ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/הנזירות בעולם
א) הנזירות בעולם
סיבות תכליתיות והכרחיות. מצב-הנפש. סכנת נפילות חיצוניות ופנימיות. הייאוש העולמי והנזירות. הסדר הכלכלי והנזירות. הגזע והנזירות. האומה והנזירות.
הנזירות כלי-שרת הוא בידיהם של בני-אדם, שבעזרתו הם משפילים את החושים ואת תביעות-החושים תחת ממשלתם של כוחות-הנפש העליונים, מכניעים את המיחושים החיצוניים לפני ההרגשות הפנימיות, ומשעבדים את הטבע שבאדם אל הכוח שלמעלה מן הטבע אשר בנשמת-האדם. תכליות הנזירות הנן בעיקרן שלוש: א) שחרור כוח הרצון, ב) שחרור כוח ההכרה, ג) שחרור כוח המדמה. כלומר: עתים אדם מזיר את עצמו לחזק את גופו ואת רצונו כדי שיעשה מעשים גדולים רבי-התוצאות, שבכוחם לשנות סדרו של עולם ולבטל מיד או לאחר זמן את התדיר והרגיל; עתים הוא פורש את עצמו מתאוות העולם, לפי שנפשו חשקה בתורה ובהכרה טהורה, מצורפה מגסות החושים ומטעויותיהם. ועתים יותר קרובות הוא מסגף את נפשו כדי לשחרר את כוח המדמה ולתת לו כנפיים לעוף במרומים. על ידי הנזירות והפרישות, סיגופי הגוף והנשמה, רוצה האדם לעלות על עצמו, ולעבור ממדרגת-החי למדרגת-האדם העליון. לפיכך אתה מוצא את הנזירות בכל הזמנים ובכל המקומות שבני-אדם מצויים בהם. כמעט כל האנשים הגדולים, שהיו מצוינים בתורתם ובמעשיהם או במעוף-דמיונם, אם לא היו נזירי-עולם היו לפחות נזירים לשעה פחות או יותר ארוכה, ובמידה פחות או יותר גדולה.
אבל עוד טרם ילמד האדם לקבוע לעצמו תכליות, טרם ילמד לעשות את מעשיו בכוח סיבות-תכליתיות – כבר היה מקבל על עצמו נזירות וסגפנות בגזירת סיבות הכרחיות. מסתגף היה האדם מתוך רעבון וצימאון של אונס, מתוך ייסורים וחוליים טבעיים. ושוב היה מסגף את עצמו מתוך הרגשת צער מרובה, מתגודד ושם קרחה בין עיניו, נותן שריטות בבשרו של המסתגף ואת התכליות שיכול אדם להשיג על ידי הסיגופים. מעט מעט עבר מסיגופים של אונס לסיגופים מרצון, ו"סוף מעשה" עלתה לפניו "במחשבה תחילה".
כלעומת שהסיגופים מתרבים, הפרישות מן האכילה והשתיה, מן האשה והחברה, מתגדלת – הולך ומשתנה מצב-הנפש התדיר, הולכים ונחלשים החושים החיצונים, ועל חשבונם מתגברות ההרגשות הפנימיות, נפתחים שערי הדמיון, וההכרה מתחדדת. "עולם קטן" שבפנים האדם סופג אל תוכו את כל ייחוסיו של האדם לעולם שמחוצה לו, את אהבתו ואת שנאתו, את קנאתו ואת אכזריותו, את שפעת הרגשותיו ומחשבותיו ובבואותיהם ובבואות בבואותיהם. האופק, ההולך ונעשה צר, מתעמק יותר ויותר. זרם הרגשות, שגדרו בעדו את הדרך, חופר ביתר שאת וביתר עוז בסלעים אשר מתחתיו, מכה וחוצב וחוקק בהם בכל הכוח של גלים נתונים בסוגר. ממעמקי-התהומות, מרחם האפלה, מבצבצים ועולים חזיונות לא שיערום, מתגלים עולמות אשר מעבר לעולם. "מן החושך" נראה האור ו"יתרון האור". "מאן דשרי בחשוכא מסתכל בנהורא"[1]. ההגדה מספרת: "רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא – – – חלש ליביה וניים. אזול רבנן לשיולי ביה, חזיוהו דקא בכי וחייך ונפיק צוציתא דנורא מאפותיה. כי איתער אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת? אמר להו: דהווה יתיב עמי הקב"ה" – – – [2] והגדה אחרת מספרת: "יוסף בריה דרבי יהושע חלש, אינגיד. אמר לו אבוה: מאי חזית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: עולם ברור ראית!" [3].
