ספרות ישראלית בלשון לועזית

ספרות ישראלית בלשון לועזית

ח"נ ביאליק

ספרות ישראלית בלשון לועזית אינה חדשה מקרוב באה. אפילו אם לא נחשוב את הארמית, שנתיהדה במקצת, וסופה להטמע כֻלה בעברית – ימיה לא פחות מאלפַּים שנה ויותר. עוד בימי בית שני פרחה ספרות ישראלית יונית. מימי הגאונים ואילך התחילה ספרות ישראלית בלשון הערבית, וכמה ספרים גדולים בפילוסופיה ובדקדוק הלשון ובשאר ענינים מדעיים נכתבו בה. ביניהם יש גם קלסיים, שהשפעתם היתה מרובה על כל הדורות. הפילוסופיה האלכסנדרונית היא אֵם הקבלה העברית והארמית בדורות המאוחרים. ספריו הערבים של חיוג' הניחו את אבני היסוד למדע הלשון העברית וכמה דורות אחריו קבלו ממנו. מורה הנבוכים והכוזרי המה ספרים קלסיים בפילוסופיה והשפעתם הכבירה לא פסקה עד דור ההשכלה. רשות להצטער על שלא נכתבו ספריהם עברית במקורם. מן הצד הלאומי והמחשבי לא תוכן הספרים בלבד חשוב, לא אותם ההגיונות והמחשבות המופשטות שהנחילו לו, אלא דוקא אותו חותם האישיות והמטבע הנפשי של בעל המחשבה – הוא שחשוב ביותר. עד כמה שלא יהא המתרגם אמן ונאמן – אין כח המלה התרגומית והשפעתה יפה ככח המקורית. בודאי יש להצטער על כך, אבל להתרעם עליהם לא. מה שכתבו בלועזית לא עשו זאת מתוך איזה טנדנציה ופנִיה חיצונית, לא מפני הזלזול בלשון העברית וכש"כ שלא נתכַּונו לבטלה, לגזור עליה כליה ולהחליפה באחרת. כמו כן לא עשו זאת לשם התנאוּת והתראוּת, למען הגויים. הם פנו אל עמם. בתום לבבם עשו זאת. מקצתם מפני חוסר או מעוט הידיעה בלשון העברית, מקצתם מפני שהלשון העברית באמת לא נסתגלה עדיין בימיהם לעניני מחקר ומקצתם לצורך השעה. הצד השוה שבהם, שכולם ראו את הלשון העברית כלשון של קבע להמחשבה וההרגשה העברית ואת הלועזית כלשון ארעית. רובם ככולם היו שקועים בספרות העברית וכתבו רוב שאר דבריהם בעברית. ולא עוד אלא שבעצמם היו דואגים שיתורגמו גם ספריהם הלועזיים עברית, בדעתם שרק באופן כזה יתפשטו הספרים בכל תפוצות ישראל ויֵעָשׂוּ לקנין כל האומה. מורה הנבוכים ופירוש המשניות נתרגמו עוד בחיי המחבר, וכן כמה ספרים אחרים לועזים, וגם בצורתם בתרגומית השפעתם היתה מרובה על האומה ועל הלשון. הרגיש העם, כי הלשון הלועזית כאן אינה עיקר בפני עצמה אלא ענין מקרי, דבר של לאו דוקא. החששה הפחדנית של "מה יאמרו הגויים" והחפץ השפל למצוא חן בעיני "אחרים" כל שכן שלא היה להם אז שום מקום כלל. יחס בריא וטבעי כזה למחשבה הישראלית וללבושה הלשוני גרם שבעת קצרה מאד ובמהירות נפלאה נשתכללה גם הלשון העברית ונסתגלה מיד אל התוכן החדש. ודוקא בלא מרחיבים בכַונה. מאליה נתעשרה לפי הצורך שנתחדש. משפחת המעתיקים התיבונים התחילו ואחריהם באו כבר סופרים אחרים וכתבו מחשבות מקוריות ועמוקות בלשון העברית עצמה. הרלב"ג, מלחמות ה' – ספר עמוק ורב ערך. הלשון עדַין קשה בו. העִקרים – סגנון פילוסופי פופולארי, נקי ומדוקדק. ועליכם לדעת, שבכלל לא היה עוד ללשון בימים ההם, ימי שלטון הדת, אותו הערך הלאומי, שיש לה בימינו, ימי תרבות חילונית. הלשון היא אחד מאותם הקנינים, שערכם הלאומי עולה ויורד, או ביתר דיוק, מתגלה ונעלם לפי צרכי השעה. פעמים, בשעת שלוה, כשהשנים כתקונן, אין ערך הלשון אלא כערך אחת הצורות לגבי התוכן הלאומי, לגבי הרוח. ופעמים שאותה הצורה היא עצמה מתעלה למדרגת תוכן והיא היא גוף הלאומיוּת וחתיכה שלמה ועיקרית של התרבות. בשעת מלחמה של תרבות בתרבות בימינו, כשאחת קמה על חברתה להכניעה, ההגנה על הלשון הלאומית נעשית ללוזונג עיקרי. ואין תימה, הלשון היא צורת כל הצורות. היא צומת-הגידין הרוחני של האומה. בה מצטמצמים ומתרכזים שאר עיקרי קניניה ותמצית רוחה. ואולם בימים ההם היתה הדת הצורה העליונה והשלטת של החיים, והלשון עדַין לא נחשבה מדעת ככלי מוכרח להחזקת התרבות הלאומית. אמרתי מ"דעת", כי שלא מדעת שלטה גם אז בנפש העם הרגשה סתומה של חשיבות הלשון בתור קנין לאומי וזו נתבטאה אף היא ביחוד בצורה דתית, ובמקצת גם בצורה חילונית. מכיון שנסתגלה הלשון לצרכי המחשבה החדשה – שוב התחילה לשמש בספרות הישראלית לכל המקצועות והספרים הלועזים היו הולכים ופוחתים. מימות הרלב"ג ואילך שוב אין אנו יודעים כמעט שום ספר חשוב, שהיתה לו השפעה באומה, כתוב לועזית. כתבו ספרים בפילוסופיה, בתכונה, ברפואה, במתימטיקה, בדברי הימים ובידיעת הטבע לפי מצבה אז והכל בעברית.

ואפילו מימי הריניסנס ואילך, כשנתזו ממנו קצת ניצוצות גם למחנה ישראל, היו כל סופרינו החילוניים, שידעו היטב את לשונות ארצם, משקיעים כל כח יצירתם בלשון העברית. יתר על כן, אז נעשה סלסול הלשון לתכלית בפני עצמה. רגילים סופרי הימים ההם להודיע בהקדמותיהם, שהשתדלו לחקות את סופרי העמים ושיריהם ופיוטיהם, למען לא תִגָרע לשוננו משאר הלשונות גם במקצוע ה"יופי". על כל פנים כולם נתכַּונו לסלסל ולרומם את כבוד הלשון העברית. עיני כולם ולבם היו מכוּונים אך ורק לעמם, כלפי פנים ולא כלפי חוץ.

אך הנה הגיעו ימים אחרים, ימי סוף המאה הי"ח והמאה הי"ט. בני ישראל רדפו אחרי העוף הפורח של שווי זכיות. התחילו ימי "ההסתגלות" אל החיים הנכרים במדה שופעת, אַן גרוֹ. מסגלים את מנהגי החיים החיצונים, את הדת, והגיעו גם אל הלשון. התחילה ספרות לועזית בישראל לא בדרך ארעי ובמקרה, לא כעין הוראת שעה, אלא בתור שיטה. נבראה "חכמת ישראל" בלשון לועזית, נבראה ספרות סנגורית ואפולוגיטית, ולבסוף גם ספרות יפה. הראשונים למצוה זו היו המשכילים והחכמים, שטעמו מעץ [הדעת] ואור ההשכלה בת-השמים נגהּ עליהם. הנחשלים שבהם כתבו עברית מתוך כאב וקנאה בחבריהם המאושרים החכמים האמתיים, שסגלו לעצמם את הלשונות הנכריות וקנו להם שם מקום קבוע בספרות. ומאז התחילה לשלוט רוח אחרת לגמרי בספרות הישראלית בשתי הלשונות. היחס הבריא והטבעי לדברים שביצירה, לנושא המחשבה וההרגשה העברית, חדל. התחילה הספרות של פּוֹזָה. דומה הדבר, כאלו עמד איש בחדרו הסגור ועסק בעבודה קדושה לו, לעין כל רואים. האיש ההוא אי אפשר עוד שיעסוק במלאכתו באמונה ובשלוה הראויה. דעתו מתפזרת והוא מסתכל לצדדין כל רגע, לראות מה יאמרו הבריות, וכל שכן שאינו יכול להצטמצם כראוי ולהתעמק בעצמו. מצבו המשועבד של ישראל בעמים לא נתן לסופריו בלשון הלועזית להיות חפשים כל צרכם. זהירות יתרה, פחדנות, התנאוּת והתראוּת, סניגוריא, תאוה לנשיאת חן וחסד ופניות, פניות – אלו הן המדות המצויות באותה הספרות. ספרות ישראלית בלשון לועזית, נקיה מפניות צדדיות לגמרי, כמעט אי אפשר. לעולם מרגיש העבד את עין אדוניו עליו – ואותו המבט כֹּחו ושלטונו גדולים מאד.

אך כל זה הוא כאַין לגבי המדה המגונה האחרת של אותה הספרות. עם פריחתה של זו חדלנו להיות נאמנים ותמימים כלפי עצמנו. מתוך ההשתדלות היתרה והתמידית להוכיח לאחרים את זכות קיומנו ולמצוא טצדקאות והיתרים להויתנו התחלנו לשאול את שאלת קיום היהדות גם בינינו לבין עצמנו ובסגנון שאין דוגמתו בשום עם בריא, החי על פי הרגשתו והאינסטינקט הבריא שלו. התחלנו להסתפק גם בינינו לבין עצמנו בזכות הקיום שלנו. השאלה הזאת לאו בפירוש איתמר אלא מכללא בכל ספרותנו הלועזית ואפילו קודם ש"י איש הורוויץ. תחת ההויה שממילא, שכל אומה בריאה וגוף בריא מצוינים בה, התחילה אצלנו ההויה שבכַונה. אמת הדבר, שכל מעשיו של אדם, וכן של אומה, הם מעין תשובה שתוקית ואלמת, או לפחות בקשת תשובה כזו, על שאלה אלמת: למה אתה חי ומתקַים. אבל שאלה זו יפה לה ההעלם וההסתר, כשהיא נשארת חבויה במעמקי הנפש ונוהגת בסתר בכל מעללי הגוף ופעליו, אבל כשהיא באה לידי גלוי – זהו סימן מחלה. הפרוצסים היותר חשובים שבחיי הגוף והנפש, מניעיהם הראשונים, ההסתר יפה להם ולעולם. ההכרה והדעת יש להן ד' אמות מצומצמות שלהן וכשהן מתפרצות מעבר לגבולן לתוך הקַמֵירה אבּסקוּרא של החיים מכניסות הן בהם מְאֵרה וערבוביה. הכֹח השופט אינו יכול ואינו צריך למלא את מקומו של הכח הפועל. הרבה מן הפרוצסים ההם – אִלו נגזר עליהם גִלוי, שיֵעשו מדעת ומהכרה – לא היתה שום בריה יכולה לעמוד. הגיעו בעצמכם: אִלו גזרו על כל תנועה קלה של איברי הגוף שתֵּעָשׂה רק מתוך ידיעה והכרה בכל חוקי הפיזיקא והפיזיולוגיא הכרוכים בה, או אִלו גזרו על אהבת האֵם, שתבוא רק מתוך ידיעה והכרה של כל חוקי הפסיכולוגיא. אפילו פרוצסים רצוניים ובחיריים, כהדבור והמחשבה ההגיונית, למשל, אף הם, אִלו הנסתר שבהם היה נעשה נגלה, אִלו היה צריך אדם לכַון בשעת דבורו את כל חוקי הדקדוק התלויים בכל מלה וכל חוקי ההגיון שבכל מחשבה, לא היה בא לא לזה ולא לזו לעולם. וכל שכן ההויה והקיום. אֵלו אצל אדם ועם בריא הם דבר שממילא, בלא שום כַּונה. האֵבר החולה מרגיש הויתו הרגשה מיוחדת. הטעמת ההויה – זוהי כאב. ולפיכך אין אנו מוצאים בשום אומה חיה בתנאים נורמליים, שתהא שואלת ותמהה על קיומה ותבקש לה תפקידים מיוחדים מחוץ לההויה והקיום עצמם. אני חיה ואני רוצה לחיות – וממילא יש לי זכות הקיום. כך אומרת אומה בריאה. אומה כזאת אף אינה צריכה בשביל כך להטעים הטעמה מיוחדת את הלאומיות בכל פרט ופרט מחייה. אף הלאומיות היא דבר שממילא, היוצא מאליו מתוך סכום כל חייה. כל אדם עוסק בשלו לתועלת עצמו ולהנאתו, בלי לשם יחוד הלאומיות ולא לשם טובת הכלל – וזו, טובת הלאומיות, באה מאליה כתולדה הכרחית מתוך אותה ההרגשה הלאומית הבריאה, הנסתרת בחגוי הנשמה ופועלת במחשכים. האומה כולה עוסקת במה שעוסקת, לטובתה ולהנאתה, בלא לשם יחוד תועלת האנושיות – וזו, תועלת האנושיות, יוצאת מאליה מסכום כל חיי האומה וּמַעְבָּדיה. כך הדבר בחיים וכך הספרות. הטפול המיוחד בלאומיות בחיים אצל אומות אחרות יש לו תפקיד מעשי, מדיני, אבל לא מהותי ועצמותי. וכן בספרות – הוא ענין לבעלי מקצוע ידוע, אבל אינו חובה על כל אדם בכל עת ובכל שעה. גרמניוּת, צרפתיוּת, אין לה אותו המובן שיש אצלנו ליהדות, מובן ספיציאלי. אֵלו פירושן, במובן המצומצם, מקצוע של מדע ידוע, ובמובן הכולל, סכום כל החיים. אצלנו מגדירים: היהדות היא דת, היהדות היא תעודה, היהדות מוסר, ואיש לא יאמר פשוט: היהדות הם סתם חיים של יהודים. כשיהודי עוסק באחד מן המקצועות סתם, אינו יוצא ידי חובתו ליהדות כגרמני וכצרפתי, אלא מחויב עוד לאמר פעם אחת בחייו לשם יחוד, להביא מס מיוחד ליהדותו. זאת היא תוצאה משתי הרשויות, שאנו נתונים בהן. עלינו לחיות חיים כפולים שמונה. יש לנו על כן ספרות סניגורית, ספרות של יהדות, אבל לא ספרות של חיים. הם הגויים עובדים כבני חורין ואנחנו כמשועבדים לאיזה אַנָס שמבחוץ.

הקללה הזאת רובצת עלינו ביחוד כשאנו עוברים ללשון לועזית ואנו עובדים בתוך אויר זר תחת עיניהם של האדונים השלוחות אלינו ומשעבדות אותנו. העבירו נא בדמיונכם את כל הספרות הלועזית, שנבראה אצלנו מימי ההשכלה, אפילו הספרות הארכיאולוגית, אף היא איננה נקיה לגמרי מן הפניה. ומה תימה, אם כל עיקר יצירתה היתה לפי הודאת בעל דין, ראש יוצריה באשכנז, לשם השׂגת מתן זכויות. היה צורך להוכיח, שאף אנו דומים לבני אדם. וכל שכן הספרות הפוּבליציסטית או גם הבֶּלטריסטית, שהיא ברובה גם כן טנדנציוזית במובן היותר גרוע. תוכחה לישראל, קריצת עין בערמומית כלפי חוץ, ובאופן היותר טוב סניגוריה ברוח של שפלות, בקשת רחמים ותחנונים. אמנם גם הספרות העברית החדשה הלכה מתחלה בדרך זו, אבל גוף הלשון והאויר הלאומי הציל אותה. יתר על כן, אפילו זו שנבנתה לכתחילה לש מַעברה לעולם אחר ושהיתה בתחלה בעיני העם לסימן של כפירה ורִחוק מן היהדות, היא גופה נעשתה ברבות הימים, כשהגיעו ימי ההתעוררות לתחיה, נגד כַונת יוצריה, לגורם הלאומי היחידי והיותר גדול. זה כחו של קנין לאומי, שבעת הצורך יֵהָפך מאמצעי לגוף התוכן. לא כן הספרות הלועזית.

האחד שיצא מן הכלל היה הסופר בן-עמי. הוא הקדים את כל חבריו הסופרים – – –

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.