ספר יראים/רעד
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן רעד (קב)
מחללי שבת. שבת תיראו ואת שבתותי תשמורו. צוה והזהיר בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות שישמרו ישראל את השבת דכתיב וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה והזהיר גם באמור אל הכהנים ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו וענש בפ' ויקהל דכתיב וביום השביעי שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת וכתיב במקושש עצים ביום השבת בפ' שלח לך מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה. ומה היא המלאכה האמורה. בשבת פ' כלל גדול (שבת ע"ג א') אבות מלאכות ארבעים חסר אחת החורש והזורע הקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר והטוחן המרקד הלש והאופה הגוזז את הצמר המלבן והמנפץ הצובע הטווה המיסך העושה ב' בתי נירין האורג ב' חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר התופר ב' תפירות הקורע ע"מ לתפור ב' תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המעבדו והמולחו המוחקו והמחתכו הכותב ב' אותיות המוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המוציא מרשות לרשות המכה בפטיש.
ואמרינן בשבת פ' במה טומנין (שבת מ"ט ב') הני אבות מלאכות כנגד מי אמר ר' חנינא בר חמא כנגד עבודת המשכן ר' יונתן בן אלעזר אומר היה ר"ש בן יוסי בן לקוניא אומר כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת וראו חכמים אלו המלאכות הדומות עבודה הדומה היא נקראת מלאכה דכתיב מלאכת עבודה לא תעשו ואמרינן אלו הן שהקפידה התורה עליהן כי לא מסרן תכתוב אלא לחכמים ואלו ראויות לקרוא מלאכה. ולא אלו השנויות בכלל גדול לבד אלא כל הדומות לה חייבין עליהן ומנין לרבות דומות להן דתניא (ע' ב') ר' יוסי אומר הנה אבות מהנה תולדות דכי היכי דמחייב אאבות בשגגה חטאת וסקילה במזיד מחייב נמי אתולדות חטאת בשגגה וסקילה במזיד (ואחרי) דאמרינן שתולדות המלאכה תלויות בדומה וסברא צריך אדם להזהר שלא יעשה דבר הדומה למלאכה ועבודה. ולתולדות המלאכה אין מספר כי לאב אחד יש כמה תולדות ואגיד מקצתן ומהם ילמדו המבינים על מותרם וגם יש תולדות מדברי סופרים. הילך אבות ותולדות מקצת דאורייתא ודרבנן על ראשון ראשון. החורש תולדה לחורש דאורייתא אמרינן בכלל גדול (ע"ג ב') אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה מן השדה חייב משום חורש ואמר רבא היתה לו גומא וטממה (בשדה) חייב משום חורש. בתחלת מוע"ק (ב' ב') אמרינן משקה מים לזרעים חייב משום מאי מתרינן ביה רבא אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע ומסיק אביי דחייב משום חורש ומשום זורע הלכך צריך האדם להזהר במקום שעשבים וזרעים צריכין למים כגון בימות הקיץ שלא ישליך שם מים ולא ירחץ ידיו עליהם ולא ישתין עליהם אע"פ שלא יתכוין לגידולם פס"ר ולא ימות שאי אפשר שלא יועיל לגדלם ואע"ג דקיי"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר דאמרינן בשבת פרא"א אם לא הביא כלי (קל"ג א') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות ואע"ג דבתחלת הבונה (ק"ג א') כתולש עולשין ומזרד זרדין היכא דעביד בארעא דחבריה דלא דיליה שאינו מקפיד בגדוליה ובפריה אע"ג דפסיק רישא ולא ימות הוא לא מחייב ר' שמעון מיהו איסורא דרבנן איכא אפילו בארעא דחבריה בארעא דסתם אדם מוצא כזה וניחא ליה והוי איסורא דאורייתא הלכך צריך להזהר ולחוש. תולדה דרבנן. הוסיפו חכמים שלא לגרור כסאות גדולות בארץ לפי שהוא קרוב לפס"ר ול"י לעשות חריץ דתניא (שבת כ"ב א') גורר אדם מטה (כסא) וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואמר עולא בפ' במה מדליקין (שבת כ"ט ב') ל"ש אלא קטנים אבל גדולים אמור וכוותיה מסקינן התם ואפילו בעיליתא דשישא אטו עליתא דעלמא.
הזורע. תולדה דאורייתא אמרינן בכלל גדול (ע"ג ב') אמר רבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב זומר חייב משום נוטע הנוטע המרכיב והמבריך חייב משום זורע ומשקה מים לזרעים פירשנו למעלה בחורש דחייב משום זורע. גם תולדה לרבנן לא מצאתי מפורש בתלמוד ומזקנים אתבונן שיזהר האדם שלא להשליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן לצמוח ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת תרנגולים לאכול ביום או ביומיים ואם מקום דריסת רגלי בני אדם שאין סופן לצמוח מותר ואין כאן משום זורע.
הקוצר. תולדה דאורייתא בפ' כלל גדול (שבת ע"ג ב') הקוצר הבוצר הגודר המוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן . תולדה דרבנן דתנן בפ' המצניע (שבת צ"ד ב') הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וזקנו ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרים משום שבות והלכה כחכמים ותנן (צ"ה א') התולש מעציץ נקוב חייב שאינו נקוב פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ מתלת צידת צבי צידת נחש ומפיס מורסא בשבת (ג' א') רש"י ז"ל פירש כי פטרי עציץ שאינו נקוב בשל עץ אבל בשל חרש שאינו נקוב כנקוב משוינן ליה דכעפר משוינן ליה ורבינו יעקב זצ"ל פירש דבשל חרש מהני ליה נקיבה בשל עץ לא מהני ביה נקיבה וראיה לדבריו דבשל חרס בעינן נקוב דאמרינן בגיטין פ"ב (כ"א ב') כתב על חרס של עציץ נקוב וכו'. ועוד שעל אותה משנה דהמצניע דאמר רבא ה' מדות בכלי חרס נקוב וכו' משמע דמתני' נמי בכלי חרס עסקינן והא לא מצינן למימר דעץ וחרס שוין הן כדאמרינן במנחות פ' כל המנחות כאן בספינה לענין בכורים אלמא עץ וחרס אין דינם שוין. תניא (שבת צ"ד ב') ר"ש בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור ומסקינן ביד נמי לא אמרו אלא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו. כלפי למעלה פי' לצד הגוף לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת פי' רוב עובי הציץ והצפורן לצד הגוף דכיון שפירשו רובן אין סופו להתחבר. אמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ"ז ב') אמר ר' (חייא) בר אשי תאנים שצמקו באיביהם מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהם בשבת חייב חטאת. ותנן בביצה (ל"ו ב') אלו משום שבות לא עולין באילן וטעמא גזירה שמא יתלוש זמורה. והוי קוצר. ואמרו חז"ל בעירובין פ' המוצא תפילין (עירובין ק' ב') אסור להלך ע"ג עשבים בשבת במקום דהוי פס"ר ול"י דהוי כקוצר. בסוכה פ' לולב (ל"ז ב') אמר רבא אתרוג במחובר אסור להריח בו דכיון דלאכילה קאי אי שריית ליה אתי למיגזייה.
המעמר. כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ד ב') אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות וחדא מינייהו כינוס העצים הלכך יזהר האדם מלאסוף פירות ולקבצם ביחד דהוי כמעמר.
הדש. תולדה דאורייתא תנא (שבת ע"ג ב') הדש והמנפץ והמנפט מלאכה אחת הן. תולדה דרבנן גזרו חכמים משקין שזבו מפירות שאסורין אותן משקין דתנן בחבית שנשברה (שנת קמ"ג ב') אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורים ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מתן אסור וקיי"ל כרבנן ואמר רב יהודה אמר שמואל מודים חכמים לר' יהודה כשאר פירות כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן דלא ממליך עלייהו למשקין ולא מיבעיא שהיוצא מהן מותר אלא אפילו לסוחטו לכתחילה שרי אך שיהיה לכבוד שבת דתניא (קמ"ד א') סוחטין בפקיעין בפרישין אבל לא רמונים של בית מנשה בן מנחם היו סוחטין ברמונים ואמר רב נחמן הלכה למעשה כבית מנשה בן מנחם וההיא ברייתא מוקמינן לה אפילו לרבנן וטעמא דמותר דכיון דאין דרכו לסוחטן אוכלין נינהו וכשהוא סוחטו כאוכל דמי ולא הוי דומיא דדש אלא אם כן מוציא משקה מתוך אוכל אבל הכא הנסחט והנשאר תרווייהו אוכלים נינהו ואמר רב יהודה אמר שמואל בפ' חבית (שבת קמ"ד ב') סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה מ"ט דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ואמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה ואי אית ביה פירורי ש"ד ודוקא ביו"ט ובעז דקאי לאכילה אבל בעז שאינה עומדת לאכילה ביו"ט א"נ בעז העומדת לאכילה בשבת דאין תורת אוכל עליה שאינה ראויה להאכל היום אפילו לתוך הקדירה נמי אסור וכן פי' רב יהודאי גאון. וקיי"ל ברבי יוחנן בחבית שנשברה (קמ"ה א') דמפרש בברייתא הכי סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא למוצאי שבת אחד כבשים ואחד שלקות. בד"א לגופן אבל למימיהן לא יסחוט ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב וטעמא דכיון דאינו צריך למימיהן אינו דומה לדש דלא הוי דומיא דדש אלא אם כן צריך ליוצא ממנו הלכך בשר שבלע מרק יזהר שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר על המרק או שורה פת ביין ומחזיר בפיו ומוצץ המשקין חושש אני לו מחטאת וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן וכן ברזא שיש בה נעורת והנעורת בולע יין יזהר שלא יסחט הנעורת מן היין שבו אבל אם אינו צריך למשקה מותר דהיינו כבשים ושלקות לגופן ודוקא לצורך השבת אבל יש לו יין אחר כיוצא בזה שאין צורך בשבת למשוך בברזא שיש בה נעורת אסור כדקתני סוחטים כבשים לצורך השבת בשבת אבל לא למוצאי שבת וצריך שיראה שאינו צריך למימי הברזא שאם יש כלי תחת הנעורת יסירנו להראות שאינו צריך למשקה היוצא.
הזורה הבורר והמרקד. אמרינן בכלל גדול (ע"ג ב') כל אלו שלשה אחת הן. תולדה דרבנן אמרינן בכלל גדול (ע"ד א') היו לפניו ב' מיני אוכלים בירר ואכל בירר והניח רב אשי מתני פטור אבל אסור ומוקמינן לה בקופא ותמחוי אבל דרך אכילתו יקחם ויאכלם. הלכך יזהר אדם בשני מיני פירות שנתערבו וכש"כ פסולת שנתערבו עם אוכל שלא יברור זה מזה אלא דרך אכילתו יקחם ויאכלם וגם יזהר אדם שלא ישפוך משקין מכלי אל כלי להשליך פסולת הנשאר בשולי הכלי אלא אם כן ישאיר מן המשקין עם הפסולת כדאמרינן בשבת פ' רא"א תולין (קל"ט ב') דבי רב פפא שפו שכרא ממנא למנא ופריך והאיכא ניצוצת פי' לבסוף נשארו ניצוצות עם הפסולת ובהפרידו אותם הניצוצת מן הפסולת בשפייתו הוה ליה בורר ומשני תלמודא ניצוצות בי רב פפא לא חשיבי פי' בהגיעם לניצוצות היה משאירן עם הפסולת ומשליכן.
הטוחן. תולדה דאורייתא אמר רב פפא (שבת ע"ד ב') האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתיה חייב משום טוחן הלכך יזהר אדם שלא ישליך פירות לפירורין דקין ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר. ולפרר לחם מותר מאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן כך ראיתי כתוב בשם רבינו יוסף מפירוש רבינו שמואל זכר שניהם לברכה.