בתחילה לא בא האדם לידי מצב-הנפש המיוחד, שבו הכתוב מדבר, אלא בעל כרחו ושלא בטובתו. אבל אחר כך התחיל מביא את עצמו בכוונה ובמחשבה תחילה לידי "התפשטות הגשמיות": פושט את בגדיו ו"נופל ערום כל היום וכל הלילה" ו"מתנבא" "נופל וגלוי- עיניים", מקבל עליו ייסורים "באהבה" בשביל "שכרן", "מרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה" [4]. "מה אתה עושה בתוך העץ?" – שואלת הרוח את ההודי שישן מתוך תענית בקרב אלה עבותה. "אני מתענה" – משיב המסתגף. "לשם מה אתה מתענה?" – "כדי שאגיע למידת הגבורה ולמידת הדעת" [5].
אבל לא תמיד מביאה הנזירות לידי התכלית המבוקשת, לא תמיד היא מוליכה את האדם בדרך העולה למעלה. "אדם הראשון – – – ישב בתענית מאה ושלושים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלושים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלושים שנה" – וכל אותן השנים ”הוליד רוחין ושידין ולילין" [6]. הרבה היה מצערים את עצמם בעולם הזה, ועולם הבא לא קנו, ונמצאו יורשין "תרתי גיהינום" [7]. הנזירות היא ניסיון קשה, שלא הכול יכולים לעמוד בו. דרכיה מלאות מכשולים וחתחתים, חבלי שאול וסכנת נפשות. מי שיצא מהן בשלום, קנה עולם מלא, ומי שנכשל ונפל – איבד מה שהיה בידו. לפיכך פעמים שהנזיר נקרא חוטא, ופעמים שהוא נקרא קדוש, "ולא קשיא: הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה" [8].
"הא דמצי לצעורי נפשיה" – כי אכן תורה היא ולימוד היא צריכה. מדרכו של עולם שהאמצעי עוזב את מקומו האמתי בעולם, וקופץ בראש ומתנשא להיות תכלית בפני עצמו. גם הנזירות, שאינה כל עיקרה אלא כלי-שרת לעבודת הקודש, אמצעי לתכלית, נעשית ברבות הימים לרבים מבני האדם לעבודת הקודש עצמה. אבל מכיוון ששינוי-ערכין זה בא לנשמתו של אדם, פוסקת מתוכה השאיפה התמידית אל העליה, ומסתתמים כל צינורות ההשפעה שבקרבה. ולא עוד אלא שהאדם שוכח את מוצאותיה של הנזירות ורואה עצמו כאלו הוא אזרח בה, ואין לו כלום בעולם הרוח חוץ מארבע אמותיה. במדריגות התחתונות של הנזירות נופל האדם אל החיצוניות שלה, ומסיח את דעתו אפילו ממצב הנפש שבו הנזיר נתון. הוא אינו חס על ממונו ומקריב חטאת שמנה "מבכורות צאנו וחלביהן" לאלוהותו, הוא מענה גם את גופו בצומות, שק ואפר יציע, כאגמון יכוף ראשו, את ערלת בשרו ימול וחיי צער יחיה – אבל לא לשם התעוררות פנימית והשתחררות הכוחות העליונים. באופן זה האדם החי והחושב מתהפך למכונה גלמית מתגלגלת שלא על דעת עצמה, הלב משתעבד לשאר האברים, והכוונה מתבטלת לגבי המעשה. כך הוא במדריגות התחתונות של הנזירות. וקשה ורע מזה אלפי פעמים במדרגותיה העליונות. כלעומת שהאדם מתרומם מתגברת הסכנה, כלעומת שהוא שקוע יותר ויותר במצב הנפש של הנזיר, יכבד עליו לצאת מאותו המצב ולשוב אל החיים ב"אני" שנתחדש ובנשמה שנתעשרה, נצטרפה ונתחזקה. אם הסיגוף החיצוני שנעשה לתכלית גורר אחריו מעשה מחוסר כוונה, הנה הסיגוף הפנימי, שנעשה לתכלית, גורר אחריו ביטול המעשה והכוונה גם יחד. מכיוון שאיבד אדם את הרצון ואת היכולת לצאת ממצב הנפש של הנזיר – איבד את עצמו, את "הרצון אל החיים". לפיכך, כל מקום שהנזירות הגיעה בו למדרגה זו, צא ובדוק אותו.
אמת הדבר, כוח יש בה במחשבתו של בן-אדם לגלות את המומים היסודיים של כל ההוויה כולה בכל צורותיה הרבות והשונות, שבהן היא מתגלית לפנינו, ולהגיע על ידי כך לידי ייאוש של עולם (פסימיות אוניברסליית). אבל אין מדרכו של אדם לעשות את כל מעשיו על פי מחשבותיו המופשטות, וייאושו של עולם שעלה לפניו במחשבה לא די שאינו מכריח אותו כלל לפרוש את עצמו מן העולם, אלא שאינו מפריע אותו אפילו ליהנות מכל תענוגות העולם. ולא זו בלבד, אלא אף זו: עיתים קרובות, דווקא הכרת רעתו של עולם מביאה את האדם לידי הרדיפה אחרי התאוות, ההוללות וההפקירות הגמורה. מתהולל ההמון הגדול וצועק: "ששון ושמחה! הרוג בקר ושחוט צאן! אכול בשר ושתות יין! אכול ושתו – כי מחר נמות!" מתהולל קוהלת ומתאונן מתוך צער עמוק: "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש – והנה הכול הבל ורעות רוח – אמרתי אני בלבי: לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב". יכול אדם להשתיק את צערו על ידי צער אחר, אבל הוא יכול גם כן להטביע את צערו בהוללות מופקרת. רבים מאלה שהכירו את צערו של עולם בכל מלוא היקפו עשו כך ועלתה בידם.
אין לכחד אמנם, שמה שלא יעשה השכל יעשה הרגש. הרגשה דקה, מוסרית או אסתיטית, בוראת מחיצה עבה, קיר ברזל, בין האדם ובין העולם. מי שחונן בהרגשה זו, כשהוא רואה את העולם בכל מורא חטאו ובכל צער נולתו, מיד תוקפים אותו גועל נפש וכאב אנוש שאין להם תרופה, והוא הולך ופורש מן העולם כולו כמו שהוא, ומתייחד בעולמו שלו עם אלוהיו, שבו הצטמצמו כל המוסר וכל היופי של ההוויה מבלי שום תערובת של פסולת כל שהיא. במצב הנפש הזה מתדבקת הנשמה עם קונה, ואפילו החושים ותביעותיהם מזדככים ומתקדשים מן הבהמיות והגסות שבהם, והאדם עולה למדרגת "כולו לה'".
במה דברים אמורים? בבני-האדם העליונים, שעליהם נאמר: "ראיתי בני-עליה והם מועטים". אבל בשעה שאנו רואים את הנזירות הקיצונית מתפשטת בין כל פינות העם ונעשית לחיזיון חברתי-המוני, אז אין ספק שסיבותיה מונחות מעבר להכרה האישית, במעמקי החיים החברתיים, הגזעיים והלאומיים: א) בהסתדרותה הכלכלית של החברה, ב) באיכותה הגזעית, או ג) בצרה לאומית מיוחדת שבאה על אותה החברה. דוגמה לנזירות שבאה מתוך אבל לאומי מיוחד בעולם נראה להלן. שכיחה ביותר היא הנזירות הבאה מתוך ההסתדרות החברתית, וקשה ביותר היא הנזירות היונקת מפגמים גזעיים.
חברה מסודרת באופן שכל הרכוש מצומצם בידי מועט קטן, והרוב הגדול חסר כול – מדרכה שהיא מרבה נזירות בקרב בניה. פורשים את עצמם מן העולם לא רק רבים מבני המרובים, שאי אפשר להם מפאת מצבם החברתי ליהנות מתענוגות-העולם, אלא אף מן המועטים המאושרים יוצאים יחידים ומתנדבים בנזירות, אם לפי שאחרי השובע הגס ניעורה ריאקציה טבעית בלבם, או לפי שאין בכוחם לקבל תענוג בעוד צער המרובים לפניהם, והם בוחרים להיות עם אלו בצרה.
קשה עניות לחברה וקשה ממנה זנות. בשעה שהגזע מתחיל מתקלקל, מתבולל מין בשאינו מינו, ומגיפה של ערבוביה עושה שמות סביבה – באותה שעה נעשים היחסים המיניים לזרא לרבים מבני-החברה, והם בורחים מן העולם ומענים ומסגפים את גופם ואת נפשם כדי להכחיד את התאווה המינית – את "הרצון אל החיים" – מקרב לבם [9]. מינים נברא העולם: עשב למינהו, עץ עושה פרי למינהו, חיות ובהמות למיניהן, בני-אדם למשפחותיהם, ללשונותם ולגוייהם. ארור משיג גבולות בעולם ומרכיב מין בשאינו מינו! אין הטהור רשאי להביא טמא לעולם. "ענה פסול היה – לפיכך הביא פסול לעולם" [10].
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ זוהר, פרשת תולדות.
- ^ תענית כה, א.
- ^ בבא בתרא י, ב.
- ^ סנהדרין סה, ב.
- ^ עיין בספר Abriss der vergleichenden Religionswissenschaft מאת הפרופסור Th. Achelis (עמ' 57–58).
- ^ עירובין יח, ב.
- ^ יומא עב, ב.
- ^ תענית יא, ב.
- ^ עיין מה שכתב על זה H.S. Chamberlain בספרו Die Grundlagen des 19-ten Jahrhunderts (חלק א', עמ' 560 והלאה).
- ^ פסחים נד, א.