לדלג לתוכן

ספר יראים/מח

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



סימן מח (קמו)
אוכל דם. צוה הקב"ה את ישראל שלא לאכול דם, דכתיב בפ' צו וכל דם לא תאכלו בבל מושבותיכם לעוף ולבהמה. וענש בכרת בסמוך (דכתיב) כל נפש אשר תאבל כל דם ונכרתה הנפש ההיא (מעמיה). ותניא בת"כ ומייתי לה בבריתות בפ' דם השחיטה (כ' ב') כל דם לא תאכלו שומעני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דיים הכל בכלל ? ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם היתר ואיסור והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר, דם דגים וחגבים שכולם היתר. לעוף ולבהמה, אי מה עוף שאין בו משום כלאים, פי' צמרו (של עוף) אין בו משום כלאים אף כל שאין בו משום כלאים ת"ל ולבהמה ; אי מה בהמה שאינה באם על הבנים (אף עוף שאינה באם על הבנים) ת"ל ולעוף. ודם ביצים דשרי הכא היינו דם שבא בביצים בלא זריעת זכר, אבל דם שבא על ידי זריעת זכר שסופו להעשות אפרוחים אסור, כדתניא בחולין פ' אלו טרפות (חולין ס"ד ב') ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. ואמרינן נמי בגיד הנשה (צ"ז ג') ביצה בששים ואין ביצה מן המנין ומוקמינן דאית ביה אפרוח. וי"ל גם דההוא דחולין מדרבנן ואין חלוק בדם ביצים, ולא על כל דם חייבים כרת רק בדם שהנשמה (תלויה ו)יוצאה (בה)' כדתנן בכריתות (כ' ב') (בפרק) דם שחיטה בבהמה היה ועוף בין טמאים בין טהורים דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבים עליו, דם התמצית אין חייבין עליו, ר' יהודה מחייב (כרת) בדם התמצית. וטעמא דר"י מפרש בכריתות (כ"ב א') דכתיב כל דם לרבות. ובכריתות פ' ראשון (ד' ב') אמר רבא ג' כריתות האמורים בדם למה ? אחד לדם (חולין ואחד לדם) קדשים ואחד לדם כיסוי, פי' דם חיה הראוי לכסות, שאלמלא לא רבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם כסוי, דכתיב כי הדם (הוא) בנפש יכפר, אלמא בדם המכפר משתעי קרא. ודם האברים ודם התמצית לרבנן בלא תעשה, דאמר רבא ה' לאוין האמורים בדם למה ? אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם כסוי ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים. ותניא נמי (הכי בפרק) דם שחיטה (כ"א נ') דם הטחול דם הכליות דם הלב דם האברים, פי' הני כולהו דם אברים נינהו והני כולהו בלא תעשה. וכי אמרינן דדם חלב הוי בלא תעשה גרידא (דוקא) דם דידיה, אבל (לא) דאתי ליה מעלמא ואמרינן עליה בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות כ"ג א') יאמר ר"ז אמר רב דם של לב בהמה אסור וחייבין עליו כרת הואיל ויש בו כזית. וכי אסרינן דם האברים כשפירש אבל בעודו בו מותר, דההיא ברייתא דתניא דדם האיברים בלא תעשה מוקמינן בכריתות פ' דם שחיטה בפירש. ואמרינן נמי בשבת פ' מפנין (שבת קכ"ח א') דבשר תפל של אזן שרי לטלטולי בשבת דחזי לכוס אלמא אעפ"י שיש בו דם האברים מאחר דלא פירש דחזי לכוס. והשובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה נבלעה הדם ממקום אחר באברים, וההוא דם האברים כפירש. דאמרינן בחולין פ' כל הבשר (חולין קי"ג א') אמר שמואל משום ר' חייא, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. אמרינן בכל הבשר, איבעיא להו, גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה באומצא שרי, פירש"י שהדם חוזר ויוצא ע"י מלח או דלמא אפילו לדידיה נמי אסיר, פירש"י שאין הדם יוצא לעולם אפילו ע"י מלח. ויש להשיב על דבריו מאומצא דאסמיק דשריא, כי הסמקה ע"י הבלעת דם באה. ואחרי שאסר הגאון נאה וטוב שלא לשבור מפרקת הבהמה קודם שתמות, ולמחות בטבחי גוים שלא יעשו: בהקומץ רבה (כ"א א') אמרינן אמר זעירא א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו, וטעמא דראוי לזריקה בעינן ומוקמינן לה בהקפהו לאור דלא הדר; אבל הקפהו בחמה דהדר לברייתו חייב כדתניא בתוספתא דכריתות ומייתינן לה התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה החלב וגמעו חייב. ואמר רב יהודא אמר שמואל דם שמלחו אינו עובר עליו, וטעמא כיון דמלחו הוה ליה כאלו צלאו דמלוח הרי הוא כרותח דצלי: תולדות דם. דם מהלכי שתים שפירש והוא בעין. בדתניא בכריתות (בפרק) דם שחיטה ובכתובות בפ' אעפ"י (ס' א') דם שעל גבי הככר גוררו ואוכלו של בין הַשִּׁנַיִם מוצצו ואינו חושש. וטעמא כיון שפירש הרואה אומר דם גמור קאכיל, והתם בפ' דם שחיטה (כריתות כ"א ב') מוקמינן דם מהלכי שתים בכנוס, פי' כעין ואמר רבא דם דגים שכינסו אסור, ומסקינן התם בדם שחיטה בדלית כיה קשקשין דאתי לאחלופי בדם דעלמא ואפילו דם דגים המכונס מעצמו אסור, דכנסו לאו דוקא כדמוכח התם שדם שעל הככר קרי ליה מכונס, ואעפ"י שהוא אסור אינו אוסר בנותן טעם כשאר איסורין, דהשתא מיהא לאו מכונס. ולפי אחד מן התרוצים שתרצנו בדם ביצים הוי דם ביצים תולדות דם; והכשר הבשר מידי דמו כדאמר שמואל בכל הבשר (קי"ג א') אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה ומסקינן היכא דלא הדיחו בי טבחא מדיה ומולה ומדיח. ורב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחה גללניתא ומנפץ ליה, פי' במקום הדחה אחרונה היה מנפץ המלה שנקרש הדם בו : ובהלכות גדולות של רב יהודאי גאון זצ"ל כתוב: מנפץ לה והדר מחזר ליה במיא שפיר שפיר, ושפיר דמי לבשוליה וכדבריו עכדינן ואינו מועיל הניפוץ וצריך להדיחה הדחה אחרונה. ונראה דלהכי מצריך הגאון נפוץ במקום הדחה, שאלמלא יכניסנו בכלי עם המים בלא נפוץ המלח, היה המלח קבה ונעשי"ת המי"ם שהדיח, שכל דבר לח מלוח שאינו נאכל או נשתה במולחו הוה ליה כרותח דצלי ונאסר הכלי והבשר, שהרי הרתיח הדם בסל שהדיח בו, הלכך מנפץ ביה תחלה להתיש כח רתיחת המלח. הלכך צריך להזהר שלא יכניס אדם בשר מלוח בכלי עם המים הרבה ימלא יעשו המים רותחות; אך יתן מבשר מעט ולא מים הרבה שלא יעשו חמים (רותחים) בדי שיהיו המים ראוים לשתות במלחו, או יתפוש הבשר בידו באויר וידיח מעט כדי שתפול הדחת דם הנקרש, ואח"כ רַשָׁאִי להכניס הבשר במים ולגמור הדחתו שהרי הותש כח המלח במי הדחה שנפלו לארץ ולאחר הדחה יתפוש הבשר באויר וידיח, שהרי מי הדחה שבכלי מים אסורות הן, שהרי נתערב בהן דם, ואותם מי איסור טפוחות על הבשר, הלכך ידיח טפיחת מי איסור קודם שיכניס אותו בקדרה לבשלו או ירבה במים עד כדי בטול דם במים שבכלי שידיח בו, ואין בזה חשש דאין מבטלין אסור לכתחלה מאחר שהמים אינם נשתות ואינו מבטל בשביל לאכול ולשתות, כדאמרינן בביצה פ"א (ד' ב') כי אמרינן אין מבטלים אסור לכתחלה היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, פי' שאוכל ושותה לאיסורים, אבל הכא מיקלא קליא לאיסורא, ואין לך קלא גדול מזה שמי הדחה הולכים לאבוד. הלכך מנהג כשר שידיח מי טפיחת איסור באויר יפה יפה קודם שיתן לקדירה או ירבה במי הדחה עד בדי בטול הדם המודח במים, ושוב אין לחוש שהרי טי טפיחה מי היתר הם, והמשנה ממנהג זה. שפירשנו הפסיד ושעור שהיית הבשר במלח, פי' רב יהודאי גאון זצ"ל כשיעור צלייתו [ושעור] דמלוח אמרינן דהוי כרותח דצלי, וכאשר הצלי מפליט את הדם כך המלח מפליט הדם. ושעור המלה כדתניא גבי קרבנות במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א א') כיצד הוא עושה ? מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לקדירה. למדנו שצריך שיתן מלח בכל מקום. וכתב רב יהודאי גאון זצ"ל שיעור ממלח בישרא כל שאינו נאכל מחמת מולחו וטעמא דבהכי אמר שמואל (קי"ז א') אין מניחין את הבשר אלא על גבי כלי מנוקב, ואי מלחיה על גבי כלי שאינו מנוקב הוה ליה כאלו דאבשיל ליה בדמיה, משום דקיי"ל מלוח הרי הוא כרותח דצלי ואסור תהוי מנא. ואי דחספא הוא בעי למתבריה. ושרי לממלח עילוי מנא ועילוי ארבילא ועילוי גילא. כללא דמילתא: כל מילי דכי שדיית מיא עילויה דייב, שרי לממלה עילויה, דדמא משריק שריק ההוא כלי, מידי דהוי אכלי מנוקב. ושעור שהיית בשר פליטה בכלי שאינו מנוקב במים מועטות לאסור הכלי והבשר כדי שתפלוט דם שעור לאסור. ואי לא ידעינן כמה נפיק משערין בכל חתיכה בשר הפולטת. אמר רב משרשיא אין מחזיקים דם (בבני מעיים), ותרגומו הדורא דכנתא ומעייא וכרכשא. כתב רב יהודאי גאון אבל כנתא גופא אסירא משום שורייקי קטיני דדמא דאית ביה ואע"ג דאמר (חולין צ"ג ב') אומצא ביעי ומזרקי חתכיה אפילו לקדירה שפייר דמי, משום דאינון רברביה ע"י חתוך נפיק דמא, הני כיון דרקיקי לא נפיק מנייהו דמא שפיר בחתיכה ומליחה. ואמרינן בגיד הנשה ובכיצד צולין (ע"ד ב') אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי, שפדיה בשפודה מידב דייב שדיה אגומרי פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישב שייב ליה וחד אמר מצמת צמתי ליה, וכן ביעי ומזרקי והלכה כמאן דשרי. ובשר על גבי גחלים לכתחלה לא יתן ואם צלאו בלא מלח דיעבד שפיר דמי דהא גומרי מישב שייבי. והני מילי בחתיכה דלא סמקא אבל בדסמקא י"ל דאסור, כי יש לפרש שדייה אגומרי ולא חתכיה. ונ"ל בין דסמקא בין דלא סמקא כולהו שדו אגומריה בדיעבד. ומנלן דכשר צלי בלא מלח שרייה דדם האברים שלא פירש שרי, ואפילו נבלע בו ממקום גומרי מישב שייבי ומפליט את הדם כמלח. ובשר שנמלח ופלטה את דמה כגון שישהה שיעור צליה ומלח בשר ונתן עליה [בשר] אסיר ההוא בישרא, דכיון שפלטה ניקשית החתיכה ושוב אינה פולטת מה שבולעת. וראיה לך (מפרק כל) הבשר (קי"ג ב') אמר רב נחמן אמר שמואל, דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורים, ומסקינן שמלחן בכלי מנוקב ומשום דרפי קרמייהו ועופות קמיטי וקדמי דגים ופלטי. פי' קודם התחלת פליטת עופות ובעידנא דפלטי עופות בלעו דגים במלח מינייהו, דבעידן דפלטי עופות כבר פלטי דגים תו לא הדרי ופלטי דבלעי מדם עופא שכבר נתקשו. וכי היכי דאמרינן בדגים אמרינן נמי בשאר בשר, הלכך נאסר בשר התחתון אבל העליון מותר שהרי דמא משריק שריק וגם התחתון אם לא היה לו בית קבול דדמא משריק שריק מותר, מידי דהוי אכלי מנוקב. ואמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א א') הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי, עילויה בשרא לכתחלה אסור בדיעבד שרי. וטעמא דבין דמא ובין חלבא משריק שריק, ודגים בלא בית קבול אי שרי להו מטעם משריק שריק מספקא, לפי שי"ל מתוך שבשרם רך לא שריק דמא ובלעי. וי"ל אם נאסר התחתון שיאמר העליון, שהרי בשנאסר התחתון נעשה התחתון כאלו כלו חתיכא נבילה והוי שומן התחתון נבילה ואוסר העליון שהרי מלוח הרי הוא כרותח. נראה הדבר שאין לאסור העליון מטעם זה, שלא מציגו שאחז"ל חתיכה נעשית במין אחד שהאוסר והנאסר הם ממין אחד. כדאמריגן בגיד הגשה (ק' א') דרש רבא בר בר חנא חתיכה של גבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקי רב אמורא עליו ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה חתיכה עצמית נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה. ואמרינן, מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל. מכל מקום למדנו דבחד מנייהו אתי אבל כשהם שהאוסר דם והנאמר שומן לא אמרינן בה נאסר שומן מטעם דם שיעשה שומן הנאסר כאלו כולם חתיכת דם, שהיאך יִתָּכֵן לומר שהשומן יקרא עליו ויעשה כאלו הוא דם, ואינם דומים זה לזה לא בשמא ולא בטעמא, שטעם שאמרו חז"ל אותה חתיכה נעשית נבלה משום שנקרא שם איסור על החתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכת נבלה. ואם היינו אומרים שלא לשער בכולה היה בא לידי קלקול, שאף בנבילה גמורה הינו ממעטים שלא ישער בכולהו שמאחר שנקרא עליו שם איסור אתי לאחלופי בחתיכת נבילה גופא, הלכך אמרו לש ער בכולה. וטעם זה לא שייך למימר אלא כשאוסר ונאסר שוין שנקרא שם האוסר על הנאסר והשתא אתי שפיר: דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין ק"ט ב') ובפסחים בכיצד צולין (ע"ד ב') הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר, ואמרינן בפסחים טעמו דכבולעו כך פולטו, וע"כ כשאין מקום בשולו כדי לבטל הלב והדם מיירי, ולא אמרינן הלב נעשה נבילה בבליעת הדם ולא נצטרך לפרש בישול צלייתו כפירש"י ומביא ראיה מויבשלו את הפסח. ויען שפירש"י בשול צליה יש לחוש ולאסור העליון מטעם שנעשה התחתון חתיכה נבילה אחרי שנבלע הדם לאחר הפליטה שאינו ראוי לצאת ולהפרד כאשר אפרש לפנים. ובמקום צליה ליכא למימר נעשה נבילה, שמאחר שהאיסור יכל להפרד מן ההיתר. מפני תערובתן ואין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה שהרי האסור שנתערב נידון כאלו מונחת על ההיתר בלא תערובות, ולהכי אין הלב נעשה נבילה בבליעת דם, דאי לאו אין בשר נכשרת ביציאת דם מטעם דכבולעו כך פולטו, שהרי בהכָנס דם בבשר נעשה נבילה אלא ודאי [*] דבר איסור שנתערב בהיתר ואפשר להפריד זה מזה לא אמרינן ביה חתיכה (נעשית) נבילה והדם אפשר להפרידו ע"י מלח וצלי. והיינו דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין ק"ח א') אי קאסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי אותה חתיכה נעשית נבילה, אלא קאסבר אפשר לסוחטו אסור, ומהאי טעמא נמי בכלי עץ ומתכות שאפשר להפריד האסור בהן ע"י גיעול או ליבון [*] כל הבשר אם כל האיסור במקום אחד על הכלי לא אמרינן כל הכלי נעשה נבילה להרבות כו' [*] בכל הכלי אם נתבשל באותו כלי היתר ומשערינן לפי שיעור איסור שנפל במקום שברור לנו כמה נפל מן האיסור, אבל אי לא שיער איסור שנפל משערינן בכל הכלי ולא במאי דנפיק מיניה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה, כדאמרינן בגיד הנשה (צ"ז ב') גבי כחל. וראיה עוד לדבר שבמקום שאפשר להפריד האיסור לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, דאמרי' בגיד הנשה גבי כהל אלא מעתה נפל לקדירה אחרת אל יאסר ? כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיה כחל עצמו אסור, פי' שאי אפשר להכשיר הכחל בהפרדת החלב שויוה רבנן כחתיכה דנבילה. דבר ברור ואמת שכל דבר היתר שנבלע בו איסור ואפשר להכשיר ההיתר מן האיסור לא אמרינן ביה אותה חתיכה נעשית נבילה. והטעם אסביר מה ראו חכמים לומר בין שטעם חתיכה נעשית נבילה משום שנקרא שם איסור על חתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכה אומר שלא לשער בכולה היה הדבר בא לידי קלקול כאשר פירשנו למעלה וטעם זה לא שייך למעלה, שאי אפשר להתירו מן האיסור, אבל במקום שאפשר להכשירו מן האיסור כגון דם ע"י המלח וצלי וכלי עץ וכלי מתכות ע"י געול וליבון אינו נקרא שם איסור על כל החתיכה ועל כל הכלי, שהרי האיסור וההיתר כל אחד בפני עצמו. ולפי טעם זה לא קשיא דתנן בזבחים פ' דם חטאת (זבחים צ"ז א') חתיכה שנגעה בחתיכה לא כל החתיכה אסורה ואינה אסורה אלא מקום שבלע, ותניא בבשרא חותך מקום הבלע. ואמרינן בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים ע"ה ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול מקומו, נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו. ואמרינן נמי בחולין (צ"ו ב') בגיד הגשה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ואמרינן נמי התם, בגיד קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לחלב יש קצת נאסר בבליעת איסור, ולא אמרינן בשר הנבלע מן האיסור יעשה נבילה ויאסר סמוך לו, וכן זה את זה אפילו עד ד' מעו' ושריא בחתיכת מקום הבלע, דביון שטעם בשביל שנקרא עליה שם וחתיכה זאת לא נבלעה כלה מן האיסור לא נקרא שם איסור על כל החתיכה שעדיין שם היתר עליה, הלכך לא אתי לאיחלופי בחתיכה נבלה דחתיכה נעשית נבילה ארז"ל חצי חתיכה נעשית נבלה לא אמרו רבותינו. ולפי זה הטעם אתי שפיר משנה שבמסכת תרומות פ"ה, דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות מק' ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדומע כתרומה ודאי, וחכמים אומרים אין המדומע מדומע אלא לפי חשבון ואין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון, דסבר רבא כיון שמותר לכהנים אע"פ שאסור לזרים לא אתי לאחלופי ביה נבלה ושאר אסורים לא מחמרינן ביה לעשות הכל נבלה ור' אליעזר סבר מאחר שאסור לזרים לגבי דידהו מיהא בנבילה הויא וגזרינן בהו כאלו הכל חתיכה נבילה. ועל מה שאמרתי למעלה דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא במין במינו, יש להביא ראיה דאמרינן בשלהי ע"ז (ע"ג א') יין במים בנותן טעם ומוקמינן לה התירא לגו איסורא בנופל מעט מעט מיירי, דאי נפל בבת אחת לא הוי מקשי מינה לרב מרי דאמר ראשון ראשון בטל, שמתוך הקושיא הוזקק רב דימי להעמיד המשנה היתר לגו איסורא אלא ודאי בנופל מעט מעט מיירי דקתני התירא לגו איסורא בנותן טעם, אבל אם רבה היתר שנפל עד שאין במים דאיסורא בנותן טעם בחמרא דהתירא אע"פי שנפל מעט מעט, לא אמרינן ראשון בטל במיא דאסורא ונעשה איסורא, אבל במין שאינו מינו לא אמרינן התיכה נעשית נבילה, וזה טעם פירוש רבנו שמואל זצ"ל לשם דלהכי לא מיתסר אלא בנותן טעם שלא יתכן לומר נעשה יין של גתי היתר מיא דאסורא, ביון שאין טעם מים כלל ולא יעשה ראשון ראשון איסור, אבל יין ביין התירא לגו איסורא אמרינן אוסר בכל שהוא, אע"ג דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל לפי שהיתר לתוך איסור ראשון ראשון נעשה איסור כדין אותה חתיכה נעשית נבילה במין במינו. זאת נראה לי ראיה טובה עד אשר אשמע תשובתי. ואין להשיב מבשר בחלב לאמור בכל הבשר על החתיכה נעשית נבילה. דהתם אע"פ שהם ב' מינין טעמא אחרינא אית ליה, שהבשר בחלב שניהם אוסרין זה את זה, החלב מחמת הבשר והבשר מחמת החלב, יש לנו לחשוב שניהם כחתיכת איסור, לפי כשבאו שניהם יחד נעשו אסורין, אבל שאר איסור הנבלעים בהיתר כגון תרומה דם וחלב, שאין האסור אלא באחד מהן, יש לומר דלא אמרינן בהו חתיכה נעשית נבילה, אלא (אם) יהיו מין במינו. מטעם שהסברתי למעלה, אסיקנא דבמין בשאינו מינו לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא במין במינו לא עבידנא עובדא עד אשר יצא דברים מגדולים ממני שיסכימו לסברתי. ואי אמרינן חתיכה נעשית נבילה במין בשאינו מינו, י"ל אם שהתה בשר שעור פליטה ומלחו עליו בשר אחר ויש בתחתון בית קבול דליכא למימר דדמא משריק שריק שנאסר התחתון שומן התחתון נעשה נבילה ואסור העליון מדין מליח הרי הוא כרותח, אך שיהיה התחתון הנאסר עדיין לה שיש תורת רותח עליו דנימא מליח בעינן. ואין להתירו מטעם שאמרתי למעלה, דבמקום צלייה לא אמרינן בדם שיעשה החתיכה נבילה ומליח הרי הוא כרותח דצלי מטעם זה אין להתיר, שהרי תלינן למעלה מטעם שאפשר להפריד האסור ע"י מלח או צליה ואותו הטעם אינו אלא בדם הנבלע בבשר קודם גמר פליטת דמו או בדם יבש הנקרש בחתיכה יבשה ואינו נבלע בבשר שאותו דם ראוי להפרידו מן ההיתר. אבל זה שנבלע בחתיכת בשר לאחר גמר פליטתה אינו יוצאה לעולם לא ע"י מלח ולא ע"י צליח והוי כדם הנבלע בלחם שאינו נכשר לעולם במקום בליעתו, הלכך אי מסקי' דחתיכה נעשית נבילה במין כשאינו מינו אוסר התחתון העליון באשר פירשנו. ודבר אמת נראה לי דלא אמרינן אלא במין במינו מטעם שפירשנו למעלה. ויען שנהגו העולם איסור, יראתי להורות היתר עד שישמעו רבותי סברותי והמיקל לא הפסיד. ומקומות שיש להם בית־קבול, כגון צלעות איל וכבש, אע"פי שאי אפשר להחמיר בהן דמא מישרק שריק, שהרי אי אפשר שלא יעמוד הדם אע"פ כן מותר למלוח כמה חתיכות זו עם זו, אחרי שלא ימתין כין המליחות שיעור פליטה, כי כל שעה בלעה הראשונה מן האחרונות ולא נסתמו נקבי הבשר וכבולעו כך פולטו, היינו דאמרינן בפ' כל הכשר (קי"ג א') רב ששת מלח לה גרמא גרמא תרי גרמי מאי טעמא לא דפליט האי ובלע האי, חד גרמא נמי פליט מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא, פי' כולהו שרי דכבולעו כך פולטו. ולא בדברי רבותי שפירשו היתר גרמי משום (דטרוד) לפלוט ולא בלע, דלפי זה הטעם אם יש בית קיבול לחתיכה לא שריא, והא ליתא דהא שרי' מילתא ובה טעמא אמת להתיר, דהיכא דליכא למימר כבולעו כך פולטו כגון בשר לאחר פליטתה ואיכא למימר דמא משריק שריק כגון שאין לחתיכה עכבה ובית קבול שריא מטעם משרק שריק ובמקום דליכא למימר משרק שריק. ויש להתיר מטעם כבולעו כך פולטו, כגון בשר קודם פליטה, ויש בה גומות ועכבה שרינן ליה מידי דהוי אמליחה, וטעם טרוד לפלוט לא בלע לא מצינו בכל התלמוד. הלכך אחרי שהבשר בולע בשעת פליטה צריך להזהר המולח חתיכות גדולות שיש להן בית קבול כגון צלעות איל וכבש שהדם מתאסף בהן בו צריך להשהות הבשר במלח קודם שיתנו כקדירה שעור צליית כל החתיכות זאת באותם החתיכות שהדם מתאסף בהן שהרי חתיכה עליונה שהתה שעור צליה ובין כל אחת ואחת בפליטת דמה ופליטת טיפה אחרונה שבחתיכה עליונה שהיא יוצאה בסוף שעור צליית עוברת דרך שאר חתיכות שאין להם מוצא, ומטעם בליעת אותה טיפה צריכה כל אחת שהות בפליטת אותה טיפה שעור צליית, שלא מציגו חילוק בפליטת דם מועט לפליטת דם מרובה, שבכולן צריך להשהות בשוה הלכך אותה יוצרכת שהייה לכל בולעיה. שעור צליה אמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א א') דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא פי' בין במליחה בין בצלי תותי בשרא שרי עלוי [ה]בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. אמר רב נחמן אמר [רב] שמואל (קי"ב א') אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה האדמומית שבו, פי' תחת הבשר הנצלה. מנא ידעינן ? אסיק רב אסי ואמר לית ליה תקנתא אלא למישדא ביה תרי ותלת גללי דמילחא ובתר הכי שפי ליה, פי' וכגון שאין הדם נוטף קבלה היא בידינו שאין עושין כהלכה זאת שאין אנו בקאין בשפייא זאת. ועוד י"ל רבוי המלח או מיעוטו מבלבל הדם עם המים הלכך אין לעמוד על דבר זה. וכן פ'ר'י'ה', לא לינפש ביה מילחא דלמא מפעפע דמא דבי זוגי. והיכא דנפל בשרא משפודא לבי זוגי אסירא ההוא בשרא, דאמרינן בלע בשרא מההיא דמא דבי זוגי, פי' בשר רותח, ואפילו הוי דמא דבי זוגי צונן, וקימ"ל כשמואל בכיצד צולין (ע"ו א') דאמרינן תתאי גבר (אסירא) ההוא בשרא דתתאי גבר לא מהני אלא שאינו מבושל אבל קליפה בעי דהכי אמרינן לרב דאמר עילאה גבר, אי עילאי צונן קליפה בעו לשמואל דאמר תתאי גבר לא שנא. ועוד דלא אמרינן עילאי גבר ותתאי גבר אלא בשוין אבל אם אינם שוין רובא גבר, שהיאך יתכן לומר שבביצה צונן יקרר מאה ביצים, ודכא בבשרא דנפלי לבי זוגי, רותח רובא הוי. ותדע דאמרינן בשבת פ' כירה (שבת מ"ב א') בין ב"ש בין ב"ה מודו דטפי אסור בשבת צונן לתוך החמים ומחמם יותר מחמים לתוך הצונן. וטעמא דרובא גבר, דכי קתני לתוך החמין הוו חמין רובא וכי קתני לתוך צונן הוי צונן רובא, כדקימ"ל בקדושין פ"א (ל"ב א') ובסנהדרין הנסקלין בנשרפין ידונו בשריפה שהסקילה חמורה. ופרכינן עלה: מאי אירייא דסקילה חמורה תיפוק ליה דרובא נשרפין נינהו. אסקינן מהאי טעמא שכל דבר לח רובא גבר וההיא דפסחים (ע"ה ב') דנטף רוטבו על החרס ועל הסולת שוין נינהו שאין התחתון מועיל לקרר שלא במקומו:


סימן מח (קמו)
אוכל דם. צוה הקב"ה את ישראל שלא לאכול דם, דכתיב בפ' צו וכל דם לא תאכלו בבל מושבותיכם לעוף ולבהמה. וענש בכרת בסמוך (דכתיב) כל נפש אשר תאבל כל דם ונכרתה הנפש ההיא (מעמיה). ותניא בת"כ ומייתי לה בבריתות בפ' דם השחיטה (כ' ב') כל דם לא תאכלו שומעני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דיים הכל בכלל ? ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם היתר ואיסור והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר, דם דגים וחגבים שכולם היתר. לעוף ולבהמה, אי מה עוף שאין בו משום כלאים, פי' צמרו (של עוף) אין בו משום כלאים אף כל שאין בו משום כלאים ת"ל ולבהמה ; אי מה בהמה שאינה באם על הבנים (אף עוף שאינה באם על הבנים) ת"ל ולעוף. ודם ביצים דשרי הכא היינו דם שבא בביצים בלא זריעת זכר, אבל דם שבא על ידי זריעת זכר שסופו להעשות אפרוחים אסור, כדתניא בחולין פ' אלו טרפות (חולין ס"ד ב') ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. ואמרינן נמי בגיד הנשה (צ"ז ג') ביצה בששים ואין ביצה מן המנין ומוקמינן דאית ביה אפרוח. וי"ל גם דההוא דחולין מדרבנן ואין חלוק בדם ביצים, ולא על כל דם חייבים כרת רק בדם שהנשמה (תלויה ו)יוצאה (בה)' כדתנן בכריתות (כ' ב') (בפרק) דם שחיטה בבהמה היה ועוף בין טמאים בין טהורים דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבים עליו, דם התמצית אין חייבין עליו, ר' יהודה מחייב (כרת) בדם התמצית. וטעמא דר"י מפרש בכריתות (כ"ב א') דכתיב כל דם לרבות. ובכריתות פ' ראשון (ד' ב') אמר רבא ג' כריתות האמורים בדם למה ? אחד לדם (חולין ואחד לדם) קדשים ואחד לדם כיסוי, פי' דם חיה הראוי לכסות, שאלמלא לא רבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם כסוי, דכתיב כי הדם (הוא) בנפש יכפר, אלמא בדם המכפר משתעי קרא. ודם האברים ודם התמצית לרבנן בלא תעשה, דאמר רבא ה' לאוין האמורים בדם למה ? אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם כסוי ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים. ותניא נמי (הכי בפרק) דם שחיטה (כ"א נ') דם הטחול דם הכליות דם הלב דם האברים, פי' הני כולהו דם אברים נינהו והני כולהו בלא תעשה. וכי אמרינן דדם חלב הוי בלא תעשה גרידא (דוקא) דם דידיה, אבל (לא) דאתי ליה מעלמא ואמרינן עליה בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות כ"ג א') יאמר ר"ז אמר רב דם של לב בהמה אסור וחייבין עליו כרת הואיל ויש בו כזית. וכי אסרינן דם האברים כשפירש אבל בעודו בו מותר, דההיא ברייתא דתניא דדם האיברים בלא תעשה מוקמינן בכריתות פ' דם שחיטה בפירש. ואמרינן נמי בשבת פ' מפנין (שבת קכ"ח א') דבשר תפל של אזן שרי לטלטולי בשבת דחזי לכוס אלמא אעפ"י שיש בו דם האברים מאחר דלא פירש דחזי לכוס. והשובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה נבלעה הדם ממקום אחר באברים, וההוא דם האברים כפירש. דאמרינן בחולין פ' כל הבשר (חולין קי"ג א') אמר שמואל משום ר' חייא, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. אמרינן בכל הבשר, איבעיא להו, גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה באומצא שרי, פירש"י שהדם חוזר ויוצא ע"י מלח או דלמא אפילו לדידיה נמי אסיר, פירש"י שאין הדם יוצא לעולם אפילו ע"י מלח. ויש להשיב על דבריו מאומצא דאסמיק דשריא, כי הסמקה ע"י הבלעת דם באה. ואחרי שאסר הגאון נאה וטוב שלא לשבור מפרקת הבהמה קודם שתמות, ולמחות בטבחי גוים שלא יעשו: בהקומץ רבה (כ"א א') אמרינן אמר זעירא א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו, וטעמא דראוי לזריקה בעינן ומוקמינן לה בהקפהו לאור דלא הדר; אבל הקפהו בחמה דהדר לברייתו חייב כדתניא בתוספתא דכריתות ומייתינן לה התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה החלב וגמעו חייב. ואמר רב יהודא אמר שמואל דם שמלחו אינו עובר עליו, וטעמא כיון דמלחו הוה ליה כאלו צלאו דמלוח הרי הוא כרותח דצלי: תולדות דם. דם מהלכי שתים שפירש והוא בעין. בדתניא בכריתות (בפרק) דם שחיטה ובכתובות בפ' אעפ"י (ס' א') דם שעל גבי הככר גוררו ואוכלו של בין הַשִּׁנַיִם מוצצו ואינו חושש. וטעמא כיון שפירש הרואה אומר דם גמור קאכיל, והתם בפ' דם שחיטה (כריתות כ"א ב') מוקמינן דם מהלכי שתים בכנוס, פי' כעין ואמר רבא דם דגים שכינסו אסור, ומסקינן התם בדם שחיטה בדלית כיה קשקשין דאתי לאחלופי בדם דעלמא ואפילו דם דגים המכונס מעצמו אסור, דכנסו לאו דוקא כדמוכח התם שדם שעל הככר קרי ליה מכונס, ואעפ"י שהוא אסור אינו אוסר בנותן טעם כשאר איסורין, דהשתא מיהא לאו מכונס. ולפי אחד מן התרוצים שתרצנו בדם ביצים הוי דם ביצים תולדות דם; והכשר הבשר מידי דמו כדאמר שמואל בכל הבשר (קי"ג א') אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה ומסקינן היכא דלא הדיחו בי טבחא מדיה ומולה ומדיח. ורב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחה גללניתא ומנפץ ליה, פי' במקום הדחה אחרונה היה מנפץ המלה שנקרש הדם בו : ובהלכות גדולות של רב יהודאי גאון זצ"ל כתוב: מנפץ לה והדר מחזר ליה במיא שפיר שפיר, ושפיר דמי לבשוליה וכדבריו עכדינן ואינו מועיל הניפוץ וצריך להדיחה הדחה אחרונה. ונראה דלהכי מצריך הגאון נפוץ במקום הדחה, שאלמלא יכניסנו בכלי עם המים בלא נפוץ המלח, היה המלח קבה ונעשי"ת המי"ם שהדיח, שכל דבר לח מלוח שאינו נאכל או נשתה במולחו הוה ליה כרותח דצלי ונאסר הכלי והבשר, שהרי הרתיח הדם בסל שהדיח בו, הלכך מנפץ ביה תחלה להתיש כח רתיחת המלח. הלכך צריך להזהר שלא יכניס אדם בשר מלוח בכלי עם המים הרבה ימלא יעשו המים רותחות; אך יתן מבשר מעט ולא מים הרבה שלא יעשו חמים (רותחים) בדי שיהיו המים ראוים לשתות במלחו, או יתפוש הבשר בידו באויר וידיח מעט כדי שתפול הדחת דם הנקרש, ואח"כ רַשָׁאִי להכניס הבשר במים ולגמור הדחתו שהרי הותש כח המלח במי הדחה שנפלו לארץ ולאחר הדחה יתפוש הבשר באויר וידיח, שהרי מי הדחה שבכלי מים אסורות הן, שהרי נתערב בהן דם, ואותם מי איסור טפוחות על הבשר, הלכך ידיח טפיחת מי איסור קודם שיכניס אותו בקדרה לבשלו או ירבה במים עד כדי בטול דם במים שבכלי שידיח בו, ואין בזה חשש דאין מבטלין אסור לכתחלה מאחר שהמים אינם נשתות ואינו מבטל בשביל לאכול ולשתות, כדאמרינן בביצה פ"א (ד' ב') כי אמרינן אין מבטלים אסור לכתחלה היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, פי' שאוכל ושותה לאיסורים, אבל הכא מיקלא קליא לאיסורא, ואין לך קלא גדול מזה שמי הדחה הולכים לאבוד. הלכך מנהג כשר שידיח מי טפיחת איסור באויר יפה יפה קודם שיתן לקדירה או ירבה במי הדחה עד בדי בטול הדם המודח במים, ושוב אין לחוש שהרי טי טפיחה מי היתר הם, והמשנה ממנהג זה. שפירשנו הפסיד ושעור שהיית הבשר במלח, פי' רב יהודאי גאון זצ"ל כשיעור צלייתו [ושעור] דמלוח אמרינן דהוי כרותח דצלי, וכאשר הצלי מפליט את הדם כך המלח מפליט הדם. ושעור המלה כדתניא גבי קרבנות במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א א') כיצד הוא עושה ? מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לקדירה. למדנו שצריך שיתן מלח בכל מקום. וכתב רב יהודאי גאון זצ"ל שיעור ממלח בישרא כל שאינו נאכל מחמת מולחו וטעמא דבהכי אמר שמואל (קי"ז א') אין מניחין את הבשר אלא על גבי כלי מנוקב, ואי מלחיה על גבי כלי שאינו מנוקב הוה ליה כאלו דאבשיל ליה בדמיה, משום דקיי"ל מלוח הרי הוא כרותח דצלי ואסור תהוי מנא. ואי דחספא הוא בעי למתבריה. ושרי לממלח עילוי מנא ועילוי ארבילא ועילוי גילא. כללא דמילתא: כל מילי דכי שדיית מיא עילויה דייב, שרי לממלה עילויה, דדמא משריק שריק ההוא כלי, מידי דהוי אכלי מנוקב. ושעור שהיית בשר פליטה בכלי שאינו מנוקב במים מועטות לאסור הכלי והבשר כדי שתפלוט דם שעור לאסור. ואי לא ידעינן כמה נפיק משערין בכל חתיכה בשר הפולטת. אמר רב משרשיא אין מחזיקים דם (בבני מעיים), ותרגומו הדורא דכנתא ומעייא וכרכשא. כתב רב יהודאי גאון אבל כנתא גופא אסירא משום שורייקי קטיני דדמא דאית ביה ואע"ג דאמר (חולין צ"ג ב') אומצא ביעי ומזרקי חתכיה אפילו לקדירה שפייר דמי, משום דאינון רברביה ע"י חתוך נפיק דמא, הני כיון דרקיקי לא נפיק מנייהו דמא שפיר בחתיכה ומליחה. ואמרינן בגיד הנשה ובכיצד צולין (ע"ד ב') אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי, שפדיה בשפודה מידב דייב שדיה אגומרי פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישב שייב ליה וחד אמר מצמת צמתי ליה, וכן ביעי ומזרקי והלכה כמאן דשרי. ובשר על גבי גחלים לכתחלה לא יתן ואם צלאו בלא מלח דיעבד שפיר דמי דהא גומרי מישב שייבי. והני מילי בחתיכה דלא סמקא אבל בדסמקא י"ל דאסור, כי יש לפרש שדייה אגומרי ולא חתכיה. ונ"ל בין דסמקא בין דלא סמקא כולהו שדו אגומריה בדיעבד. ומנלן דכשר צלי בלא מלח שרייה דדם האברים שלא פירש שרי, ואפילו נבלע בו ממקום גומרי מישב שייבי ומפליט את הדם כמלח. ובשר שנמלח ופלטה את דמה כגון שישהה שיעור צליה ומלח בשר ונתן עליה [בשר] אסיר ההוא בישרא, דכיון שפלטה ניקשית החתיכה ושוב אינה פולטת מה שבולעת. וראיה לך (מפרק כל) הבשר (קי"ג ב') אמר רב נחמן אמר שמואל, דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורים, ומסקינן שמלחן בכלי מנוקב ומשום דרפי קרמייהו ועופות קמיטי וקדמי דגים ופלטי. פי' קודם התחלת פליטת עופות ובעידנא דפלטי עופות בלעו דגים במלח מינייהו, דבעידן דפלטי עופות כבר פלטי דגים תו לא הדרי ופלטי דבלעי מדם עופא שכבר נתקשו. וכי היכי דאמרינן בדגים אמרינן נמי בשאר בשר, הלכך נאסר בשר התחתון אבל העליון מותר שהרי דמא משריק שריק וגם התחתון אם לא היה לו בית קבול דדמא משריק שריק מותר, מידי דהוי אכלי מנוקב. ואמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א א') הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי, עילויה בשרא לכתחלה אסור בדיעבד שרי. וטעמא דבין דמא ובין חלבא משריק שריק, ודגים בלא בית קבול אי שרי להו מטעם משריק שריק מספקא, לפי שי"ל מתוך שבשרם רך לא שריק דמא ובלעי. וי"ל אם נאסר התחתון שיאמר העליון, שהרי בשנאסר התחתון נעשה התחתון כאלו כלו חתיכא נבילה והוי שומן התחתון נבילה ואוסר העליון שהרי מלוח הרי הוא כרותח. נראה הדבר שאין לאסור העליון מטעם זה, שלא מציגו שאחז"ל חתיכה נעשית במין אחד שהאוסר והנאסר הם ממין אחד. כדאמריגן בגיד הגשה (ק' א') דרש רבא בר בר חנא חתיכה של גבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקי רב אמורא עליו ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה חתיכה עצמית נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה. ואמרינן, מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל. מכל מקום למדנו דבחד מנייהו אתי אבל כשהם שהאוסר דם והנאמר שומן לא אמרינן בה נאסר שומן מטעם דם שיעשה שומן הנאסר כאלו כולם חתיכת דם, שהיאך יִתָּכֵן לומר שהשומן יקרא עליו ויעשה כאלו הוא דם, ואינם דומים זה לזה לא בשמא ולא בטעמא, שטעם שאמרו חז"ל אותה חתיכה נעשית נבלה משום שנקרא שם איסור על החתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכת נבלה. ואם היינו אומרים שלא לשער בכולה היה בא לידי קלקול, שאף בנבילה גמורה הינו ממעטים שלא ישער בכולהו שמאחר שנקרא עליו שם איסור אתי לאחלופי בחתיכת נבילה גופא, הלכך אמרו לש ער בכולה. וטעם זה לא שייך למימר אלא כשאוסר ונאסר שוין שנקרא שם האוסר על הנאסר והשתא אתי שפיר: דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין ק"ט ב') ובפסחים בכיצד צולין (ע"ד ב') הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר, ואמרינן בפסחים טעמו דכבולעו כך פולטו, וע"כ כשאין מקום בשולו כדי לבטל הלב והדם מיירי, ולא אמרינן הלב נעשה נבילה בבליעת הדם ולא נצטרך לפרש בישול צלייתו כפירש"י ומביא ראיה מויבשלו את הפסח. ויען שפירש"י בשול צליה יש לחוש ולאסור העליון מטעם שנעשה התחתון חתיכה נבילה אחרי שנבלע הדם לאחר הפליטה שאינו ראוי לצאת ולהפרד כאשר אפרש לפנים. ובמקום צליה ליכא למימר נעשה נבילה, שמאחר שהאיסור יכל להפרד מן ההיתר. מפני תערובתן ואין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה שהרי האסור שנתערב נידון כאלו מונחת על ההיתר בלא תערובות, ולהכי אין הלב נעשה נבילה בבליעת דם, דאי לאו אין בשר נכשרת ביציאת דם מטעם דכבולעו כך פולטו, שהרי בהכָנס דם בבשר נעשה נבילה אלא ודאי [*] דבר איסור שנתערב בהיתר ואפשר להפריד זה מזה לא אמרינן ביה חתיכה (נעשית) נבילה והדם אפשר להפרידו ע"י מלח וצלי. והיינו דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין ק"ח א') אי קאסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי אותה חתיכה נעשית נבילה, אלא קאסבר אפשר לסוחטו אסור, ומהאי טעמא נמי בכלי עץ ומתכות שאפשר להפריד האסור בהן ע"י גיעול או ליבון [*] כל הבשר אם כל האיסור במקום אחד על הכלי לא אמרינן כל הכלי נעשה נבילה להרבות כו' [*] בכל הכלי אם נתבשל באותו כלי היתר ומשערינן לפי שיעור איסור שנפל במקום שברור לנו כמה נפל מן האיסור, אבל אי לא שיער איסור שנפל משערינן בכל הכלי ולא במאי דנפיק מיניה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה, כדאמרינן בגיד הנשה (צ"ז ב') גבי כחל. וראיה עוד לדבר שבמקום שאפשר להפריד האיסור לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, דאמרי' בגיד הנשה גבי כהל אלא מעתה נפל לקדירה אחרת אל יאסר ? כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיה כחל עצמו אסור, פי' שאי אפשר להכשיר הכחל בהפרדת החלב שויוה רבנן כחתיכה דנבילה. דבר ברור ואמת שכל דבר היתר שנבלע בו איסור ואפשר להכשיר ההיתר מן האיסור לא אמרינן ביה אותה חתיכה נעשית נבילה. והטעם אסביר מה ראו חכמים לומר בין שטעם חתיכה נעשית נבילה משום שנקרא שם איסור על חתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכה אומר שלא לשער בכולה היה הדבר בא לידי קלקול כאשר פירשנו למעלה וטעם זה לא שייך למעלה, שאי אפשר להתירו מן האיסור, אבל במקום שאפשר להכשירו מן האיסור כגון דם ע"י המלח וצלי וכלי עץ וכלי מתכות ע"י געול וליבון אינו נקרא שם איסור על כל החתיכה ועל כל הכלי, שהרי האיסור וההיתר כל אחד בפני עצמו. ולפי טעם זה לא קשיא דתנן בזבחים פ' דם חטאת (זבחים צ"ז א') חתיכה שנגעה בחתיכה לא כל החתיכה אסורה ואינה אסורה אלא מקום שבלע, ותניא בבשרא חותך מקום הבלע. ואמרינן בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים ע"ה ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול מקומו, נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו. ואמרינן נמי בחולין (צ"ו ב') בגיד הגשה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ואמרינן נמי התם, בגיד קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לחלב יש קצת נאסר בבליעת איסור, ולא אמרינן בשר הנבלע מן האיסור יעשה נבילה ויאסר סמוך לו, וכן זה את זה אפילו עד ד' מעו' ושריא בחתיכת מקום הבלע, דביון שטעם בשביל שנקרא עליה שם וחתיכה זאת לא נבלעה כלה מן האיסור לא נקרא שם איסור על כל החתיכה שעדיין שם היתר עליה, הלכך לא אתי לאיחלופי בחתיכה נבלה דחתיכה נעשית נבילה ארז"ל חצי חתיכה נעשית נבלה לא אמרו רבותינו. ולפי זה הטעם אתי שפיר משנה שבמסכת תרומות פ"ה, דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות מק' ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדומע כתרומה ודאי, וחכמים אומרים אין המדומע מדומע אלא לפי חשבון ואין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון, דסבר רבא כיון שמותר לכהנים אע"פ שאסור לזרים לא אתי לאחלופי ביה נבלה ושאר אסורים לא מחמרינן ביה לעשות הכל נבלה ור' אליעזר סבר מאחר שאסור לזרים לגבי דידהו מיהא בנבילה הויא וגזרינן בהו כאלו הכל חתיכה נבילה. ועל מה שאמרתי למעלה דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא במין במינו, יש להביא ראיה דאמרינן בשלהי ע"ז (ע"ג א') יין במים בנותן טעם ומוקמינן לה התירא לגו איסורא בנופל מעט מעט מיירי, דאי נפל בבת אחת לא הוי מקשי מינה לרב מרי דאמר ראשון ראשון בטל, שמתוך הקושיא הוזקק רב דימי להעמיד המשנה היתר לגו איסורא אלא ודאי בנופל מעט מעט מיירי דקתני התירא לגו איסורא בנותן טעם, אבל אם רבה היתר שנפל עד שאין במים דאיסורא בנותן טעם בחמרא דהתירא אע"פי שנפל מעט מעט, לא אמרינן ראשון בטל במיא דאסורא ונעשה איסורא, אבל במין שאינו מינו לא אמרינן התיכה נעשית נבילה, וזה טעם פירוש רבנו שמואל זצ"ל לשם דלהכי לא מיתסר אלא בנותן טעם שלא יתכן לומר נעשה יין של גתי היתר מיא דאסורא, ביון שאין טעם מים כלל ולא יעשה ראשון ראשון איסור, אבל יין ביין התירא לגו איסורא אמרינן אוסר בכל שהוא, אע"ג דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל לפי שהיתר לתוך איסור ראשון ראשון נעשה איסור כדין אותה חתיכה נעשית נבילה במין במינו. זאת נראה לי ראיה טובה עד אשר אשמע תשובתי. ואין להשיב מבשר בחלב לאמור בכל הבשר על החתיכה נעשית נבילה. דהתם אע"פ שהם ב' מינין טעמא אחרינא אית ליה, שהבשר בחלב שניהם אוסרין זה את זה, החלב מחמת הבשר והבשר מחמת החלב, יש לנו לחשוב שניהם כחתיכת איסור, לפי כשבאו שניהם יחד נעשו אסורין, אבל שאר איסור הנבלעים בהיתר כגון תרומה דם וחלב, שאין האסור אלא באחד מהן, יש לומר דלא אמרינן בהו חתיכה נעשית נבילה, אלא (אם) יהיו מין במינו. מטעם שהסברתי למעלה, אסיקנא דבמין בשאינו מינו לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא במין במינו לא עבידנא עובדא עד אשר יצא דברים מגדולים ממני שיסכימו לסברתי. ואי אמרינן חתיכה נעשית נבילה במין בשאינו מינו, י"ל אם שהתה בשר שעור פליטה ומלחו עליו בשר אחר ויש בתחתון בית קבול דליכא למימר דדמא משריק שריק שנאסר התחתון שומן התחתון נעשה נבילה ואסור העליון מדין מליח הרי הוא כרותח, אך שיהיה התחתון הנאסר עדיין לה שיש תורת רותח עליו דנימא מליח בעינן. ואין להתירו מטעם שאמרתי למעלה, דבמקום צלייה לא אמרינן בדם שיעשה החתיכה נבילה ומליח הרי הוא כרותח דצלי מטעם זה אין להתיר, שהרי תלינן למעלה מטעם שאפשר להפריד האסור ע"י מלח או צליה ואותו הטעם אינו אלא בדם הנבלע בבשר קודם גמר פליטת דמו או בדם יבש הנקרש בחתיכה יבשה ואינו נבלע בבשר שאותו דם ראוי להפרידו מן ההיתר. אבל זה שנבלע בחתיכת בשר לאחר גמר פליטתה אינו יוצאה לעולם לא ע"י מלח ולא ע"י צליח והוי כדם הנבלע בלחם שאינו נכשר לעולם במקום בליעתו, הלכך אי מסקי' דחתיכה נעשית נבילה במין כשאינו מינו אוסר התחתון העליון באשר פירשנו. ודבר אמת נראה לי דלא אמרינן אלא במין במינו מטעם שפירשנו למעלה. ויען שנהגו העולם איסור, יראתי להורות היתר עד שישמעו רבותי סברותי והמיקל לא הפסיד. ומקומות שיש להם בית־קבול, כגון צלעות איל וכבש, אע"פי שאי אפשר להחמיר בהן דמא מישרק שריק, שהרי אי אפשר שלא יעמוד הדם אע"פ כן מותר למלוח כמה חתיכות זו עם זו, אחרי שלא ימתין כין המליחות שיעור פליטה, כי כל שעה בלעה הראשונה מן האחרונות ולא נסתמו נקבי הבשר וכבולעו כך פולטו, היינו דאמרינן בפ' כל הכשר (קי"ג א') רב ששת מלח לה גרמא גרמא תרי גרמי מאי טעמא לא דפליט האי ובלע האי, חד גרמא נמי פליט מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא, פי' כולהו שרי דכבולעו כך פולטו. ולא בדברי רבותי שפירשו היתר גרמי משום (דטרוד) לפלוט ולא בלע, דלפי זה הטעם אם יש בית קיבול לחתיכה לא שריא, והא ליתא דהא שרי' מילתא ובה טעמא אמת להתיר, דהיכא דליכא למימר כבולעו כך פולטו כגון בשר לאחר פליטתה ואיכא למימר דמא משריק שריק כגון שאין לחתיכה עכבה ובית קבול שריא מטעם משרק שריק ובמקום דליכא למימר משרק שריק. ויש להתיר מטעם כבולעו כך פולטו, כגון בשר קודם פליטה, ויש בה גומות ועכבה שרינן ליה מידי דהוי אמליחה, וטעם טרוד לפלוט לא בלע לא מצינו בכל התלמוד. הלכך אחרי שהבשר בולע בשעת פליטה צריך להזהר המולח חתיכות גדולות שיש להן בית קבול כגון צלעות איל וכבש שהדם מתאסף בהן בו צריך להשהות הבשר במלח קודם שיתנו כקדירה שעור צליית כל החתיכות זאת באותם החתיכות שהדם מתאסף בהן שהרי חתיכה עליונה שהתה שעור צליה ובין כל אחת ואחת בפליטת דמה ופליטת טיפה אחרונה שבחתיכה עליונה שהיא יוצאה בסוף שעור צליית עוברת דרך שאר חתיכות שאין להם מוצא, ומטעם בליעת אותה טיפה צריכה כל אחת שהות בפליטת אותה טיפה שעור צליית, שלא מציגו חילוק בפליטת דם מועט לפליטת דם מרובה, שבכולן צריך להשהות בשוה הלכך אותה יוצרכת שהייה לכל בולעיה. שעור צליה אמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א א') דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא פי' בין במליחה בין בצלי תותי בשרא שרי עלוי [ה]בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. אמר רב נחמן אמר [רב] שמואל (קי"ב א') אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה האדמומית שבו, פי' תחת הבשר הנצלה. מנא ידעינן ? אסיק רב אסי ואמר לית ליה תקנתא אלא למישדא ביה תרי ותלת גללי דמילחא ובתר הכי שפי ליה, פי' וכגון שאין הדם נוטף קבלה היא בידינו שאין עושין כהלכה זאת שאין אנו בקאין בשפייא זאת. ועוד י"ל רבוי המלח או מיעוטו מבלבל הדם עם המים הלכך אין לעמוד על דבר זה. וכן פ'ר'י'ה', לא לינפש ביה מילחא דלמא מפעפע דמא דבי זוגי. והיכא דנפל בשרא משפודא לבי זוגי אסירא ההוא בשרא, דאמרינן בלע בשרא מההיא דמא דבי זוגי, פי' בשר רותח, ואפילו הוי דמא דבי זוגי צונן, וקימ"ל כשמואל בכיצד צולין (ע"ו א') דאמרינן תתאי גבר (אסירא) ההוא בשרא דתתאי גבר לא מהני אלא שאינו מבושל אבל קליפה בעי דהכי אמרינן לרב דאמר עילאה גבר, אי עילאי צונן קליפה בעו לשמואל דאמר תתאי גבר לא שנא. ועוד דלא אמרינן עילאי גבר ותתאי גבר אלא בשוין אבל אם אינם שוין רובא גבר, שהיאך יתכן לומר שבביצה צונן יקרר מאה ביצים, ודכא בבשרא דנפלי לבי זוגי, רותח רובא הוי. ותדע דאמרינן בשבת פ' כירה (שבת מ"ב א') בין ב"ש בין ב"ה מודו דטפי אסור בשבת צונן לתוך החמים ומחמם יותר מחמים לתוך הצונן. וטעמא דרובא גבר, דכי קתני לתוך החמין הוו חמין רובא וכי קתני לתוך צונן הוי צונן רובא, כדקימ"ל בקדושין פ"א (ל"ב א') ובסנהדרין הנסקלין בנשרפין ידונו בשריפה שהסקילה חמורה. ופרכינן עלה: מאי אירייא דסקילה חמורה תיפוק ליה דרובא נשרפין נינהו. אסקינן מהאי טעמא שכל דבר לח רובא גבר וההיא דפסחים (ע"ה ב') דנטף רוטבו על החרס ועל הסולת שוין נינהו שאין התחתון מועיל לקרר שלא במקומו: