ספר הבדיחה והחידוד/לווים ומלוים; שמטנים וכפרנים
| דרויאנוב | |
| ספר הבדיחה והחידוד | |
|---|---|
| לווים ומלוים; שמטנים וכפרנים | |
| →קבלנים, בורסקאים וספסרים; סוחרים וסרסורים; חנוונים ותגרנים; קונים ומוכרים | אומנים, עובדים ופועלים; סוכנים, פקידים ומשרתים← |
א
56
אגדה של אנשי-מעשה:
שלושה שוטים היו בעולם: אחד שהלוה ממון לאחרים על סמך זה, שהם הבטיחו לפרוע; אחד שלוה ממון מאחרים וקיים הבטחתו ופרע; ואחד שהלך בשליחותו של מלוה לגבות חוב מלוֹוה: לחינם טרח והלך.
עשה הקדוש ברוך-הוא נס ושניים הראשונים נשתפוּ: הלה אינו מלוה, והלה אינו פורע; השלישי לא היה בכלל נס ועדיין בשטותו הוא עומד; מכתת רגליו, קורע נעליו והולך לגבות, וכשם שריקם הוא בא, כך ריקם הוא שב.
57
שלוּמי-אמוּני לודז' שנו כלל גדול:
סוחר הגון אינו נפטר מן העולם עד שהוא משמט שלוש פעמים.
אמרו להם לשלומי-אמוני לודז':
ידענוּ כמה סוחרים הגונים, שנפטרו מן העולם ולא שמטו אפילו פעם אחת.
החזירו שלומי-אמוני לודז:
הרי זה סימן, שהללו נפטרו קודם זמנם...
58
נכנס אדם אחד לבנק ואמר למנהל:
שטר של רוטשילד אני מבקש לנכות.
צהבו פניו של המנהל והחזיר:
בכבוד גדול!
הוציא המנכּה את השטר מכיסו והגישו למנהל. נסתכל המנהל בשטר ותמה:
השטר אינו חתום כלל.
רגז המנכּה:
ובלי חתימה אין רוטשילד נאמן עליך?
59
ההוא שאמר לחברו:
בבקשה ממך, שתלווני חמישים זהובים.
שאל חברו:
חמישים זהובים למה לך?
השיב הראשון:
מלוה פלוני יש לו חמישים זהובים בידי, והיום זמן-הפירעון.
כעס השני כעס גדול:
אני ואתה ידידים ורעים. עכשיו אני רואה, שאין אתה כדאי והגון לכך. מאתי, ידידך ורעך, אתה אומר להוציא חמישים זהובים ולהכניסם לאדם זר, שאינו לא ידיד ולא רע לא לך ולא לי?
60
אמר קלמן לזלמן:
הלווני עשרה רובלים.
שאל זלמן:
מה צורך יש לך?
הסביר קלמן:
אצא לשוק ואקנה סחורה ואתן עשרה רובלים דמי-קדימה; אחר-כך אלך ואמכור את הסחורה ואשתכר בה חמישה רובלים.
החזיר לו זלמן:
אם כך, מוטב שאלוה לך לא עשרה רובלים, אלא חמישה רובלים, ונמצא אתה נשכר חמישה, כרצונך, ואף אני נשכר חמישה…
61
שניים שנפגשו בשוק. אמר אחד לשני:
הלווני מאה זהובים.
תמה השני:
איני מכירך כלל.
החזיר הראשון:
כמה תמוהים הבריות! כאן אין איש מלווני, משום שאין מכירים אותי, ובעירי אין איש מלווני, משום שמכירים אותי...
62
שני חנוונים באו מעיירתם הקטנה לכרך גדול על-מנת לקנות סחורה, וכדי לקמץ בהוצאות נשתתפו ללינה בחדר אחד. כל היום היו עסוקים בשוק, ובערב שבו לחדרם. אחד עלה על מיטתו, והשני ישב לחשב חשבונותיו. חישב ומצא, שמחר יחסרו לו מאה זהובים לשלם את הסחורה שקנה. הפנה את ראשו אל חברו ושאל:
אתה ישן?
לא, – נענה חברו מתוך המיטה. – מה לך?
שמא תלווני מאה זהובים עד שובנו לביתנו?
מיד הסב הלה פניו אל הקיר והחזיר:
אני ישן כבר.
63
מהגר יהודי עמד בניו-יורק סמוך לבנק מפורסם ומכר נקניקים. ניגש אליו בן-עירו ושאל:
מה מצב עסקיך?
השיב בעל-הנקניקים:
ברוך-השם! כבר שמור לי כאן, בבנק, קצת כסף להרחבת-העסק.
אם-כך, – אמר לו בן-עירו, – עשה עמדי טובה והלווני עשרה דולרים.
חלילה! – סירב בעל-הנקניקים. – אסור לי.
מה פירוש אסור? – תמה בן-עירו.
הסביר לו בעל-הנקניקים:
הסכם יש ביני ובין הבנק, שלא נקפח זה את זה: הוא אסור במכירת-נקניקים, ואני אסור בעסקי-הלוואות.
