדבקו על ידי אדם במלאכת המשכן, נתן להם הויה ושהיה והן חיות וקיימות לעולמי עולמים, ישראל שדבקים בחי העולמים על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדבקים וגו':

ובשוחר טוב מזמור חסד ומשפט אשירה, רבי איבו בשם רבי מאיר אומר עד לעתיד לבא הן מתוקנות להפרע מן הרשעים בהם שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, והכוונה להם ע"ה לומר כי הפרות ההן מחייבות את הרשעים לפי שחטא ממית, ולפי שרחקו מעל השם בעונותיהם מתים והרי הם עתידין ליתן את הדין על שממיתין עצמם, שהרי הפרות ההן שאינן מצוות במצות אלא על ידי שנדבקו על ידי אדם למלאכת המשכן זכו אל הקיום והן מחייבות את הרשעים לעתיד לבא וגו':

וביומא פרק בא לו עצי שטים עומדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים, וכמה רחוקים דברים הללו מעיני אנשי שקול הדעת בראותם לרז"ל דברים מתמיהים כאלה, או ידחום ויכחידום תחת לשונם, או יפרשום פירוש רחוק מן הכוונה בענין יסכימו עם הפלוסופיא, ולמשכילי האמת יורו הדברים נפלאות מן הבריאה, כי הכוונה היתה מתחלה להעלות כל הדברים לתת להם הקיום באיזו הופעה יופיע עליהם האור האלהי, כי הנה הפרות והקרשים על שהופיע בהם אור השכינה היו בדבקות ההוא שנדבק בהם הענין האלהי די וספק להשאירם בקיום נצחי, כי הניצוץ הקדוש ההוא להם כנשמה לגוף ואין שם מקום אל ההפסד כלל, לפי שבהיות הענין האלהי חל ושורה על הדברים הנה אין מקום לגורם ההפסד והכליון להשתמש בדבר ההוא להפסידו, אבל נדחה מעליו והולך לו, וכל שכן האדם שנברא בצלם ודמות שהיה מוכן אל הקיום בהיותו מעון לשכינה, ואז אין מקום לקץ הימים לשלוט בו:

ובפסיקתא שנו רבותינו מצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה, וכי דברי תורה כתובים בו, אלא בשביל שהוא דבק לספר זכה להנצל עמו, וכן אמר שלמה הולך את חכמים יחכם, אמר הקב"ה אדם הראשון שמע לאשתו נתגרש שאלמלא נדבק ושמע לי היה כמוני, כשם שאני חי וקיים כך הוא היה חי וקיים עד כאן:

הנה דמו הגוף אל התיק והנשמה אל הספר ומצילין הגוף מן המות שהיא הדליקה עמה הואיל והוא דבק עמה ונשמע אליה ואינו מעלה לה כלל, ראוי שלא ישלוט בו המות, כמו שאינו שולט בה ויתקיימו שניהם יחד, וכמו שמצינו שלא שלט האויב במעשה ידי הצדיקים, וכל שכן שמן הראוי היה שלא ישלוט בהם לולא החטא, כדאמרינן פרק קמא דסוטה דרש רבי חנינא בר פפא מאי דכתיב רננו צדיקים ביי' לישרים נאוה תהלה אל תקרי נאוה תהלה אלא נווה תהלה, זה דוד ומשה שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם, דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה, משה דאמר מר משחרב בית המקדש ראשון נגנז אהל מעד קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו. היכא, אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות ההיכל, עד כאן, וכל שכן שאין ראוי שישלוט האויב שהוא המות וההפסד במעשה ידיו של הקב"ה, כי מעשה ידי הקיים והנצחי מן הדין שיהיו קיימים ונצחיים, כי לכוונה זו נרשם ונחתם בחותמו שהוא חותם ברית מילה כמו שהתבאר למעלה, וזה הסוד רמזו הנביא ישעיהו ע"ה באמרו ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:

וידוע ומקובל ליודעי האמת כי שומר הברית החתום בבשרו בקדושה ובטהרה לכוונה אשר בו נחתם הוא נקרא צדיק על שם צדיק חי העולמים, ולזה נקרא יוסף על אמונתו בבריתו יוסף הצדיק, ולפי שהצדיק העליון יורש ארץ החיים כי לו אחוזת הארץ הנה שומר הברית יזכה לירושת הארץ בחייו, כי הוא מושך החיים מצדיק חי העולמים, ואמר נצר מטעי כנותן טעם למה שאמר כי בהיות על תכונה זו משמירת הברית, הנה הוא נקרא נצר מטע יי' ומטע יי' לא יפסד ולא יעקר, לפי שהנוטע הוא קיים גם הנטיעה תדמה אל נוטעה, ולזה הוא דין שיירשו ארץ לעולם ולא ימותו כי ה"א הכוונה בנטיעה, ואמר מעשה ידי להתפאר, לומר כי הכוונה בנטיעה ההיא שיתפאר בה הנוטע, ואם תעקר או תפסד אין לנוטע התפארות אחר שמעשה ידיו כלים ונפסדים, כי אין התפארות ושבח כי אם בדבר הקיים:

ועוד נרמז במה שאמר מעשה ידי להתפאר הסוד הגדול שכבר הארכנו בו בזה החלק, מהיות הבריאה והעבודה צורך גבוה אמר כי דין הוא שיירשו ארץ לעולם ויהיו קיימים לפי שהכוונה בהם צורך גבוה והוא שיתפאר בעבודתם כחתן יכהן פאר שימשיכו אליו האור והשפע מהמקור מקום הפאר, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, התבאר אם כן כי המילה תספיק לתת הקיום אל הגוף להיותה נרשמת בו, והיא דמיון ההשכלה הנפשית שהיא הכוונה בעשיית המצוה אשר היא תשאיר הנפש בעונג מתמיד אף לדעת האומרים כי האדם מת בטבע, הנה המילה תשאירהו כמו שההשכלה ההיא תשאיר הנפש בקיום נצחי, זה שעור מה שראיתיו ראוי להוכיח ולאמת הקיום בחיים האלה כפי השכל, אף לדעת הנמשכים אחר שקולו מחכמי בני עמנו אשר לא ימצאו ידיהם ורגליהם להוכיח חלופו, ואחר זה אבא לאמת הקיום ההוא לדעת התורה ומקבליה האמיתיים: