ספר העקרים/מאמר ב/כט

<< · ספר העקרים · מאמר ב · כט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק כט

אור הנחתו הראשונה על אור המוחש, כמו נותן שמש לאור יומם, הבקר אור, ולפי שהאור מורה את האדם את הדרך ילך בה, הושאל זה השם על ההישרה וההנהגה, כמו והלכו גוים לאורך, שפירושו יחיו בהישרה שתגיע להם מאתך, ויאמר גם כן על ההישרה האלהית, לכו ונלכה באור ה', ועל זה נקראת התורה אור, כי נר מצוה ותורה אור, לפי שהיא הישרה והדרכה אל ההצלחה הנצחית.

ולפי שהאור תתענג בו הנפש, כמו שאמר הכתוב ומתוק האור, הושאל שם האור לתענוג הגשמי, אמר הכתוב ליהודים היתה אורה, ולתענוג הנפשיי, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
ויושאל על הרצון, באור פני מלך חיים, ואור פניך כי רציתם, והאר פניך ונושעה.
ויושאל על הנפש, אור צדיקים ישמח נר רשעים ידעך.
ויושאל על הבנת החכמה, חכמת אדם תאיר פניו.
ומזה יקרא הסכלות חשך, והכסיל בחשך הולך.
ויושאל על הדבר הנבדל מחומר, והארץ האירה מכבודו.
ויושאל על השם יתברך, והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה.

וזה כי כמו שהאור אי אפשר להכחיש מציאותו, ואינו גשם, והוא מוציא הכח הרואה והגוונים הנראים מן הכח אל הפעל, ותתענג בו הנפש, ואי אפשר לשער הגוונים והמראים ולא ערבות האור ומתיקותו מי שלא ראה מאורות מימיו, ואף מי שראה מאורות ילאה להשיג האור כשהוא חזק, ואם יציץ בו יותר ממה שבכחו לראות יכהו עיניו ולא יראה אפילו מה שדרכו לראות, כן השם יתברך אי אפשר להכחיש מציאותו, ואינו גשם, ומוציא הדברים מן הכח אל הפעל, ויש בהשגת מה שיושג ממנו תענוג נפלא, ואי אפשר לשער אותו תענוג מי שלא זרח עליו אור השכל מימיו, ואפילו החכמים השקועים בחכמה אם יציצו באותה השגה יותר מדאי יכהו עיניהם ויתבלבל שכלם בהשגתו כמו שאמרו בן עזאי הציץ ונפגע, ולזה הוא שדמה הכתוב האל יתברך אל האור, לרמוז כי אף אם מציאותו יתברך הוא דבר שאי אפשר להכחישו כאור, מכל מקום להיות השכל האנושי נשוא בחומר אי אפשר להשיג מעצמותו יתברך בהשגת הנבדלים אלא הצצה מועטת, ובהשגה ההיא יש תענוג נפלא בלתי גשמי לא יוכל לשער אותו האדם, אבל מה שיושג ממנו דומה אל מה שישיג העטלף מאור השמש, כי לחוזק אורו יכהו עיניו מלהסתכל בו, ולא יוכל להתענג באור השמש כמו שיתענגו שאר הבעלי חיים, אף על פי שהו א מצייר אותו קצת ציור, אחר היותו נהנה מן האור החלוש כמו מאור הלבנה ומאור הנר ומן האור הנשאר בעבים אחר שקיעת השמש, ולא יוכל ללכת אלא באישון לילה ואפלה והוא בורח מאור השמש, וזה ממה שיורה היותו מתענג בקצתו ולואה ובורח מן האור הבהיר ומצטער בו, הפך מה שיקרה אל הנשר, כי לחוזק חוש ראותו יתענג באור ויתאוה להגביה עוף להתקרב אליו, וכל אלו הדברים הנמצאים באור חזקי הדמיון אל הדבר הנבדל מחומר יותר מכל מה שאפשר שידמוהו בו, ולזה יכנהו הכתוב באור לקרב הבנתו אל הדעת.

אבל כדי שלא יטעה אדם לומר שהאור השכלי דבר נמשך מן הגשם כאור המוחש, אמר חבקוק כשהיה מספר ענין הגלות השכינה במתן תורה וההשגה ההיא, אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ונגה כאור תהיה, כלומר שהנגה הנראה אז היה כאור אבל לא היה אור ממש כאור המוחש, כי האור המוחש נמשך מן הגשם והנגה ההוא לא היה נמשך מדבר גשמי, ועל כן אמרו כאור עם כ"ף הדמיון ולא אמר אור בשלוח, ובאר עוד בהשגה ההיא ואמר שהנגה ההוא שהיה בשעת מתן תורה לא היה מצד כה שום אמצעי שיהיו ניצוצי האור והשפע לו מזולתו, אבל מהשם יתברך ברוך הוא, ועל כן אמר קרנים מידו לו, כלומר שניצוצי האור הרוחני ההוא היו לו מעצמו ולא מזולתו, וזה יורה כי לא היה עלול, כי כל העלולים האור והנגה והזיו הוא נקנה להם מזולתם שהוא השם יתברך שהוא עלת הכל, אבל הוא יתברך הנגה והזיו וההדר, רוצה לומר התארים והשלמיות אשר לו, הם לו מצד עצמו ולא מזולתו, שאינו קונה שום שלמות מזולתו.
ולפי שזה הענין נעלם מאד איך ימצאו בו כל תארי השלמיות המדומים מבלתי שיחייבו רבוי בעצמותו, ושיהיה כל אחד מהם בלתי בעל תכלית בחשיבות, אמר ושם חביון עזו, כלומר כי התארים ההם הנמשלים בקרנים הנמשכים מידו לו, בהם הו א הסתר וחבית העוז אשר לו, כי מצד שעוזו ויכלתו הם בלתי בעלי תכלית הם נסתרים משיושגו, כי הבעל תכלית אי אפשר לו שישכיל מן הבלתי בעל תכלית אלא הטבע הכולל שהוא בלתי בעל תכלית אבל לא החלקיים אשר בו מצד שהם חלקיים, כמו שנאמר כי האדם ישיג הטבע הכולל מכל האנשים שהיו ושיהיו דרך כלל, אבל אי אפשר לו שישיג הטבע הפרטי אשר בכל איש ואיש.

ולזה הוא מבואר שאי אפשר שיושגו השלמיות הבלתי בעלי תכלית אשר בו יתברך אלא לו יתברך שהוא בלתי בעל תכלית בכל דבר, וזהו שאמר ושם חביון עזו.
ויתבאר מזה כי מה שנדמה האל יתברך אל האור אינו רק מצד הרחבת הלשון לקרב אותו אל הדעת לא זולת זה, ועל דרך זה כשתאר יחזקאל הכבוד הנראה לו כנוגה אמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', כי דמה אותו אל מראה הקשת, לא להיותו דומה אליו במראים, אבל להיות המראים הנראים בקשת אינם כן בעצמותם אף על פי שיראו כן למראה עינים מהתערבות האדים המתחלפים, וראיה לזה שהליחות אשר בעינים פעמים יחדש באויר למראה עינים עגולה כדמות הגוונים הנראים בקשת, אף על פי שאין שם מראים בלי ספק.

אמר אבן סינא הקשת אדע ממנו ענינים וענינים לא אדע, אבל הגוונים לא אדע ענינם על האמת ולא אדע סבתם ולא יספיקני מה שאמרו בו, כי כלו כזב ושטות, עד כאן לשונו.
יראה מדבריו שאין טעם לאותם הגוונים הנראים, אלא שהם נראים כן למראה עינים אף על פי שאינם דבר נמצא כן בעצמותם, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל המסתכל בקשת עיניו כהות, רוצה לומר שהמסתכל באותם הגוונים הנראים בקשת ימצא שעיניו כהות שרואות דבר שאינו כן.
ובעבור זה דמה הנביא מראה נגה הכבוד הנראה אליו אל הגוונים ההם, לרמזז שהתארים שהיה השם נראה בהם אל הנביאים אינן כן בעצמותם, כמו שמראה הקשת הנראה אינו כן בעצמותו, ועל זה אמר ואפול על פני, כי כששיער שענין האור והנגה הנראה אליו לעינים לא היה כן על דרך האמת, אמר בו הוא מראה דמות כבוד ה', ולא אמר הוא מראה כבוד ה' אלא דמות, לפי שהדבר הנבדל מחומר לא ישיגוהו החושים, כי החושים לא ישיגו מהדבר אלא המקרים והשכל הנבדל אין בו מקרים, ואחר שאמר שראה מראים כמראה הקשת הוכרח לומר שהוא מראה דמות כבוד ה' ולא מראה הכבוד עצמו שאין בו מראה, ולזה נפל על פניו ולא רצה להסתכל במראים ההם, כדי שלא יבא לחשוב שהגוונים ההם היו כן על דרך האמת, ושיהיה השם יתברך גשם נושא המקרים.

ועל זה הדרך בעצמו הוא מה שעשה משה רבינו עליו השלום במראה הסנה, כי בתחלה שחשב שהיה הנראה דבר גשמי, אמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, וכשנאמר לו אנכי אלהי אביך, וידע שלא היה דבר גשמי, נתברר לו שהגוונים ההם הנראים בלבת האש בסנה אינו כן על דרך האמת, ובעבור זה הסתיר פניו כי ירא מהביט, והיתה היראה לפי שהחושים לא די שלא יעזרו להשגת הרוחניות אבל יטרידו מהשגת האמת, לפי שלא ישיגו מהדבר רק המקרים כגוונים והאורך והרוחב ודומיהם, וזה יביא האדם לחשוב שהדבר הנבדל מהחומר ישיגוהו המקרים, ולזה הסתיר משה פניו להורות שאין לחושים עסק בהשגה הזאת כלל לפי שאין בה מקרים.
ועל כן שבחו רבותינו ז"ל ההסתר הזה ואמרו בזכות ויסתר זכה לקלסתר.
ובעבור זה שאמרנו מהדמות הדבר הרוחני באור יכנה הכתוב את עולם השכלים הנבדלים באור, לפי מה שהבינו רבותינו ז"ל.

אמרו בבראשית רבה וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו', אמר ר' יודה ברבי סימון הבדיל הקדוש ברוך הוא את האור לעצמו, אמר אין כל בריה יכולה להשתמש בו אלא אני, הדא הוא דכתיב ונהורא עמיה שרא, אמר ר' אבין הלוי נטלו הקדוש ברוך הוא ונתעטף בו כטלית והבריק את עולמו מזיוו, הדא הוא דכתיב עוטה אור כשלמה, ורבנן אמרין גנזו לצדיקים לעתיד לבא, משל למלך שראה מנה יפה ואמר זו לבני, הדא הוא דכתיב אור זרוע לצדיק.

הנה אלה החכמים כלם מסכימים שזה האור אינו האור המוחש, אלא שירמוז בזה אל האור הרוחני שזהו עולם השכלים הנבדלים, ואמר ר' יהודה ברבי סימון שאי אפשר לשכל האנושי שישיגם ולא נבראו אלא להכיר גדלו של הקדוש ברוך הוא ולומר שיר ושבח לפניו בלבד, ורבי אבין הלוי יאמר כי זה האור קודם בסבה לשאר הנמצאות ונבראו להיות ככלי אומנותו של מקום, כמאמר הפילוסוף שהאל עיין בעולם השכלים הנבדלים והשפיע מהם המציאות, ורבנן אמרי שאף על פי שאי אפשר לשכל האנושי שישיג השכלים הנבדלים השגה גמורה, הנה במה שישיגו הצדיקים מהם אפשר שישלם להם ההשארות הנפשי, וזהו אמרו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא.