ספר האורה/חלק ב

א

[א] הלכות נדה לרבינו שלמה ז"ל. נדה דאורייתא הכין פירושא, אם ראתה בתחילת נדותה טיפת דם כעין חרדל, או פחות מכאן, טמאה כל שבעה, בין שפוסקת באותה ראייה, ובין שאינה פוסקת עד סוף כל שבעה ובלבד שתפסוק לסוף שבעה, וטובלת לערב לעת צאת הכוכבים, ואותה טבילה היתה בזמנה, ועלה דההוא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה, ולבסוף אותן שבעת הימים היו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה הוא באותן הימים, אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום וטובלת לערבו של יום שני. וכן אם ראתה שני ימים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום, או יום כנגד שנים עד סוף אחד עשר יום, ומכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבוא, ונוהגת בעצמה דין שאר נדה, משהיתה יוצאה מן האחד עשר יום. ואותן הימים מקרא והלכה למשה מסיני הן במסכת נדה, ואם היתה רואה שלשה ימים רצופין באותן אחד עשר יום, בין בתחילה בין בסוף, זו הוא זבה גמורה, ותשב עליהן שבעה נקיים דבר תורה מיום שפוסקת לראות, וכשהיתה מונה שבעה נקיים אם ראתה באמצע השבעה או בסוף השבעה סותרת כל מה שלפניהם ומתחלת למנות מכאן ואילך. וכן כל ימיה אם לא הפסיקה להשלים ימי נקיותה. אבל פסקה מתחילין ימי נדותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשה בנידתה כמו שמפורש למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל שבעה, מה שאין כן בזבה, שאינה אלא שומרת יום כנגד יום, וחומר הזבה שכשרואה שלשה ימים רצופין יושבת שבעה ימים רצופין מה שאין כן בנדה, שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום שבעה טובלת לערב, ועתה פירשתי אחד עשר יום שבין נדה לנדה וימי זבה כדין תורה. ומתוך שרואות בנות ישראל שבאות לידי ספק זבה, שאם היתה טועה במנין השבעה מכנסת ימי נדה לתוך ימי זיבה, וימי זיבה לתוך ימי נדה. וכן מכמה עניינין כמפורש במסכת נדה, מתוך כך אמרו רבותינו אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת טובלת לערב ומשמשת, והן החמירו על עצמן, ועשו אתהן ספק זבות לישב שבעה נקיים כדין זבה שלא תבוא לידי הספק. והכי נמי אמרינן בפרק אחרון דנדה דמשום ספק [זבה] הוא, דאמרינן התם אמר ליה רב פפא לרבא מכדי לספק זבה שוינהו כו', גבי מילתא אחריתי קאמר ליה. ומיהו שמעינן מהכי דמשום ספק זבה הוא. והאי אפילו רואות טיפת דם כחרדל כו' דקאמר רבי זירא, רבותא הוא דאשמעינן, דמדאורייתא אינה יושבת שבעה נקיים אלא זבה שראתה שלשה ימים רצופין תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, והן החמירו שאפילו בתחלת נדה ובראייה אחת יושבת עליה שבעה נקיים, מה שאין כן בנדה, וליכא למימר דהא אתי לאשמעינן דמדאורייתא טיפת דם כחרדל לא מטמאה, והן החמירו דמטמאין, דהא אפילו מדאורייתא אשה מטמיא בראיית דם כל שהוא. כדתנן בפרק יוצא דופן מטמאין בכל שהוא ואפילו כעין חרדל ובפחות מיכן, הילכך לאו אדם טיפה כחרדל קא מהדר, אלא אראייה אחת, כדמפורש למעלה, והא דאמרינן דאשה מיטמיא בכל שהוא היינו לענין ראייה, אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה אינה מיטמיא בכל שהוא אלא עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת. כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה הוא תולה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול, אבל כגריס ועוד טמאה, כדמפורש בגמרא, וכל דין כתמיה נוהגין בזמן הזה כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר. ועתה פירשתי מה טעם יושבת שבעה נקיים: וזו הוא דרכה של אשה שרואה דם מחמשה עשר יום לחמשה עשר יום או מחודש לחודש או מחדשים לחדשים, וזו הוא ווסת שאמרו חכמים שרגילה לראות מזמן לזמן, הגיעה יום שקבעה בו ווסת שלשה פעמים, פורשת מבעלה עונה אחת סמוך לוסתה ובודקת תדיר, דקבעינן הלכה כרבי יהודה שאוסר כל עונות ווסתה, ועונה או יום או לילה, ואותו יום או אותו לילה שקבעה בו וסת. בין באמציעתה בין בסופה, פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר, ולובשת חלוק לבן, ומצעים לבינים פרוסים על מטתה, שאם תראה דם כלום יהא ניכר בהן היטב, ואם עבר זמנה ובדקה וראתה דם אסורה לבעלה עד שתטהר, ואם לא ראתה כלום טהורה הוא לבעלה, ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה כלל. כיצד אם היתה רגילה לראות בתחילת היום משמרת ופורשת מבעלה כל אותו יום, ואינה משמרת סוף הלילה הסמוך לתחילת היום, ואם רגילה לראות בלילה משמרת כל אותה הלילה, ואינה צריכה לשמור סוף היום הסמוך לתחילת הלילה, דקא סבר רבי יהודה כניסת היום גרים, וכן כניסת הלילה, והכי אמרינן תני חדא רבי יהודה אוסרה לפני ווסתה, פירוש עונה אחת, ומתירה לאחר ווסתה, פירוש מיד אם לא ראתה, ותניא אידך רבי יהודה אוסרה לאחר ווסתה, לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחילת יממא, הא דרגילה למיחזי בסוף לילה, פירוש הא דתניא אוסרה לאחר ווסתה, דרגילה למיחזי בתחילת יממא. והא דתניא אוסרה לפני ווסתה. דרגילה למיחזי בסוף לילה דקא סבר רבי יהודה, דמי שווסתה בלילה ואפילו בסופה אסורה כל הלילה, ואם ווסתה ביום אפילו בסופו כל היום אסורה, אמר רבא הלכה כרבי יהודה, הגיע שעת ווסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה, טהורה לבעלה, ומכאן ואילך, מאחר שהיא בחזקת טהרה אינה צריכה שתבדוק את עצמה בשעה שבא בעלה לשמש דתניא החמרין והפועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ושוהין עמהן בין ערות בין ישינות, במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאה עד שתאמר לו טהורה אני, ותו אמרינן אמר רב כהנא שאילתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב כי מצרכו לכו בדיקה, ואמרי ליה לא, אבל צריך הוא לשאלה אם טהורה הוא. אבל בדיקה אינה צריכה, והכי אמרינן בפרקא קמא דנדה דכל לבעלה לא בעיא בדיקה, דאם כן לבו נוקפו ופורש, ואינה צריכה לא לבדוק ולא לפרוש מבעלה עד שמגיע שעת ווסתה: הנדה והיולדת והמפולת טמאות לקוץ חלה, ואסורות ליגע באחד מאיבריו, ואסורות להתקשט ולהתנאות לפני בעליהן, ואסורות להרבות עמהן שיחה מפני הרגל עבירה: כלים שהנדה נוגעת בהן, בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה, שהרי בני אדם שבזמן הזה מטמאין בקברות ובאהל המת ובשרץ ובמת, ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכינו מים לטהרינו כלים שהנדה נוגעת בהן, מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן הבעל, אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין בקערה אחת, ולא משיורי מאכלה, ולא יושבין על מושבה, ולא מקבלין כלום מידה אלא על ידי אחר. ונותנין אנו לה קערה ומטפחת וסדינין וכרים וכסתות להשתמש בהן בימי נדותה, ולעת טהרתה מכבסת במים אותן בגדים שיש עליהן כתם, ושאר כלי שימושה מדיחה במים ודייה: ומנהג זה יפה לנהגו מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא, ויש נשים שנמנעות מלכנוס לבית הכנסת בנדותן ואינן צריכין לעשות כך, דמה טעם הן עושות, אם מפני שסבורות הן שבית הכנסת הוא כמקדש, אפילו אחר טבילה למה נכנסת בו, והלא מחוסרי כפרה שכבר טבל והעריב שמשו אם נכנס בו בכרת, ואם כן לא תכנסו בו לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד, ואם אינו כמקדש תכנסו. ועוד שהרי כולנו בעלי טמאי נפש ושרץ ונכנסין שם, הא למדת שאינו כמקדש ויכולת לכנוס, אבל מקום טהרה הוא ויפה הן עושות: מעוברות ומיניקות שראו דם הרי הן כשאר נשים בין לשבעה נקיים בין לטבילה: נדה שפסקה, סופרת שבעה נקיים כמפורש למעלה. ואותן שבעה שהיא מונה לא מיום שפוסקת לראות מתחלת למנותם אלא חוץ מאותו יום שפוסקת, שזה מנהג כותיים שסופרין אותו יום שפוסקת ולפיכך טמאים. דתנן בנות כותיים נדות מעריסתן ומפרש בגמרא לפי שיום שפוסקת בו סופרתן למנין שבעה, ולפיכך נהגו בנות ישראל לפנות שבעה נקיים חוץ מאותו יום שפוסקת בו, שאם ראתה אפילו יום אחד מונה שבעה והוא, ואם שנים ושבעה והן, ואם שלשה שבעה והן, וכבר היה אנשים שחלקו על רבינו שלמה בר יצחק נשמתו עדן בכך, שהיו אומרים מיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיב להם רבינו אם כן בניכם ממזרים הן שעל כן בנות כותיים נדות מעריסתן, לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, והשיבו לו מן התשובה שלאחריו שהשיב רב אחא ואמר אנא נספריניה דהא קיימא לן מקצת היום ככולו, ואמר להם רבינו והלא תשובת רב אחא בצדו שהשיבו רבא באם כן וכו', ואתם העידו שאם רואה אפילו יום אחד מונה שבעה נקיים. ואותו יום שפוסקת בו לא תמנה כלל, ואם לשני ימים שבעה והם, וכן לשלשה שבעה והם, וכן כל ימיה עד שתראה שבעה נקיים, ואף על פי כן שאותן הימים שהוא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה, שלא יקרא עליהן שום נקיות שהרי אינם נקיות, אף על פי כן משלימין ומונה אותן, ויעלו לספירתה שהרי אינם חמורין הן מזבה דאורייתא שעולין לה ימי ספירה, דאמרינן ביולדות בזוב ימי לידתה שבעה לזכר ושבועים לנקבה, שאינה רואה בהן עולין לה ימי ספירתה למנין שבעה נקיים. ואף על פי שהן [טמאים] מעיקרא דברי תורה, כדכתיב וטמאה שבועים, [ויקרא י"ב ה'] וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זבה שיעלו לה מותר ימי השבעה שאינה רואה בהן למנין שבעה נקיים שבאו עליה מתוך חומר ואף על פי שטמאין מעיקרן. ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות להמתין בשבעה ושבעה. שבעה ימי נדותן תחלה, ואח"כ שבעה ימי נקיים, וכסבורין הם שאותן הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אינם עולין לה למנין ימי נקיותה, וכי איך נקראו נקיים והלא מלוכלכים הם וטמאים, ואינו כן, שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאים עולין לה לספירת ימי נקיותה, כל שכן זאת שאינה ודאית, ועוד יש בני אדם שקורין לאותן שבעה ימים האחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים נאים וכולן [אינן] פורשת עכשיו מן הטומאה ואוכלת ושותות עם בעליהן, ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו ליבון שלהן. ותשובה להן ממה ששנינו בפרק ראשון דמסכת (נדה) [שבת] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה [פירוש כיוצא בו, לעשות סייג וגדר והרחקה לעבירה שאמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה], מתוך שמתיחדין יבוא לבעול זבה שהוא בכרת, ותנא עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזירתן בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, אמרה להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, [דברים ל' כ'] בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שמחזירה דבר, פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לו חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבוניך מה הוא אצלך, אמרה לו אכל עמי, ושתה עמי, ויישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה על דעתו לדבר אחרת, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, [ויקרא י"ח י"ט] כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הוה במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה, פי' ושימש תלמידי חכמים להסבירו סתימות המשנה וטעמיה הוא הנקרא תלמיד, נידותיך כל שבעה של ראיה ראשונה, ואליהו שמע בישיבה של מעלה שלפיכך נענש אותו תלמיד, ולפיכך שאל לה איסור נדה משאר איסורין, ומה ששאל על הנדות תחילה ואחר כך על הליבון, לפי שהיה רוצה שתתודה, וכן אמר לה בימי נדותיך מהו אצלך, דשמא נכשל בהן, ולפיכך נכרת, ואמרה לו חס ושלום וכו' השתא אורי לי מיהו בימי ליבוניך, מהו אצלך וכו' ואותן ימי ליבון ששאל לה אליהו הן שבעה נקיים שזבה יושבת מן התורה, ולא אותן ז' שהחמירו על עצמן, לפי שבזמן אותו תלמיד היו מחזיקות בדין תורה. שהרי אותו מצינו שהיה בימי התנאים, כדקתני התם, דתניא מעשה וכו' ואותו חומרא מימי רבי זירא ואילך היתה, שהרי היא אומרה בכל מקום. ועוד שרבי סוף התנאים היה ובימי רבי מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא. דתניא בפרק אחרון דנדה התקין רבי שאם ראתה יום אחד תשב שנים והוא שנים ששה והם שלשה תשב שבעה נקיים, ותקנה זו של רבי אינו דומה לאותו שבימי רבי זירא, הא למדת מכאן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות בעצמן אלא ליבוניך, כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים, לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה, בנדת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה הוא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה תהיה בהויתה תהא, עד שתבוא במים, בתורת כהנים מטה חדא הואי ורחבה ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי, סינר שהוא חוגרת בה ומגיע ממתנים למטה, הרי משנה, והרי ברייתא, מתוכן אתה למד אע"פ שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים באותן שבעה נקיים, והן נקיים ולבנים בלא ראיית דם, אף על פי כן אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול, לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין, אעפי"כ שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה, כדתנן במס' כתובות כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שיש חימוד במלאכות אלו יותר משאר מלאכות, ומתוך חימוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה ישנה בהכרת, אע"פ שיש בהן שבעה נקיים, כדילפינן בגזירה שוה בבשר על גבי גחלים. דמה זבה הבא עליה כל זמן שלא טבלה ישנו בהכרת. לפי שאינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפילו תשב מאה ואלפים נקיים, כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, כלומר אחר הטבילה, אף נדה נמי אינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ולפיכך אסורה לקרב אצל בעלה לעולם עד שתטבול. כך ראיתי רבי נוהג אפילו במסירת מפתח או שום דבר מידו לידה היה פורש: ואם תאמר וכי מאחר שמצינו שנדה צריכה טבילה, מהו זו טהורה שעושות בחמין, דע והבן שהנשים בדאוה מלבן, לפי שבשעת טומאתן היו מחליפות בגדיהן ולובשות מכוערות כדי שתתגנו על בעליהן, ולא יבואו לידי הרגל עבירה. ואחר שהיו פוסקות לשבעתן היו רוחצות ולובשות בגדים נאים, לפי שהיה קשה להן להתגנות כל כך, ואשר ראו כתוב ימי ליבון האשה התחילו לומר שאלו הן הימים שדברו חכמים, והתחילו לעשותן קבע והיו משרתות את בעליהן באותן הימים, ואסור לעשות כן, דהא אמרינן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה עד שתטבול קאמרינן וישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם על בעלה עד שתטבול, שכשם שישנה בהכרת בעת טומאתה ישנה נמי עד לאחר טבילה כאשר פרשתי, ולפיכך לא תתלבן: ועוד יש רעה חולה אשר דבקו בה, שמתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן, התחילו לעשותה קבע, ושכחו עיקר רחיצה סמוך לטבילה שנעשית כהלכתה, וכמעט שבאות לידי ממזרות גמור, שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה, וכבר יבשו עליהן כל חבורות וגרבים וחוצצין, ואינה עולה להן טבילה, ומשמשות בהו, ונמצאו נבעלות בנידותן, ובועליהון בועלי נדות, וכולן בכרת במזיד, ולפיכך יש [מצוה] לשכוח אותה מנהג ולהשפילו, ולעשות לו גדר, שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין. מידי דהוה שגזרו רבותינו במסכת שבת, שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא, לפי שהתחילו לומר כמו כן, ומכל מקום צריך סמוך לטבילה ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין ולשרות שערתה ולחופפן, כדאמרינן בפרק אחרון דנדה, דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, לפי שלא יהא דבר חוצץ על בשרה, שאפילו חבורה קטנה חוצצת, כדאמרינן התם הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משום דאכתי הוו לחין, מכאן ואילך חייצי משום דהוו יבישין, ואמטו להכי צריכה חפיפה בחמין, לשרות בהן כל בשרה, ואיכא למישמע דחפיפה בגוף הוא, דאמרינן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, ואיכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, והלכה כאיכא דאמרי בכל מקום והכי קיימא לן. ומדקאמר נמצא לה דבר חוצץ בהדי חפיפה אלמא דחפיפה בגוף הוא, דאי בראש מאי שנא חציצה דנקט גבי הראש טפי משאר הגוף. אלא שמע מינה דבגוף, ויש שטוענין באותה חפיפה ואומרין דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה חופפת ראשה קאמר כאותה באותה חפיפה שמוצאין בראש. דאמרינן גבי נזיר לא יחוף שערו באדמה, ואמרינן שחפיפה זו בראש הוא ולא מצרכו סמוך לחפיפה טבילה בגוף. אבל על שפת הים מצריכין חפיפת הראש, ויש להשיב על דבריהם, שהרי כמה חפיפות מצינו בגוף, כדאמרינן מי שיש שם על בשרו הרי זה לא יחוף ולא יסוך בשמן, ואמרינן האי משטא דחפיפתא, משיחה שדרכה לחופפה על גרב וחבירה. הא למדת שחפיפה בגוף הוא, ועוד תשובה אחרת, שהרי בפירוש יש לשמוע שאותה חפיפה אינה אלא בגוף, דאמרינן התם מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה, מר זוטרא שרי, ורב חיננא מסורא אסרי. אמר ליה רב אדא [בר אהבה] לרב חיננא מסורא לאו הכי הוה עובדא באינשי ביתיה דאבא מרי ריש גלותא דאינקוט ועייל רב נחמן בר יצחק לפיוסה, ואמרה ליה מאי אייתי השתא תיסגי איתי למחר ואמר לה עבדי חסרת טשטקי חסרת דודי חסרת, כלומר עבדי חסרת [להסיק האש. דודי חסרת לחמם בהם מים, טשטקי חסרת] לישב עליו בשעת רחיצה, שכן דרך אותה רחיצה שקורין שורפינ"דרא, ואילו לחפיפת הראש כולי האי מיבעיא, אלא וודאי לחפיפת הגוף קאמר שמע מונה: וצריכה אשה לפרכס את ראשה, ולנקר את שיניה, כדי שלא ימצא בהן לא עצם ולא בשר ולא קיסם, כדאמרינן מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה, והוצריכה רבי טבילה אחרת. ותגלחת צפרנים כדי לנקר מן הזבל שלא יהא חוצץ בפני הטבילה, והני מילי בצפרנים ובשינים כמו כן. אבל בית הסתרים לא, והקמטים אינם צריכים טבילה, ואף על פי כן צריכין הדחה, כדתניא בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לבוא במים ואמר רבא עלה נמי נהו דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא מים בעינן כדרבי זירא, דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והיינו דקאמר רבא בפרק אחרון דנדה לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים, אף על פי שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס לתוכה מים, דהא בית הסתרים הוא ולא בעי טבילה, אפילו הכי חציצה פסלה בה, כדרבי זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, הכי נמי מקום הראוי לבוא מים בעינן. וליכא למימר כי אתמר היינו שמעתתא דחציצה במסכת נדה לטהרות, אבל לבעלה לא, כדמוכח ביבמות בהחולץ, דתניא כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והאי נדה בנדה לבעלה קמיירי, להתיר האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנדה לטהרות לטהר את הטומאה צריכה למימר דחציצה מיפסלא לטבילה, והאי עיקר חציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתיב ורחץ במים את (כל) בשרו [ויקרא ט"ז ד'] גבי נדה לא כתיבא לא טבילה ולא חציצה כלל, אלא כולהו טבילות מהתם ילפינן להו דחציצה פסלה בהן. ועוד אי בטהרות מיירי מאי שנא דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ, אלא בוודאי בנדה לבעלה מיירי, ואף על גב דאית ספרים דגרסינן במסקנא דהאי שמעתא דלית הלכתא ככל הני שמעתא, כי איתמר ההוא לטהרות אבל לבעלה לא, שיבוש גדול הוא ולא גרסינן ליה, דהא מייתי סייעתא ממילתא דרבי שמעון בן לקיש, והאי מילתא לא דמיא מידי לכל שמעתא דאמרינן לעיל, והכי גרסינן לקמן. אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה ולא גרסינן כי הא דרבי שמעון בן לקיש, ובספרו של רבי יצחק בר מנחם לא גרסינן ליה וכן הנהיגה מרת בללט אחותו משמו את בנות עירה לחטוט שיניהן קודם טבילה. וכן השיב רבינו נשמתו עדן. והא לך תשובתו: צריכות נשים בעת טבילתן לחטוט שיניהן, אף על גב דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים מקום הראוי לבוא מים בעינן, כרבי זירא כל הראוי לבילה כו', והבא לומר שלא אמרו חכמים כן אלא לענין טהרות. אבל לענין אשה לבעלה לא שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ ליבמתו, כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והכא וודאי לבעלה עסקינן, דאי לטהרות פשיטא מא' שנא משאר טמאות, ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר, שאין טבילתן לשום טהרות, אלא לאיסור והיתר, אבל אין להורות כן שלא להוציא לעז על הראשונות, ועוד דההוא מעשה בשפחה של בית רבן שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, ואם תאמר יחידאה הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא דמימרא הוא וליכא דפליג עלה, ועוד דרבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה, דאמרינן דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכו' עד מסקנא וכולה ההוא שמעתתא לענין אשה לבעלה, ובימי רבא לא היו טהרות, שמיום שפסקו מי חטאת כלנו טמאי מתים, ואין לנו לטהרה עד שיבוא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו: שלמה בר יצחק נ"ע. ועוד שצריכה אשה שתסיר מעליה כל גלד וחבורה וגרב שלא יחצוץ על בשרה, מכה של הקזה עד שלשה ימים אינה חוצצת, לפי שעדיין המכה לחה ופתוחה, מכאן ואילך חוצצת לפי שעלתה על המכה קרטופנא. כדאמרינן רמי בר חמא הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי, מכאן ואילך חייצי, חולי שבעין שקורין קצירא אם לח אינו חוצץ אם יבש חוצץ, [דאמר מר לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ] ואימת נקרא יבש משמתחיל לירוק, אם פותחת עיניה ביותר גב העין חוצץ למעלה ואם עוצמת ביותר חוצצת למטה, דאמר רבי יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה ביותר לא עלתה לה טבילה: כשטובלות פושטות זרועותיה לכאן ולכאן, ופורשת כפיה ומרחקת אצבעותיה זו מזו, כדי שיבואו המים ביניהן. דאמר (רבי יוחנן) [ריש לקיש] אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה, שכן דרך של אשה כשהוא אורגת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן. אמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצת, שתים איני יודע. ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא [נימא] אחת, והכי גרסינן בברייתא ורחץ את בשרו במים, [ויקרא י"ד ט'], שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, שמעינן ממסקנא דשמעתתא במסכת נדה, דרוב שערו קשור אחת אחת בין מקפדת בין שאינו מקפדת חוצץ ולא עלתה לה טבילה, וצריכה לחוף ולטבול, אי נמי מיעוט ומקפדת חוצץ ושתים ושלש שערות קשורין ביחד בין מקפדת בין שאינו מקפדת אינו חוצץ, ושאר כל דבר הנמצא בבשרה סמוך לטבילה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול פעם שניה, אם לאו עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה, דתנן במסכת מקואות זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ועוד שמעינן מהתם דאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני, ואם עושה אותה בשביעי אינה טובלת אלא סמוך לשקיעת החמה, שלא יהא לה פנאי ביום לשמש עם בעלה קודם שתחשך, מידי דהוה אזבה ודאית מדאורייתא, שאף על פי שזבה טובלת בשביעית לנקיותה מבעוד יום. כדכתיב ואחר תטהר [ויקרא ט"ו כ"ח], אחר מעשה תטהר, ואפילו מבעוד יום, שאף על פי שצריכה שבעה נקיים כיון שחשבה מקצתו אמרינן מקצת ככולו. לפיכך זבה יכולה לטבול במבעוד יום דבר תורה, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבוא לידי ספק. שמא תבעל לאלתר לאחר טבילה מיד ותראה דם אחר שתבעל. ותסתור כל מה שלפניה. ונמצא בועל נדה למפרע, ולפיכך אסור לעשות כן, והוא הדין לזבה זו שאינה טובלות ביום. וכדאמרינן נמי התם, אמר ליה רב פפי לאביי מכדי כולה ספק זבות שווינהו לטבול ביממא דשבעה אמר ליה משום דרבי שמעון, דתניא ואחר תטהר, רבי שמעון אומר לאחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק. והיינו היכא דתטבול בשביעי, והוא הדין נמי היכא דטבלה בשביעי, הילכך לא תטבול אלא סמוך לשקיעת החמה, או בליל שמיני, ואפילו באה לטבול חוץ לזמנה, אינה טובלת ביום. כגון שאם עבר ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד ליל תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה, שמא תראה בתה שהיא טובלת ביום ותלמד היא לעשות כמו כן, שתאמר אמי טבלה ביום גם אני אטבול ביום, והיא לא תדע שאמה שעשתה היתה בשמיני, והיא תעשה בשביעי, שאסור לעשות משום ספק זבה, אבל מחמת האונס שמתייראה שלא יזיקו לה גוים, כגון מקום סכנה מפני גוים מותר, או היכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעותיתא דליליא, או משום צינה, טובלת ביום שמיני, או בתשיעי, או באיזה יום שתרצה משמיני ואילך, והכי אמרינן במסכת נדה. אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה, ורב אידי בר אבין אטביל ביומא דתמניא משום אריוותא. ורב אחא בר יעקב משום גנבי, ורב יהודה משום צינה, ורבה משום אבילאי, והאידנא נמי איכא למיעבד הכי היכא דאיכא סכנתא, והיכא דליכא סכנתא לא תטבול אלא בלילה, מכל מקום אינה צריכה להמתין עד צאת הכוכבים. דמאי ניחוש בה שמא תבוא לידי הספק, הואיל ומחשיך ובא אין לחוש אפילו טובלת בשביעי, והתם נמי פסיק תלמודא, והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, אבל בליל טבילתה לא תחוף. דמתוך שממהרת לטבילתה לא חייפא שפיר, ואי לאו משום האי חששא מוטב שתחוף בליל טבילתה, הא היכא דאיפשר לחוף ביום חופפת ביום, כגון שאירע ליל טבילתה באמצע ימי החול, משום דהכי שפיר טפי, דאי חפפה בליל טבילתה אימר לא חייפא שפיר, והיכא דלא אפשר לחוף ביום, כגון שאירע טבילתה במוצאי שבת, חופפת בערב שבת, ולא תטבול במוצאי שבת עד שתחזור ותחוף את ראשה, ואם חלו שני ימים טובים אחר שבת, ואירע לה טבילתה בליל שני של יום טוב, דהשתא אינה יכולה לחוף בליל טבילתה, ולא ביום שלפני טבילתה, חופפת מבערב שבת. דמוטב שתקדים חפיפתה קודם טבילתה יום או יומים משתאחר לשמש עם בעלה לילה אחת, ותבטל מפריה ורביה, והאידנא לא חיישינן לשמא ירבו נוטפים על הזוחלים, ומטבלינן בכל נהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי, דמילתא דלא שכיחא הוא ולא סבירא לן לא כרב ולא כשמואל: מתקנת רבי זירא ואילך מחמירינן עלן, ומחזקינן כל היולדות בין מפילות בין יולדות ולד קיימא, כיולדות בזב, דילמא ראתה דם קודם לידה, ובו נעשית זבה כדרבי זירא, והילכך אין האשה טהורה לבעלה בימי לידתה עד שתפסוק שבעה נקיים, חוששין שמא ילדה בזוב, וטועה הוא, לפיכך האשה בזמן הזה לאחר שעברו עליה שבעת ימי טומאתה לזכר, וארבעה עשר לנקבה אם פסקה סופרת שבעה ימים נקיים, בדקה בלא ראיית דם וטובלת ומשמשת, ואחר שטבלה יושבת על דם טוהר, שכל דמים שהוא רואה טהורין, ומותרת לבעלה עד מלאת ארבעים לזכר או כל ששים וששה לנקבה. דם טוהר הואי לה, ואפילו בדיקה אינה צריכה, אלא תשמש ותלך ואינה צריכה לפרוש מבעלה ומשמשת ביום ראייתה בלא שום טבילה, ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבועיים ללידתה, אלא פסקה בנתיים סופרת שבעה נקים בתוך שבועיים עצמן ועולין לה. אף על פי שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים מיהו לימי ספירה עולין לה, שכך שנו חכמים ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועיים ותשמש, אבל בתוך שבועיים מכל מקום אינה יכולה לשמש, אפילו ספרה בהן שבעה נקיים, דהא כתיב וטמאה שבועיים. (ויקרא י"ב ה') אבל אם לא פסקה שבעה נקיים אחר לידתה לעולם הוא אסורה עד שתפסוק שבעה נקיים ותטבול, דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור, וכן נמי אם פסקה מן הדם שני ימים או שלשה מסוף שבעת ימי טומאה של זכר, או מסוף ארבעה עשר של נקבה, מוספת עליהם שאר הימים הנקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה שאר הימים. וכן הלכה דהא רבא סבירא ליה כהאי מתניתא דקתני ימי לידתה, שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. כדאמרינן בבנות כותיים, ופסקינן בשאילתות דרב אחא הלכתא כרבא, משום דבכל דוכתא אביי ורבא הלכתא כרבא בר מהלכות יע"ל קג"ם שהלכה כאביי: וביום מלאת ארבעים לזכר ושמונים לנקבה לערב צריכה לפרוש מבעלה, ואסורה לשמש אותה הלילה, ואפילו אינה רואה. שכך שנו חכמים היושבה על דם טוהר אסורה לשמש, וכמה, אמר רבא עונה, מאי טעמא הואיל והוחזק מעיין פתוח, כלומר מפני שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה הלילה ולא תרגיש לפרוש, כשם שלא הרגישה עד עכשיו והלילה דם ראייתה דם טמא הוא: תנו כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה. תנו משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין. תניא היה רבי מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה תהא טמאה עליו שבעה. כדי שתהא חביבה עליו ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה:

כ

[ב] שמחת חתן נעלה. אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה, שאמרה נתרציתי, צריכה שתשב שבעה נקיים קודם החופה, שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם, שדרך אשה לחמוד קודם חופה ימים או עשור, ולכולהו אין אנו חוששין אם ראתה דם או לאו, שהרי תטבול קודם בעילת מצוה, אבל לשבעה ימים הסמוכין לבעילת מצוה, דהיינו ליל ראשון דחופה, אנו חוששין שאם תראה בהן דם לא מהנייא לה טבילה דקודם בעילת מצוה, שהרי צריכה לספור שבעה נקיים, הילכך לובשת בגדים לבנים כל שבעה ימים דקודם החופה, ופורשת סדין לבן במיטתה, ובודקת את עצמה פעם אחת או פעמים ביום, אם לא ראתה בהן דם טובלת בליל קודם ליל בעילת מצוה, שמא ראתה דם שנה או שנתים בימי בתוליה ולא טבלה, ומטהרת עכשיו בטבילה זו, ואם לא שמרה שבעה ימים נקיים קודם לכן, לא תבעל בלילה הראשון עד שתשמור שבעה נקיים מליל הראשון ואילך. שמא ביום שלפני חופה ראתה דם מחמת חימוד. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא רבינא תבע את בתו של רב חביבא לבנו ונתפייסה, אמר להו רבינא לקרובי האשה ליום פלוני נכתב כתובה, כי מטי האי יומא שקבע לכתוב הכתובה, אמרו ליה לרבינא לינטר מר עד ארבעה אחרינא, עד יום רביעי בשבת אחר מיום רביעי זה עד שבעה ימים. וההוא יום רביעי לכתוב כתובה כדין בתולה הנישאת ליום הרביעי. אמר ליה רבינא לרב חביבא מאי טעמא נמתין עד שבעה יומי, אמר ליה רב חביבא לרבינא לא סבר ליה מר, בתמיה, להא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים, אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים, בקטנה מי אמר, אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, גדולה מאי טעמא משום דמחמדא, קטנה נמי מחמרא, פירוש שכן דרכה של אשה שרואה דם מחמת חימוד בשעה שמתרצית ואומרת רצוני ליכנוס לחופה לאותו זמן. וכד מטיא לאותו זמן, או בין כך רואה דם מחמת חימוד. לפיכך צריכה שתשב שבעה נקיים קודם יום זה, שמא אתמול ראתה ולא מהניא לה טבילה דהשתא להבעל לאורתא, או שמא למן היום שנתעסקה בה וקיימו דבריהן לא הוה שבעה נקיים עד אותו יום רביעי שקבעו זמן לכתוב הכתובה, ולא יכלה לשמור שבעה נקיים. הילכך לינטר מר עד ארבעה אחרינא, ותתן על דעתה ותשב שבעה נקיים והבעל בליל הראשון של חופה כמשפט הבתולות להכנס בליל ראשון לחופתן, איעכב רבינא שבעה יומי בתר ההוא יומא שהתחילה לישב שבעה נקיים: וצריכה טבילה חמירה במים חיים קודם כניסתה לחופה: הלכה בועל בעילת מצוה ופורש, בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע זמנה לראות, בין בוגרת בין שאינה בוגרת, בין ראתה בין לא ראתה ופורש, לא להרחיק ממנה כאשה נדה, אלא פורש מתשמיש, הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמאה אלא מדרבנן, שהרי דם בתולים טהור, ומשום כבוד חתנות לא רצו להחמיר ולהרחיקו יותר, ומשמרת שבעה נקיים כזבה גמורה. ואף על פי שלא ראתה דם אלא בשעת בעילה [ראתה דם בתולים] האי דם בתולים כדם נדה חשבינן ליה, משום דאי איפשר למכה בלא ציחצוחי זיבה, ואמרינן התם על שמועה זו בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים: מותר לבעול בעילת מצוה בשבת ואפילו לכתחילה, שאינו מתכוון להוציא דם אלא לבעילה, ואף על פי שמוציא דם מותר, כשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר לכנוס בה בשבת, ואף על פי שמשיר בה צרורות, דהואיל דלא נתכוון להפיל אותן צרורות אלא לכנוס בפירצה פטור, ואמרינן דם מפקד פקיד, כמו פקדון, כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם, להיות יציאתו על ידי חבורה, אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא, ואינו מתכוון לעשות בנין, אלא להנאת עצמו, ופיתחא ממילא הויא, וקיימא לן הלכה כרבי יהודה, דאמר מקלקל בחבורה פטור, והאי מקלקל הוא אצל הפתח שהבתולה חשובה מן הבעילה, וקיימא לן נמי הלכה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר והאי להנאת עצמו קא מכוון: בועל בעילת מצוה עד שיוציא דם בתולים כל שהוא, ואם בעל ולא מצא דם ואחר כך בעל ומצא אפילו למאן דאמר טהורה פורש ממנה מיד, דהא השתא בזמן הזה קבעינן הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש. ואף על גב דטהורה היא דדם בתולים טהור: חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פירוש משום דטרוד במחשבת בעילת מצוה אבל אם בעל חייב, והכונס את האלמנה חייב, והבתולה פטור. וקריאת שמע שאמרו חכמים זהו קריאת שמע שעל מטתו, אבל קריאת שמע של שחרית וערבית חייב: הרואה דם בתולים אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעי חתום, על כן אילת אהבים זרע קודש שמרה בטהרה וחוק לא הפירה. ברוך אתה ה' הבוחר באברהם ובזרעו אחריו מקדש בני ישראל:

ל

[ג] דין קידושין. המקדש את האשה יביא עדים ויקדשנה בפניהם ויאמר לה תהא מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל:

מ

[ד] דין שליח קדושין. העושה את חבירו שליח לקדש לו אשה, אינו צריך לכתוב לו הרשאה, אלא כך יכתוב לו בפנינו חתומי מטה מינה פלוני בן פלוני את פלוני בן פלוני לקדש לו אשה פלונית בת פלוני, ויחתמו העדים, דשליח שעשאו בעדים כשר, והרשאה זו למה, אבל אדם שיש לו ממון בידו ורוצה לעשות שליח כדי להוציאו מידו צריך להקנותו לשליח אגב קרקע, כי הא דרב פפא הווי ליה תריסר אלפי זוזא ביה חוזאי אקנונהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתא. ולפי שצריך לעשות לו קנין לפיכך צריך לכתוב לו שם הרשאה, שאם לא יקנה לו לא יהא זה נותן לשליחו שעשאו בעדים, וכדאמרינן אין משלחין מעות בדיוקני, שאם יתן אותם לשליחו שעשאו בעדים ולא הקנה לו יכול לתבעם היום או מחר, כדאמרינן בבבא קמא, כן הורה רבי. וכן נהגו, והמקדש את האשה לחבירו יקדשנה בפני עדים, ויאמר תהא מקודשת לפלוני בן פלוני בטבעת זו כדת משה וישראל:

ה

[ה] וששאלתם אם אומרין שבע ברכות בשעת אירוסין, ראיתי במקום הגאונים שאין אומרין אותם בשעת אירוסין, וטעם לא שאלתי, כי מפורש הוא. ששנינו מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה. ורבי יהודה לא אמר אלא (ביחוד) [ביהודה] הואיל ומתייחד עמה, כדמפרש אביי, ואף על פי כן חלוקין עליו חביריו, והלכה כמרובין, וכן נוהגין בכל מקום:

ו

[ו] וששאלתם אם מזכירין ברכת אירוסין בשעת נשואין, ידעתי שבמקום גדולים אין מזכירין אותה, ויש טעם בדבר. שהרי שנינו מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית האירוסין, ולא קתני ברכת חתנים בבית חתנים, ואירוסין בבית חתנים, ואמרינן רב אסי איקלע לבי הילולא דמר בר רב אשי בריך שית, ואלו הן הששה, שהכל ויוצר האדם, ואשר יצר, ושוש תשיש, שמח תשמח, ואשר ברא, ואם היה מברך ברכת אירוסין הרי כאן שבע, ואיהו שית בריך ותו לא וכן הלכה: והמזכירה בשעת נשואין מוציא שם שמים לבטלה:

ז

[ז] וששאלתם מקום שמברכין ברכת אירוסין ונשואין ביום אחד, שחרית וערבית מנהג זה לא ראיתי, אבל במקומינו רגילין לעשותם ביום אחד, ומברכין שתיהן בכוס אחד, ומברך ראשונה ברכת היין וברכת אירוסין ושותה, וחוזר ונותן יין ומברך ברכת היין ושש ברכות של נשואין. ובמקום שמפסיקין וסועדים סעודה בנתים, נראה בעיני ודעתי נוטה שאסור לברך בראשונה ברכת חתנים, ואם עושין כן הוין ברכה שנייה שעושין בערבית ברכה לבטלה. כי מקום יש לה הואיל וברכו בראשונה ברכת נשואין גלו דעתם שזו הוא כניסתן לחופה, ולמה להם לחזור ולברך, וגם בברכת המזון שבנתים לא יברכו שבע ברכות, הואיל ואין דעתן להכניסן לחופה עד ברכה שנייה, הראשונה אינה חופה, שעדיין לא נכתבה כתובה. אבל שהשמחה במעונו מברכין, דאמרינן מעיקרא אימת, אמר רב פפא מכי רמו שערי באסונתא, שהן צרכי נשואין. והתם נמי הואיל ובשעת אירוסין כבר צרכי החופה מזומנין, ולא יחזרו בהן מברכינן שהשמחה במעונו:

ח

[ח] וששאלתם אם האבלים מן המנין הוא, לא פירש שאלתו, אכן אם לענין עשרה או לקדושה ולתפילה הוא שואל, אם מן המנין, הוא ששנינו בכתובות חתנים ואבלים מן המנין ואוקימנא כי תניא ההוא לברכת המזון, וברכת רחבה אין לנו עכשיו. ובההוא וודאי אין אבלים מן המנין, ומסקנא דשמעתתא דמילתיה דרבי יוחנן בברכת רחבה קאמר לה:

ט

[ט] וששאלתם מאחר ששנינו העונה אמן לאחר ברכה שאין בה הזכרת השם זה אמן יתומה, מהו לענות אמן על הרחמן דברכת המזון, ועל אמנים שבקדיש. ואני שמעתי מבית מדרשו של רבנא יעקב [בר יקר] אמן יתומה זה העונה אמן שלא שמע שום ברכה אלא ששמע מאחרים שעונין. וכן הוא מפורש בהלכות גדולות. וכן עיקר שלא לחנם תקנו רבותינו שבבבל דאמרינן אמן דיתגדל. ועוד מצינו בירמיה הנביא שאמר אמן אחר בקשה. שנאמר אמן כן יעשה ה' [ירמיה כ"ח ו'] ואמר ר' אסי בר חנינא אמן יש בו אמנת דברים, כלומר שמבקש מאת הקדוש ברוך הוא שיתקיימו הדברים, וכשם שאמר ירמיה אמן אחר דברי ריצוי, אף אנו נאמר אמן אחר דברי תחינה, כגון הרחמן שאומר בברכת המזון. ויהא שלמא שביתגדל שלמה בר יצחק:

י

[י] מעשה בחתן אחד שעשה אירוסין ונשואין ביחד, ולאחר שקדש הביאן כוס לברך עליו ברכת אירוסין, וברך המברך בורא פרי הגפן, וברכת אירוסין, ולאחר שבירך ברכת אירוסין שתה, והביאו לו כוס אחר לברך ברכת נשואין, שכח ולא אמר בורא פרי הגפן והחזירו רבי, ושאלנו מה טעם, שהרי בירך תחלה בורא פרי מגפן עד ברכת אירוסין, ואף על פי שכוס שני אינו אלא של נשואין יכול לפטור עצמו בברכה אחת של בורא פרי הגפן, אף על פי ששתה בכוס ראשון דאירוסין, הואיל, ולא אמר בנתים על הגפן ועל פרי הגפן, מידי דהוה אשותה בסעודה, שאפילו הוא שותה עשרה כוסות אינו מברך אלא בכוס ראשון, והשיב לנו רבי שאני סועד דקבע סעודתיה, אבל ההוא לא קבע דברכת אירוסין לחוד וברכת נשואין לחוד, ובנשואין הוא דתקינו [רבנן] שבע ברכות, ובלא [בורא] פרי הגפן אינן אלא שש, שהכל, יוצר האדם, יוצר האדם. תרי זימני. שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא, לפיכך חייב לברך בורא פרי הגפן בכוס של נשואין, דאירוסין לחוד ונשואין לחוד, שמנהג זה שנהגו לעשות אירוסין ונשואין ביום אחד, לפי שאינם רוצים לעשות סעודה לאירוסין, שאם רוצין לעשות אירוסין קודם נשואין, יהא גנאי לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה כל היום, ולפיכך יש בני אדם שעושין אירוסין ונשואין ביחד, ונפטר בסעודה אחת, וכן אמר לנו רבי שלאחר ששתה המברך בכוס ראשון דאירוסין, צריך לברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן, אלא מפני טורח ותמיהות בני אדם הם נמנעים מלעשות כן:

יא

[יא] שאלו לרבי במקום שעושין אירוסין ונשואין ביחד, מהו לברך ברכת אירוסין ונשואין בכוס אחד, ואמר רבי הרוצה לעשות כן אומר לו שתה מה שנשאר בכוס, ומוזג כוס שני לברך עליו ברכת נשואין, לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, שאין עושין מצות חבילות חבילות, ואין לומר דהני לאו שתי קדושות קרי להו, דכל שתי ברכות שתי קדושות הן, דהא גבי קידוש וברכת המזון הוא, דקאמרינן אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בערבי פסחים, והא דאמרינן בפסחים שמע מינה תמני וכו' שמע מינה אומרים שתי קדושות על כוס אחד, הני מילי בדלא אפשר שאין לו אלא כוס אחד בלבד כך אמר רבי:

יב

[יב] שוב מעשה באחד שעשה אירוסין ונשואין ביום אחד, וכתבו את הכתובה והביאוה לבית חתונת לפני הזקנים שנתאספו שם, ולאחר שבאו עמד החתן וקידש את אריסתו, ומינו עדים כשרין, ולא קרובין להיותן עידי קדושין, ובא אחד מאותן עדים וכתב בכתובה וחתם גם את חבירו, שמע רבי ואיקפד, אמר שתי טעיות טעה אותו העד, אחד שעידי קדושין אין דינן לחתום בכתובה, אלא עידי שטר קנין כתובה, ואחת שחתם את חבירו, דאין עד חותם לעד חבירו, שאין העדים חותמין אלא מפי [תיקון העולם] שמא היום או למחר ילך אחד מהן [למדינת הים] ויביאו בית דין את השטר לפני האחד מן העדים שכתיבתו אחת, ואין כאן הכרת חתימת יד העדים, או אם יבוא אחד מן העדים בפנינו ומראין לו חתימותיו של שטר, ושואלין לו אם זה הוא כתב ידו, אינו מכיר חתימתו ונמצא השטר פסול על ידי [כן], ומתוך כך צוה רבי למחוק חתימת העדים כדי שלא תהא הכתובה שטר פסול, שאין חתימתה מקיימתה אלא פוסלתה, וחתימת עידי כתובה וקנין כתובה כחתימת שאר שטרות דכתובה אינה אלא כשאר שטרות דעלמא:

יג

[יג] וכן הוא הקנין והחתימה. אחד מן העדים לוקח כנף בגדו ונותן ביד החתן, דעד הוי במקום כלה, שהוא לוקח, ומוקמינן הלכתא בהזהב כמאן דאמר קונין בכליו של לוקח, ואתיא לן קנין כלי משלף איש נעלו ונתן לרעהו, והחתן מקנה לו על ידו שהעד נותן לו בידו כל תנאי הכתובה, וצריכין עדים לראות בכתובה כדי לידע התנאי, ואם אין פנאי לכך, שואלין לחתן סכום התנאי של כתובה, ואם אין להם שהות לחתום בו ביום שקנו, יכולין הם לחתום כל זמן שירצו, שלא אמרו חתימת בו ביום אלא בגט, דתנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, נכתב בלילה ונחתם ביום כשר, דחד יומא הוא. אבל לענין שטרות וכתובה יכולים לחתום כל זמן שירצו, אלא כדי שלא יהא מרננין קרובי הכלה שאין בקיאין בדבר, חותמין בו ביום, משום הסר ממך עקשות פה וגו':

יד

[יד] המברך ברכת אירוסין מברך בורא פרי הגפן, ואחר כך ברכת אירוסין, ושותה המברך, וטועם החתן, ומטעים לכלה, דקא מקדיש לה בגויה דכסא, ויכנסו לחופה וישוררו לפניהם, ונשמטין משם בעלי אסיפה, או לסעודת אירוסין, או לשום הפלגה שלא לברך ברכת נשואין עם אותו כוס, ושלא לעשות מצות חבילות חבילות, ושלא לומר שתי קדושות על כוס אחד, לאחר זמן יאספו שנית יביאו כוס שני ומברך שש ברכות ושותה הוא ושותין [החתן והכלה] ויזמרו להם בחופה יביאו עדים ומקנה החתן בפני העדים לכלה את הכתובה, ויחתמו הם על הקנין הזה, ולא על הקידושין, שהכל ראו ושמעו קידושיה, ואין להם שטר וחתימה אלא על הממון, ויתקיים השטר בחותמיו, ואין עד חותם את חבירו, שאם תבא לגבות צריך להכיר חתימת יד שניהן, ואם חתם אחד את חבירו, אין בית דין גובין על ידיהם, אלא כל זמן שהדור קיים, וזוכרים המעשה ואם לא קנו מידו ביום, יהא זריז ונשכר להקנות להם טרם ישכבון שלא ילינו בלא כתובה, ומסירתא והם [יחתמו] לעצמן, דאינהו שליחותא דידיה קא עבדו. וקיימו לן כרב דקונין בכליו של קונה, לפיכך מקנה החתן [את הכתובה לכלתו] בסודר העדים, ואם בא לארוס ולכנוס בבת אחת, אפילו קידש על ידי שליח יחזור ויקדש, ועל מעשה עצמו יאמר ברכת אירוסין וישתה, והשאר ישפכו וימזוג בו עוד ויברך עליו שש ברכות ישתה וישקה, וישפוך, והכוס שוברו. וישוררו לפניו בחופה, והמשמחו מעתה יזכה לחמשה קולות:

טו

[טו] אשה כשהיא טובלת מנדתה והיא טהורה לאחר שטבלה ועלתה מברכת על הטבילה אומרת ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה:

טז

[טז] הלכות פסח. הלכות פסח מבוארות מבית מדרשו של רבינו שלמה בר יצחק ז"ל. אור ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ובככר ראשון שמוציא מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. ואח"כ הולך ומחפש לכאן ולכאן, סים לבדוק ובא להצניע מזון שתי סעודות ששייר לפניו, מבטל באמירה את הסמוי מן העין, דכתיב תשביתו שאור מבתיכם [שמות י"ב ט"ו], ואומר כל חמירא דאית בביתא הדין וגומר, ובהלכות גדולות כתיב בלשון הזה כל חמירא דאיתא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטול וליהוי עפרא, וכן עיקר:

יז

[יז] שריפת החמץ. וחמץ הנמצא אוכל ומאכיל עד למחרתו כל ארבע שעות, ותולין כל חמש ובתחילת ששית מבערנו באור או בכל דבר האבד שלא יראה ברשותו, ואף על גב דאיתותב רבי יהודה, במאי דאמר דחמץ בפסח בשריפה, אפילו הכי עבדינן כותיה, משום דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דכריתות, דתנן ואלו הן הנשרפין וכו' וקא חשיב חמץ בפסח דנהי וודאי דבביטול בעלמא סגיא ליה, מיהו עיקר מצותה בשריפה כרבי יהודה, ועושה לה מדורה קטנה ושורפו, אבל במדורת כירתו, אם יש דוד או סיר או יורה אסור לשרפו שם, פן יהנה ממנו שהרי הוא אסור בהנאה, ואם לאו שורפו בכירתו, ובשעת שריפה. ואחר לא יברך עליו כלום, להוציא מאותן בני אדם שמברכין עליו בשעת שריפה, וכסבורין שזה הוא הביעור שמברך עליו, ולא הוא, כי מה שהוא מפנה ביתו מן החמץ, זה שקורא ביעור, כמו בערתי הקדש מן הבית [דברים כ"ו י"ג] ואם חל ארבעה עשר להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ומה ששייר מניחין בצנעה כדי לאכול עד ארבעה שעות, ושיורי פתותין שנשארו מבטלו בלבו בשבת:

יח

[יח] טהרת כלים. בא לטהר כליו שוטפן ומדיחן יפה יפה ואין צריך לגוררן, אך מגעילן ברותחין ובכלי ראשון, דאמר רב הונא בריה דרבי יהושע עץ פרור מגעילן ברותחין ובכלי ראשון, וכל כלי מתכות כגון יורה ומריבת, וכל כלי שיש לו בית קיבול בין של ברזל בין של נחושת, יעשה לה שפת של טיט על שפתם, כדאמרינן בעבודה זרה: ובעוד הן רותחין ישפוך המים, וישטפם במים קרים, ואחר כך יתן בכלי שטיהר מים וירתיחם ובעוד שהם רותחים יטבול בהן כל כליו כוסות וקערות סכין וקפיץ וכיסוי קדירה כל כלי עץ וכל כלי מתכות, דהלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ובלבד שיהיו מנוקין ומודחין תחילה, ויזהר שלא יטבול הכלי פעמים. פן יחזור ויבלע גיעולו. ואם שוקטין המים מרתיחתן, לפי שלא תועיל הטבילה, ויזהר שלא תנוח היורה הגדולה מרתיחתה, לפי שחוזרין ונבלעין בתוכה, והקטנים אף על פי שנגעלו בין זה אחר זה כולן טהורין, לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכה בולע, אלא פושט ולאחר הגעלת הקטנים חוזר ומגעילה כמשפט הראשון, שלא תצטנן אלא מתוך טהרה, כך השיב רב חננאל ורב האיי, ורבי אומר שאין צריך לחזור ולהגעילה, ובלבד שישליך המים מתוכה כשהן מרותחין שלא יצטננו מתוכה. ותחזור ותבלע. וידיחנה מיד בצונן, ואף הכלים הקטנים צריך להדיחן בצונן כשהן מרותחין:

יט

[יט] טהרת סכין. הסכינין מגעלין ברותחין בכלי ראשון מפני שפעמים שתוחבין בהן דבר מן היורה רותחת שעל גבי האור ואינן בכלל כל דבר אשר [במדבר ע"א כ"ג], ואף על פי שפעמים שיבוא באש שחותכין בהן דבר ונותנין כנגד האור לצלותו, מפני שאין זה דרך תשמישו, ולא דיבר הכתיב אלא בשפוד ואסכלא שכל תשמישן באור עד שמתלבן, ועכשיו אנו רגילין להגעיל אף הקערות בכלי ראשון לפי שאף הם פעמים שבולעות בכלי ראשון שהרי אנו מכסין בהן את התבשיל באלפס כדי שיתבשל מהר. ואבן מלח הדחתה מטהרתה:

כ

[כ] דין כלי זכוכית. וכלי זכוכית חדשים צריכין טבילה, שהן ככלי מתכות, וכן כלי שטף חדשים שלקחן מן הגוים מטבילן במים חיים, כדאמרינן בעבודה זרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים צריכין טבילה, דילפינן ממעשה מדין, ואותה טבילה לאו משום טהרה הואי, דהלא כלים ישנים לאחר שנתלבנו טהורים הם מן האיסור, וכחדשים דמיין. ואפילו הכי בעי טבילה, כדנפקא לן מקרא ואשר לא יבוא באש תעבירו במים [במדבר ל"א כ"ג]. דהיינו גיעול, וכתיב וטהר, ונפקא לן דהיינו טבילה:

כא

[כא] דיני כפות של כסף. וכפות של גוים שהן של כסף שנשתמשו בהם חמין שאוכלין בהן צריכין גיעול ברותחין וצריכין טבילה. וכוסות של כסף. כיון שאין שימושו במידי דמירתח סגי להו בטבילה לחודיה, והני מילי בלקוחין וכגון מעשה שהיה במדין שהן שללם אבל שאולין שהשאילן מגוי אין צריכין טבילה, וכלים של כסף הממושכנין מיד גוי אין צריכין טבילה, ואם ישראל רואה לפי דעתו שיניחם הגוי [מאחר שדעתיה לשקועי] כזביניתא דמיא, וצריכין טבילה [ואם לאו הרי הן כשאולים, וכלי זכוכית הואיל ונתכין הם צריכין טבילה] ושל חרס ושל עץ לא בעי טבילה:

כב

[כב] ריחים של פלפלין. ריחים של פלפלין צריכין טבילה, דמתכת שלהן עיקר, ולא אמרו אלא בכלי מתכות ובכלי סעודה, וכמעשה שהיה במדין שאותן כלים מתחילה היו של גוים וגזירת הכתוב הוא דצריכין טבילה. וכל שכן אם היו שלו ישינים ולבנם דאין צריכין, להוציא מאותן בני אדם המצריכין טבילה לכלים לאחר גיעולם בפסח:

כג

[כג] ברכת טבילת כלים. והבא להטביל כלים קודם טבילתן יברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו על טבילת כלים, ויש אומרים על הטבלת כלים, דכל המצות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, ואחר כך טובלין במים פעם אחת ודיו:

כד

[כד] קוניא. וקוניא כלי חרס שמתיכין עליהם עופרת ושועין עליהם ככלי מתכות דמו ובעו טבילה, ואף על פי שאין ניתכין אלא מגבן, וכההוא פלוגתא דקוניא דרב אחא ורבינא במסכת עבודה זרה, ופסוק הלכתא דאזלינן בתר גמר מלאכה, שניתך עליהן מתכות ובעי. טבילה, ולא הוזכר שום חילוק בין ניתך מאוירו לניתך מגבו:

כה

[כה] קדירות של חרס. וקדירות של חרס שנשתמש בהן לפני הפסח מניחן עד לאחר הפסח ועושה בהן אפילו במינן, ואין צריך לשוברן, דאף על גב דקיימא לן הילכתא כוותיה דרב, באיסורי בעלמא, אבל הכא הלכתא כשמואל, דאמר לא ישברו, הואיל וכולהו תנאי קיימא כוותיה. ואיפסקא הלכתא כוותיה דשמואל, דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו, בפסח בין במינו בין שלא במינו, אסור במשהוא כרב, שלא בזמנו אחר הפסח בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון, ושמואל כרבי סבירא ליה, דאמר להו שמואל להני דמזבני (בדדי) [כנדי] אשווי זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון:

כו

[כו] והני מאני דצביעי בצריף שלועוין אלו"ם בין שחורים בין ירוקים בין לבינים אסורין בפסח אפילו חלוקין דאמר אמימר חזינא למאני דקוניא דמידייתי אף על גב דשיעו והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם:

כז

[כז] דין עריבה. עריבה צריכה לגוררה שלא ישאר כזית [בצק] במקום אחד, פחות מכאן בטל במיעוטו. ואינו עובר בבל יראה ובל ימצא. כדתנן בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו:

כח

[כח] דין לישה. אין לשין בפסח אלא במים שלנו בלילה, מפני שבימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי הרקיע, וכל העולם צונן כנגד גובהו של הרקיע, נמצאו מעיינות שסמוך לשפולי הרקיע רותחין, וניסן לענין הילוך החמה עדיין מימות הגשמים הוא, שאין חמה מהלכת בגובהו של רקיע עד תקופת תמוז. הילכך כיון דמעיינות רותחין חשו חכמים למיעוט עיירות שאין להן מי נהרות אלא מי בארות נובעין ומי מעיינות בשעה שאיבתן חמין הם, לפיכך ימלאם מבערב שיצטננו:

כט

[כט] ואין לשין בפסח שתי מידות [ביחד], כדי שלא תבוא לידי חימוץ. ואף אין מקטפין, והלש אותן ואינו יודע למה הוא מודד. ומה לנו מדה בפסח שלא יפחות מארבעים ושלש בצים וחומש ביצה. כדי שלא להפקיע תורת חלה ממנה ששיעור חלה בכך, וכן עולה בגימטריא חלה מ"ג. אבל אם היתה יתירה ארבעה ביצים או שש בצים, אין לחוש בכך. כיצד הוא עושה מכניס מ"ג בצים בכלי מלא מים על כל גדותיו ומים הנשפכים חוצה זה שיעור מדת קמח לחלה, כאותה ששנינו בתוספתא דנזיר, נזיר ששתה מכל משקין האסורין לו מתרין בו ושתה, מתרין בו ושתה, חייב על כל אחת ואחת, וכמה שיעורן בכזית, וכולן מצטרפין לכזית, היין והחומץ כיוצא בהן, וכיצד יעשה, מביא כוס מלא יין ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב, ואם לאו פטור, וגזירת הכתוב הוא במידת העומר מתחייבת בחלה שלמדנו מלחם הארץ, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' [במדבר ט"ו י"ט], ולמדנו מלחם שמים לקטו לחם משנה [שמות ט"ז כ"ב] מה לחם שמים עומר ליום שעולה למ"ג ביצים וחומש ביצה, אף לחם הארץ אינו מתחייב בחלה בפחות ממ"ג ביצים וחומש ביצה וזהו עשירית האיפה:

ל

[ל] דין לוה ככר. אשה שלותה ככר מחברתה קודם הפסח, צריכה לפרעה אחר הפסח, ואין אסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח, הואיל ולא היה בעין בשעת ביעור, ויש בו משום גזל, ומשום לוה ואינו פורע שהרי שנינו דבי רבי ינאי יזפו פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור, ופרעו להו בשמינית. ואמר רבי יוחנן יאית הן עבדין:

לא

[לא] דין טחינה. לפני הפסח כשטוחנין חטה למצות נוהגין לשלוח שם ישראל אחר הריחים להיות יושב ומשמר, דכתיב ושמרתם את המצות [שמות י"ב י"ז] בעינן שימור לשם מצה, ואין ישראל צריך לעמוד עד שיטחון אלא שכל מה שהוא צריך לשלש מצות של לילה הראשון שהן חובה, והן צריכות שימור לשום מצה, אבל השאר אינן צריכות שימור וגוי שהוא טוחן ואין ישראל רואהו ועומד על גביו מותר, ואפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי, דאמר מר בציקות של גוים אדם ממלא כרסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, והוא שלא הכסיפו פניו, ואין לחוש שמא יערב חמצו לתוך הקמח, הואיל ולאחר כך מרקדין אותו בנפה, שאם יש שם חמץ נפה קולטתו:

לב

[לב] דין אפויה. פסח שחל להיות באחד בשבת, אסור לאפות מצה מערב שבת, הראשונים אומרים משום הידור מצות הוא, אבל מצינו בו איסור מדאורייתא, דהא הקשו מצות לפסח בשילהי פירקא בתרא צלי אש ומצות [שמות י"ב מ'], מה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות ומחצה ואילך, אף עשיית מצה, ואכילת מצה נמי הוקשו לאכילת פסח, כדרבא דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לרבי אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. מיכן סמכו רבותינו שלא לעסוק בבצק לצורך מצה קודם ביעור חמץ, שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי [שמות ל"ד כ"ה] לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים, ואם לש קודם ביעור הרי הוא כיוצא בפסח שנשחט קודם ביעור חמץ:

לג

[לג] דין בשר מלוח. בשר יבש שלא נזדהרו במליחתו מותר לאכלו בפסח, דאפילו למאן דאמר חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור. דמשמע במשהוא, הני מילי כי איתיה בעיניה דקנסינן ליה משום דעבר בבל יראה ובבל ימצא. אבל לא ע"י תערובות כגון הכא שלא נעשה שימור בבשר. ואיכא למיחש שלא נמלח בכלי או בדבר שיש בו חמץ אפילו הכי אינו אסור אלא בנותן טעם:

לד

[לד] דין דלף. קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. והוא דעביד טיף טיף, דכיון שהטיפות תוכפות זו את זו אין מניחות להחמיץ:

לה

[לה] ואסור לאכול מצה מבעוד יום קודם שיקדש ויאמר ההגדה והלל, שנאמר בערב תאכלו מצות [שמות י"ב י"ח], שיהא חביב עליו: והאוכל מצה בערב פסח כאלו בא על אריסתו בבית חמיו ולוקה. בתלמוד ירושלמי:

לו

[לו] אם לשין בבצים. שאלו את רבי מותר ללוש בבצים בפסח אם יש בהם משום חמץ או לא, ולא אמר רבי בדבר לא איסור ולא היתר, איסור לא אמר שאינו יודע אם דרך ביצים להחמיץ יותר ממים, שהרי אין לישה בלא מים, ומים אין מחמיצין את העיסה כל זמן שעוסקין בה, והיתר לא אמר, לפי שהעיסה הנלושה בבצים עבה ונפוחה יותר משאר עיסה. ויש לחוש שמא דרך ביצה להחמיץ יותר ממים, ושמא הלש בביצים אי אפשר בלא חימוץ, ואין בידו לשמרה מחימוץ כמו לישת מים, דאיכא למאן דבעי לאוקמי בפסחים. אין לשין ביין ושמן ודבש משום חימוץ, מכלל דאיכא מילתא דמחמצא טפי ממים. ואי אפשר לשמור מחימוץ. אפילו בעודו עסיק בה, וכמדומה אני, דמה שהעיסה נעשית עבה מפני הביצים, אין זה חימוץ שאפילו עושין פת מפירורי פת נעשית נפוחה כמו כן:

לז

[לז] דין חטה הנמצא בעוף בפסח. וחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח אין אדם שיכול להתירה, לפי שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור, ואוסר בכל שהוא. ואף רבי אומר שהוא אסורה, אבל יש להביא ראיה להיתר מטומאה אם לא שאין אנו יודעין אם למידין איסור מטומאה אם לא, ששנינו גבי טומאה, בעוף כדי שתפול לאור ותשרף, דכיון שהאוכל בתוך מעיו כשיעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה, לפי שבא לידי סירחון מיד ואינו חשוב אוכל. וכן יש לומר שאין זה בא לידי חימוץ אלא על ידי סירחון. אי דפשיטא לן למיגמר איסורא מטומאה:

לח

[לח] דין תרומה. על התרומה אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת להפריש שתי חלות כי אם בערב פסח. והיו מברכין על אחת להפריש תרומה, ועל השנייה להפריש חלה, ובטלתיה מפני שהוא לבטלה, שאין ערב פסח חמור משאר ימים, ופסוקה הוא בבכורות. אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה, אבל בנגיעה לא. אמר אביי הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שאינו רואה קרי. ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש עיסה ושדיא לה בתנורא והדרה ומפרשא לה חלה אחריתי, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ואי משכחינן קטן כהן קחזינן בבכורות דלא מפרישינן אלא חדא, ושנוייה הוא בסדר זרעים, בחוצה לארץ שתי חלות, זה הטעם כאשר פסקוה אמוראים בבכורות במקום שאין כהן קטן, ויש כהן גדול, ואין מברכין, וכן נוהגין בכל ערי לותיר, שאף על פי שיש כהנים אין מפרישין אלא אחת ולשריפה:

לט

[לט] דין ברכת תרומה. הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה. דלהפריש חלה לאו ברכה הוא, חלה הוא עוגה וחררה, ואינה שם הפרשה כלל, דחלה תרימו תרומה [במדבר ט"ו י"ט] כתיב. והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה. ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה, ואין לשנות, ועושה אותן כזית שהחריש דק, ופושטו כעין חררה מדקרי לה קרא חלה, ואחר כך משליכו לאור (לאחר כן מפרש מן העיסה כזית) ושורפה באש, ואפילו יש שם כהן, מפני שתרומת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, ומכיון שהוא רואה קרי אסור לאכלה, ואחר כך אם יש שם כהן יפריש כדי מתנה הוגנת בלא ברכה, שהרי כבר נפטרה העיסה בהרמה ראשונה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונותנה לכהן: ואם יום טוב של פסח הוא ולש עיסה ביום טוב, כיצד יעשה, שאם מפריש תרומה ומברך עליה, לשרפה אינו יכול לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואם תאמר שמעכבה עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפה, הרי הוא באה לידי חימוץ. ועובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אלא כיצד יעשה, יפרישנה בלא ברכה מן העיסה ויעשה אותה כמו עוגה קטנה, ויאפה אותה עם שאר העוגות שיפריש מן העיסה, ולאחר אפייה יצרף כאחת בסל אחת, או בקערה אחת העוגה והתרומה ונראות כאלו הן מחוברות ביחד. לפי שהסל מצרפן [כדתניא רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן] לחלה ואחר כך יברך עליהן להפריש תרומה, ויצניענה עד לאחר יום טוב וישרוף אותה. ואם תאמר כשהוא בעיסה יברך עליה קודם אפייה, ויפרישה ואחר כך יאפה אותה. וימתין לה עד לאחר יום טוב, וישרוף אותה, אם היה עושה כן אינו יכול לאפות אותה, לפי שעדיין היא ראויה לבעל הבית כשאר העיסות, ולא הויא אפויה שלא לצורך ביום טוב, ויש שמפרישין אותה מן העיסה ושורה אותה במים, וכסבור הוא שלא תחמיץ, כדברי בן בתירא דאמר שורה אותה במים, ואין הלכה כמותו. דאמרינן אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר, ובשאר ימים טובים שאינן של פסח שאין לחוש בהן משום חימוץ. אם הוא משהה אותה עד לאחר יום טוב, יברך עליה לאלתר ביום טוב ומפרישה ומשהה אותה עד לאחר יום טוב, ואחר כך שורפה שאם חמצו אין בכך כלום: ואם נאפית העיסה ושכח ולא הפריש ממנה לא תרומה ולא חלה. בין ביום טוב ובין בחול יבצע מן העוגה לאחר אפייה ויברך כאלו היה מפריש מן העיסה. שלמה בר יצחק:

מ

[מ] דין מורסן בפסח. אין עושין מורסן לעופות בשני ימים טובים לא בימים הראשונים ולא באחרונים, משום שנאמר לכם לכם, לכל צרכיהם, ולא לצורך בהמתכם, אבל בחולו של מועד שרי, ובחולו של מועד של פסח צריך שינוי, שלא יבא לידי חימוץ, הילכך צריך להכניס הסובין בתוך המים מרותחין כשהן בכלי על האור, וכל שעה יהא ממרס הסובין לתוך המים ובענין זה מותר, אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שני שמא יחמיץ:

מא

[מא] דין תנור בשותפות. שאלו את רבי ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות, מהו לומר לו ישראל טול אתה שבוע של פסח, ואני אטול לאחר כן כנגדך, ולאפות בו בשבת ואמר רבי ממתנה ישראל קודם הפסח ונוטל הימנו דמים מאותו שבוע, ואינו דומה לישראל וגוי שיש להם שדה בשותפות, לא יאמר לו טול חלקך בשבת, ואני אטול חלקי בחול. לפי שכל הטורח שהן טורחין בשדה לאמצע, וכשזה עודר בשבת, נראה כטורח בשביל ישראל. אבל כאן כיון שנטל דמים מתחילה מותר, וכן ישראל שרגיל לקבל ככרות ממערופיא שלו בכל יום בשבוע של פסח אינו מקבל, אבל מקבל הוא לאחר הפסח מאותו שבוע עצמו:

מב

[מב] דין קידוש. בליל שני ימים טובים הראשונים של פסח אין אומרים קידוש על היין בבית הכנסת. לפי שקידוש אחד מארבע כוסות הוא, ואין שותין אותו בבית הכנסת, נמצא, שותה חמש כוסות. שהרי אין כאן להוציא שום אדם ידי חובתו בפסח מפני שאין עני בישראל פוחת מארבעה כוסות, ואין זה דומה לומר אגדה של פסח בשנים או בשלשה בתים שהוא גומר ועושה כל הענין כסדר:

מג

[מג] דין מרור. רבי לא מצא חסא בפסח והביא מדוריא או עיקר של פורפירי"ץ והם שנויים בפרק ערבי פסחים, ומברכינן עליהון על אכילת מרור, ומה מברכין על שאר ירקות, בורא פרי האדמה, לפי שאינו יכול לטעום מן המרור בלא ברכה, וברכת המרור אין זו ברכה של ירקות, אלא ברכת המצוה ולפיכך אין מברך אכילת מרור ובורא פרי האדמה על המרור בלבד, ואין עושין מצות חבילות חבילות:

מד

[מד] סדר ערוך לרבינו שלמה ז"ל. כשחל ליל פסח להיות בשבת. אומר ויכולו בורא פרי הגפן, ואת יום המנוח הזה. ואת יום חג המצות הזה, ואומר ההגדה עם ההלל כסדרן, וחוזר ואומר הלל הגדול, וחותם בנשמת כל חי ובישתבח, דנשמת כל חי הוא ברכת השיר, ואחר כך מברך ברכת היין ושותה, ובמוצאי שבת מברך (יקנה"ז) יין קידוש נר הבדלה זמן, וחותם בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת [ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת] וקדשת את עמך ישראל בקדושתיך. ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש:

מה

[מה] להוציא אחרים ידי חובתן. הבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובאגדה וסדר ברכת מצה ומרור, יקדש וישתה כוס ראשון, ויטבול טיבול ירק ראשון, ויאמר ההגדה, וישתה כוס שני ויפרוס פריסת המוציא, ועל אכילת מצה, ויאכל, ויכרוך כהלל, ויקום ויעשה כן בכמה בתים. וכן בביתו באחרונה, ויגמור סעודתו ויברך על מזונו, וישתה כוס שלישי, ועל הרביעי יאמר הלל המצרי ויברך וישתה, ואחר כך ילך לבית שני, והם יברכו על מזונם וישתו כוסם ועל הרביעי יגמור להם את ההלל. ומברך וישתה, שלא אסרו רבותינו לשתות אלא בין שלישי לרביעי ופירשו הדבר בתלמוד שלא נשתכר ולא יבין באמרו את ההלל. אבל על היין ששתה בתוך המזון אמרו שאין משתכר, ואם יש עוד בית שלישי לגמור שם את ההלל, לא ישתה בשני כלל אלא יגמור להם את ההלל והם יברכו על מזונם וישתו כוסם. ומי שגמר סעודתו בביתו ואכל מצה הנאכלת באחרונה לשם מצה, אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול, וגם לשתות הוא אסור, אחר ששתה ארבע כוסות בביתו, ואסור לו לגמור את ההלל בבית אחר, לפי שנשתכר בכוסות של אחר המזון, ואם צריכין לו יקדש ולא ישתה: וגומר האגדה וקוראין בשיר ובהלל, שכן מצינו באבותינו במצרים שאמרו שיר והלל על אכילת פסח, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג [ישעיה ל' כ"ט], בא הכתוב ללמד על סנחרב, וללמד על פרעה לומר שאמרו אבותינו שיר והלל בשעת אכילת הפסח, והקוראין צריכין שיהיו שלשה, כפי מה שמצינו במדרש כדי שיאמר האחד לחבירו שנים הודו לה' כי טוב, ומצינו באגדה מפני מה אין אומרים שירה אלא על היין, שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, [שופטים ט' י"ג], אם אנשים משמח אלהים במה משמח אלא מלמד שאין אומרים שירה אלא על היין:

מו

[מו] ארבע כוסות. וארבע כוסות הללו למה. כנגד ארבעה לשונות גאולה האמורה בגלות מצרים. והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם, בפרשת וארא [שמות ו' ז'] והלל המצרי יאמר על כוס רביעי עד ואמת ה' לעולם הללויה, ועונה הגדול שבקוראים, וקורא הודו, וארבע מקראות של אחריו, ושאר הקוראים אחר כל מקרא ומקרא אומרים הודו, וחוזרים וקוראים כולם כאחד מן המיצר עד זה השער לה' צדיקים יבואו בו, וממקרא זה ואילך כופל כל המקראות לפי שכל מקרא ומקרא חשוב בפני עצמו כפרשה, מפני שאומרים דוד וישי ואחיו ושמואל בשעה שמשחו את דוד. דוד אמר מקרא אחד, ישי השני, אחיו השלישי, שמואל הרביעי, וסימנך דיא"ש, חזרו וקראו אדי"ש (שיד"ך) [כשד"ך], ומקרא תשיעי ושנים עשר אמרו כולם, וכשמגיעין לאנא, קורא הגדול לבדו אותן שני מקראות, וכופלן, והן עונים אחריו כל קריאה וקריאה, ומשם ואילך קורין כולם כאחד עד מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותה כוס רביעי ואם יש שם חולה שצריך לשתות חוזר ומוזג כוס חמישי, ואומר עליו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים, עד על נהרות בבל עשרים וששה כי לעולם חסדו, ושוב אומר ברכת השיר שהוא יסוד תיקון אנשי כנסת הגדולה. נשמת כל חי וישתבח עד מלך חי העולמים:

מז

[מז] אפיקומן. פעם אחת שכח רבי ולא אכל מצת אפיקומן לאחר סעודתו קודם ברכת המזון ולאחר שברך הוזכר, ולא רצה לחזור ולאכול הימנה, לפי שהיה מיצריך לברך אחריה ברכת המזון ולשתות מכוס של ברכה. ואי אפשר לשתות בין כוס של מזון לכוס של הלל, דאמור רבנן בין כוסות הללו אם רצו לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא רצה לברך עליה ברכת המזון בלא יין לפי שתקנו כוס שלישי עליה ונראה שהיא צריכה כוס. ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך ברכת המזון, מפני שהם לא תקנו אלא ארבע כוסות בלבד. אבל כוס חמישי לא תקנו, ועל זאת נמנע מלאכול מצה לאחר ברכת המזון, והחזיק טעם בדבר הזה שאין צריך לחזור ולאכול מצה, לפי שסתם רוב מצות שלנו כולם עשיות כתיקון חכמים, ויש בהן שימור לשם מצה, ומצה שאוכל בגמר הסעודה עולה לו לשם מצה של מצוה, הואיל ונעשית בהן שימור לשם מצה: וכן (נוהג) [נהג] רבינו שלמה מ"כ: והשלש מצות מברך אחת לברכת המוציא, ואחת לאכילת מצה ולבציעה, ואחת לכריכה: וכן אמר לו רבו רבינו יעקב הזקן משום אביו, הואיל ושלשתן באו לשם מצוה תעשה מצוה בשלשתן, אבל שאר בני אדם מניחים השלישית שלימה ולא נכון לעשות כן:

מח

[מח] דין עירובי תבשילין. פסח או שאר ימים טובים שחל להיות בחמישי בשבת, מניח אדם עירובי תבשילין מערב יום טוב, מפני שאין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת אלא אם כן עירב בפת ובתבשיל: וכיצד הוא עושה, לוקח פת ומניח על גבו בשר או ביצה או דג כשהן מבושלין, ומזכה לכל בני העיר על ידי אחר, או על ידי בנו ובתו הגדולים, או על ידי אשתו, ולוקח מיד מי שיזכה להם ומברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרא לן לאפוקי ולבשולי לתקוני ולאטמוני ולאדלוקי שרגא מיומא טבא לשבתא, לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. ומיחד לו מקום: פעם אחת הניחו [בבית רבי] עירובי תבשילין ערב יום טוב, למחר ביום טוב ראשון מצאו הפת לבדו שנשאר, והבשר שעמו נאכל, והרצו דברים לפני רבי, ואמר אילולי לא באו לפנינו עד למחר לא (תהא) [היה] תקנה בדבר. אבל עכשיו יש תקנה: דאמר רב מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה ולקח בשר מן הקערה שלפניו ואחת מן הככרות. ואמר הכי אם היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב, ואם היום קודש ולמחר חול אינו אנו צריכין לכך ואין בדברי כלום. בדין יהא שרא לן וכו': וייחד לו מקום:

מט

[מט] המבשל כמה תבשילין ביום טוב ולא אכל מכולם בתוך הסעודה הואיל ולצורך יום טוב נתבשלו כולם מתחילה ועכשיו אינו צריך לאכול מכל אחד ואחד, אין בכך כלום ולא הוי כמכין מיום טוב לחול:

נ

[נ] דין שני ימים טובים. שני ימים טובים של גליות. אחד מחובר שנתלש ביום ראשון. כגון ענבים שבצרן: ואחד עופות וכו' [ודגים שניצודו ביום טוב ראשון מותרין בשני ממה נפשך. הואיל ושתי קדושות הן. דאם יום טוב ראשון קודש ושני חול מותרין למוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו. ואם יום ראשון חול ושני קודש. כל שכן שהן מותרין דחול מכין ליום טוב. וכן רבי נוהג. והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן: בפרק א' דמסכת ביצה דאיתמר שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה וכו': ואמרינן הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. ועוד דאמרינן גבי שני ימים טובים של גליות שאירע יום שני בערב שבת ולא הניח עירובו מבחול, מניח אדם עירובו מיום טוב לחבירו ומתנה אם היום חול ולמחר קודש עירובו עירוב ואם היום קודש ולמחר חול אין בדבריו כלום. ואינו צריך לעירוב דחול מכין לשבת. אלמא דשתי קדושות הן ואחד מהן חול: ועוד דגרסינן בעירובין ההוא בר טבייא דאתא בי ריש גלותא דאתצוד ביום טוב ראשון ואישתחוט ביום טוב שני. רב נחמן ורב חסדא אכיל. רב ששת לא אכל. ומאן דאכיל משום דשתי קדושות הן. ומאן דלא אכיל משום דתני איסי וכן היה ר' יוסי אומר בשני ימים טובים של גליות דקסבר קדושה אחת הן. דאפילו למאן דתנא איסי, וכן היה רבי יוסי עושה איסור בשני ימים טובים של גליות דשתי קדושות הן ושמעינן מינה דמחובר שנתלש ביום טוב ראשון מותר ביום טוב שני ממה נפשך. ואל תשיבני בכדי שיעשו אם ניצודו ביום טוב ראשון למוצאי יום טוב האחרון אסורין בכדי שיעשו שיום ראשון קודש הוא ובעינן שלא יהא מהנה מיום טוב לחול. ואם ניצודו בשני לערב יום טוב שני אסורין בכדי שיעשו: דאימר קדוש הוא]:

נא

[נא] דין החנוני. ועל החנוני ששאלת דע כי אמיתיים דברי. ואין לך קל שבקלין שאינו [בקי] בהלכות מחובר ונולד: כי כבר פסקה רב פפא. גוי שהביא דורן לישראל וכו' ומדבריו אתה למד שאפילו מן הגוי מותר לקבל: ועוד מההוא ליפתא דאתאי למחוזא נפק רבא חזייה דהוה כמושא. אמר הא וודאי מאתמול עקרא ואי משום חוץ לתחום אדעתא דגוים אתא ושרייה רבא למיזבן מינייהו. והרי לך שלקחו אותן מן הגוים. ובלבד שלא יהא מן אותו המין במחובר או שיהא ניכר שמאתמול נתלש: ומה שהביא ראייה מרבי יצחק בר יקר אני הייתי שם ולא מפני זאת חברו עליו אלא מחרוזות דגים היתה, ושראה אותה בבית הגוי מבערב יום טוב ולמחר הכירה בטביעות עינא והביאה, על זאת הוגד לרבותינו שיש שם בני אדם מהוגנין ויקולו בדבר ויבואו מן הניצודין ביום טוב ויאמרו מאתמול ניצודו אבל בדבר שאין במינו במחובר אין לחוש:

נב

[נב] שכירות פועלים מקיבולת. וששאלתם ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות לו בנין כולו, והתחילו לבנותו קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור, מהו שיגמרו במועד, לפי שאינו רוצין לבטל, ואם לא יהא מניחין לגמור במועד שוב לא יהא גומרין, והוא סבור ככולן אבד וכגנב דמי, כך דעתי נוטה שאסור להניח להן לגמור במועד, דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, דהיינו גוי שקבל מלאכה מישראל קודם יום טוב, בתוך התחום אסור, דכי אזלי, בני אותה העיר ולא ידעו דקיבלה גוי מישראל קודם יו"ט, ומשמע דכי אסר שמואל כגון במלאכה שהוא ידועה שהוא של ישראל, אבל חוץ לתחום קאמר שמואל דמותר, דהוה מקום שאין ישראל רגילין לשם, ואמר רב פפא אי איכא מתא דישראל דרין לשם ומקרבא להתם אסור דחזי ליה בני האי מתא. ומסקנא דבחולו של מועד דשכיחו אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אפילו חוץ לתחום אסור, דאמרינן מר זוטרא בריה דרב נתן בני ליה אפדנא במועד, מקבלי קיבולת חוץ לתחום, איקלעי רבה ורב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עייל לגביה דקא סברי אפילו חוץ לתחום אסור דרגילו למיזל התם:

נג

[נג] דין שכירות. וששאלתם מה לשכור גוים לכתחילה במועד, להוליך קורות עצי בנין ממקום למקום כדי שלא יאבדו, מותר לעשות כן ובלבד שיכול לעשות בצנעה עושה, ואם לאו שאינו יכול לעשות בצנעה יעשה כמו שיוכל, כדתנן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד, ואמרינן רב יוסף הוו ליה הנהו כשורי עיילינהו ביממא וכו':

נד

[נד] מהו לתקן פרסות סוסים. וששאלתם מהו לתקן פרסות סוסים בנגרי ברזל, דכי נזדמן לו דרך בחולו של מועד יש לומר כדבר האבוד דמי ושרי על ידי אומן גוי בחולו של מועד כל הני מותר במקום שנהגו, אבל ליתן כלים לכובס וליתן כלים לגוי אומן לתפרם מתחילה קיבולת הוו ואסור:

נה

[נה] דין לקיטת ענבים. וששאלתם מהו להתחיל בלקיטת ענבים ודריכתן בגת בחולו של מועד, כדבר האבוד דמי ומותר מיהא דרב הונא חצדי ליה חצדא בחולא דמועדא, ומסקנא דהא דתניא במחובר אפילו כלו אבד אסור, יחידאה הוא, ועוד דרב חצדי ליה חצדא ואיקפד שמואל דחצדי דחיטי הוו ולא פסיד, אבל ענבי וודאי פסידן, משום דמכחש כחשי כי שביק להו, ועוד כשמתחילין לבצור את הכרמים ונותנין רשות ליכנוס בהן כל מי שאינו בוצר כרמו ודאי הוה דבר האבוד ומותר לבצור ולדורכן בגת:

נו

[נו] דין לוקח מגוי ביום טוב. וששאלתם מהו לילך אצל גוי המכירו ביום טוב וליטול ממנו אגודת עשב לבהמתו, או תבן או עמרים. ואומר מה שאתה נוטל מאחת מהם כיוצא בזו אני נותן לך למחר, דבר זה אפילו מישראל אסור, לפי שהוא הזכרת סכום מקח, ותנן הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי, עשרה ביצים או עשרה אגוזים, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו, רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, והני [מילי] בחנוני ישראל, אבל בחנוני גוי כיון שרגיל אצלו גזירה שמא יביא בשביל ישראל מחוץ לתחום, והבא בשבילו מחוץ לתחום אסור אפילו לטלטלו וגבי בהמתו תניא גוי שליקט עשבים לבהמתו, מאכיל ישראל אחריו, ומקשינן והא אמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים, דמשמע במחוברין, לפי שהן מוכנין למאכל בהמה, אבל לא גבי מוקצה כגון שתלושין ומונחין באוצר שמוקצין הן, וגוי שלקט עשבים מוקצין הן אצל ישראל, ומתרצינן דקאי לה באפה ואזלה ואכלה אבל להאכיל בידים אסור, וכיון דדבר מוקצה אסור ליתן לבהמתו, הילכך הבא בשביל ישראל מחוץ לתחום אסור לו ליתן לבהמתו, יצחק בר יהודה:

נז

[נז] דין שפוד ביום טוב. יתד של שפוד שתוחבין בו יריכי העוף היה ארוך יותר מדאי, ואסור רבי לחתכו בסכין, ולא לשרוף ראשו באור, כדי שיתקצר, משום תיקון כלי ואין זה דומה לחתכו באור, לפי שתי נרות דהתם נראה כמדליק כדרכו, כאדם שצריך להדליק שתי נרות:

נח

[נח] דין שומין. ושומין ביום טוב רבי כותשן כדרכן, אבל פלפלין טוחנן קודם יום טוב, או טוחנן בקערה, או בכל דבר, אבל לא בריחים שלהן, כדאמרינן בביצה, וריחים שלהן [קרי מולינ"ט] שלנו תדע מדגרסינן התם משום טומאה שלשה כלים הברזל שבתוכו נקוב נקבים דקים אבל הוא בפני עצמו טמא משום כלי כברה, והעליון משום כלי מתכות, והתחתון משום כלי קיבול:

נט

[נט] דין ברכת הלל. הלל ביחיד אסור לברך עליו לפניו ולאחריו בימים שאין גומרין בהן את ההלל, שהרי בצבור אינו אלא מנהגא דעלמא וציבור הוא דעבדו מנהג אבותיהם אבל ביחידים אין זכר למנהג נוהג בהן, ואפילו עשרה שפרשו מן הציבור שמתפללין אחורי בית הכנסת לעצמן, הרי הן כיחידין, שלא היו באסיפת הכניסה ואין להן תורת מנהג לעשות אלא בשנים ושלשה הם לצורך כך שלא נאמר זכר למנהג אלא בכנופיא של אותה העיר כשהן באגודה שלהן, ואפילו לקרותו בלא ברכה אינו צריכין, ומעשה בא על ידו להלך להתפלל בבית אבל בראש חודש, ורצו המנויין לקרות את ההלל והורה רבי הלכה למעשה דלא צריך, דעשרה שפרשו מן הציבור היו, ועשרה שפירשו מן הציבור הרי הן כיחידין:

ס

[ס] דין טעות ראש חודש. טעה ולא הזכיר של ראש חודש בלילה אינו חוזר, בין יחיד בין ציבור, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה, והני מילי אחסר אבל אמלא לא, והאלהים אמר רב בין אמלא בין אחסר דהא טעה קאמר, טעה ולא הזכיר שחרית אין מחזירין אותו, שהרי מוספין לפניו, והני מילי שליח ציבור משום טירחא דציבורא, אבל יחיד הדר בין לילה בין יום:

סא

[סא] בין מים בסעודה. השותה מים בתוך סעודתו אפילו פעמים ושלש, צריך לברך על כל פעם ופעם. ואך על פי שברכו בפעם ראשונה. שכך שנינו השותה מים לצמאו אומר שהכל, ואמרינן למעוטי מאי, אמר רב אידי בר אבין למעוטי דחנקתיה אומצא דלא מברך, הא לאו הכי מברך דהוה ליה כנמלך, ואית [מרבנן] דאמרי כיון דאיכא מים קמיה בסעודתיה, ובריך זימנא חדא, לא צריך לברוכי זימנא אחריתי, שהרי הוא קובע סעודתו על המים. ורבי אומר לפי שהוא כנמלך על כל פעם ופעם שאין לך אדם שותה מים כי אם בפחות שיכול להעמיד עצמו ולהסיח דעתו:

סכ

[סב] דין שבת הגדול. שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו שבת הגדול ולא ידעו על מה שהוא גדול מכל שבתות השנה, אלא לפי שניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור, היה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו [שמות ח' כ"ב] אמר להם הקדוש ברוך הוא עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם הלכו ולקחו איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום, כשראו כן המצריים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהם מחותכין ובאש נדעכין ונדונין ביסורים וחליים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל, ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח, נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול. מפי ר' אברהם נשמתו עדן:

סג

[סג] חמדת ימים אותו קראת, היכן נקרא שבת חמדה, שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי [בראשית ב' ב'] בתרגום ירושלמי וחמיד ה' ביומא שביעאה:

סד

[סד] כתיב כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך [תהלים פ"ו י'] הנאד הזה אם יש בו נקב כחדידה של מחט, כל רוחו יוצא ממנו, והקדוש ברוך הוא ברא בו באדם [מחילים מחילים] נקבים נקבים הרבה, ורוחו משתמרת בקרבו הוי עושה נפלאות בבראשית רבה, ועל שם כך קבעו רבותינו באשר יצר את האדם בחכמה, רופא כל בשר ומפליא לעשות, על שם ועושה נפלאות. כך שמעתי מפי מורי רבי עזריאל:

סה

[סה] דין כבד. כבד דבוק שנתבשל עם חתיכות הרבה ואין בחתיכה ששים בו לבטל את טעמו, אסורות כל החתיכות אפילו הן אלף לפי שהן מינה דחתיכה שנדבק הכבד בה מין בשר הוא, וכן שאר חתיכות, ואף על פי שהאיסור מחמת דם בא הדר נעשית נבילה, ואם אינו דבוק לחתיכות הרבה עמו לא אסר אלא כדי טעמו, מפני שהכבד אוסרת ואינה נאסרת שעשויה לפלוט ואינה חוזרת ובולעות, ואף לדברי האומר ששלוקה אוסרת ונאסרת, מפני שבשעת שלוקה חוזרת ובולעת ונאסרת בנותן טעם, ואם היה שם ששים משעת בישולו ועד שלוקחו לבטל טעמו אין לחוש לא לבליעתו ולא לפליטתו, והוא עצמו מותר ואם מתובל התבשיל הכל אסור. ואפילו יותר מששים, ותמה אני הואיל והכבד עצמו היתר, היה לנו לשער במאי דנפיק מיניה, דכי אמר רבי בדידיה משערינן כשהחתיכה איסור, ואף לרבי נדמה כן, אלא שאינו רוצה להתיר, אי לאו דאיכא ששים בדידיה, ומעשה בא לפני רבי בכבד שאינו דבוק ואסר ואף על פי שהוא בששים ולפי שמין במינו לא בטיל, וכשנזכר לאותו ששנינו הכבד אוסרת ואינה נאסרת אמר לי ככל מה שפירשתי, וכי משערינן אילפס וקדירה גופה משערינן, וכן רבי נוהג, וכשאינו דבוק ונתבשל עם שאר חתיכות כולן מועלות לבטלו, ולא הוה מין במינו מפני שהכבד כולו דם גמור הוא, אבל התורה התירתו, אבל דבוק בחתיכה ונתבשל עם שאר חתיכות חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, ומעשה בא לפני רבי בלב דבוק ושיער רבי דם שבו בששים בחתיכה שנדבק בה והתיר, דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא כשנתן בה טעם, אבי העזרי העתקתי מאיש ירושלמי:

סו

[סו] דין כחל. על הכחל אני משיבך, שאני לא שמעתי קורעו ומוציא את חלבו להתירו עם הבשר, לא לכתחילה ולא לדיעבד, אלא להתירו בפני עצמו, אבל כחל שנתבשל עם בשר אוסר בששים כשאר איסורין שבתורה, וכן הלכה רווחת בין שהוא כחל של מניקה בין שהוא כחל שאינה של מניקה, אלא חלקו בדבר משום גזירה, וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול אחריו בשר:

סז

[סז] דין ניקור. השיב ר' יצחק הלוי לרבינו שלמה בר יצחק נשמתו עדן, על ניקור בהמה וחיה על ניקור יריכי החיות ששאל, בקי אני בו שהוא בקי בחדרי תורה ומבורר לו על בוריו, אבל שלא יחשיבנו חביבי כמבזה על דבריו. על כן אני כותב לחבירי טעמי הגיד ותורתו, כך הוא הדין בלא שום חטיטה, מצוה לנקר החיה כמו של שור ושל כשב ועז וכל מה שאסור בירך בהמה אסור בחיה בכל הירך, והשוק של מטה הימנו, שקורין צנקירין. וכן שומן גיד הנשה, וכן בכנפי העוקץ בוקא דאטמא, צריך לנקרו מן בית הפרשות שלו שקוראין קודי"ל. עם אותו שקוראין אנק"א, צריך העצם של בוקא דאטמא וכל הניקור כנגדה כמו של בהמה לפי שהגיד ראשו נכנס תחת אותו העצם, ואם יש אדם שמפטפט כנגדו על דבר ראוי לנדות, ונוטה הוא לצד מינות לפי שלא חלקו רבותינו בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים לגבי מזבח. אבל הגיד וכל הבא מכוחן אסור כשל בהמה, כדתנן ונוהג בבהמה וחיה, והשומן ישראל קדושים הם נהגו בו איסור, וגם איסור השומן אסור בשל תורה. כמו ששנינו בפסחים העצמות והגידין ישרפו לששה עשר וכו' דאמר רבינא לא נצרכה אלא לשמנו, ותו גרסינן הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים העובר על דברי סופרים חייב מיתה, ומה ששנינו ישראל קדושים הם נהגו איסור דברי סופרים הוא, ולכך יש להחמיר עליו הרבה:

