ספר הישר - מקרא ואגדה/מעשה בחסיד אחד

~279~

מעשה בחסיד אחד שלא נשבע מימיו לשקר ואפילו על שבועת אמת לא נשבע, והיה עשיר גדול. ובשעת פטירתו קרא לבנו ואמר לו: בני הזהר שלא תישבע כלל שכל העושר הזה שאני מניח לך לא קניתיו אלא ששמרתי פי מהשבועה, על כן הצליחני הקב״ה בכל סחורותיי ובכל מעשה ידיי. ענה לו בנו ואמר לו: אני אקיים את מצותיך ולא אשבע כלל. וכשנפטר אותו חסיד באו רמאים על אותו יתום וביקשו ממנו ממון הרבה, באמרם שהיה חייב להם אביו או יעשה שבועה ויפטר. אמר היתום בלבו: אם אשבע להם אחלל שם שמים ואפר את מצות אבי. מוטב לי שאפרע להם כל אשר ישאלו ממני ולא אשבע. הלך ופרע לרמאי כל העושר שהניח לו אביו, עד שנותר עני בלא כלום. ועם כל זה היה רודף אחר המצוות ומקיים את מצות אביו, ומכבד תלמידי חכמים. ולבסוף, בא רמאי אחד ואמר לו: נותר לי עליך עוד דינר. אמר לו: בבקשה ממך הנח לי שלא נותר לי מחיית רגע, וגלוי לאל שאם היה לי כלום הייתי פורע אותך. אמר לו: בא והישבע לי שאין לך כלום לפרוע לי, והוליכו אצל הדיין. ואמרו לו הדיינים: פרע לו את דינרו או השבע שאין לך כלום. אמר להם: לא אשבע. אמרו הדיינים אל הרמאי: או יפרע אותך או חבשהו בבית האסורים. באותה שעה, בכה היתום ואמר: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא יש בידי כלום, שאם היה בידי כלום הייתי פורע. ישתבח שמך לעד שמכסף וזהב שהיה לי לרוב מאוד, מן הכל נשארתי נעור וריק. ועכשיו אני בצמא ובחוסר כל ואלמלא היו תובעים ממני לא הייתי כל כך מצטער, כי ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. מה עשתה אשתו הצדקת? היתה מתביישת לשאול מן הצדקה כלום. נטלה בגדי פשתן לכבס, לפדות בעלה מן הרמאין ולזון ולכלכל אותו ואת בניו.

~280~

יום אחד היא ובניה היו עומדים על שפת הים וראו אוניה אחת באה, המתינו לה עד שהגיע אליהם. כשראה אותה בעל הספינה שהיתה יפת תואר, חמדה בלבו ואמר: ממשפחת מלכים היא. שאל אותה ואמר לה: מפני מה את מכבסת בגדים? היא סיפרה לו כל מה שאירע לה ולבעלה. אמר לה: אני אתן לך דינר זהב וכבסי את בגדיי. והיא נטלה הבגדים לכבסם ונטלה הדינר זהב מידו ונתנה אותו לבנה הגדול, לפדות בעלה מיד הרמאין. בין כך ובין כך עשה סחורות בעל הספינה ותיקן את התורן, וכשבאתה אותה הצדקת להשיב לו הבגדים - תחפה בעל הספינה וברח עמה. והיו רואין אותה בניה ומיללין ובוכין, ואומרים: אוי לנו אמנו, מה נעשה. והם חזרו אצל אביהם ונתנו לו הדינר, וסיפרו לו איך נשבית אמם. וקרע את בגדיו ויתאבל על אשתו, ופרע הדינר ויצא מבית הסוהר ואמר בלבו: מה אעשה? אם אשוב לביתי אמות ברעב ועוד יבואו לי רמאים ויעשו לי כמו שעשו לי האחרים, מוטב שאלך אל מקום אחר. ויבך בכי גדול ואמר: ראה ה׳ והביטה איך נשארתי אני ובניי כיתומים בלי שום מחיה בעולם. ובכו כולם יחד עד שתשש כוחם מהבכייה גדולה ומרה עד מאוד אשר עשו, והלכו משם למקום אחר. והיו מחזרים על הפתחים, עד שהגיעו לנהר גדול וקרוב אל הים. ולא היה מעבר לים לעבור. מה עשה? פשט את בגדיו ונטל את בנו הקטון ונתנו על כתפו, ושם עצמו בנהר. כיון שהגיע עד חצי הנהר שטפו המים והניח את בנו. וזימן הקב״ה לנער סף אחד ויצא ונכנס עליו ליבשה. ואביו היה הולך לפניו ערום, עד שבא במדינה אחרת. והיו התינוקות בוכים זה עם זה בנהר בינתיים, עד שבאה אוניה ושבאום. ואותו חסיד בא במדינה אחת, וכיון שראוהו בני המדינה ערום שאלו אותו: מאיזה מקום אתה? אמר להם: איש עני יהודי אני. אמרו לו: מה אומנותך? אמר להם: יודע אני ללמוד ולכתוב. אמרו לו: אין אנו רוצים בכך. אם רצונך לרעות את בהמתנו אז תוכל לשבת איתנו, וניתן לך שכר טוב. אמר להם: כן אעשה. ונתנו לו את מקניהם והיה רועה אותם באמת ובאמונה. אמרו לו: השמר לך פן תקרב אל הנהר הזה שהוא עמוק ביותר, שאם יפלו שמה מן הצאן לא תצא מכאן לעולם. אמר להם: כן אעשה.

