ספר יראים/נט
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן נט (תי)
תושב ושכיר בפסח, הזהיר הכתוב עליה בפ' בא אל פרעה. דכתיב תושב, ושכיר לא יאכל בו. ומהו תושב ושכיר נחלקו בהן רבותינו במכילתא, דתניא תושב זה גר תושב' [פי' גר תושב יפורש בע"ז פרק אחרון (ס"ד ב')] שכיר זה הגוי. ר"א אומר למה נאמרו. [פי' הרי בכלל ערל הם] לידון מה פסח על התרומה לפסול בו את הערל כאשר פי' גזירה שוה למעלה. ר' יצחק אומר תושב ושכיר למה נאמרו הלא כבר נאמר בל בן נכר לא יאכל בו, אבל אם היה ערבי מהול או גבעוני מהול פי' ושומר מה שיש עליו לשמור שבע מצות, דבן נכר ליתא שהרי לא נתנכרו מעשיו, וערל ליתא שהוא מהול, שומעני שיהא כשר לאכול בפסח. ת"ל תושב ושכיר, מהתושב ושכיר האמור כאן למדנו שאם הם ישראל כתושב ושכיר האמורים בתרומה באשר אפרש בסמוך לא יאבל בפסח ששחט עליו רבו שלא מדעתו, שהרי אין גופו קנוי להם, שאלמלא היה גופן קנוי להם רבו שוחט עליהם כדפרשינן בפסח שה לבית מלמד שאדם שוחט ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, שהרי לר' אליעזר למדים זה מזה מג"ש א"כ דין אחד להם, לר"ע נמי דלית ליה ג"ש אין מקרא יוצא מידי פשוטו, פי' תושב ושכיר דפסח כתושב ושכיר דתרומה.
יש לשאול. דבפסחים (פ"ח א') אמרינן שמעת מינה יש ברירה א"ר זירא שה לבית [אבות] מ"מ. ובנדרים פ' אין בין המודר (נדרים ל"ו א') א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא תירץ הרב פירוש לאו דאורייתא, להצריכו המנאה, אלא אפילו בלא המנאה אוכלין, מדתנן האומר לבניו הרני שוחט את הפסח וכו' ואי אמרת שה לבית אבות להמנותם מדאורייתא, על בשרא קאי ומזכה להון. ובפסחים פ' האשה (פ"ט א') מוקי לה מתניתין בדאמנינהו מעיקרא שאמר לבניו גדולים וקטנים, גדולים מוקי לה בפסחים בדאזמנינהו ובקטנים מתרץ בנדרים בלא המנאה, ומטעם דכתיב שה לבית מ"מ:
ואי קשיא א"כ היכי מוכח ר"ז מההיא מתניתין שה לבית לאו דאורייתא להמנותם אי כדאמרינן בפסחים בדאמנינהו מעיקרא מדבר. ויש לתרץ מאחר שגם בקטנים מדברת המשנה נראה לר"ז שדעת הקטנים אינו כלום וסברא זאת מלבי. ומרבותי שמעתי שמפרשים בפסחים אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא אפילו (גדולים) נידונים כאילו אמנינהו מעיקרא בלומר אינם צריכין המנאה ובקטנים וכו' וכ"ז אינו מיושב ללבי. למעלה אמרתי תושב ושכיר ישראל אינם קנוי להם, לא קשיא הא דאמר רבא בקדושין פ"א (ט"ז א') זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, פי' דאין עבד עברי גופו קנוי דליזכי ליה במימר באפי תרי זיל אלא צריך שטר ובלא שטר מותר עדיין בשפחה כנענית כדין עבד עברי:
סימן נט (תי)
תושב ושכיר בפסח, הזהיר הכתוב עליה בפ' בא אל פרעה. דכתיב תושב, ושכיר לא יאכל בו. ומהו תושב ושכיר נחלקו בהן רבותינו במכילתא, דתניא תושב זה גר תושב' [פי' גר תושב יפורש בע"ז פרק אחרון (ס"ד ב')] שכיר זה הגוי. ר"א אומר למה נאמרו. [פי' הרי בכלל ערל הם] לידון מה פסח על התרומה לפסול בו את הערל כאשר פי' גזירה שוה למעלה. ר' יצחק אומר תושב ושכיר למה נאמרו הלא כבר נאמר בל בן נכר לא יאכל בו, אבל אם היה ערבי מהול או גבעוני מהול פי' ושומר מה שיש עליו לשמור שבע מצות, דבן נכר ליתא שהרי לא נתנכרו מעשיו, וערל ליתא שהוא מהול, שומעני שיהא כשר לאכול בפסח. ת"ל תושב ושכיר, מהתושב ושכיר האמור כאן למדנו שאם הם ישראל כתושב ושכיר האמורים בתרומה באשר אפרש בסמוך לא יאבל בפסח ששחט עליו רבו שלא מדעתו, שהרי אין גופו קנוי להם, שאלמלא היה גופן קנוי להם רבו שוחט עליהם כדפרשינן בפסח שה לבית מלמד שאדם שוחט ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, שהרי לר' אליעזר למדים זה מזה מג"ש א"כ דין אחד להם, לר"ע נמי דלית ליה ג"ש אין מקרא יוצא מידי פשוטו, פי' תושב ושכיר דפסח כתושב ושכיר דתרומה.
יש לשאול. דבפסחים (פ"ח א') אמרינן שמעת מינה יש ברירה א"ר זירא שה לבית [אבות] מ"מ. ובנדרים פ' אין בין המודר (נדרים ל"ו א') א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא תירץ הרב פירוש לאו דאורייתא, להצריכו המנאה, אלא אפילו בלא המנאה אוכלין, מדתנן האומר לבניו הרני שוחט את הפסח וכו' ואי אמרת שה לבית אבות להמנותם מדאורייתא, על בשרא קאי ומזכה להון. ובפסחים פ' האשה (פ"ט א') מוקי לה מתניתין בדאמנינהו מעיקרא שאמר לבניו גדולים וקטנים, גדולים מוקי לה בפסחים בדאזמנינהו ובקטנים מתרץ בנדרים בלא המנאה, ומטעם דכתיב שה לבית מ"מ:
ואי קשיא א"כ היכי מוכח ר"ז מההיא מתניתין שה לבית לאו דאורייתא להמנותם אי כדאמרינן בפסחים בדאמנינהו מעיקרא מדבר. ויש לתרץ מאחר שגם בקטנים מדברת המשנה נראה לר"ז שדעת הקטנים אינו כלום וסברא זאת מלבי. ומרבותי שמעתי שמפרשים בפסחים אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא אפילו (גדולים) נידונים כאילו אמנינהו מעיקרא בלומר אינם צריכין המנאה ובקטנים וכו' וכ"ז אינו מיושב ללבי. למעלה אמרתי תושב ושכיר ישראל אינם קנוי להם, לא קשיא הא דאמר רבא בקדושין פ"א (ט"ז א') זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, פי' דאין עבד עברי גופו קנוי דליזכי ליה במימר באפי תרי זיל אלא צריך שטר ובלא שטר מותר עדיין בשפחה כנענית כדין עבד עברי: