ספרא (מלבי"ם)/פרשת אמור/פרק ו

פרק ו

[א] "ושבה אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם. "כנעוריה"-- פרט למעוברת. והלא דין הוא! ומה במקום --שלא עשה הולד מן הראשון כולד מן האחרון לפטרה מן היבם-- עשה את העובר כילוד, כאן --שעשה את הולד מן הראשון כולד מן מהאחרון לפסלה מן התרומה-- אינו דין שנעשה את העובר כילוד?! לא! מה לא עשה את העובר כילוד לפטרה מן היבום שכן עשה את המתים כחיים, נעשה את העובר כילוד לפסלה מן התרומה שלא עשה את המתים כחיים?! תלמוד לומר "אל בית אביה"-- פרט לשומרת יבם, "כנעוריה"-- פרט למעוברת.

"מלחם אביה תאכל"-- הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול.

[ב] מנין לבת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה וכן כהן שאכל תרומת חבירו, יכול יהיו חייבים בחומש?... תלמוד לומר "וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה"-- יצאו אלו שאין זרים לה.

"ואיש"-- פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".

[ג] "כי יאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.

"קדש"-- מה "קדש" האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף "קדש" האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

[ד] "בשגגה"-- פרט למזיד. אמר ר' יוסי שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים והכהנים לוקחים בדמיו שלמים.

"ויסף חמשיתו עליו"-- שיהיה הוא וחומשו חמשה.

[ה] מנין שאין משלמים מן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- דבר הראוי להיות (ס"א לעשות) קדש, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים משלמים מכולם.

[ו] ומנין שאין משלמים אלא ממין על מינו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש". לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהם, דברי רבי עקביא. ר' אליעזר אומר משלמים ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה. הא כיצד? אכל גרוגרות ישלם לו תמרים תבא עליו (ס"א לו) ברכה.

[ז] יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש"-- מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש, דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש.

[ח] "ולא יחללו"-- להביא את הסך ואת השותה.

"את קדשי בני ישראל"-- על קדשי בני ישראל חייבים חומש ואין חייבים חומש על קדשי עכו"ם.

[ט] יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל? תלמוד לומר "אשר ירימו לה' "-- על המורם הם חייבים ואינן חייבים על התרומה שבטבל.

[י] "והשיאו אותם עון אשמה"-- מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה.

"באכלם את קדשיהם"-- פרט לזורע ולמטמא.

"כי אני ה' מקדשם"-- להגיד מה גרם.