ספר המצוות רמב"ן הקדמה

אמר משה בן נחמן ז"ל:

מנעורי גדלני כאב ומבטן אמי אנחנה
וגם עד זקנה ושיבה לא אניחנה,
במדתי החזקתי ולא אזנחנה,
כי לב כל נבון יקחנה,
וחכם באחור ישבחנה,
ללמוד זכות על הראשונים
ולפרש דברי הגאונים.
כי הם לנו בלמוד התלמוד
פנה ועמוד,
הם אשר הורונו למדונו,
הם שהעמידונו
על דרכי התורה ושבילם,
ומהם שאלנו לנתיבות עולם,
אי זה הדרך הטובה ללכת בה.
והנה בדורות האחרונים,
המונים המונים,
כולם תחכמונים,
שאגת אריה וקול לבאים
באים בקושיות והויות,
להפיל חכמות בנויות לתלפיות,
ובידם חרב פיפיות,
להמית ולהחיות,
להמית חכמות אשר לא תמותינה,
ולהחיות דברים אשר לא תחיינה,
יחזקו ידים רפות
בהלכות רפופות,
יחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות.

ואני הקטן בשבטי הדל באלפי
הייתי בימי חרפי,
ואשמעה אחד קדוש מדבר,
זהב ורב פנינים מחבר,
והנה אחד השרים הראשונים מתגבר,
לנתוש ולנתוץ להאביד ולשבר.
לבשתי קנאת ה' א-להים צ-באות,
נתן לי אזנים לשמוע ועינים לראות,
בינותי בספרים אשר חברו,
הקשבתי ואשמע לא כן ידברו,
ורוח בטני הציקתני,
וצדקתו היא סמכתני,
עד אשר החזרתי התורה לאכסניא שלה,
ונבנתה על תלה.
והיום כאשר זרחו על פני
כוכבי זקוני,
הראני ה'
והנה לפני,
מאמר וספר,
נותן אמרי שפר,
אגרת מקוטרת מר וקדה,
יקר מכל כלי חמדה
חבור לרב הגדול,
מבצר ומגדול,
בנין בענין,
אין לו חקר ומנין,
עמוק עמוק מי ימצאנו,
ורחוק רחוק מי יראנו.
וגם הרב על הראשונים יתמרמר,
שאגה לו כלביא,
ראיות להביא,
כי בעל ההלכות רב שמעון,
הביט צר מעון,
לא עמדו במרחב רגליו,
ועננה תשכון עליו,
בעינים סגורות
וידים אסורות,
ספר המצות ומנה התורות,
שגה בפשוטות טעה בברורות,
והיה ארז בלבנון בכבוד ובגודל
עצי עדן לא דמוהו,
מים גדלוהו,
תהומות רוממוהו,
כל סתום לא עממוהו.
ותשאני רוחי ללמד עליו זכות,
ולבי ערב,
להודיע אל הרב,
שלא בא עד התכלית ואל המופת לא קרב,
ובמקום אשר חשב,
לא עמד ולא ישב.

והנני עם חפצי וחשקי להיות לראשונים תלמיד,
לקיים דבריהם ולהעמיד,
לעשות אותם לצוארי רביד ועל ידי צמיד,
לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד,
אבאר דרכם
ואדע ערכם,
אך כאשר לא יכילו רעיוני,
אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני,
ובהלכה ברורה,
לא אשא פנים לתורה,
כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים,
לא ימנע טוב להולך בתמים.