ספר המצוות לאו רסו
<< · ספר המצוות · לאו · רסו · >>
הזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו. וזהו לשון האזהרה בזה הענין, אמרו לא תתאוה בית רעך.
ואין שני לאוין אלו בענין אחד, אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר לקנות מה שיש לזולתנו, ולאו שני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכילתא נאמר כאן לא תחמוד ולהלן הוא אומר ולא תתאוה, לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו. ושם אמרו מנין שאם התאוה שסופו לחמוד, שנאמר ולא תתאוה ולא תחמוד, מנין שאם חמד שסופו לאנוס ולגזול, תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו.
ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחד, אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו, עבר על לא תתאוה. ואם התעסק באהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרנו לו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו, הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן. אחר שקנה הדבר שהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו, כבר עבר שני לאוין, לא תתאוה ולא תחמוד. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור או להחליפו באהבתו בדבר ההוא, הנה הוא יקחהו באונס והכרח בחוזק אהבתו בדבר ההוא, בנפשו עובר על לא תגזול. הנה זה ההפרש בין לא תתאוה ולא תחמוד.
הערות
[עריכה]קישורים
[עריכה]
קיצור דרך: rmbm/lo266