64
שניים הלכו יחדיו ביער ופתאום קפצו עליהם גזלנים:
ממון או דמים!
וכשלא הועילו כל הבקשות והתחנונים ושניהם הוצרכו להריק ארנקיהם, אמר אחד לשני:
וולוול, נזכרתי שיש לך מאה רובל בידי. הרי הם לפניך.
65
תלמיד-חכם אחד קבל לפני רבי יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה":
רבים משכימים לפתחו ומבטלים אותו מתלמוד-תורה.
אמר לו רבי יחזקאל:
אני יודע תקנה לך: השכים עשיר לפתחך, תבקש מאתו גמילות-חסד, ושוב לא יבוא אליך; השכים עני לפתחך – הלוה אתה לו, ולא תראה את פניו עוד.
66
עם חצות-לילה התחיל פתאום הפעמון פועל בחדר השומר של קופת-המלוה. נבהל השומר, קפץ ממיטתו וניגש אל הצוהר שבדלת. מיד הדביק כנגדו יהודי את פניו אל הצוהר ושאל מאחורי הדלת:
שמא אתה יודע, מה היא השעה עכשיו?
כעס השומר וצעק:
חוצפה!... לשם כך עוררתני משנתי?
החזיר היהודי מאחורי הדלת:
אלא מה אעשה ושעוני מונח אצלכם שם, למעלה?
67
מת מלוה בריבית וישבו בניו ובדקו פנקסיו. קם אחד מהם ואמר:
תמה אני על אבא, שהיה מלוה מובהק, ולא ידע שריבית של קיץ דינה להיות כפולה מזו של חורף.
אמר לו אחיו:
מה טעם יש לכך?
החזיר לו הלה:
משום שהימים של קיץ ארוכים כפלים מאלו של חורף.
68
מלוה היה גובה ריבית מאת לווים עניים כפליים ממה שהיה גובה מלווים עשירים. אמרו לו:
שמא משוא-פנים יש לפניך בעסקי-ממונות?
החזיר המלוה:
לא משוא-פנים יש כאן, חשבון יש כאן. עשיר, הואיל ופרעונו ברי, אינו משלם ריבית אלא לפי מניין הימים; עני, הואיל ופרעונו מסופק ואני דואג לו כל הלילה, דין הוא שישלם ריבית גם לפי מניין הלילות.
69
מגיפה פרצה בעיר. גזרו תענית, קראו "ויחל" ואמרו סליחות. פתאום נשמע קול-בכייה מכותל-מזרח. היפנה הרב את ראשו וראה: נשך מפורסם הוא הבוכה. ניגש אליו הרב ולחש לו:
קצת בחיינו? ישמע, חלילה, קולך בשמיים ואבדנו כולנו.
70
מלוה היה בבוברויסק ורבי יוסי שמו. ורגיל היה רבי יוסי להלוות כספו בריבית קצוצה גם ליום אחד ולשני ימים. ומחשב היה מקצת היום ככולו ונוטל ריבית לחצי-יום כאילו הוא יום שלם. קראו עליו:
"אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם"[1], – חצאי-ימים אין להם.
(יצחק ניסנבוים, "עלי חלדי", ווארשה תרפ"ט, עמ' 65).
72
גראף פולני לוה ממון מאת יהודי וכתב לו שטר. הגיע זמן-הפרעון והגראף לא פרע. הלך אליו היהודי ואמר לו:
אדוני גראף, או שאתה פורע לי את המלוה, או שאני הולך ומוסר את השטר לנוטריון.
רתח הגראף, הוציא אקדח מכיסו ואמר ליהודי:
או שאתה בולע מיד את השטר, או פה תהא קבורתך.
נבהל היהודי ובלע את השטר.
לא היה זמן מרובה והגראף קיבל ממון ממקום-שהוא ופרע חובו ליהודי.
לימים נצטרך שוב להלוואתו של אותו יהודי, ושוב נענה לו היהודי והלוהו. וערב-פסח היה אותו יום. נטל היהודי מצה והגישה לגראף, שיכתוב שטר על גבה. אמר לו הגראף:
שמא אין אתה שפוי בדעתך?
חלילה! – החזיר לו היהודי. – אבל אני חושש, שמא אצטרך שוב לבלוע את השטר.
72
אציל פולני נכנס אצל מלוה יהודי ואמר לו:
להתמיה אותך באתי. אני פלוני בן פלוני. אין אתה מכירני, ואף-על-פי-כן הייתי רוצה, שתלוני כך וכך ממון.
החזיר לו היהודי:
הרבה יותר אתמיה אני אותך. אני מכירך, ואף-על-פי-כן אלווך...
73
אציל פולני לוה ממון מאת יהודי ולא פרע. לימים נזדמנו שניהם למקום אחד. אמר האציל ליהודי:
זה כמה לא ראינו איש את חברו. ודאי חשדתני, שכבר מתי.
החזיר לו היהודי:
חס ושלום, שיעלה חשד כזה על דעתי. יודע אני בך, שאין אתה זריז לעשות חובתך...
74
שני מלוים טיילו בשוק. אמר אחד לחברו:
רואה אתה אותו זקן ההולך לקראתנו? אילמלי ניתנה לו רשות, היה סוקל אותי ברבים. ואילו אני הוא שהעמדתיו על רגליו.
תמה חברו:
לא ידעתי ולא שמעתי, שאתה טוב ומיטיב עד כדי להעמיד אדם על רגליו.
נענה הראשון ואמר:
הלה יוכיח... לשעבר היה גדול בממון ויוצא במרכבה עשירה. משאני נטפלתי אליו, הרי הוא מהלך ברגליו – מבית לבית...
75
השחקנית המפורסמת קארולינה נייבּר הפסידה ממון הרבה בתיאטרון, שהיה לה בהאמבורג. וכשהגיעו לה מים עד נפש הלכה ליהודי עשיר ושמו מאיר, ואמרה לו:
להוי ידוע לך, מר מאיר, שנייבר הגדולה מבקשת לרדת עד כדי ללוות מאתך אלף שקל.
החזיר לה מאיר:
להווי ידוע לך, מרת נייבר, שמאיר הקטן אינו מבקש לעלות אפילו עד כדי להלוות לך שקל אחד.
76
שאלו לפנקסן:
בּוכהלטריה (פנקסנות) כפולה מה באה ללמדנו?
השיב הפנקסן:
בּוכהלטריה כפולה באה ללמדנו, שכל דבר שיש בו משום חשיבות יתירה כופלים אותיותיו, בשביל שיהא שריר וקיים.
למשל?
למשל: "נתתי" כותבים שתי נו"נין, שתי תו"ין, שוב שתי תו"ין ולבסוף שתי יו"דין.
ואף "לקחתי" כותבים כך?
החזיר הפנקסן:
חס ושלום! אדם מן הישוב, כשהוא מגיע ל"לקחתי" אינו כותב ולא כלום...
77
בחבורה של יהודים שיבחו חכמת הבּוכהלטריה. נענה אחד מן החבורה:
עורבא פרח!... אבא, עליו השלום, לא למד חכמה זו מימיו, ואף-על-פי-כן לא היה כמותו דייקן בחשבונות.
דהיינו?
דהיינו? פנקס קטן היה לו לאבא, עליו השלום, ובו היה רושם כל עסקי-הממונות שלו. הלוה את מי-שהוא מאה זוז, מיד רשם: "ג' פרשה תולדות. פלוני בן-פלוני חייב מאה זוז". גבה לאחר שבוע את המלוה, מיד חזר ורשם: "מה שכתוב לעיל, שפלוני בן-פלוני חייב מאה זוז – שקר וכזב".
ב
78
סוחר טייל ברחבה שלפני הבורסה ועמו חתנו, שנשא זה עתה את בתו. אמר החותן לחתן:
הרואה אתה, בני, אותו גיבח, המגלגל את מקלו בידו? עשרת אלפים אני חייב לו.
לאחר רגעים מועטים חזר החותן ואמר לחתן:
תן עיניך בננס זה, שכרסו בין שיניו; לו אני חייב חמישה-עשר אלף.
ושוב:
זקן אשמאי זה, המאפיל בידו על עיניו, יש לו בידי עשרים אלף...
תמה החתן:
אבא, עד שאתה מספר על מה שאתה חייב, מוטב שהיית מספר על מה שיש לך.
החזיר לו החותן:
היינו הך, בני, מה שאני חייב זהו מה שיש לי.
79
סוחר זקן חלה, וכשהרגיש שמלאך-המוות עומד מראשותיו קרא לבנו ופרט לו כמה וכמה ממונות גדולים וקטנים, שיש לו בידי אחרים. לאחר שסיים אמר לו הבן:
אבא, שמא תפרט את הממונות, שיש לאחרים בידך?
גנח החולה מחמת עייפות והחזיר:
אין צורך. דבר זה יפרטו הם כשתגיע שעתם שלהם...
(בנוסח אחר שמע אחד-העם בדיחה זו מפי גוטלובר. עי' אחד-העם, "פרקי זכרונות ואגרות", תל-אביב תרצ"א, עמ' 46-47).
80
שני סיטונים, אחד זקן ואחד צעיר, סיפרו זה עם זה על מנהגיהם בעסקי מסחרם. פתח הזקן ואמר:
כל ימי אני סומך על הכלל היפה, שפעם אחת מקיפים לכל אדם, משום שאין דרכם של הבריות לשמט הקפה ראשונה; הקפה שנייה איני מקיף לשום אדם, ואפילו אם הוא מר בר רב אשי. נמצא שאני שלם בממוני תמיד.
נענה הצעיר ואמר:
אף אני סומך כל ימי על הכלל היפה, שפעם אחת מקיפים לכל אדם, משום שאין דרכם של הבריות לשמט הקפה ראשונה, והרי אני נוטל תדיר הקפה ראשונה, היום כאן ומחר שם – ואיני משלם.
81
חנווני לאריג קנה סחורה בלודז, ולאחר שחתם על השטר גחן לקרקע, פישפש ומצא קורטית חול וזרק על החתימה. ליגלג עליו המוכר:
בן-כפר אתה, במחילה; הרי מספג לפניך.
השיב הקונה:
אף-על-פי-כן... יפה שיחתן של בריות: כל שהחול מכסהו, הלב שוכחו.
82
חנווני קרתני בא ללודז ובנו עמו. קנה החנווני סחורה, חתם על השטר והתחיל בוכה. לחש לו הבן:
אבא, על מה אתה בוכה?
רמז האב כלפי המוכר ולחש אף הוא:
בני, לבי אומר לי, שלא אראהו עוד...
83
אב ובן קנו סחורה במטרופולין, והיה האב נושא ונותן עם המוכר על כל פרוטה ופרוטה. אמר לו הבן:
אבא, למה אתה נושא ונותן עמו כל-כך? הן אני ואתה יודעים, שאין דעתך לפרוע את השטר.
החזיר לו האב:
בני, אדם הגון הוא, ואני חס עליו, שלא יהיה הפסדו מרובה.
84
חנווני לאריג היה יורד כל שנה ליריד של ניז'ני, קונה מאת גוי מכרו סחורה לשנה שלימה וחותם על השטר את שמו עברית, משום שלא ידע כתב-המדינה. לשנה הבאה היה פורע שטרו של אשתקד ולוקח שוב סחורה לשנה שלימה וחוזר וחותם עברית על שטר חדש. כך נהג כמה וכמה שנים. לסוף שמט – לא בא ליריד ולא פרע את השטר. וכשנתבע לדין טען:
לא חתימה שלי היא זו.
מיד הזמין הדיין מומחה יהודי לבדוק את החתימה. בא המומחה, עיין בשטר ומצא חתום: "עננו ביום קראנו".
ונפטר הלקוח ולא שילם.
וכשיצא מבית-הדין אמר לו בנו:
אבא, מה ראית לחתום דווקא "עננו ביום קראנו"?
החזיר לו האב:
הרי זה כתוב מפורש ב"הקפה אחרונה"…
85
חנווני קרתני קנה אריג בלודז. לאחר שחתם על השטר אמר למוכר:
לקוחך אני זה כמה שנים, ראוי אני למתנה יפה.
נטל המוכר מטפחת-משי מעל הדפה שלפניו ונתן לו. נעלב הלקוח:
נדבה אין אני נוטל.
החזיר המוכר את המטפחת למקומה ואמר לו:
אם אתה נעלב, הא לך מתנה יפה מזו, – ונתן לו את שטרו החתום.
גירד הלקוח את חטמו ואמר:
יודע אתה? מוטב, שתיתן לי את המטפחת…
86
כמה גדולים מעשי-הטכניקה באנגליה! – אמר יהודי לחברו. – במאנצ'סטר המציאו עתה מכונה, שאין כמותה בעולם. מטילים לתוכה גיזי-צמר כמו שהם, לא סרוקים ולא כבוסים, והיא מוציאה מאליה אריג שכבר נגמרה מלאכתו.
אה, – התריס השני, – בוא ואראה לך גדולה הימנה אצלנו בלודז. מטילים לתוכה גיזי-צמר כמו שהם, לא סרוקים ולא כבוסים, והיא מוציאה מאליה – שטר שכבר עבר זמנו.
87
אמר סוחר זקן לסוחר צעיר:
מפני ששמעתי עליך, שבקי אתה בשטרות, מה בין שטר שאין עליו מחאה של נוטריון לשטר שיש עליו מחאה של נוטריון?
החזיר לו הסוחר הצעיר:
מפני ששמעתי עליך, שבקי אתה בהוויות-העולם, מה זה שטר שאין עליו מחאה של נוטריון?
88
סיטוני הזמין סחורה בבית-חרושת על-מנת לקבלהּ בשני פרקים: מחצית תיכף, ומחצית – לאחר שיפרע את השטר הראשון. ימים מועטים קודם זמן הפרעון נמלך הסיטוני וכתב לבעל בית-החרושת, שישלח את המחצית השנייה של הסחורה, משום שיש עליה קופצים. סירב הלה וטילגרף:
"לאחר פרעון השטר, כפי המדובר".
החזיר לו הסיטוני טלגרמה גם הוא:
"לחכות זמן רב כל-כך אי-אפשר, כפי הרגיל"...
89
חנווני לאריג בא למוסקבה וקנה סחורה מאת סיטוני גוי; מחצה שילם במזומנים, ומחצה – בשטר לשישה חודשים. כעסו הסרסורים על הגוי, שמכר מיד ליד ולא בתיווכם, וליגלגו עליו:
הלכה חמורך, איבן! לקוח זה הוא מן היהודים החרדים, המחכים למשיח שלהם בכל יום שיבוא, וכשיבוא – מיד ילכו אחריו כולם לארץ-ישראל, ונמצא ממונך אבוד.
רגז הגוי והלך אל הלקוח ואמר לו:
אני נהגתי בך מנהג של סוחרים, ואתה נהגת בי מנהג של רמאים. כך וכך אמרו לי עליך.
החזיר לו הלה:
אמת אמרו לך. אף-על-פי-כן, אל תדאג לממונך: שלם אשלם. שמא אין אתה מאמינני, תן את שטרי ואחליפו לך באחר – לשלם תיכף כשיבוא משיח.
90
בחבורה של סוחרים סיפרו, שפלוני בן-פלוני נטרפה עליו דעתו מחמת חולי. שאל אחד מן החבורה, שהיה לו ממון בידי החולה:
וחובותיו הוא פורע?
החזיר המספר:
חלילה! עד לידי טירוף כזה לא הגיע.
91
סוחר מפורסם היה אומר:
דעו לפני מי אתם עומדים!... דיבור דומה עלי כתקיעת-כף, תקיעת-כף – כשבועה, שבועה – כשטר-חוב, שטר-חוב – כהמחאה, והמחאה – איני פורע.
91
קודם מותו קרא סוחר מפורסם לבניו ואמר להם:
בּני, הרבה הנהגות ישרות הייתי רוצה ללמדכם, אלא שאין השעה מספקת. אמסור לכם רק כלל אחד גדול. שמטו לקוחותיכם – יהא פיכם שותק ופניכם שוחקות. דבר זה מאשה חכמה אנו למדים. אשה חכמה שאבדה לה תרנגולת, אינה מרעישה עולמות, אלא נכנסת לחצר הסמוכה ונוטלת תרנגולת משל שכנתהּ, ומעמידה את שכנתהּ על חזקתה, שגם היא חכמה ואף היא תעשה כמותה: תיכנס לחצר הסמוכה ותיטול תרנגולת משל שכנתה שלהּ. ואם כך הן עושות, אשה לשכנתהּ אשה לשכנתהּ, נמצא שבסוף- העולם עומדת אשה וקובלת, שהיא חסרה תרנגולת. מה בכך? תהא חסרה ותהא קובלת. מה שאין-כן אם זו הראשונה טיפשה ומסיחה צערה ברבים, מיד סוגרות כל השכנות חצרותיהן בפניה – ונמצאת היא חסירה תרנגולת…
93
בעיר כבר התחילו מתלחשים על "הגביר", שעסקיו נעשו רעים. אף-על-פי-כן נהג עדיין גדלות בעצמו, וכשנכנסו אצלו שנים שנשתדכו זה עם זה וביקשו להשליש בידו את הנדוניה של החתן והכלה לא פסק להם ריבית אלא חמישה למאה. סרבו המחותנים והלכו להם.
למחרת פגש "הגביר" לאחד מהם ושאל:
כיצד החלטתם?
השיב הנשאל:
השלשנו בידי פלוני בן-פלוני ובשבעה למאה.
בשבעה למאה? – שאל "הגביר" בטעם של שלשלת, והוסיף בדרך רמז: – מי יודע?
החזיר לו הלה:
כך, כך... מי יודע? אבל בהגדה של פסח כבר נאמר גם "חמישה מי יודע?"...
94
חשוב אחד מחשובי-העיר בדק ומצא, שכבר הגיעה לו השעה לפשוט את הרגל ולבלוע בבת-אחת כל הפקדונות וההשלשות שבידו. לאחר שהחליט כך, אמר לאשתו, שמחר יתעלם מן העיר עד שתשתוק הסערה מעליו.
בו ביום נכנסה אצלו אלמנה זקנה על-מנת להפקיד בידו חמישים רובל – הונה מכל עמלה, ומצאה את אשתו בבית. חסה זו על הזקנה ואמרה לה:
לכי לך; בעלי טרוד בעסקים גדולים ואין שעתו פנויה לפקדונות פעוטים כאלה.
שמע החשוב את השיחה ויצא מחדרו ולקח מאת הזקנה את פקדונהּ. וכשהיא נפטרה והלכה לה התחילה אשתו שופכת עליו חמתה:
רשע מרושע! אין אלהים בלבך! עניה עלובה כזו אתה גוזל.
נתן הוא עליה בקולו:
בהמה בצורת חמור! אם עניה היא אתן לה נדבה רובל, שני רובלים, אבל לא חמישים.
95
מנהג-קדמונים נהוג בקצת עיירות: אדם מישראל ששמט קנאים קושרים עז בשער ביתו מבחוץ, והיא נוגחת ימין ושמאל ופועה: "מה-מה-מה". והרי זה סימן לבריות:
פלוני בן-פלוני שמט.
ויהי היום ואחד מחשובי-העיירה הקיץ משנתו שלא בעיתו: פעיית "מה" עלתה באוזניו. ירד מעל מיטתו, נתעטף ופתח חלונו וראה: עז קשורה בשער ביתו מבחוץ, והיא נוגחת ימין ושמאל ופועה, ואנשים ונשים וטף סובבים אותה.
לבש החשוב כעס גדול וצעק:
לצים! מה לעז זו בשער-ביתי? כלום שמיטה אני קורא?
ותוך כדי-דיבור נמלך והוסיף:
מילא, בדיעבד, כיוון שהיא כבר קשורה ופועה – תהא קשורה ותהא פועה...
96
בתא של קרון-הרכבת נצטרפו כל הנוסעים יחדיו לשיחה בציבור. מעניין לעניין הודיע אחד מהם, שיודע-מחשבות הוא.
שמא אין אתם מאמינים? יתערב נא איש מכם עמי. ישליש הוא חמישים רובל, וגם אני אשליש כן. אם אדע למצוא מה שבלבו, יהיה הכסף לי, ואם לאו – לו יהיה הכסף.
מסכים! – נענה אחד מן החבורה. – הרי חמישים רובל. והגידה נא על מה אני חושב בשעה זו.
נעץ בו הידעוני את עיניו ואמר:
על שמיטה אתה חושב. לא כך?
הרהר הלה והחזיר:
אף-על-פי שלא כך, מכל-מקום יהיה הכסף לך – שכר עצה טובה.
97
למה ארכה תפילתכם כל-כך? – שאל קבלן מפורסם את בעל-האכסניה שלו ביום ראשון של ראש-השנה. – שמא יש לכם בבית-הכנסת הגדול מחזור אחר מזה שיש לנו ב"מניין" הקטן.
השיב בעל-האכסניה:
לא מחזור אחר, אלא חזן אחר יש לנו. החזן שלכם קולו נשמע לעכברים, במחילה, ואילו החזן שלנו קולו כקול הארי, וכשירד לפני התיבה ופתח "הנני העני" נשמע הדיבור בשני רחובות.
ליגלג עליו הקבלן:
מה רבותה היא זו? אני איני חזן וקולי לא כקול הארי, ואף-על-פי-כן, כשאני אגיע, אם ירצה השם, אחרי יום-טוב ל"הנני העני" ישמע הדיבור בשני פלכים...
98
מהימן גדול היה רבי יחיאל ודלתותיהם של כל הבנקים היו פתוחות לפניו, והיה נוטל מבנק זה ונותן לזה, וחוזר ונוטל מזה ונותן לזה. כך נהג כל ימיו: נוטל ונותן, נוטל ונותן. לסוף שמט. נתכנסו אצלו מנהלי הבנקים ואמרו לו:
רבי יחיאל, היתכן? אדם חשוב כמותך?
נתכעס רבי יחיאל והחזיר להם:
רבותי, מה אני בעיניכם? שמא שמש או משרת אני לכם, שאהיה רץ עד זיקנה ועד שיבה מבנק לבנק, כדי ליטול מזה וליתן לזה? דייכם, שטרחתי עד עתה; מעכשיו לכו וטלו בעצמכם זה מזה.
99
סוחר שמט. נכנס אצלו אחד מבעלי-החובות והתחיל טוען לפניו:
כיצד לא יכך לבך לעשות עמי רעה גדולה כזו? חוץ ממה שבידך אין לי כלום. עכשיו אני זקוק לפשוט יד לבריות ולבקש נדבה.
אמר לו השמטן:
אל תירא. לפרעון החוב שלך יש לי מקור נאמן. רואה אתה גדר דחויה זו שלפני חצרי? כאן עובר העדר פעמיים בכל יום תמיד. בבוקר, כשהוא יוצא לרעות בשדה, ובערב, כשהוא חוזר מן השדה. וכל אימת שהרחלות עוברות כאן פקעות-צמר נתלשות מעל גבן ונתלות בחדרי הגדר. אותו צמר לך הוא כולו וממנו תשתלם.
שמע בעל-החוב וגיחך. אמר לו השמטן:
אל תצחק ידידי. "לא תעמוד על דם רעך" כתיב. תינח אתה, שממונך כבר מובטח לך; שאר בעלי-החובות – מה תקנה יש להם?
100
סוחר שמט ורבים חללים הפיל. וכשנתכנסו בעלי-החובות לתבוע את ממונם נחבא הוא חדר לפנים מחדר, ואל התובעים יצאה אשתו, אשה בריאה ובעלת-בשר. כיוון שראוה בעלי-החובות התחילו פורטים את נשייהם ומפסיקים איש את חברו. אמרה להם האשה:
יהודים, טירחה של חינם אתם טורחים. מיכרו את בעלי לעבד ואותי לשפחה, – ממון אין לנו.
היה שם פקח אחד, נענה ואמר:
כל ימי, כשהגעתי למה שמסופר בגמרא[2]: "מעשה באחד, שמתה עליו אשתו והניחה בן לינוק, ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי-אשה והיניק את בנו", – הייתי תמה: מה טעם שינה הקדוש ברוך-הוא על אותו אדם סדרי-בראשית? מוטב, שהיה נותן לו ממון, כדי שיהא סיפק בידו לשכור מינקת לבנו? עכשיו ניתרצה לי קושיה חמורה זו. מנהגו של עולם כך: דדים – הילך, ממון – אף לא פרוטה אחת...
101
ההוא שבא לכרך ופגש בן-עירו בשוק.
שלום עליכם!
עליכם שלום!
מה חדשות נעשו בעירנו?
אין כל חדש; הכל כשהיה... ברם, לפני ימים מועטים ילל הכלב השחור של דודך כל הלילה.
הכלב השחור ילל כל הלילה? למה ילל?
משום שנחרך זנבו כשנשרף הבית.
אוי! ביתו היפה של דודי נשרף? כיצד נשרף?
באו שוטרים לתפוס את דודך ולא היו זהירים באש.
אוי! דודי נתפס? על מה נתפס?
על ממון הרבה ששמט נתפס.
אוי! דודי שוב שמט? כל ימיו הוא משמט.
הוא הדבר שאמרתי: אין כל חדש; הכל כשהיה...
102
סוחר שמט. למחר נכנס חייט אצלו ותבע שכר-מלאכה. אמר לו השמטן:
שמא לא שמעתי, שעמדתי משלם?
תמה החיט:
תינח מאות ואלפים, אבל עשרים זוז שכר-מלאכה?
שמע השמטן ושתק. אמר לו החייט:
רבי פלוני בן-פלוני, למה אתה שותק?
פתח השמטן את פיו והחזיר לו:
מה שיחה יש לי עם עם-הארץ כמותך? מימיך לא למדת תורה ואין אתה יודע מה שאמרו חכמים "דין פרוטה כדין מאה", ומפרש רש"י הקדוש: פרוטה ומאה מנה – הכל ממון...
103
סוחר השיא בתו לבחור בן-ישיבה ואת הנדוניה הפקיד בידי עשיר מפורסם. כיוון שעברו שבעת ימי-המשתה הלך החתן והוציא את הנדוניה מידו של זה והפקיד בידי אחר. גער בו חותנו:
חזקה על בן-ישיבה, שהוא בטלן! עשיר מופלג כפלוני בן-פלוני אינו נאמן עליך, והלה שאינו מגיע לקרסוליו, נאמן בעיניך.
שתק החתן ולא אמר כלום.
לא היו ימים מועטים והעשיר המפורסם שמט. נתפייס החותן לחתן ואמר לו:
שמא נביא אתה?
החזיר לו החתן:
לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי, אלא מקרה בא לידי ושמעתי לאותו עשיר מספר עם אשתו על ביאת המשיח. מיד נמלכתי בדעתי ואמרתי: הואיל והגיע לכך, שהוא מחכה לביאת המשיח, אין בו ממש.
104
סוחר שמט ממונם של אלמנות ויתומים וברח לארץ-ישראל. קראו עליו:
"ומפני חטאינו גלינו לארצנו"...
105
סוחר שמט ממון הרבה ועלה לארץ-ישראל. קראו עליו:
"ובהר-ציון תהיה פליטה"[3]...
106
סוחר שמט. למחר נכנס אצלו בעל-חוב ותבע ממנו "בקולות וברקים". אמר לו השמטן:
גשה ושקה לי באותו מקום!
רתח הלה וצעק:
חצוף! "גמילות-חסד" הוא ממוני בידך.
היסה אותו השמטן והחזיר לו:
ידידי, לא לחינם טרח הקדוש ברוך-הוא וחילק אותו מקום לשניים: אחד למלוים בריבית, ואחד – לגומלי-חסדים.
107
בעל-חוב תבע חובו מאת שמטן וטען לפניו:
כיצד אין אתה מתבייש לשלם לי רעה תחת טובה? כלום ריבית לקחתי מאתך? "גמילות-חסד" הוא ממוני בידך.
אמר לו השמטן:
עד שאתה עומד וטוען טענה של מה-בכך, מוטב שתישק לי בטבורי.
נתמלא הלה כעס גדול והתחיל מחרף ומגדף את השמטן.
אמר לו השמטן:
מה תצעק אלי? שמא רצונך, שתישק לי דווקא באותו מקום? קום ועמוד בשורה. שם מחכים כבר רבים שקדמו לך.
108
סוחר שמט ממון הרבה. נתכנסו אצלו בעלי-החובות והתחילו תובעים ממונם בקולי-קולות. אמר להם השמטן:
רבותי, למה אתם מרעישים עולמות? כלום בצעקות תגבו ממונכם? מוטב, שתשמעו במנוחה מה שאציע לכם.
מיד נשתתקו כולם ובקשו לשמוע, מה הוא מציע. אמר להם השמטן:
אני מציע לכם אחת משתי אלה: או שאני אירק לכולכם בפניכם, או שאתם תשקו לי כולכם באותו מקום. עכשיו בחרוּ לכם.
109
"גביר" שמט ולא שילם גם לטבח, שהיה מעמיד בשר לשולחנו. כמה פעמים תבע הטבח את ממונו, ו"הגביר" גם הבט לא הביט אליו. לסוף כעס הטבח והתחיל צועק:
כלום ממוני שלי חספא בעלמא הוא? תשובה אני דורש... לכל-הפחות, מקרא קצר שבשיר-השירים...
לגלג עליו "הגביר":
טיפש! תשובה יפה זו אני שומר בשביל גדולים ממך.
110
סוחר שמט. למחר נכנס אצלו בעל-חוב לתבוע את חובו. נתן עליו השמטן בקולו וצעק:
רשע, צא מביתי. אסור להסתכל בפניך.
אמרו לו לשמטן:
לא דייך ששמטת את כספו, אלא שאתה גם קורא לו רשע ומגרשו מביתך.
החזיר השמטן:
יודע אני בו, שלא הלוה לי כספו אלא על-מנת כך שאם לא אפרע לו ירוצץ את גולגלתי, ואדם האומר לרוצץ גולגלתו של חברו רשע גמור הוא ואסור להסתכל בפניו.
111
מעשה באחד, שתבע חוב מחברו, ופסק לו הנתבע פסוק שני שבשיר-השירים. נענה התובע ואמר:
כל ימי הייתי מתקשה בדבר אחד. ידעתי, מה צורך יש ליהודי בראש, – להניח עליו תפילין. ידעתי מה צורך יש לגוי בראש, – להניח עליו חבילת-שחת, שהוא מביא לבהמתו. ידעתי, מה צורך יש לגוי באחור, – ליתן מקום לשררה להלקות. אבל לא ידעתי, מה צורך יש ליהודי באחור. עכשיו אני יודע: ליתן מקום לבעלי-חובות לגבות את חובם...
112
מדכי חבד היה אומר:
יפה אמרו חכמים: "איזהו עשיר? כל שיש לו בית-הכיסא סמוך לשולחנו"[4]. אם עשירות זו אין בה כדי להשיא בת, – יש בה כדי לסלק חוב...
113
מעשה בחנווני, שנעשו עסקיו רעים ועמד משלם. הצדיק עליו חברו את הדין ואמר:
כך נאה לו, בשביל שהיה מחלל שבת.
אמרו לו:
מה עניין שמיטה אצל חילול-שבת?
הסביר הלה:
אילמלא לא היתה חנותו פתוחה בשבת כבחול, מובטחני, שלא היה צריך לשמט אלא לאחר שנתיים...
114
שניים שטיילו בשוק והגיעו לחנותו של בשם שמטן. אמר אחד לחברו:
כמה נאה הריח כאן!
רמז חברו כלפי פנים של החנות וסיים אחריו:
כמה מגונה הסירחון שם!...
115
בחבורה של סוחרים נשאלה שאלה:
למה נקראו ליתרו שבעה שמות?[5]
הסביר אחד מן החבורה:
קיימא לן: אדם מן הישוב, כיוון שהוא משיא בת, מיד הוא משמט ומשנה שמו. והואיל ויתרו שבע בנות היו לו[6] הוצרך לשנות שמו שבע פעמים.
116
מאימתי חל שם הבעל על אשתו?
משעת נישואים.
ומאימתי חל שם האשה על בעלה?
משעת שמיטה...
117
שאל יהודי את חברו:
אימתי תפרע לי חובי?
החזיר לו חברו:
מה אני בעיניך, נביא?
118
שניים עמדו לפני הרב לדין.
רבי, – טען התובע, – מנה יש לי בידו של זה ואין הוא משלם.
רבי, – השיב הנתבע, – השעה דחוקה לי; בחודש זה אין בידי לשלם.
רגז התובע:
לא כך אמרת גם בחודש הקודם?
החזיר הנתבע:
שמא לא עמדתי בדיבורי ושילמתי?
119
אחד תבע מחברו מאה רובל, והלה כפר. הלכו אל הרב לדין ופסק הרב שהנתבע חייב שבועה. נשבע הנתבע ונפטר. וכשיצאו שניהם מלפני הרב, אמר התובע לנתבע:
אין אלהים בלבבך; בשביל מאה "קרבּוֹנים" נשבעת שבועת-שווא.
החזיר לו הנתבע:
ואתה יש לך אלהים בלבבך? בשביל מאה "קרבּוֹנים" הבאת את חברך לידי שבועת-שווא.
120
שמחת-תורה ראו לעשיר עבריין, שהוא מרקד לפני התורה בהתלהבות עצומה. אמרו לו:
כיצד עבריין שכמותך מרקד לפני התורה?
החזיר העשיר העבריין:
אי אתם יודעים, רבותי, כמה חביבה עלי התורה. תחילת עושרי הימנה. לפני כמה שנים היה מעשה: לוויתי וכפרתי. נתבעתי לדין ופסק הרב, שלפי דינה של תורה אני חייב שבועה. מיד נשבעתי ונפטרתי...