הלש. לא לישת קמח לבד נקראת לישה אלא כל שדרך להמחותו על ידי משקין נקראת לישה. תולדה נתינת מים בלא תערובת בכלי כדתנן בשבת פ"א (י"ז ב') בש"א אין שורין דיו וסממנין אלא אם כן ישורו מבעו"י וב"ה מתירין ואפילו ב"ה לא שרו אלא מבעו"י אבל בשבת אסור ואע"ג דתנן במי שהחשיך (קנ"ה ב') נותנין מים למורסן אבל לא גובלין לא קיי"ל כוותה דיחידאה היא דר"י ב"ר יהודה מוקמינן לה התם דתניא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר"י ב"ר יהודה אומר נותנין מים למורסן והלכה כרבי מחבירו ועוד ב"ש וב"ה פליגי עליה בפ"א הלכך יזהר אדם שלא ישתין ושלא ישליך מים למורסן אכילת תרנגולים. ויש להשיב ולומר דב"ש וב"ה ל"פ על ר"י ב"ר יהודה כדאמרינן בפ"א (י"ח א') דע"כ לא קאמר ר"י ב"ר יהודה אלא בקמח דבר ניבול הוא אבל דיו וסממנים דלאו בר ניבול הוא מודה בנתינת מים דההוא גיבולן מיהו מטעם הלכה כרבי מחבירו קיי"ל דאסור ואין להקשות על אביי ממורסן דאמרינן נמי במי שהחשיך דלאו בר גיבול הוא ושרי ר"י ב"ר יהודה התם דתניא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי ב"ר יהודה אומר נותנים הא ל"ק נהי דמורסן לא הוי בר ניבול מ"מ בר ניבול הוא טפי מדיו וסממנין. ושמן וורד ע"י שנימוחין במים ואע"פ. שהן עצמן מים אסור ליתנם כמקום שנימוחין דתניא בס"פ במה טומנין (שבת נ"א ב') אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת אבל נותן לתוך הקערה או לתוך הכוס ואינו חושש ובפ' רא"א תולין (ק"מ א') חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא ישחוק אלא מע"ש שחלים ששחקן מע"ש למחר נותן לתוכו שמן וחומץ וממשיך לתוכן ולא ישחוק אלא מע"ש. שומין ששחקן מע"ש שמעתי שבירושלמי אומר הנותן לתוכן משקין מים בשבת חייב משום לש ואיני יודע לתת חילוק בין שומין לחרדל ושחלים ונ"ל שחולק על התלמוד שלנו ולא קיי"ל כוותיה אלא כתלמוד שלנו דשרי קיי"ל.
האופה. אמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ד ב') מ"ש דתניא תנא אופה דלא הוה במשכן ושביק מבשל דהוה במשכן ומתרצינן סידורא דפת נקט למדנו דמבשל ואופה אחת הן. תולדות דאורייתא. אמר רב אחא בר רב האי מאן דשדא כותנא לאתונא חייב משום מבשל פי' שמי לחלוחית של עץ מתבשלין ואמר רבה בר רב הונא האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל ותנן בפ' כירה (שבת ל"ח ב') אין נותנין ביצה בחמה בשביל שתתגלגל דאפי' דליכא כתולדות אור דמי. תולדה דרבנן. דתנן לא יפקיענה בסודרין ור"י מתיר וקיי"ל כרבנן פי' לא יפקיע ביצה בסודרין שנתחממו בחמה דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות דאור ואין בישול תלוי לא בכ"ד ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני כדאמרי' בפי בירה (מ"ב ב') סבר רב יוסף למימר מלח כתבלין דכ"ר בשלה דבלי שני לא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינו כתבלין דבכלי שני נמי בשלה ופליגי דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא, דתורא ואיכא דאמרי סבר רב יוסף מלח הרי הוא כתבלין כו' דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דאמר רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבשרא דתורא שלא כל הדברים שווין למלח איכא דאמרי ובשרא דתורא בכ"ר לאו בישול לפי שראשון בישולו הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רבים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל ואמרי' בחולין פ' כל הבשר (חולין ק"ח ב') איזהו בישול כל שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. וכשמערה מכלי אל כלי אם דנין לה לעירוי ככלי שמערה ממנו או ככלי שמערה לתוכו נחלקו בו בשבת ירושלמי פ' כירה דאיתמר מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם למעלה ר' יונה אומר אסור עירוי ככלי ראשון והכא אמר ר' יוסי תבלין אין מתבשלין והלכה כדברי המחמיר. וכל דבר שנתבשל או נאפה כל צרכו להחזירו בכלי ראשון לחממו או ליתנו בצד האור מותר שכל דבר שנתבשל או נעשה כל צרכו אין בה משום בישול שאין בישול אחר בישול אבל יש בישול אחר צלי ויש צלי אחר בישול דתניא בפסחים פ' כל שעה בסופו (מ"א א') צלאו ואח"כ בשלו חייב ומתמה תלמודא אמאי הא צלי אש הוא אמר רב כהנא הא מני ר' יוסי היא דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח פי' גבי מצה לחם כתיב ואינו נקרא לחם אלא אפוי ולא מבושל וכשבשלו אחר אפייתו נקרא מבושל דיש בישול אחר אפייה הוא הדין נמי צלאו ואחר כן בשלו דיש בישול אחר צלי ור"מ ור' יוסי אמרי' בעירובין (מ"ו ב') הלכה כר' יוסי ועוד דברייתא תנא להא דר' יוסי בלשון רבים וכשם שיש בישול אחר צלי ואפוי כך יש צלי אחר בישול דסברא אחת היא ואמרינן נמי ביבמות פ' החולץ (יבמות מ' א') דאע"ג דחלטיה כיון דהדר אפייה בתנור לחם איקרי ואדם יוצא י"ח בפסח ואחרי דסוגיא דתלמוד כר"י כוותיה עבדינן הלכך אחרי שפירשתי שיש דבר המתבשל בכלי שני ויש בישול אחר אפוי וצלי ויש צלי אחר בישול יזהר אדם שלא יתן פת אפוי בשבת אלא בכלי שני במקום שהיד סולדת בו וגם מצלי יזהר כמו כן וגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל שבת וחושש אני לו מסקילה וחטאת ואע"ג דההיא דיבמות כרב יצחק בר אבדימי ודלא כרבא מ"מ מהאי סברא לא חלק רבא אלא מהאי דלא בעי לאוקמא לברייתא כאבא שאול וגם בעל הלכות גדולות פוסק הלכה כר' יוסי בהלכות פסח כדתנן פ' חבית שנשברה (שבת קמ"ה ב') כל שלא בא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת פי' בכ"ר שבהדחה בעלמא אינו מתבשל אפי' בכ"ר כאשר פירשנו למעלה שיש דברים שאפי' בכ"ר לא מתבשל כ"כ כך יש חילוק בענינים בין שריה להדחה חוץ ממליח הישן וקולים האיספנין ודגים קטנים מלוחים שהדחתן גמר מלאכתן. פי' אלו ג' וכיוצא בהן יש שבהדחה בעלמא מתבשלין בכ"ר דתנא ושייר דלאו כרוכלא ליחשב וליזל ותן לחכם ויחכם עוד. תנן בפ' כירה (שבת מ"א א') המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן פירש אביי (מ"א ב') המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אבל נותן הוא לתוכו מים מרובים כדי להפשירם פי' מים מרובים כבת אחת שקודם שיתערב קילוח ראשון להתחמם יביא עליו קילוח שני. תניא (מ' ב') מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו פי' מחמם מים שעליו. ותניא ממלא אדם קיתון של מים ונותן כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן ואותו חימום כמה הוא פי' רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד יין ומים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר וה"ד יד סולדת בו אמר רחבא כל שכרסו של תינוק נכוית הימנו.
הגוזז. עיקר של גוזז גוזז צמר או שיער מעל בהמה וחיה. תולדה דאורייתא. גוזז או תולש כנף של עוף חי כדתניא בפ' כלל גדול (שבת ע"ד ב') ובבכורות בהלוקח בהמה (כ"ה א') התולש את הכנף פי' לעוף חי והקומטו והמורטו חייב ג' חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז ומפרש בבכורות דוקא כנף היינו אורחיה פי' תולש נוצה מן הכנף אבל תולש שאר דברים כגון צמר או שיער שדרכה בגיזה לא מחייב משום גוזז וכל מלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט אסורה ועוד שאפשר לשחוט בלא תלישה ואפילו ר"ש דשרי בדבר שאינו מתכוין וקיי"ל כוותיה לא שרי בבכורות אלא לפנות אילך ואילך שאע"פ שפעמים תולש הואיל ולא הוי פס"ר ול"י שרי אבל לתלוש לא שרי. תולדה, דרבנן תנן בהמצניע (צ"ד ב') התולש צפרניו בשיניו וכן שערו וכן שפמו או זקנו ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ולמעלה הזהרנוהו בתולדות קוצר והא מילתא דמיא לקוצר וגוזז הלכך הויא תולדה דתרווייהו. ותניא בפ' המצניע רשב"א אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן פי' ציצי ביצה באצבעות ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו פי' מה שאמרנו פירשו רובן מותר ביד. ותניא בפ' שואל (שבת קמ"ט א') אין רואין במראה בשבת ומוקמינן לה במראה של מתכת אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מפני מה אין רואין במראה של מתכת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות פי' במראה עצמה משיר שחותכת כסכין וקא עבר משום גוזז וקוצר.
המלבן. תולדה דאורייתא דמלבן אמרימן בזבחים פ' דם חטאת (זבחים צ"ד ב') אמר רבא זרק סודר למים חייב ומפרש טעמא דשריית בגד זה הוא כיבוסו וליבונו ותנן נמי בשבת פ' נוטל (שבת קמ"ב ב') כר שיש עליו לשלשת יקנחה בסמרטוט ואם היא של עור נותן עליה מים עד שתכלה למדנו שעל הבגד לא יתן מים דשרייתו זהו כבוסו מדלא תנא להיתירא אלא של עור מכלל דכל מילי דלא הוי עור אסור לתת עלי' מים, ושמעתי לפרש דלא מיתסר נתינת מים אלא בלשלשת כדתנן היתה עלי' לשלשת ואינה נראית דהא במילתא דרבא דקתני זרק סודר במים חייב ולא קתני לשלשת והא דתנן לשלשת אורחא דמילתא קתני שבמקום לשלשת נותנים מים והא דתניא נדה מערמת וטובלת מפרשינן לה בבגדי עור ומסקינן בזבחים אפילו בעור שיכשוך אין כיבוס לא וכן מצאתי בה"ג של רב יהודאי גאון שאפילו בלא לשלשת אסור לתת מים על הבגד וכן כתב אי נפל חמרא על לבושא בשבת אסור למשדי עליה מיא דאמר רבא בפ' דם חטאת וכו' הלכך צריך להזהר שלא לתת מים על הבגד בין של פשתן בין של צמר ואפילו ידיו מטופחות במים מרובים צריך שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים מרובים עליהם ולריבוי המים לא ידעתי שיעורין הלכך מנהג כשר הוא כשאדם רוחץ ידיו בשבת שיזרוק המים מעל ידיו ויגער בכח קודם קינוחו במפה או בבגד. וכי אמרינן שריית בגד זו היא כיבוסו דוקא במים אבל ביין או בשכר אין זה כיבוס אלא טינוף כדתנן בפ' רא"א תולין (קל"ט ב') מסננין את היין בסודרין וסודרין של בגד הן ולא של עור ואמרינן נמי בפ' במה טומנין (שבת מ"ח א') הניח נטלה עילויה פי' נטלה שהשכר טופה עליו הניח על הבגד ואמרינן התם לא חשו בו משום שרייה אלא משום סחיטה והא דתנן ביוה"כ (יומא ע"ז ב') שומרי פירות והמקביל פני רבו ומי שגדול ממנו עוברים במים עד צוארם ואין חוששין ומסקינן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת מפת חלוקו ההוא נמי בחלוק של עור מוקמינן לה ויש עוד דקדוקים אחרים ודברים אלו יורו וילמדו עליהם. תולדה דרבנן. תנן בחבית שנשברה (שבת קמ"ו ב') מי שהושרו כליו במים מהלך בהם ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ותני עלה ר"ש ור"א אוסרין פי' לשוטחן בחמה שלא כנגד העם וקיי"ל כוותייהו דהא רב כוותייהו קאי דאמר רב כ"מ שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור פי' מפני מראית העין שהרואה אומר היום כבסן וליבנן ומנלן דבמים מועטין אין לשריה דתנן (שבת קמ"ז א') מסתפג אדם בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו אלא עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותם בידיהם ולמדנו גם מזאת המשנה שכל דבר ששרה במים אסור לטלטל גזירה שמא יסחיטנו וחייב משום ליבון והוא שיהא אותו דבר השרוי דבר שאדם מקפיד עליו אבל אם הוא דבר שאינו מקפיד על שריית מימיו כגון דבר העשוי להיות שרוי מאליו לעולם לא גזרינן ביה שמא יסחוט כדתנן מסננין את היין בסודרין ופירשנוהו בשל בגד. אע"פ שאמרנו דביין ושכר אין בשרייתם כיבוס וליבון בסחיטתם יש ליבון כדאמרינן בבמה טומנין גם שכר דאנח נטלא עלויה פרונקא והקפידו בו משום סחיטה. דכיבוסו כדי שיתלבן ואמרינן בפ' רא"א תולין (ק"מ א') דאסור. אמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי בגדו מסכסכו מבפנים ואין מסכסכו מבחוץ. ואמרינן בחבית שנשברה (קמ"ו ב') אמר רב הונא המנער מכלי אל כלי חייב חטאת ומוקמינן לה בחדתי ואוכמי וקפיד עליה פי' מנער טליתו מן המים ומן העפר דהוי כמלבן.
המנפץ. תולדה דאורייתא אמרינן בירושלמי הן הן דנפיץ סיב או גמי חייב משום מנפץ.
הצובע. תולדה דאורייתא אמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ה א') שוחט במאי מחייב רב אמר משום צובע פי' שצובע העור בדם הלכך נדיבי עם אלהינו אם שותים בשבת משקין צובעין כגון יין אדום או מי תותים או כלים צבועים שתים כגון פרי שקורין צריי"ש בלע"ז והם שחורות יזהרו שלא יצבעו מפותיהם וסדיניהם ובגדי לבושיהם וכן אדם שחתך אצבעו יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקלקלין פטורין איסורא דרבנן איכא וצביעת פיו וידיו אין בו חשש שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו לצבוע ולא מקריא צביעה כלל והא דתניא בהמצניע (צ"ה א') רשב"א אומר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת ההיא כגון שדרך צביע מיקריא.
המסיך והעושה ב' בתי נירין והאורג. תולדותיהן דאורייתא אמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ד ב') אמר אביי האי מאן דעבד הלתא חייב י"א חטאות וג' מהן מיסך ועושה ב' בתי נירין ואורג.
הקושר והמתיר. תנן (שנת קי"א ב') אלו קשרים שחייב עליהם קשר גמלים וקשר ספנים וכשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התירן ר' מאיר אומר כל קשר שיכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו ולא קיי"ל כוותיה מפרש בגמרא קשר גמלים קטרא דזממא גופא קשר ספנים קטרא דאסתדרא גופיה וטעמא שאלו קשרים טוב לקשור שיתקיימו לעולם. כללא דאיסורא קשרן והתירן דאורייתא אלא ב' קשרים זה על גב זה במקום שאין ראוי לקשור אדם דאמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ד ב') והתופר ב' תפירות והא לא קאי אמר רבב"ח אר"י והוא שקשרן פי' קשר קשר אחר התפירות ומחייבינן ליה משום תופר ולא משום קושר למדנו שקשר אחד אינו קשר אבל במקום שרגילין לעשות קשר אחד שתתקיים בקשר אחד כגון שקושר הכל אחד בראשו ואינו קושר שני ראשין זה לזה נראה דהוי קשר. תולדה דרבנן. כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע"פ שתחלת עשייתו לא היתה על מנת להניח לעולם שם כדתנן יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלים והספנין ומפרש בגמרא חיובא ליבא איסורא איכא ומפרש בקטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסתדרא פירוש רצועה קושר בטבעת הרצועה בחוטמו של גמל או בטבעת הספינה פעמים מתירין ופעמים נמלך עליהם ומניח שם לעולם ותניא (קי"ב א') התיר רצועות מנעל וסנדל פטור אבל אסור ומוקמינן מנעל וסנדל דרבנן שמתוך שאינם גאים אינם מקפידים לעצמם קשר רצועותיהם אלא קושירין בריוח שיכולים להביאם בעודם קשורים ופעמים נמלכים ומניחים כך לעולם וקשר רצועות המכנסיים שקורין ברייר מותר לכתחילה שאין דעתו לבטלו שסופו להוציאו כשיכבסו המכנסיים ואפי' קיים חדש אין בכך כלום אבל אם הוא של פשתן שמתכבס עם המכנסיים אסור שפעמים נמלך ומבטל להיות קשור שם לעולם.
התופר ב' תפירות והקורע על מנת לתפור ב' תפירות, תולדה דרבנן אמרי' בפרק כלל גדול (שבת ע"ה א') אמר רב זוטרא בר טוביה המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת פי' שנתותרה התפירה וניתותרו הנקבים והוא מותח החוט להדק התפירה ואותם שיש נקבים וחבלים בבגדיהם והחבלים קבועים ומהדקים אותם חושש אני לו מחטאת ואינו דומה למתיחת חבלים או רצועות שהודקו בצוארו (שלשם) סופו להרפותו ולהוציא את ראשו ואם חבלי בגדים מהודקים שאינו יכול לצאת אלא בהרפותו מותרים כחבלי הידוק צואר ואם חבלי הידוק רחבים שמוציא ראשו בעודם מהודקים ונמלך פעמים להניחם כן לעולם אסור כחוט של תפירה.
הצד. תולדה דאורייתא דתנן בהאורג (ק"ו ב') צבי שנכנס בבית וישב אחד בפתח ומילאתו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד ראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור אע"פ שלא צדו במצודה אלא בישיבתו חייב דדומה לצד. תולדה דצד דרבנן. חיה ועוף שברשותו וגדלה בביתו ועבידי לרבויי כשרוצים לתופשם והם בכית גדול כל כך שאם לא גדלם אצל בני אדם היו צריכים מצודה לתופשם אסור לתופשם ואף לדחותם לאותו צד שנוחין לתופשם כדתנן (ק"ז א') חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי דשבת אמר שמואל (שנת ג' א') כולם פטור אבל אסור בר מהני תלת צידת צבי שהזכרנו למעלה כשישב. צידת נחש דתניא הצד נחש אם לרפואה חייב ואם יתעסק שלא ישכנו פטור. ומפיס מורסא דאמרינן המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור הלכך צריכין ישראל להזהר שלא יתפוס סוס שמרד ופרה מורדת שעשויים לרבויי אפי' בחצר אם החצר גדול שאם לא גדלום בני אדם היו צריכין צירה. ואל תשיבני כללא דשמואל לאו דוקא מדתנן בבמה מדליקין (כ"ט ב') המכבה את הנר מפני הליסטין מפני עובדי כוכבים ומפני החולה שישן פטור ומפרש לה מותר הא ל"ק שלא כלל שמואל אלא פטור שהיה יכול לשנות מותר ואין אנו יודעין למה שנה פטור הלכך נ"ל לומר אסור שנה פטור אבל התם טעמא רבה איכא אמאי שנה פטור דלא מצי למיתני מותר כדאמרינן התם (ל' א') בדין הוא דליתני מותר אלא איידי דבעי כלמתני כחס על השמן כחס על הפתילה חייב דהנהו דמו לליסטין עובדי כוכבים ורוח רעה דכולה משום הסרת נזק תנא רישא פטור אבל הני תלת דמפיק שמואל מכללא לא תני חייב במילתא דדמי למאי דתני פטור. הקשה רב יהודאי גאון בהלכות גדולות דשמואל אדשמואל דבצידת נחש שלא ישכנו אמר שמואל פטור ומותר והיא נקראת מלאכה שא"צ לגופה ופטור עליה אלמא שמואל דאמר פטור ומותר במלאכה שא"צ לגופה כר"ש ס"ל ובפ' כירה (שבת מ"א ב') אמר שמואל אפי' שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל (וכולי) ומשנינן גבי לצרף דדבר שאין מתכוין הוא כר"ש ס"ל גבי כבוי דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא סבר לה כר' יהודה ותירץ רב יהודאי לעולם כר"י ס"ל מיהו מידי דאית בה היזק מורה ר' יהודה כגון צידת נחש שלא ישכנו כדאמר שמואל התם בפ' כירה (שבת מ"ב א') מכבין גחלת של מתכת ברה"ר אבל לא גחלת של עץ שאסור מ"ש גחלת של מתכת דשרי אלא היינו טעמא דבגחלת של עץ ליכא היזיק רבים דכמה דלא כביא אית ביה סומקא וחזי ליה גחלת של מתכת אע"ג דהאי סומקא אזלא קליא ואתי לאיתזוקי ביה וכי היכי דשרי שמואל בגחלת של מתכת משום היזק רבים ופליג עליה דר' יהודה בההיא עד כאן דעת הגאון ולשונו. ואינו נראה לי כלל חילוקו ופירושו שפירש בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ כי אחרי שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה היכי שרינן איסור וחיוב כרת וסקילה משום היזק רבים. דהחילוק גחלת של מתכת לגחלת של עץ כאשר פירשתי בכבוי. גחלת של עץ מדאורייתא וכבוי גחלת של מתכת מדרבנן דמלאכת כבוי ממלאכת המשכן גמר לה והיא לא היתה אלא בגחלת של עץ בצורפם זהב וכסף ונחשת כדין כל צורפים שמשתמשים בגחלי עץ לכבותה ושל מתכת לא מצינו במשכן שאין דין צורפים להשתמש בגחלי מתכת אע"פ שמכבין טפי המתכות ומבעירים לעשות המלאכה אין דין גחלי מתכת הלכך שרינן של מתכת במקום היזק רבים ושל עץ לא שרינן ליה וההיא דשמואל אדשמואל מתרצינן דלית ליה ההיא דרב דבפ' שמונה שרצים - דקרי צידת נחש שלא ישכנו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך ס"ל לשמואל דכל צידה שאינה אלא להבריח את ההיזק ממנו לא מקריא צידה ולכן שלא ישכנו פטור. וגם יזהר אדם שלא לצוד פרעושים בבגדו דאיסורא דרבנן היא אליבא דכולהו בפ' שמונה שרצים (ק"ז ב) הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר אע"ג דהלכתא כר' יהושע דפוטר מיהא דתניא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור. וע"ז יש להשיב מתרי טעמא חדא דאיכא למימר איידי דתנא ר"א מחייב תנא ר' יהושע פוטר ולעולם פטור ומותר קאמר וראיה לדבר דאמר בפ' במה אשה יוצאה (ס"ב א') ר"א פוטר ואמרינן התם דר"א שרי לכתחילה ואיידי דתני ר' מאיר מחייב תנא ר"א פוטר ועוד דאיכא למימר דלישנא דפוטר לא כלל שמואל שלא כלל אלא פטור ופטורים ולכל הפחות יש להתיר לצודן על בשרו כלפי בשרוו שראיתי פי' רבותי שלא נחלקו ר"א ור' יהושע אלא לצודן ע"ג בגדו מבחוץ וירא שמים יפרוש אפי' על בגד מבפנים שלא על בשרו והצדן לא הפסיד.
והשוחטו. פי' שמואל (שנת ע"ה א') משום מאי מחייב משום נטילת נשמה. תולדה. חובל כדתנן (ק"ז א') שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב והחובל בהן פטור פי' חובל בהן בנצרר הדם ולא יצא שמתוך שאין להן עורות חוזרת חבורה למקומה ולא דמיא לשוחט ומנין לנו שאין חילוק בין ח' שרצים לשאר שרצים אלא בנצרר הדם אבל בחובל ביציאת הדם בכולהו שרצים חייב דתניא בתוספתא ומייתינן לה בחולין בא"ט (מ"ו ב') ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכ"ת בשמונה שרצים מדמין דתנן נצרר הדם אע"פ שלא יצא וכו'. אמרינן בכלל גדול בירושלמי המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. בשלהי אלו דברים בפסחים (ע"ג א') אמרינן היאך יצא שוחט מכלל מקלקל שהרי הבהמה חיה יקרה מן השחוטה טובא כדאמרינן בחולין פ"א (ח' א') אמר רבא סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר מותר לשחוט בה מקלקל הוא ובפסחים מתרצינן למה חייב לענין שבת דאמרינן בשילהי אלו דברים השוחט בשבת בחוץ לעובדת כוכבים חייב ג' חטאות מאי תיקן תיקן להוציאו מידי אבר מן החי וההיא דחולין לא קשיא דלענין עבודת כוכבים דכתיב לא ידבק בידך מאומה ריוח ממון יותר הקפידה תורה ומאחר שפיחתו דמיו בשחיטה לא דבק והיינו דתנן לענין עובד כוכבים בפ' כל הצלמים (מ"ט נ') יוליך הנאה לים המלח. אבל לענין שבת כיון שנעשה מלאכה כדרך עושה מלאכה אע"פ שפחתו מדמים מתקן קרינן ביה לענין שבת שרוב מלאכות דשבת בך הם חתך ועשאו חלוק פיחתו דמיו וכמה מלאכות יש בחתיכת בגד לעשותו חלוק ופי' כל המקלקלים כך הם כל המקלקלין מלאכתם שלא עשאוה משפט עושה מלאכה כזאת ואין פ י' כל הפוחתים מלאכה דמיה דבר הנעשה. לענין עבודת כוכבים פי' מקלקל כל עושה הוא פוחת דבר הנעשה אפי' מדמיו הראשונים. תולדה דרבנן. שלא לחבול בצרירות הדם בכל שקצים ורמשים לבד מח' שרצים האמורים בפ' ויהי ביום השמיני כדתנן ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פי' בצרורות דם פטור ואמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור אע"פ שחבלתן חוזרת ולא דמי לשוחט מדרבנן מיהא אסור. ואם אדם נחבל אסור להוציא דם מחבורתו דתנן בעירובין פ' המוציא (ק"ג ב') כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש אבל לא במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור פי' שמוציא דם נראה לחובל.
הפושטו. מפשיט לא מחייב מדאורייתא אלא א"כ מפשיט מאותו ענין שיהא העור ראוי שכן דרך מפשיטים וכך היה הפשט בבהמות המשכן. תולדה דרבנן. המפשיט את העור וקורעו בהפשט כדאמרינן בכ"כ הקדש (שנש קט"ז ב') י"ד שחל להיות בשבת מפשיט את כולו דשרינן איסורא דרבנן משום כבוד שמים ומסקינן להכי ליכא איסורא דאורייתא דשקיל ליה בברזיה פי' בשבט ברזל וקורעו.
המולחו והמעבדו. ומקשינן. בכלל גדול (ע"ה ב') היינו מולח היינו מעבדו ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו אפיק חד ועייל שירטוט. תולדה דרבנן. שלא ימלח אדם בשר ואוכלין לא בשבת ולא ביו"ט אם אינם צורך יו"ט דתניא בביצה פ"א (י"א א') אין מולחין את החלבים ואמר בפ' ח' שרצים (שבת ק"ח ב') תניא ר' יהודה אומר אין מולחין צנון וביצה בשבת רב חזקיה משמיה דאביי צנון אסור ביצה מותרת. ואע"ג דאמרינן (חולין קי"א ב') מלוח הרי הוא כרותח לא מחייב משום מבשל דלא הוי תולדות האור ולהכי שרינן בהמה בפ' כירה (שבת ל"ט א') דלא אמרינן אלא גזירה תולדות חמה אטו תולדות האור. פי' אביי תני לה בברייתא הכי ולא לחלוק על הברייתא בא וקיי"ל בע"ז פ"א (ז' א') דבשל סופרים הלך אחרי המיקל ודוקא מליחה אבל טיבול שרי ותנן בביצה פ"א (י"א א') אין נותנין את העור לפני הדורסן וב"ה מתירין ומפרשינן התם (ע"ב) דלא שרו ב"ה אלא משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יו"ט והתירו סופן משום תחילתן הא לאו הכי אסור דדמינן דריסת העור לעיבוד .
המוחקו. תולדה דאורייתא אמר רב אחא בר חנינא (שבת ע"ה ב') השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק ואמר רב חייא בר אבא סח לי ר' אסי משמיה דריב"ל הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. תולדה דרבנן. תנן בחבית שנשברה (קמ"ו א') לא יקוב החבית מצידה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר ר' יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב שבת ואמר חושש אני לו מחטאת ומשחא קיי"ל כמאן דשרי דלא גזרינן משום שעוה.
המחתכו. קיי"ל כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקראת מלאכת מחתך (שנת ע"ד ב'). תולדה דאורייתא. תניא בכלל גדול (שם) התולש את הכנף והקומטו והמורטו חייב ג' חטאות ואמר ר"ש בן לקיש קוטם חייב משום מחתך ואמר אביי האי מאן דעביד חלאתא חייב י"א חטאות וחדא טנייהו משום מחתך. תולדה דרבנן. שלא יקוב אדם עלה רימון בפי נקב חביתו כדי שיקלח את היין כדאמרינן בחבית שנשברה (קמ"ו ב') טרפא דאסא אסיר מאי טעמא אמר ר' ירמיה מדפתי משום מרזב רב אשי אמר גזירה שמא יקטום פי' יחתכנו למדת הנקב ורבותינו פירשו שמא יקטם העלה מן הענף והוה ליה מתקן ואינו נ"ל דהא אמרינן התם איכא בינייהו דקטים ומנה פי' למ"ד משום מרזב איכא למ"ד שמא יקטום ליכא ואי כפירושם שמא יקטום עלה אחד איכא דהא בקטים אמרינן ובזה גזרינן.
הכותב שתי אותיות. והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. סתם כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו. תולדות דאורייתא. דתנן בפ' הבונה (שבת ק"ד ב') כתב בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם חייב והכותב על בשרו חייב . תולדה דרבנן. דתנן בפ' הבונה כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים וכל דבר שאינו מתקיים פטור וכל פטור דשבת פטור אבל אסור. תנן בהבונה הכותב כלאחר ידו ורגלו בפיו במרפקו כתב אות אחת סמוך לכתב וכתב על גבי כתב נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין אחת בארץ ואחת בקורה כתב על ב' כותלי הבית על ב' דפי פנקס ואין נוהגין זה עם זה פטור כתב אות אחת פטור ר"י בן בתירה מחייב וחכמים אוסרים משום שבות ואמרינן בגמרא בגחלת בשל מתכת. תולדה דרבנן למוחק, דתנן בפ' השואל (קמ"ח ב') מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מ"ט אמר רב ביבי גזירה שמא ימחוק ומסקינן אפילו כתב על גבי כותל ומידלי.
הבונה והסותר. תולדות דבונה דאורייתא דתנן (ק"ב ב') הבונה כל שהוא המסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא חייב. תולדות דרבנן. תנן (קל"ז ב') תולין את המשמרת ביו"ט וחכ"א אין תולין וקיי"ל כרבנן וטעמא דאין עושין אהל עראי לכתחילה ביו"ט. וכש"כ בשבת ומסקינן דר' אליעזר לא שרי אלא מטעם דמכשירי אוכל נפש דחו יו"ט אבל דכ"ע אין עושין אהל עראי. תנן בפ' כל הכלים (שבת קכ"ה ב') פקק החלון ר' אליעזר אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו וא"ל אין פוקקין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו אמר ר' אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן והוא שיש עליו תורת כלי אבל אין תורת כלי עליו מבטל ליה והוה ליה עושה אהל עראי ואמרינן בביצה פ' המביא (ל"ב ב') בנין קבע אסרה תורה וגזרו חכמים בנין עראי משום בנין קבע וכי אמרינן בפקק תורת כלי עליו לא מקרי אלא כתוספת של אהל עראי הלכך שרו רבנן. וכל מקום שיש אהל טפח והוא פושטו ומרויחו לא הוי אלא תוספת ושרי כדאמרינן בעירובין פ' אחרון (ק"ב א') הנהו דכרי דהוו בי רב הונא ביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתו לקמיה דרבא אמר להו זילו כרוכו ביה בודיא ושיירו ביה טפה למחר פשטוה מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי. וכל אהל שאין אדם עשוי להשתמש, תחתיו באוירו מותר לכתחילה דתנן בפרק תולין (שבת קל"ח א') הגוד והמשמרת כילה וכסא אדם גלין לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור פי' דכל הני עשויין להשתמש תחתיהן (מטה וכסא וטרסקל מותר לנטותן לכתחילה פי' לפי שאינן עשויין להשתמש תחתיהן) ורבותינו פירשו לפי שהם נטוים ועומדין ואינו נראה לי דהא אינם נטוים ועומדין נמי שרי כדאמרינן בפרק כירה (שבת מ"ז ב') בי ר' חייא הוה מטה גללניתא דהוו מהדרי לה ביומא טבא אלא ודאי טעמא לפי שאינם עשויים להשתמש תחתיהם והאי דאמר בביצה פרק המביא (ל"ב ב') אמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא קידרא ופוריא ותנן נמי אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדירה משום אהל כולם עשויים להשתמש תחתיהן. מדורתא לתת תחתיו קסמים להדליק. ביעתא כלי חלול בעין טרפיד בלע"ז והחלל קטן ונותנין עליה לצלות והאש עושין תחתיה ומתבשל פוריא מטות גבוהות וישנים תחתיה אבל דבר שאין פריסתן להשתמש תחתיו אלא עליו מותר ומיהא סמכינן לתת שלחן על סמיכותיו שאין נותנו להשתמש תחתיו אלא עליו ואפילו עשויין להשתמש תחתיהן אם נטויים ועומדים מותרין כאשר פירשתי . וכל דבר הנטוי מן הצד אינו נקרא אהל ומותר לנטותו לכתחלה כדאמרינן בפ' תולין (שבת קל"ח א') אמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו אמר רב משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה ומפרש רב ששת בשאיין בגבהה טפח. אבל אם נטה אהל מן הצד ובאותו אהל נעשה רשות או כרמלית או רשות היחיד או סוכה נכשרת מתוך אהל זה מאחר דאהני מעשיו הוי כאהל עראי מלמעלה ואסיר כדאמרינן בעירובין בכיצד משתתפין (פ"ו ב') אמר רב דימי פעם אחת שכחו ולא הביאו ס"ת ופרסו סדינין על גבי העמודים והביאו ס"ת וקראו בו ומקישינן עלה פירסו לכתחילה והא הכל מודים שאין עושין אהל עראי לכתחילה פי' שעל ידי הסדינים נעשה רשות היחיד כאהל הוא ומתרץ מצאו סדינין פרוסין ותניא בעירובין פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ד א') נפל דופנה פי' של סוכה לא יעמיד בה לא אדם בהמה וכלים ומקשינן עלה והא תניא אדם עושה את חבירו דופן ומתרצינן הא דתניא אסור בדופן שלישי של סוכה שהסוכה נכשרת בה והא דתניא מותר. בדופן רביעי של סוכה שאינו גורם הכשר הלכך מן הצד לאו מידי קא עביד. ואם נאבד מפתח תיבה והוא צריך לפותחה בשבת ישבר לכתחילה ואין בדבר חשש איסור שאין בנין וסתירה בכלים כדתניא בתחילת כל הכלים (קכ"ב ב') דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ומפרש רבא טעמא משום דקסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים דתנן בחבית שנשברה (קמ"ו א') שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ותניא חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ובפ' במה מדליקין (שבת כ"ט א') אמרינן אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מסיקין בכלים אין לך סתירה גדולה מהסקה והא דאמרינן בהבונה (ק"ב ב') עייל שופתא בקופינא דמרה רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש אלמא סבירא ליה לרב יש בנין בכלים ואם יש בנין יש סתירה דחדא טעמא הוא בדאמרינן בכל הכלים (קכ"ב ב') וא"כ קשיא דרב אדרב הא לא קשיא דבהבונה הכי פירושו רב אמר משום בונה פי' מרה זאת מחוסרת בנין בחסרון שופתא הלכך אין בו איסור מכה בפטיש שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בנין ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר דהא אין סתירה ובגין בכלים ולא אמרינן משום בונה אלא להסירו מטעם מכה בפטיש (שהוא) לאחר בנין שלעולם בחסרון בנין לא תהיה מלאכת מכה בפטיש פי' בקוצר משום בונה אין בו אלא טעם בונה ומאותו בונה אין חיוב דאין בנין בכלים וכל הסוגיא נוח לפרשת אחר פירוש זו.
סותר. אינו חייב אלא אם כן מתקן בסתירותו אבל אם מקלקל פטור. תולדה דאורייתא לסותר. (מקלקל) ע"מ לתקן חייב אע"פ שאם היה מניחו כמו שהוא סתור עתה היה. הדבר מקולקל אחרי שע"מ לתקן הוא חייב כדתנן (שנת ק"ה ב') המקלקל ע"מ לתקן חייב ותנן המקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן. תולדה דרבנן. המקלקל ע"מ שלא לתקן בדבר שאם היה מתקן היה חייב מדאירייתא כדתנן בפ' האורג (שבת ק"ה ב') כל המקלקלים פטורים ואמר שמואל (ג' א') כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מתלת צידת צבי צידת נחש ומפיס מורסא. בהלכות גדולות של רב יהודאי גאון מקשינן שמואל אדשמואל דצידת נחש ומפיס מורסא קרי ליה רב בפ' שמונה שרצים (ק"ז ב') מלאכה שאינה צריכה לגופה ובפרק כירה (שבת מ"ב א') שמעינן ליה לשמואל כר' יהודה סבירא ליה דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ותירץ דמשום (צערא) דמורסא ופחד הנחש אע"ג דליכא סכנה התיר שמואל אע"ג דמחייב מלאכה מדאורייתא והביא ראיה מדאמרינן בפ' כירה מכבין גחלת של מתכת אבל לא של עץ. ודבר שאינו הוא היכי תיסק אדעתין למישרי איסורא דאורייתא משום היזק רבים וצער יחיד וראייתו מגחלת אין ראיה וכבר פירשתיה למעלה במלאכת הצד. איכא ולהוי נמי דרבנן היכי שרינן להפיס במקום צערא הא אמרינן (כתובות ס' א') תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו בהו רבנן אמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס ביבמות פ' חרש (קי"ד א') אבא שאול אומר יונקין היינו בבהמה טהורה ביו"ט ולא בשבת ומסקינן דאיכא צערא דיו"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן שבת דחמירא איסורא גזרו בהו רבנן הא ל"ק דסבר שמואל צידת נחש שלא ישכנו לא הויא צידה כאשר פירשתי למעלה בהצד ומפיס מורסא לא הוי תיקון כלל הלכך שרי שמואל לכתחלה דאפי' איסורא דרבנן ליכא ועוד לא כל צערים שוים ותדע שאין להשוות כל צערי דאמרינן פ' אע"פ דלא שרי יונק מפרק אלא ביו"ט בגונח שרי.
