ספר יראים/קנו

סימן קנו (מז)
הלואת אביון. צוה היוצר בפ' ראה אנכי כי יהיה בך אביון וגו' וכתיב העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ותניא העבט פי' העבוט משמע לשון משכון נותנין וחוזרין וממשכנין דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אומר לו הבא דעתו כדי להגיס דעתו עליו. ותניא בכתובות במציאות האשה (ס"ז ב') תעביטנו די מחסורו ואי אתה מצוה להעשירו אשר יחסר לו אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אמרו עליו על הלל הזקן וכו'. ותניא העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים שנותנים לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה. תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה דברי יהודה וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו מה ת"ל תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם. ואם הוא עברין במזיד באחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו מחויב לא להחיותו ולא להלות לו דכתיב וחי אתך ובהלואה כתיב מאחד אחיך וכיון שעבר במזיד יצא מכלל אחוה דאחוה במצות בעינן דקימא לן כרב(נן) דאמרי בב"ק בפ' החובל (בבא קמא פ"ח א') יש לעבדים בשת דאחיו הוא במצות. ותניא במכות באלו הן הלוקין (כ"ג א') ונקלה אחיך לעיניך כשקיבל דינו אבל קודם לכן אינו אחיך למדנו שרשע יצא מכלל אחוה והיינו טעמא דתניא בע"ז בפ' ב' (כ"ו א') העובד' כוכבים ורועה בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פי' גזלנים אלמא רועה בהמה דקה אין מצוה להחיותם דקתני ואין מעלין. ואע"ג דתניא בע"ז בפ"ב (כ"ו ב') לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד דוקא לענין אבידה איתרבי ולא ילפינן אחוה להחיותו והלואתו מיניה שאם ריבה הכתוב להחזיר שלו לא ריבה לתת לו וגם ברבית מותר להלוותו מהאי טעמא דאחוה כתיב לענין רבית דכתיב כי ימוך אחיך וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית. והא דאמרינן בגיטין בהשולח (מ"ו ב') ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי ובעא למפרקיה ואמרו ליה רבנן לר' אמי האי ישראל משומד (הוא) דחזינא דאכיל נבילות. אמר להו אימור לתיאבון קא אכיל. והא זימנין דאיכא התירא ואיסורא ושבק היתירא ואכיל איסורא א"ל (זיל) לא שבקו לי דאיפרקינך, מה"מ דאוכל נבילה לתיאבון אע"פ שהוא רשע מצוה לפדותו נ"ל שר' אמי היה רוצה לפדותו לפנים משורת הדין דהא דתני רועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פי' אין מצוה להעלותן אבל אין איסור להעלותן ואע"ג דהעלאת עובדי כוכבים אסור, כדאמרי' התם בע"ז סבר רב יוסף למימר לאפוקי בשכר שרי משום איבה. והכי פי' העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא אמר בשניהם לעובדי כוכבים באיסורא ולגזלן ברשותא. וקשה הדבר לפרש בפרושי' וטוב לו לפרש כן מלפרש שיהא אסור לתת מתנה וליהנות וכשאמרו לו שביק היתירא ואכיל איסורא מין הוא דלהכעיס עביד דאמרינן בע"ז להנעים מין הוה ואמר אחר שמין הוא אסור לפדותו דהא דתניא במינים והמסורות מורידין אבל לא מעלין פי' אסור להעלות. ואין לתמוה, אחרי לא מעל אסור להעלות היכי מקשינן אחותי מחתינן אסוקי מיבעיא. ולהלוות לעבריין במזיד ברבית שמעתי מרבותי שאסור אם אינו משומד אבל אם הוא משומד דשביק היתירא ואכיל איסורא מין הוא ורבית שלו מותר. והא דאמרינן בסנהדרין (מ"ד א') חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל [אחיך] הוא דוקא לענין קדושין דלא כתיב בהו אחוה כדאמרינן ביבמות פ"א (ט"ז ב') גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושין חיישי' שמא מעשרת השבטים הוא בא אבל לענין רבית אחור. כתיב ביה. ונראין דברי רבותי לאיסור רבית במשומד לתיאבון וראיה אני מביא לדבריהם דרבית הוי כעין גזל כדאמרינן באיזהו נשך (ס"א א') למה לי למכתב לאו בגזל לאו ברבית הלכך יש לומר כאשר דיבתה התורה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד הזהירה תורה על ממון חברך המשומד רבית נמי כיוצא בו דהא ממון חברך משומד הוא דהזהירה תורה שלא לקחתו.