~281~

יום אחד היה יושב בשפת הנהר ונזכר בכל העושר והממון שהניח לו אביו, ובכה במר נפש ואמר בלבו: למה לי חיים הואיל ונשבית אשתי וגלו בניי ונותרתי אני לבדי טוב מותי מחיי, והשליך עצמו לנהר. והיו שם נחשים ועקרבים, מיד נחפז ויסוב ללכת. וכשהפך עצמו ללכת שמע קול הקורא אותו בשמו ואמר לו, חזור לכאן. והוא חזר לאחוריו וראה כדמות מלאך. אמר לו: בא הנה שכמה ימים ושנים שמור לך זה המטמון. טול לך מטמון זה ששמרתי לך שהגיע קצך לעלות לגדולה, על אשר שמרת מצות אביך ולא נשבעת מעולם. מיד הראה לו המטמון, ואמר לו המלאך: לך קנה את הנהר הזה מאת אדון המדינה, ואחר כך בנה בכאן עיר גדולה. וכן עשה, וילך האיש אל אדון המדינה ואמר לו: אדוני רצונך למכור לי את הנהר הזה שהוא ממקום פלוני עד מקום פלוני? אמר לו האדון: שוטה, מה תעשה ממנו? אמר: אף על פי כן, מכור אותו לי. מיד מכר לו הנהר בדמים יקרים ונתנו לו מיד, וכתב לו והעיד לו עדים במכירה עולמית וחלוטה. מיד שכר פועלים ובנה על שפת הנהר עיר גדולה ופלטרין גדולים, עד שנעשה מלך. והלך שומעו למרחוק ומכל המקומות היו באים שמה לסחורה, והיה עושה כבוד לכל עובר ושב. ויהי שמעו בכל הארץ ונאספו שם לסחורה, עד שבא הספינה ששבה את בניו. כשראה אותו החסיד את בניו הכניסם לפלטרו ולא גילה עצמו להם אך הטיב להם יותר מעבדיו, והזמין בני הספינה לסעודה. פעם אחרת באה הספינה שנשבתה בה אשתו, וזימן כל אנשי הספינה לאכול עמו. אמר לו בעל הספינה: אדוני המלך, איני יכול להניח הספינה שאשתי שם. אמר לו המלך: הריני שולח שני נערים נאמנים שישמרוה. הלכו הנערים, והלך בעל הספינה אל הסעודה. והנערים אומרים זה לזה: אוי לנו, כי הספינה הזאת דומה לספינה שנשבתה בה אמנו. והיה בוכים כל הלילה. ואמרה להם אמם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לה: זכרנו כי בספינה כזאת נשבתה אמנו. מיד הכירה אותם, ובכתה כל הלילה ולא הגידה להם דבר.

~282~

למחרת בא בעל הספינה וראה אותה עצובת רוח, אמר לה: מה לך? אמרה לו: לא היה לך אלא שתניח פריצים אלו להתעולל בי? מיד הלך בעל הספינה אצל המלך ואמר לו: אדוני המלך, לא היה לך אלא אלו הפריצים ששלחת לספינתי לשחק באשתי כל הלילה? מיד קרא להם המלך ואמר להם: כלום אמת הדבר ששמעתי שעשיתם עם אשתו של זה כל הלילה? אמרו לו: חלילה לנו מעשות כדבר הזה, תבא אשתו של זה ותעיד בנו ואם אמת אומרת כן הרוג אותנו. מיד הביאו האשה לפני המלך ואמר לה המלך: בתי, אל תכחדי אל תראי להגיד לי כל הדבר. מיד הפילה עצמה על פניה ארצה ואמרה לו: אדוני המלך, תן לי רשות ואדברה לפניך דבר אחד. ויאמר לה המלך: דברי. אמרה לו: בבקשה ממך אדוני המלך שאל אותם מאין הם. מיד סיפרו לו כל המאורעות. מיד עמדה האשה וחבקם ונשקם ואמרה: חי נפשך אדוני המלך, בניי הם. וצועקת ובוכה, וסיפרה לו כל המעשה. כששמע המלך את דבריה, מיד הכיר שהם בניו והיא אשתו. ואמר המלך לבעל הספינה: הגד לי האמת איך באה האשה הזאת לידך, ואם לא תאמר לי האמת אחתוך את ראשך. אמר לו: אדוני המלך, אני שבתיה על שפת הים שהיתה מכבסת בגדים. וחי נפשך אדוני המלך, לא נגעתי בה ולא נזקקתי עמה לעולם, ועתה עשה ממני כל מה שתרצה. מיד אמר לו המלך: לך לשלום אל ארצך. ויאמר המלך, ברוך משלם שכר טוב ליראיו, וברוך המחזיר אבידה לבעליה. ועמד המלך עם אשתו ובניו בעושר גדול. ואמרו רבותינו ז״ל: ומה זה שלא שמר כי אם מצוה אחת שציוה לו אביו שילם לו הקדוש ברוך הוא כך - כל שכן השומר מצוות הרבה. שהקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לאלפים, שנאמר: ועושה חסד לאלפים וכו׳. לכך נאמר: לא תשא את שם ה׳ אלוקיך לשוא.