מפרק פי' תולדה דטוחן ורבותינו פירשו תילדה דדש ולא כיוונו דתניא בפ' כלל גדול (שבת ע"ה א') הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה ורבנן סברי אין דישה אלא בג"ק ואינו יכול להעמיד סתם התלמוד כר' יהודה ותניא בב"מ בהשוכר את הפועלים (פ"ט א') מה דייש גדולי קרקע וכו' יצא החולב והמגבן וכו' ואע"ג דבמקום אחר מקרו בהמות גידולי קרקע בבכל מערבין (עירובין כ"ז ב') ובב"ק (נ"ד ב') דתניא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע וכו' ההוא גידולי קרקע פי' גדל בגרנות קרקע שהבהמה אוכלת עשב השדה ואע"פ שאין העברי שוה להקפיד בפי' חלוק ובענין כזה אמרינן בסוכה פ"א (י"א ב') מה חג פי' הקרבן גידולו מן הארץ וכו' ובברכות בכיצד מברכין (מ' ב') אמרינן על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר ודגים וכו'.
המכבה. תולדה דאורייתא תניא בביצה פ"ב (כ"ב א') הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה ותניא בכריתות פרק ספק אכל (כ' א') החותה גחלים בשבת רשב"א ור"א בר צדוק אומרים חייב שתים מפגי שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות וקיי"ל כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דקאי שמואל כוותיה בפרק כירה (שבת מ"ב א') דאמר התם במלאכה שאצ"ל סבר לה כר' יהודה הלכך על כל כבויין חייב רק שלא יהיה בכל כלי. פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה דפליגי בה ר"ש ור"י הכי הוא אינו צריך ומתכוון לגוף אותו דבר שגורם להקרות מלאכה כגון חס על הנר דאמרינן בבמה מדליקין (ל' א') ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר שהרי הכבוי הוא מלאכה וכוונתו וצורכו אינה לכבוי אלא לחוס על הנר שהרי תשמיש הגחלת גורם לכבוי להקרות מלאכה ולתשמיש הגחלת אינו מתכוין בכבותו אלא לחוס על הנר ואפי' היה מתכוין לדבר הנקרא מלאכה אם אינו צריך לגופה באותו דבר שעושה בו מלאכה פטר ר"ש כדתנן בהמצניע (צ"ג ב') המוציא כזית מן המת ר"ש פוטר שהרי ההוצאה שהיא מלאכה נעשית באותו דבר שאינו צריך להשתמש בו דר"ש תרתי בעי שתהא כוונתו לדבר הנקרא מלאכה וגם צריך להשתמש בגוף אותו דבר שהמלאכה נעשית בו הלכך המוציא מת לקוברו אע"פ שמתכוין למלאכת ההוצאה אחרי שאינו צריך להשתמש במת שהמלאכה נעשית בו פטור וחס על הנר אע"פ שצריך בפתילה שהמלאכה נעשית בו אחרי שאין כוונתו. לתשמיש גחלת הפתילה שגורמת להקרות מלאכה אלא לחייסת הנר פטר ר"ש אבל המוציא מטה להוציא המת ומוציא מר לחפור בו מחייב ר"ש שהרי מתכוין להוצאה וגם צריך למטה ולמרא שהמלאכה נעשית בהן ואינו דומה מוציא מטה להוציא מת ולזב יוצא בכיסו לקבל זיבתו דפטר ר' שמעון דשבת פ"א (י"ב א') שהרי קבלת זיבה ישנה בלא הוצאת כיסו שהרי כיסו עליו ובכל מקום ישיבתו מקבל זיבתו הלכך אינו צריך לגוף הדבר שמוציא שבלא הוצאתו נעשית צריכותיו אבל צריך הוא למטה שמוציא שבלא מטה אין חפצו להוציא מת הלכך צריך לגוף אותו דבר שהמלאכה נעשית. ולפי שראיתי את ר' יצחק (בן) הרא"ש הלוי זצ"ל שדימה אותו נתתי את לבי לחלק בהם. ובמכבה בכוונתו לעשות פתילה כחס על הפתילה שצריך להבהבה אמרינן בבמה מדליקין (ל"א ב') מודה ר"ש משום דמתקן מנא פי' מכה בפטיש גומר מלאכת הכלי לאחר בניינו ולא משום בונה דקיי"ל אין בנין בכלים. ואין כבוי אסור מדאורייתא אלא בגחלת של עץ כדאמרינן בפ' כירה (שבת מ"ב א') אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר אבל לא גחלת של עץ וכאשר פירשתי למעלה שיש חילוק בין מתכת לעץ דכבוי מתכת אינו אלא מדרבנן במקום היזק רבים לא העמידו דבריהם וטעמא דממשכן גמרינן ולשם היה כבוי בשל עץ שבהן היו משתמשין נפחי המשכן צורפי כסף וזהב. תולדות דרבנן. כבוי מתכת כאשר אמרנו. דתניא כפ' כירה בסופו (שבת מ"ז ב') נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל ניצוצות ואצ"ל בערב שבת ומוקמינן לה אפי' לרבנן דאמרי בפ' כל כתבי הקדש (ק"כ א') גורם כבוי מותר מ"ט כיון שהמים בעין ובודאי יפלו נעוצות ובכוונת כבוי נותן המים אסור אבל (אם) אינו נותנו לדעת כבוי (כגון) אלו הצלוחית שקורין לנפש בלע"ז שנותנין בהם מים להגביה השמן או שלא ישבר הכלי מותר. ותנן בכל כתבי הקודש (קכ"א א') עובד כוכבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ודוקא דליקת ישראל שישראל נהנה מכבוי אבל דליקת עובד כוכבים שאין ישראל נהנה מכבויו מותר ישראל לומר לעובד כוכבים כבה את דליקתך. וכשם שאמרו חכמים אמירה לעובד כוכבים שבות באיסורא דאורייתא כך אמרו באיסורא דרבנן דתנן בפ' שואל (שבת ק"נ א') לא ישכור אדם פועלים ולא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ומפרש בגמרא חברו עובד כוכבים ואם בא לדחות ולומר שכירות פועלים דאורייתא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ועד דלא אתא נביא גמרא גמירי לה אביא ראיה לך מעירובין פ' הדר (עירובין ס"ז ב') דאמרינן התם ההוא ינוקא דאישתפך חמימי אמר להו (רבה) לייתו ליה (חמימי) מגו ביתאי וא"ל אביי והא לא ערבי לסמוך אשיתוף לא אישתתפי לימרו לעובד כוכבים ולייתי אמר אביי בעי לאותובי למר אמירה לעובד כוכבים שבות וכו' והוצאה מרה"י לרה"י בלא עירוב דרבנן היא. ואפי' בחול לומר לעובד כוכבים עשה כן בשבת אסור דתנן (שבת קנ"ג א') מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעובד כוכבים ואמרינן בגמרא מ"ט שרו ליה רבנן למיתב כיסו לעובד כוכבים קים להו באדם שמעמיד עצמו על ממונו אי לא שריית ליה וכו' ואי לא הוה אסור ואע"ג דבחול אמר ליה. והכא אמר להקל אי לא שריית ליה והכי אמרינן בפ' כירה (שבת מ"ג ב') ר"ש בן לקיש אומר מצילין המת מפני הדליקה וטעמא מפרש דאי לא שרית ליה אתי לכבויי הא לא קשיא שלא כל הדליקות שוות המתקרב לדליקה אתי לכבות במת ומתוך צערו אתי לכבות בלא קירוב. וכשם שאמרו חכמים אמירה לעובד כוכבים שבות באיסור שבת כך אמרו אמירה לעובד כוכבים שבות בשאר איסורים כדאמרינן בב"מ בהשוכר את הפועלים (צ' א') מהו שיאמר אדם לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן אמירה לעובד כוכבים שבות בשבת דאיסור סקילה וכו' ת"ש דשלחו ליה לשמואל כו' ונשאר בתיקו וכל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא ויש עבירות אע"פ שישראל נהנה מותר לומר לעובד כוכבים כגון ישראל אומר לעבדו שמזונותיו עליו אכול חלבי אכול נבלתי וטעמא נראה לי מאחר שנהנה העובד כוכבים והנאת אכילתו נראת לעינים נראה הדבר שלדעת עצמו הוא עושה ולא לדעת ישראל הלכך לא גזור רבנן . ואין לתמוה אמאי לא פשטי' דשבות אמירה לעובד כוכבים אינה באיסור לאו מדלא מני ליה בפ' משילין (ביצה ל"ו ב') בשבות דיו"ט דתנן אלו משום שבות וכו' דאיכא למימר תנא ושייר דהא שייר דטובא שבות איכא ביו"ט מוקצה ותיקון אוכלים בדבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב וזו יכולה לדחות דלא מיתני ליה ק"ו בשבת דשבת איסור מדאורייתא ועיבוד אוכלין וכל מלאכות שאינם אוכל נפש ולא מכשירין שאסורין בשבת מדרבנן והרבה הבאתי למעלה בתולדות דרבנן כל אלו שייר. הא דתניא בפ' כ"כ הקדש (שנת ק"כ ב') נר שע"ג הטבלא מנער הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה אמרינן בירושלמי בפ' כירה אמר ר' יוחנן. קרוב זה לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר ומשום מכבה פי' אם ימשך השמן לפניו או לאחריו ר' שמואל בר אבא אמר קמיה ר' יוסי בכבה ולא גריס אם כבתה כבתה א"ל תנוח דעתך. תנן (שבת קמ"ב ב') האבן שעל החבית מטה על צדה ונופלת אמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא בשוכח שלא נעשה בסיס לדבר האסור אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור פי' מניח על דעת להיות בסיסו כל השבת לא הניח לדעת שידחה המוקצה וישתמש בהיתר בשבת לא אמרינן ביה נעשה בסיס לדבר האיסור כדתנן (שנת מ"ט א') טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והיא נופלת מאליה. שמעתי תירוץ וחילוק אחר בדבר זה וזה שכתבתי שמעתי מרבינו יעקב זצ"ל. תנא (שבת ק"כ ב') נר שאחורי הדלת פותח כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וטעמא דחשיב ליה פסיק רישיה ולא ימות אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת לייט עלה אביי ומסקינן אפי' ברוח מצויה לייט וטעמא משום שמכבה ומבעיר. תנן בכל כתבי הקדש (קי"ז ב') נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון של ג' סעודות ולא יותר ואמרינן עלה בגמרא. מכדי בהתירא קא מציל לציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו ואי שריית ליה אתי לכבויי המבעיר. תולדה דאורייתא דמבעיר דתניא בביצה פ"ב (כ"ב א') הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה ותניא בכריתות (כ' א') רשב"א משום ר"א בר צדוק אומר החותה גחלים בשבת חייב שתים מפני שמכבה העליונות ומבעיר התחתונות וכאשר פירשתי למעלה שאין כבוי אלא בשל עץ כך אין הבערה אלא בשל עץ. תולדה דרבנן. דתנן בשבת פ"א (י"ט ב') אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ובמה אמר ר' אלעאי כמאכל בן דרוסאי וטעמא שלא יחתה בגחלים ולמהר לצלותו. תניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי (מותר לשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה וטעמא שמא יבעיר גחלים למהר ולצלות ולבשל וכשהוא כמאבל בן דרוסאי) שנתבשל שליש שוב אינו מקפיד עליו כ"כ ואין לגזור בו. פי' להשהותו משהי קדירתו ע"ג כירה מע"ש עד הלילה והכירה חלולה וקדירה ע"ג וגחלים למטה ויכול ליטול בקדירה שלא יגע בגחלים אבל להטמין קדירה עד למחר אפי' ישנה כמאכל בן דרוסאי אסור וכל השהאת קדירה עד למחר נקראת הטמנה ולא מיבעיא בכירה שאינה גרופה וקטומה אלא בכל דבר המוסיף הבל אסור כדתנן (שבת מ"ז ב') במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול וכו' שכל אלה מוסיפין הימום והבל ואמרינן בסוף במה מדליקין (שבת ל"ד א') אמר רבא מפני מה אמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הכל אפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ א"ל אביי ויטמין גזירה שלא יחתה בגחלים ועבר משום מבעיר. ואפי' בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה אסור דתנן בבמה טומנין (נ"א א') לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך ואמר רבא בבמה מדליקין מפני מה אמרו חכמים אין טומנין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח. אמרינן בפ' כ"כ הקדש (שבת ק"כ ב') אמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה לייט עלה אביי ומסקינן אפי' ברוח מצויה וטעמא משום שמכבה ומבעיר ויש לחוש על קללת חכם. תניא בשבת בירושלמי בפרק כירה נר המונח על הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר רב ושמואל פתרין לה בשוכח ומקללין למאן דעביד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו' ואע"ג דאמרינן בפ' כירה (שבת מ"ו ב') דנר אע"פ שלא כבתה שרי לטלטולה לר"ש דלא חיישינן דבהדי דנקיט לה כבתה דדבר שאינו מתכוין הוא ומותר דלא אשכחן לה איסור אלא משום דנעשה בסיס לדבר האיסור ומהאי טעמא הוה לן למשרי גבי דלת דהא לא מטלטל לה מ"מ אסור דהא אשכחנא שקללו עליה רב ושמואל ומה"ט הדוחף נר דלוק במזיד ובני אדם שמניחין נר חנוכה על דלתותיהם ופותחין ונועלין בשבת לאו שפיר עבדין ועומדין בקללת רב ושמואל. תניא (שבת ק"כ ב') נר שע"ג הטבלא מטה על צדה מנער והיא נופלת ואם כבתה כבתה אמרינן עלה בירושלמי אמר ר' יוחנן קרוב זה לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה ומסקינן א"ר שמואל בר אבא קמיה ר' אסי ככבה א"ל תנוח דעתך. למעלה כבר פירשנוהו. תנן בפ"א (י"א א') לא יפלא ולא יקרא לאור הנר פי' שמא יטה ויבעיר דאמר רבא אפי' ב' מרדעות חד הוא דלא ליקרי הא הרי שפיר דמי והא תניא לא אחד ולא שנים לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים אסר רבא ובמדורה אפי' עשרה בני אדם אפור פירוש לפי שיש לפידים הרבה והאש מפכפכת היד מצויה להבעיר ואם אדם חשוב הוא שאין רגיל לחתות האש מותר הלכך שליח צבור ערב יוהכ"פ מותר לקרא לאור הנר שבאותה שעה נוהג בעצמו כאדם חשוב ואינו רגיל לחתות. ועוד שאימת שכינה וצבור עליו ותניא (י"ג א') רשב"ג אומר תינוקות של בית רבן מסדרין פרשיותיהן לאור הנר וקורין לאור הנר ומפרש טעמא שאימת רבן עליהן כל שכן אימת שכינה. אמר רב יהודא אמר שמואל (י"ב א') אפי' להבחין בין בגדו לבגד אשתו לאור הנר אסור ומסקינן דבני מחוזא ודזקנות דדאמו אהדדי וצריך עיון והקפדה ואיכא למיחש שמא יטה. ולבדוק כוסות וקערות לאור הנר תנא חדא (י"ב ב') אסור ותניא אידך מותר ומתרצינן כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע פי' בשמש קבוע אסור שאימת רבו עליו ומקפיד בבדיקתו ומסקינן בדמשחא דלא פריך הלכך אנו דלא ידעינן מה נקרא קבוע ושאינו קבוע כולם השמשים אסורים והבודק לא הפסיד על כך. ועוד גזרו חכמים שלא להדליק בפתילות שהאור מסכסכת בהן ובשמן ובשאר דברים שאינם נמשכים יפה אחר הפתילה דתנן (כ' ב') במה מדליקין ובמה אין מדלקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים ותניא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים דתנן לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב. פסול שמנים פי' פסול בעין שמנים אסור להדליק באלו השנוים כעין השמנים שלא יתן חתיכה זפת ושעוה בנר אבל כעין הפתילה שהפתילה זקופה ועומדת בזפת או בשעוה שאין השמן נמשך אחריה מותר שלא אסרו אלא כעין שמנים שהפתילה מושכת כמו שמדליקין בשמן שאף אין השמן שעוה והזפת נמשכים אחריה. ואין עושין פתיל מן הקנבס דתנן (כ"ז ב') כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ושל צמר גפן שקורין קוטון בלע"ז אע"פ שיצא מן העץ לא מיפסל מטעם היוצא מן העץ דלא מיקרי היוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ כעין פשתן וקנבוס דאי אנן מפרשינן היוצא מן העץ הגדל בעץ לא הוצרכנו לשנות לא בלכש ולא בפתילת האידן דתרווייהו גדלי בעץ נינהו דמפרש לכש עמרניתא דארזא פתילת האידן עמרניתא דארבא אלמא יוצא מן העץ פי' נקלף מן העץ ואין לנו כי אם פשתן וקנבוס ורבותי פירשו יוצא מן העץ קנבוס וצמר גפן ואינו נראה לי הלכך ראינו מדליקין בצמר גפן ולא מיהו בהן. אמר עולא (כ' ב') המדליק צריך שידליק ברוב היוצא פי' ברוב הפתילה היוצא מן השמן או מן השעוה.
המכה בפטיש. כל גמר מלאכה לאחר בנין בין בכלים בין בתלוש בין במחובר נקרא מכה בפטיש על שהאומן מלאכתו בפטיש ומכה בפטיש על הסדן או על הכלי כשעת גמר מלאכה. תולדה דאורייתא א"ר שמעון בן מוסיא אמר ר"ל (שבת ע"ה ב') הצר בכלי צורה והמנפה בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש אמר רב יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש והני מילי דקפיד עלייהו פי' אקופי ראשי חוטין התלויין ביריעה וקיסמין וקשין שנארגו עמה. אמרינן פ"א דמכות (ג' ב') אמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת פי' משום מכה בפטיש ואמרינן מה בין זה למסיר מגופה מן החבית משום שזה חיבור פי' המגופה נתחברה לחבית לאחר שנגמרה ונעשית הלכך אין חסרת מגופת החבית גמר מלאכת החבית שהרי קודם חיבורה נגמרה וזה פתיחת בית הצואר אינו חיבור פי' חתיכת בגד שמסיר משם לא נתחברה בו אלא מעיקרא הוא שם הלכך הסרת חתיכת בגד פתיחת בית הצואר היא נקראת מלאכת המלבוש לאחר בנין וחייב משום מכה בפטיש. ושמעתי מפרש וגם ראיתי כתוב זה חיבור בית הצואר מחובר הוא יפה הלכך הפותח חייב משום בונה והמגופא מונחת בלי חיבור הלכך אין בהסרתה משום בונה וזה נראה לי שאינו דהא רב גופא אשכחן בפ' כירה דסבר אין בנין ואין סתירה בכלים דאמר רב התם (שבת כ"ט א') מסיקין בכלים פי' ביום טוב אלמא אין סתירה ואמרינן בתחלת כל הכלים (קכ"ב ב') דמאן דסבר יש בנין סבר יש סתירה דחדא טעמא הוא. והא דאמרינן בפרק הבונה (שבת ק"ב ב') עייל שופתא בקופינא דמרה רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש דמשמע שרב סובר יש בנין בכלים ההוא לא קשיא מידי ואני פירשתיו למעלה במלאכת הבונה פי' נכון.
המוציא מרשות לרשות. דקדקו חכמי התלמוד (שבועות ה' ב') מדקתני המוציא מרשות לרשות ולא קתני המוציא מרשות היחיד לרה"ר דכיון מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י קאמר דכל עקירת חפץ. ממקומו הוצאה קרי לה מיהו אמרינן בהזורק (צ"ו ב') הוצאה אב הכנסה תולדה והוצאה היכא כתיבה אע"ג דבמשכן הואי מתוך שאינה נראית מלאכה לא גמרינן ממשכן הלכך שואל היכא כתיבה אמר ר' יונתן אמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' ומשה היכא הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רה"ר הוה וקאמר להו משה לישראל לא תפיקו מרה"י לרה"ר ומנלן דבשבת הואי דגמרינן העברה העברה מיוה"כ מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור תולדות הוצאה דאורייתא. הכנסת שהזכרנו דמה לי אפוקי ומה לי עיולי אע"ג דבשאר מלאכות לא קתני במתניתין תולדות הואיל ובלשון אחד תני ליה להכנסה. זריקה. גם היא תולדה דתנן (שבת צ"ו א') הזורק מרה"ר לרה"י או מרה"י לרה"ר חייב ואמרינן בגמרא (שם ב') זריקה תולדה דהוצאה היא ומה היא רשות הרבים ורשות היחיד כדתניא בפ"א דשבת (ו' א') ארבע רשויות לשבת רשות היחיד ורה"ר כרמלית ומקום פטור איזו רשות היחיד חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה י' ורוחב ד' זו היא רה"י גמורה ואיזו היא רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין פי' רחבין ט"ז אמה בו' אין מוציאין מרה"י זו לרה"ר זו ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"י זו ואם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל אבל ים ובקעה ואצטוונית אינם לא ברה"י ולא כרה"ר אין נושאין ונותנין בתוכן ואם נשא ונתן פטור ואין מוציאין מתוכן לרה"ר ואין מכניסין מרה"ר לתוכן ואם הוציא והכניס פטור. יש לשאול הלא ים עמוק עשרה ורוחב ארבע ומיא לא מבטלי מחיצתא כדאמרינן בהזורק (ק' א') אמר אביי בור ברה"ר עמוק עשרה ורוחב ארבע הזורק לתוכו חייב ומיא לא מבטלי מחיצתא ואין לתרץ מפני שהספינות שטות על פני המים מיא מבטלי מחיצתא דאי בתר תשמיש הספינה שהוא על פני המים אזלינן א"כ ליהוי רה"ר אך היינו טעמא דים שאינה רה"י דכל חריץ עמוק ואינו מתלקט עשרה מתוך ד' כך היא כקרקע שוה וכשאינו עמוק דמי כדאמר גבי תל (שם) שנוח ללכת והים אין עומקה מתלקט עשרה מתוך ד' ורה"ר לא הוי שאינו נוח תשמיש הליכתו מפני המים והיינו דתגיא בפרק הזורק הזורק מן הים לאסטרטיא מן האסטרטיא לים פטור ר"ש אומר אם יש במקום שזורק עמוק עשרה ורוחב ארבע פי' שמתלקט י' מתוך ד' חייב פי' ר' שמעון מפרש ואינו חולק ולפי שראיתי רבותי שפירשו טעם אחר להוציא ים מדין רה"י ולא נראה לי פירשתי אני הנראה לי. נחזור לברייתא (שבת ו' א') חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשות עירבו מותרין לא עירבו אסורין אדם עומד על האסקופה שגבוה שלש דנפקא ליה מתורת רה"ר ואינה רחבה ד' דלא הוי כרמלית הלכך מקום פטור הוא נוטל מבעה"ב ונותן לו מעני ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני מעני ויתן לבעה"ב ואם נטל ונתן שלשתן פטורין אחרים אומרים אסקופא משמשת שתי רשויות בזמן שפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ואם היתה אסקופא גבוה עשרה ורחב ארבע הרי זו רשות לעצמה. תנן בהזורק (ק' א') הזורק ארבע אמות בארץ חייב.
המעביר ארבע אמות ברה"ר אמרינן בהזורק (צ"ו ב') גמרא גמירי לה. תנן בהזורק (צ"ו א') הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין ומסקינן (צ"ז א') תוך שלשה דברי הכל חייב דקלוט תוך שלשה כמונח דמי למעלה מעשרה ד"ה פטור ואינו אסור אלא מדרבנן ואם היו רשויות שלו מותר וכגון דלא מדלי חד ומיתתי חד אבל מידלי חד ומיתתי חד דאיכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי קיי"ל כרב דאמר אסור לזרוק מזה לזה משלשה ועד עשרה ר"ע מחייב וחכמים פוטרין וקיי"ל כרבנן. תנן בעירובין בהמוציא (צ"ח ב') לא יעמוד אדם ברה"ר וישתין לרה"י ברה"י וישתין לרה"ר וכן לא ירוק ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו לא ילך בו ד' אמות עד שירוק אמר רב יוסף (צ"ט א') השתין ורק חייב חטאת דמחשבתו משויא ליה מקום ארבע וקיי"ל דרוקו שנתלש בעי היפך דקיימו ר' יוסי ור מאיר בחדא שיטתא לגבי הכי דבלא הפך לא מקרי נתלש דקיי"ל כר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה ור' יהודה לבדו דאמר נתלש בלא היפך. תנן בהזורק (צ"ו א') שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר הזורק והמושיט מזו לזו פטור (היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור) והמושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים בעגלות זו אחר זו מושיטין קרשים מזו לזו אבל לא זורקין. תולדה דרבנן. ים בקעה ואסטוונית שהזכרנו למעלה וכמה תהא הים עמוקה שיצאת מתורת רה"ר ואפי' רה"ר בוקעת בו אין בכך כלום דתנן בהזורק (ק' ב') הזורק ד' אמות בים פטור ואם היה רקק מים שרה"ר מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב וכמה רקק מים שרה"ר מהלכת בו פחות מעשרה. בקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים הוי כרמלית ואפילו מוקפת מחיצות אסור לטלטל בה ולזרוק חוץ לד' אמות דתנן בעושין פסין בעירובין (כ"ג א') ר' יהודה בן בבא אומר הגנה והקרפף שיש לה שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ומוקף גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שתהא בה שומירה (או) בית דירה או יותר מבית סאתיים אבל בית סאתיים אריך וקטין לא צריך היקף לדירה ואע"פ שאסור לטלטל במוקף מחיצות שלא לדירה משום דאתי לאיחלופי (בבקעה שאינה מוקפת) רשות היחיד הוי להתחייב עליו הזורק בו מרה"ר כדאמרינן בשבת פרק קמא (י' א') אמר עולא א"ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כוריים הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שהיא מחוסרת דיורים ומתוך שאין הקיפו לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' אמות דדמי לבקעה. אמרינן בהזורק (ק' ב') ספינה רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא קסבר כרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבע וממלא קסברי כרמלית משפעת הים משחינן וקיימא לן כרב חסדא דיחיד ורבים הלכה כרבים . ויש לשאול אמאי לא מקשי תלמודא לרב הונא מדתנן בכיצד משתתפין (פ"ז ב') גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה ויש לתרץ ההיא בגזוזטרא שסמוכה לרה"י הקבוע בארץ דגזרינן משום רה"י קבוע שמא יטלטל בלא זיז שאין דרכו לעשות זיז וזיז מצרכינן להיכרא כדמסקינן התם א"ל רב נחמן לרבה בר אבוה ולרב הונא זימנין דליכא עשרה וקא מטלטל מכרמלית לרה"י א"ל גמירא דאין הספינה מהלכת בפחות מעשרה פי' שלא יהיו המים עמוקים עשרה ויותר מעט כדי שיקוע הכלי ששואב בו ואין להקשות מדאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ג א') והייתי מסתכל כבר היינו בתוך התחום עד שלא חשבה ובעינן למיפשט מהתם דיש תחומין למעלה מעשרה ומוקמינן לה במהלכת ברקק פי' בפחות מעשרה הא לא קשיא דהתם פי' משולי הספינה שהיו משוקעים במים טפחים שלשה או ארבעה בתוך עשרה נמצא היושב בשוליים בתחומין למטה מעשרה מהלך אבל משפת המים עד הקרקע היה יותר מעשרה הרבה. ומסקינן כחו בכרמלית דים לא גזרו רבנן פי' כחו שופך מים על דופני הספינה והם הולכות לים אבל כחו בזריקה לא. כדתנן בהדיא בהזורק מן היבשה לים פטור ואין ללמוד להתיר כחו בשאר כרמלית מכרמלית דים שמצינו שהקילו בכרמלית דים משאר כרמלית כדאמרינן התם (שבת ק"א א') בעא מיניה רבי טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה א"ל אין מחיצה תלויה מתרת אלא קל הוא שהקלו חכמים במים. נחזור לברייתא. והאיסטוונית פי' מקום שיש אצטבאות אע"ג דדרסי רבים כיון דלא מסתגי להו להדיא נפקא להו מתורת רה"ר ורה"י נמי לא הוה דאין לו מחיצות. ושני גגין משני צירי רה"ר אפי' יהיו של אדם אחד אי מדלי חד או מתתי חד אסור לזרוק מזה לזה כאשר פירשתי למעלה דקיי"ל כמאן דאמר בפ' הזורק (שבת צ"ז א') אסור. שנינו למעלה העומד על האיסקופה מקום פטור שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני ומעני ויתן לבעה"ב היינו דכי אתא ר"ד אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' פי' וגבוה שלשה או יותר מותר לבני רה"י ולבני ר"ה לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. שניני למעלה אם היתה אסקופא גבוה עשרה ורחבה ארבעת הרי זו רשות לעצמה פי' אפי' מרה"י לה אסור מסייעי ליה לר' יצחק בר אבדימי (שבת ט' א') דאמר ר' יצחק בר אבדימי כ"מ שאתה מוציא שתי רשויות והם רשות אחת כגון עמוד ברה"י גבוהה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לא מתוכה לרה"י ולא מרה"י לתוכה גזירה משום תל ברה"ר ודוקא עמוד או דבר קבוע כעין עמוד דדמי לתל אבל גיגית כפויה אע"ג שגבוה עשרה ורחבה ארבעה הואיל וסופה להנטל לא גזרינן ביה משום תל וכן מעליה לבית ומבית לעליה לא דמי לתל וההיא דתנן בכיצד משתתפין בעירובין (פ"ג ב') חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשר ומופלגין מן המרפסת לחצר מוקי ליה רב יצחק בשאינן רחבין ארבע ולא קיי"ל כרב יצחק בר אבדימי אלא בין תל בין עמוד שרו דתנן בעירובין בפ' כל גגות (עירובין פ"ט א') רש"א אחד גגות ואחד הצירות וקרפיפות כולן רשות אחת הן ואמרינן התם בהדיא בתחלת הפרק דהא לא כר' יצחק ואמר רב (שם צ"א א') הלכה כר' שמעון. אע"ג דגמרינן דלא מחייב משום הכנסה והוצאה אלא בעקירה והנחה גזרו רבנן בעקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה דתנן (בריש שבת) פשט ידו העני לפנים ונטל בעה"ב מתוכה פשט בעה"ב ידו בחוץ ונטל העני מתוכה שניהן פטורין פי' אבל אסורין הואיל ואיתעבידא מלאכה מבינייהו ומדאורייתא לא מחייבינן כדתניא (ג' א') בעשותה יחיד העושה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין. תנן בעירובין בפרק המוציא (צ"ט א') לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י אא"כ הכניס ראשו ורובו במקום ששותה ודוקא מים לשתות שמתוך שצריך להם ימשכם אליו ה"ה כלי שצריך לו אבל דבר שאין צריך לא גזרינן כדתנן התם עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ותניא (צ"ט ב') עומד אדם ברה"ר ומגביה ידו למעלה מעשרה טפחים פחות משלש סמוך לגג וקולט ובלבד שלא יצרף כיון שמעמיד שם כלי והוא פחות משלש סמוך לגג נראה כנוטל מים מן הגג ומוציא מרה"י לרה"ר. וזיז לפני החלון ויוצא לרה"ר אין נותנין עליו ונוטלין מעליו כלים שאינם נשברים דלמא נפיל ואתי לאתויי דתנן בהמוציא (צ"ח ב') זיז שלפני החלון נותנין עליו ונוטלין הימנו בשבת ומוקמינן לה בכלים הנשברין ולאחר שבירתם לא אתי לאתויינהו אבל שאינם נשברים אסור. בפרק המביא במסכת ביצה (ל' א') אמר רבא לא ליתב אינש אפומא דלחייא וישתמש דלמא מגנדר מילי ואתי לאתויי ודוקא אפומא דלחייא דלא מנכרא מילתא אבל פומא דביתא שרי. וגזרו חכמים בנשים שלא לצאת בדברים דאיכא למיחש דילמא שלפי ומחוו או משום (שמא) תרפם כי מתרמיא להוי טבילת מצות ואתי לאתויי מרופים ואינם דרך תכשיט דתנן בפרק במה אשה (שבת נ"ז א') לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהם עד שתרפם ומפרש רבה בר אבוה משום דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם. בשבת לא תצא בהן דלמא מתרמי לה טבילת מצות ושריא לה פי' ותרפה אותם ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברה"ר פי' בעודם טרופים שאינם דרך תכשיט אלא אם כן מהודקים אבל הא לא מצינו למימר דלמא אתי לאתויינהו מופשטים דא"כ כל דבר דאינה יכולה לטבול בהם מיתסרא להו מהאי טעמא אלא לאתויינהו מופשטים לא טעו אינשי אבל לאתויינהו מרופין טעו ובל דבר שדרכה לטבול בהם בהרפאה אסור. ודלמא שלפא ומחויא גזרו חכמים דתניא (נ"ט ב') לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא תצא ואם יצאת פטורה ר' אליעזר אומר יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחילה במאי קא מפלגי ר' מאיר סבר משאוי הוא ורבנן סברי תכשיט הוא ודלמא שלפי ומחויא ואתי לאתויי ור' אליעזר סבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא פי' הלכך אפי' כשאינה חשוכה לא גזרינן דכיון דלאו דרכה מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ורבנן סברי נשים שאינן חשובות דרכן לשלוף הלכך מילתא דשכיחא היא וגזרו בה רבנן אבל בנשים חשובות אפי' רבנן מודו דלא גזרו רבנן הלכך כל מילתא דמתסרא משום שלפא ומהויא לא מתסרי אלא כשאינן חשובות אבל בחשובות שרי דברי הכל כההיא דתנן (נ"ז א') לא תצא אשה בנזמין ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה פי' כגון אישפנגלא בלע"ז שהוא לנוי וכל הני משום שלפא ומחויא מיתסרא הלכך כל הני בנשים חשובות שרו ואהאי טעמא ופירושא סמכינן שלא למחות בנשים שלנו שיוצאות בטבעות שאין עליהם חותם ובבתי הנפש ובנזמי האוזן כי חשובות הן ורגילות בתבשיטין נאים וגנאי להם להתפאר להראות. אמר עולא (ס"ב א') נשים עם כפני עצמן הן ואסור לאיש לצאת בתכשיט אשת דלא חזי לאיש והאשה בתכשיט איש דלא חזי לאשה. ותנן (ס"ה א') פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף בתחילה בשבת ואמר אביי (סיפא) אתאן למטבע וה"ה לאבן דכיון שאינו ניטל בשבת היינו מטבע אבל אגוז וביוצא בו שרי בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה הקטן וקיי"ל בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. שני סרבלים או לשני תכשיטין אחרים זה על זה והוא אין צריך להם אלא לאחד אסורים מדתנן לענין דליקה בכל כתבי הקדש (שבת ק"כ א') לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מת שיכול לעטוף למדנו שלא במקום דליקה אסור ורש"י הביא ראיה מכאן לאסור עלה דהא דאמרינן בבמה אשה (נ"ט ב') קמרא עילוי המיינא מאי א"ל תרי המיינא קאמרת פי' אסורין הן. תנן (ס' א') לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא במנעל יחיד בזמן שאין מכה על רגלו ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשיריים ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת. הא יש ברגלו מכה נפיק בהי מנייהו רב הונא אמר (ס"א א') באותה שיש בה מכה חייא בר רבא אמר באותה שאין בה מכה ולא הכריעו חכמים הלכה כמי למדנו שאסור לצאת בשבת במנעל יחידי.
ואסרו חכמים שלא לטלטל דבר מוקצה בשבת משום הוצאה כדאמרינן בפ' כל הכלים (שבת קכ"ד ב') גבי מוקצה אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא פי' שמטלטל דבר מוקצה אי מוקצה מחמת מיאוס למאן דאסר מתוך שמאוס בעיניו יוציאנו לחוץ ואי דבר שתורת כלי (אין) עליו מתוך שאין בו צורך שבת שוכח שבת ומוציאו ואי מוקצה מחמת איסור מחוך שמטלטל דבר שמלאכתו נכרת שוכח שבת ומוציאו. תנן בפ' כל הכלים (שבת קכ"ד א') כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ומסקינן פירושא דמתניתין הכי לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו שלא לצורך אפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא ומוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן ומוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בו באותו שבת וכבה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בפ' בירה (מ"ד א') ר"ש מתיר ור' יהודה אוסר ומסקינן בשלהי שבת (קנ"ז א') במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי ובמוקצה מחמת איסור כר' יהודה דאסר ובמוקצה מחמת חסרון כיס אי נמי (מוקצה) דהוי כגרוגרות וצמוקים אפי' ר"ש מודה דאסור. ואם עשה דבר היתר בסיס לדבר האיסור על דעת להיות בסיס כל השבת כולה אפי' נפל דבר האיסור מעל ההיתר אסור לטלטלו כדתנן בפ' נוטל (שבת קמ"ב ב') האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה והיא נופלת ותנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות אמר רב חייא בר אשי אמר רב ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור ואמר רבב"ח אמר ר' יוחנן ל"ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלם ועודנו עליו אבל אם עשאו בסיס לדבר האיסור על דעת לנער האיסור בשבת מנערו ומותר כדתנן בבמה טומנין (מ"ט א') בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות פי' ר"ת ז"ל דעל דעת לנערם הניחם. ואע"ג דפסקינן כר' שמעון לענין שבת אין לנו ללמוד יו"ט משבת להקל דאע"ג דתנן בפ' משילין בביצה (ל"ו ב') לענין שבות רשות ומצוה כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אלמא שבת חמירא לענין איסור מוקצה דהוי מטעם הוצאה יו"ט חמור שמתוך שמלאכת הוצאה תדירה ומצויה לענין היתר ביו"ט הוזקקו לאסור ולגדור גדר יותר ביו"ט ולדבר שנאסר מטעם הוצאה שלא להתיר הוצאת איסור ביו"ט ולפנים באיסור דלא תעשה מלאכת דיו"ט נפרש איזו הוצאה היא אסורה ואיזו היא הוצאה מותרת הלכך מתוך שהורגלה היתר מלאכת הוצאה ביו"ט יותר משאר מלאכות החמירו בה ביו"ט ובמוקצה שהוא מטעם הוצאה כדאמרינן בתחלת ביצה (ב' ב') לענין מוקצה שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואת הדלועין לפני הבהמה יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן תנא כר' יהודה דמחמיר דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט הלכך יש לחוש שלא להקל ביו"ט מטעם שבת ובשלהי שבת (קנ"ז א') אליבא דרב נחמן גופיה שנתן חילוק בתהילת ביצה בין שבת ליו"ט מצינו שהשווה אותם התלמוד דמקשינן התם סתמא דיו"ט אסתמא דשבת דתנן גבי יו"ט אין משקין ושוחטין את המדבריות ותנן לענין שבת בש"א מגביהין מעל השלחן קליפין ועצמות ובה"א מסלק את הטבלא ומנערה ואמר רב נחמן אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש וכו' ואינו מתרץ לענין יו"ט החמירו כדאמרינן בתחילת ביצה אליבא דר"נ גופא ויש לתרץ דאיסור מדבריות אינם מטעם הוצאה אלא משום גזירה משום מחוסרות צידה שלא יצודם ביו"ט ואין לנו להחמיר ביו"ט ואע"ג דהתם בשבת לעיל מייתי ההוא דמייתינן בביצה אין מבקעין עצים מן הקורות ובו' ראיה לשבת ההיא דלא כר"נ דאמר בביצה דיו"ט חמיר משבת לענין מוקצה דהוי מטעם הוצאה. קיי"ל כר' יצחק דאמר בפרק כירה (שבת מ"ג א') כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה משום דאין מבטלין כלי מהיכנו כך אין כופין כלי בשביל שלא תשבר דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והא דתנן במס' תמיד (פ"ה מ"ה) פסכתר היה משמש שלשה דברים כופין אותה על השרץ ועל הגחלים בשבת ההיא לא קשיא גבי מקדש שאני אי נמי בצריך למקומו אמרינן בירושלמי בפ' הזורק במלליות הסמוכין זה לזה אין מטלטלין גגו לא פי' במלליות שאינם שוין ים ובקעה אבל ים וים בקעה ובקעה שרי.
ואמרה תורה לנהוג איסור שבת קודם שבת ולאחר שבת להוסיף מחול על הקדש כדתנן פ' יוה"כ (פ"א ב') ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי יכול יתענה בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבתות מניין ת"ל תשבתו ימים טובים מניין ת"ל שבתכם הא כיצד כל שנאמר בו שבות מוסיפין מחול על הקודש ותוספת לא מצינו לה שיעור אך קודם בין השמשות מעט. ועתה אפרש כניסת שבת ובין השמשות מתי הוא נראה לי דמהלך ה' מילין קודם ראות הכוכבים לחוץ פי' כשיצאו כל הכוכבים הוי לילה מדאורייתא דלילה ויום מתי הוא גמרינן במגילה (כ' ב') מדכתיב בעזרא ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ולא יתן לתוכו מים בערב שבת ואצ"ל בשבת פי' צאת הכוכבים דעזרא התחלת צאתם בתכנם בעובי הרקיע לצאת למשול בלילה ומתחלת צאתם עד וגומרם ירידתם שנראין כולם החוצה שעוברין עביו של הרקיע מהלך חמשת מילין וזה למדנו בפסחים פ' מי שהיה (צ"ד א') נמצא עוביו של רקיע כו' ומנין שמהלך חמשת מילין קודם הראותם החוצה הוי לילה שהרי דם נפסל בשקיעת החמה כדאמרינן באיזהו מקומן בזבחים (נ"ו א') והא דתנן במגילה (כ' ב') כל היום כשר לשחיטה מביום זבחכם למדנו ויום זבחכם מביום דעזרא ילפינן בפ' הקורא את המגילה למפרע ויום זבחכם לא הוי אלא עד שקיעת החמה והוא חמשת מילין קודם הראות הכוכבים חוצה כדאמרינן בפסחים פ' מי שהיה טמא (פסחים צ"ג ב') אמר עולא מן המודיעים לירושלים פי' דתנן במתניתין דהוי דרך רחוקה ט"ו מילין הוי סבר לה כהא דאמר רבב"ח אמר ר' יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה מהלך ה' מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין פשו להו תלתין חמיסר מצפרא לפלגא דיומא וחמיסר מפלגא דיומא עד אורתא עולא לטעמיה דאמר עולא איזה דרך רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה אלמא מפסח שיש בו חיוב כרת פטרי ליה מטעם דשעת שחיטה דילפינן מביום זבחכם לא הוי (יותר) מחמשה מילין קודם צאת הכוכבים פי' צאת הכוכבים דעולא לא הוי כפי' צאת הכוכבים דעזרא פי' ההיא דעזרא תחלת צאתם בעובי הרקיע לרדת להראותם וצאת הכוכבים דעולא פי' שגמרו יציאתם החוצה ונראים כולם. משקיעת החמה פי' שמתחלת החמה לשקוע שנכנסת בעובי הרקיע וכשחמה נכנסה מלמטה להכנס למעלה שמתחלת לעלות כוכבים נכנסים מלמעלה ומתחילין לירד גמרה חמה עלייתה שעברה עוביו של רקיע גמרו כוכבים ירידתם שעברו עוביו של רקיע ונראים כולם ובאותה עליית חמה וירידת כוכבים מהלך ה' מילין למדנו משמתחילין הכוכבים לירד דהיינו ה' מילין קודם הראותם החוצה הוי לילה מדאורייתא והא דאמרינן בפ' במה מדליקין (ל'ה ב') אמר ר"י אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה ופירש ר' יוסי בר אבין בכוכבים בינונים הכי פירושו אם תראה כוכב אחד עדיין לא התחילו הכוכבים להכנס בעובי הרקיע לרדת ואל תחוש ואל תדאג בכוכב אחד שאתה רואה כי גם פעמים רבות בחצי היום כוכב אחד נראה (אבל) אם תראה שנים בין השמשות ויש לחוש שנכנס שיעור ה' מילין שכבר התחילו הכוכבים ליכנס בעובי הרקיע מבפנים ולרדת. שלשה לילה אם תראה שלשה ודאי התחילו הכוכבים ליכנס ולרדת ולמשול בלילה ותניא בבמה מדליקין (ל"ד ב') איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימים הכסיף העליון ולא התחתון בין השמשות הכסיף והשוה לתחתון לילה דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו פירש משתשקע החמה דר' יהודה ור' נחמיה משמתחלת לשקוע שנוטה מעט ומכירים העולם שרוצה להכנס בעובי הרקיע כשיעור ה' מילין שאמר עולא בפסחים דהיינו מעט קודם שקיעת החמה ולשון משתשקע משמע הקדמה. מסקינן בבמה מדליקין אמר רבב"ח א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת ובה"ש דר' יהודה אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שני חלקי מיל פי' קודם שקיעת החמה והשתא אתי שפיר דאמר ר"י אמר שמואל (שבת ל"ה א') בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי כהנים טובלים בו דהא עדיין יום גדול נראה לפי פירש שפרשתי. והשתא אתי שפיר דאמרינן בבמה מדליקין (ל"ה ב') א"ל רבא לשמעיה אתון דלא הוי קים לכו שיעורא דרבנן מכי חזיתו שימשא ארישא דדיקלא כו' וביום המעונן דליכא שמשא במתא חזו לתרנגולים בדברא לעורב באגמא לאדנא דלשיעור שפירשתי רואים זמן התרנגולים קרוב אבל אם נפרש ג' חלקי מיל קודם להראות הכוכבים החוצה הופלג זמן וסימן התרנגולים מזו השיעור הרבה וכן נראה לי עיקר דמשתשקע החמה הוא קודם שקיעת החמה דעולא ולא כדברי רבינו יעקב שפירש דשקיעת החמה (קודם) למשתשקע לפי פירוש רבותי שפירשו ג' חלקי מיל קודם הראות הכוכבים החוצה ולא משתשקע קודם לשקיעת החמה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פ"ח ב') משיפסקו עד שיפסקו מיבעי ליה והא דתניא בנר חנוכה (שבת כ"א ב') מצותה משתשקע החמה בעוד קצת יום קאמר דכיון שהחשיך קצת לא הוי שרגא בטיהרא ובאותו זמן מתחילין בני אדם לשוב לבתיהן ומתמיהין שרואים נר בעוד היום ויודעים שמחמת מצוה היא ואיכא פרסומי ניסא. ואין להקפיד על צאת הכוכבים שיש לנו שני פירושים שכמה עברי יש בתלמוד שלשונם שוה ופי' חלוק כמו גדולי קרקע שפירשתי למעלה ובחזקת שימור גבי שוורים דפ"ק דב"ק (ט"ו א') פלוגתא דר"פ ור"ה וחזקת שימור דשור שנגח ד' וה' (שם מ"ה ב') פלוגתא דר"מ ור' יהודה ולהאי פירוש אתי נמי שפיר דאמרינן בתענית (י"ב א') כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית הא שקעה אע"פ שאין הכוכבים נראים הוי תענית שלילה גמור הוא כפירושי. ומי הזקיק חכמים לפרש צאת הכוכבים דעזרא תחלת כניסתן ולא סוף צאתם בהראותם דסברי פי' צאת הכוכבים כפי' מעלות השחר ועלות השחר פי' כשהחמה מתחלת לעלות ולמשול ביום דהיינו שנכנס בעובי הרקיע בפנים שמתחלת לעלות ולצאת וכאשר עלות השחר מתחלת לעלות כך צאת הכוכבים פי' כשמתחילין לצאת דהיינו בהכנסם בעובי הרקיע וכה פירוש המקרא ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר משחמה מתחלת לעלות עד צאת הכוכבים משהכוכבים מתחילין לצאת. אחרי שפירשתי שמהלך ה' מילין קודם הראות הכוכבים לילה מדאורייתא צריכין גם (בני) ישראל למהר כניסת שבת והרוצה לבדוק הדבר אם אמת כאשר פרשנו יכול לבדוק בכלי נקוב קטן ויתן בו מים מהלך המש מילין קודם הראות הכוכבים בימי ניסן סמוך לתקופה שהימים והלילות שוים וימצא נטיפות עלות השחר ישוו לנטיפות שיעור מהלך ה' מילין קודם הראות הכוכבים ואמנם יש לומר אפי' לא ישוו לא יבטל פירושי שגזירת חכמים היא להקראות לילה אע"פ שהוא יום לפי התקופה. וצורינו ידריכנו בדרך טובה ויפה זכיות פריינו ועלינו לתרופה.