סח

[סח] השיב ר' יצחק בר יהודה לרבינו שלמה בר יצחק נ"ע. על ניקור הצבי והאיל על ידי היה מעשה, וכבר הייתי יושב בביתו של רבי זכור לטוב ונקרו לו איל לצורך סעודת בתו וראיתי שלא נקרו מן הירך כי אם גיד הנשה בלבד, ורבינו היה מתעסק בדברים אחרים ולא הרגיש בדבר, והיה לבי נוקף כי אם אומרה אהא כמורה הלכה בפני רבו, ואם לא אומרה, יבוא הדבר לידי עבירה ולידי תקלה. ושאלתי את רבינו בלשון שאלה איסור שומן של גיד הנשה אם נוהג בחיה או לאו, ואמר לי וודאי נוהג בחיה שישראל קדושים נהגו בו איסור בין בחיה בין בבהמה ושאר גידין האסורין, משום חלב אין צריך ליטול מן החיה, כי אם אותם שאסורין משום דם וצוה למנקר לנקר ירך של איל כדרך שמנקרין ירך של איל כדרך שמנקרין ירך של בהמה:

סט

[סט] דין ריאה. רבי יצחק בר' יהודה ובן דודו ר' מנחם בר' מכיר. וששאלתם על הריאה שנוקבין אותה ואינה מבצבצת טריפה, דאמר רבינא האי אוטם בריאה וכו' אי מבצבצא כשרה, ואם לאו טריפה ומה שקורין פולמו"ן זו הוא ריאה שנפיחה מאליה, ודבוקה בדופן כולה, או חצייה וכשמפרקין אותה הוא מדובקת על סביבה, וכשנוטלין אותה הרקבוכית שעל גבה הוא יפה ושלימה כשרה. אבל אם יש אטום בריאה וכשנופחין אינה מבצבצת טריפה:

ע

[ע] דין אונא באונא. אני ראיתי שבא מעשה לפני רבי מאומא באונא והכשירה מפי ר' יעקב בר יקר:

עא

[עא] וששאלתם על עשרה תרנגולין שנתבשלו כאחד שלימים, והוציאים ובשלו עוד אחרים באותה קדרה עצמה ועוד בשלו אחרים עד ששים ונמצא כבד דבוק באחד מהן, כולם אסורין כדין כדאמרינן טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר, חתיכה עצמה נעשית נבילה, ושאר חתיכות שעמה כולן אסורות, בזמן שאין שם ששים חתיכות כחתיכה של איסור, אף כאן כשנמצא כבד באחד מהן נעשית נבילה ואוסר כל העופות הראשונים והקיפה ונעשית הכל נבילה. לפיכך בין הראשונים בין האחרונים כולן אסורין, ואין הקופה מצרפן, לפיכך שהקיפה עצמה נעשית נבילה כשבישלו בה הראשונים:

עב

[עב] וששאלתם על הכבד, כך הוא דינו, אם הוא מחובר בעוף ובישלו העוף עצמו נעשית נבילה, ואוסר כל החתיכות כולן ושיערו של עוף עצמו בששים כדחתיכה עצמה של נבילה דמיא ואם הוא תלוש שיעורו של כבד לבד בששים דלאו כמחובר אף העוף עצמו מותר מבחוץ יריכיו ואגפיו על פני כולן מותרין באכילה, וקולף הכבד מבפנים על כל סביביו יפה יפה וזורקו, והשאר מותר משום דמידב דייב, כדאמרינן כבדא עילוהי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא ויש מחמירין בדבר והרבה דברים יש שמותרים, ואחרים נהגו בו איסור. ואין אדם רשאי להתירן בפניהם כדי שלא יבוא הדבר לידי קלקול, וכל שכן בדבר הזה, הואיל ויש שמחמירין במצוה להחמיר לגדור גדר ולעשות סייג בדבר, ובין כך ובין כך אם מלאוהי בבצים וקרביים אף על פי שתלוש הכבד מגוף העוף ודאי אסור:

עג

[עג] דין לב. והלב בין צלאו בין בישלו, בין דבוק, זורקו, והשאר מותר, משום דמישע שיע ולא פליט ולא בלע, כדאמרינן הלב קורעו ומוצא דמו, לא קורעו, קורעו אחר בישולו ומותר: יצחק בר יהודה נשמתו עדן. בשערים דרב האי:

עד

[עד] דין דברי גוי. אין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר, לאסור מאותה ששנים בשמועה אחרונה דיבמות, גוי שהביא פרות וכו' לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו, ולא להתיר כדרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור:

עה

[עה] דין לצלות כבד. רבי מונע לבניו ובני ביתו שלא לצלות לב של בהמה, או כבד, אם שאר בשר בשפוד אחד, מפני שהדם הכבד מטפטף על הבשר, ואף על פי שצלוי הוא ואין בו איסור אבל רבינו הקדוש נוהג בו איסור, שכל מעשיו לשם שמים:

עו

[עו] דין בשר וגבינה. אין רבי מניח לאכול גבינה או חלב על שלחן אחד שהוא סועד עליו בשר ואפילו למי שמופלג ממנו בהוצאה, ואפילו הוא עומד בראש השלחן, אלא אם כן נוטל מפה על ברכיו ואוכל לצד אחד שלא על השלחן, דאמרינן שני אכסנאים זה בא ממקום אחד, וזה בא ממקום אחד, אוכלים על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין ותנו עלה לא שנו אלא שאין מכירים זה את זה אבל מכירים אסור:

עז

[עז] דין בן היונה שנתבשל בו לבו. ועל בן היונה שנתבשל בו לבו, אין צריך לנו לשער אלא בדם הלב, ודבר מועט הוא דלב איידי דשייע לא בלע:

עח

[עח] דין בשר בחלב. הורה רבי בשר בחלב בששים כשאר כל איסורין שבתורה, ולדברי האומר במשהוא מביא ראיה מיהא דתנן במסכת עבודה זרה אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא בשר וחלב וכו' וכסבור הוא לומר כל שהוא במשהוא, ולא הוא, דקתני בגמרא, מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב כו' ובשר וחלב משהוא שנפלה לתוך חלב או טיפת חלב שנפלה לתוך קדירת של בשר, לאו דבר שבמנין הוא אלא הכי קאמר ואוסרין בכל שהוא בכל מקום שנתערבו שם אפילו באלף, ובשר בחלב היינו חתיכת בשר שנפלה בחלב דחתיכה דבר שבמנין הוא ולעולם בשר בחלב בששים:

עט

[עט] דין קלחת. וקלחת אל קערה שנשתמשו בה חלב ונתנה לתוך קדירה של בשר כי משערינן בדידיה משערינן ולא במאי דנפיק מיניה, דהא לא ידעינן כמה נפיק. אלא בקלחת עצמה משערינן, רואין כמה נכנס ממנה לתוך הקדירה, או חצייה, או רובה, אם יש שם ששים בקדירה בהכנסת קלחת לתוך הקדירה מותר:

פ

[פ] דין כפות. רבי אוסר לאכול חלב בכפות שאכלו בהן אוכלין חמין של בשר, אלא אם כן מגעילן ברותחין:

פא

[פא] דין סכין. סכין שנשתמש בשר על ידי חמין אסור לחתוך בו גבינה חמה מבושלת וצלייה בלא הגעלה, ולגבינת צונן צריך נעיצה בקרקע קשה עשר פעמים:

פב

[פב] שלשה דברים שאל רבי את ר' דוד הלוי האחת בשר בחלב בכמה ואמר לו בששים, כדגמרינן בכולה שחיטת חולין, וגם בעבודה זרה, כל איסורין שבתורה אוסרין בכל שהוא, ומפרש דבר שבמנין קא חשיב, ולא בטיל לעולם אם נאבד בין אחרים, כגון חתיכת בשר נבילה שנתערבה באלף שחיטה. דלית ליה תורת תרומה שנתערבה בחולין דבטילה באחד ומאה, וכיון דמוכרין אותן במנין דחשיבא הוא בשר בחלב ולא בטלה, אבל טיפת חלב בתבשיל עולה בששים:

פג

[פג] דין חלב שחלבו גוי. חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. אפילו אין בדיר בהמה טמאה אסור דלא ליפוק מיניה חורבא, ופורץ גדר ישכנו נחש:

פד

[פד] דין קדירת בשר שנתנו לתוכה כף חולבת. ההיא קדירה שבישלו בה בשר והחמו בה חמץ פעם אחרת ובשעה שפיחתה על הכירה באו ושגגו ונתנו לתוכה כף חולבת, שקורין לייטיר"א, וחזרו ומלגו ממנה תרנגולת בחמין ובא מעשה לפני רבי ואמר שהקדירה והכף ישברו והתרנגולת תאכל מפני שמלגוה בכלי שני. וכלי שני אינו מבשל, הא מלגוה בכלי ראשון אפילו התרנגולת אסורה מכל פנים. דבעלמא נמי אסור למלוג בכלי ראשון כדאמרינן:

פה

[פה] דין מליגה. ועל המליגה בעצמה שאלתיו היאך אנו שופכין הקלוח של רותחין על העוף בכלי שני, נהו דאין כלי שני מבשל שהרי דופניו קרים הם מכל מקום הניצוק של רתיחה ששופכין בשטיפה על העוף הרך מבשל רוב בשרו ודמו עמו, והשיבני רבי והא אין מרתיחין אותן כל כך אלא פושרין. ואמרתי לרבי הרי מי שלפניו עופות הרבה למלוג מרתיחן ביותר כדי למולגן כאחד, והדבר נראה שהרי העור כווץ ונפשט מעל הבשר מכח קלוח הרתיחה שנופל עליו, ואם כן נתת דבריך לשיעורין, ואני מצאתי בסדר בשר על גבי גחלים שצריך ליתן תחילה החמין בכלי שני ואחר כך נותנין לתוכן העוף, למולגו, ורבי אמר לי יפה אמר המסדר ויישר כוחו, וכך היה בלבי דאין מולגין אותן אלא בכלי שני:

פו

[פו] טבילת סכין. סכין שהוטבילה קודם רתיחתה בחמין לא עלתה לה טבילה כל זמן שהוא לחה והאיסור בתוכה:

פז

[פז] דין סכין גוי. השוחט בסכין של גוי, בעי קילוף וגיש עפר, והשוחט כמה בהמות שהם הראשונים יקנח הסכין אפילו בעור הבהמה, או לובליתא דבית השחיטה רותח הוא ואגב חורפיה דסכינא בלע דמא דטריפה ופליט באידך בהמה. הילכך בעי קנוח בכל שחיטה ושחיטה:

פח

[פח] דין חודו של סכין. רבי אוסר לשחוט הסימנים בראש חודו של סכין. אלא אם כן חותך הבשר והעור מכאן ומכאן. כדי שתהא שחיטה מפורעת, ומראה פנים מהא דאמרינן בהכל שוחטין מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה. ומפרש התם משום דלאו שחיטה הוא כלל, מאי טעמא אמר רב הונא מפני שהוא מחליד. ואף על גב דמאן דמליק הוא מוליך ומביא כדמפרש התם וקסבר רב הונא מוליך ומביא במליקה כשר ועוד שהשחיטה מפורעת מלמעלה אפילו הכי כיון שהבשר נשאר קיים מן הצדדין קרי ליה חלדה, כדתניא כיצד מולקין חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנין קרי ליה חלדה, ומתוך שהסכין או הציפורן מחליד ונכנס בתוך הבשר ולא מיגלייא שחיטה מצידיה אלמא דבעינן שחיטה מגולה בין מלמעלה בין מן הצדדין, ואף על גב דפליג רבה עליה דרב הונא ומוקים טעמיה מפני שהוא דורס דהא קסבר מוליך ומביא במליקה פסיל. אבל חלדה לא מלקמא אליביה משום דמיגליא שחיטה מלמעלה, אף על פי כן כדי הוא רב הונא לסמוך עליו ואסור לטבח לחתוך סימנין בראש הבהמה ולהניח הבשר והעור קיים מכאן ומכאן. ואפילו נמלך לאחר כן לחתוך הבשר שבצדדין אינו מוציאתה מידי נבילה הואיל ובשעת חיתוך סימנין לא עשה שחיטה מפורעת ומגילה מכל צד:

פט

[פט] דין חלב מחובר. חלב מחובר בחתיכה ונמלח עמה אפילו כל שהוא עושה את החתיכה כולה נבילה לפי שמין במינו הוא ואינו בטל:

צ

[צ] דין דגים מבושלים. פעם אחת הביאו לפני רבי דגים קטנים לאחר שנתבשלו שנמצא ביניהם דג טמא אחד, והכשירן רבי וטיהרן מן האיסור והשליכו הטמא חוצה. ואמר הואיל ונמצא האיסור לא נשאר באחרים אלא טעמו ובטל בששים כשאר טעמי איסורין, ואף על גב דמין במינו לא בטיל, הכא שאינו מינו רבה עליו ומבטלו דבתחילת בישול נתנו בו יותר מים יותר מששים באיסור. אבל אמר רבי אם לא נמצא האיסור ואנו יודעים שנפל שם לא בטיל עולמית דבריה לא בטיל ואם סילק את האיסור בטל טעמו בששים והורה רבי הלכה למעשה:

צא

[צא] דין תרנגול שנשבר בו עצם. שוב הובא לפני רבי תרנגול אחד שנשבר לו עצם הירך ולא סמוך לצומת הגידין והכשירו רבי הואיל ולא יצא העצם חוץ לבשר ואפילו יצא אם בשר חופה את רוב עוביו כשר. אבל אם נשבר סמוך לחיבורו של עצם השוק מקום שצומתין שם הגידין צריך בדיקה שלא יהא מנותק אחד מן הגידין ויבדקו אם ימצאו כולם הגידין שהן ששה עשר כשרה ואם לאו טריפה:

צב

[צב] דין סכין פגום. השוחט בסכין פגום. אם יש שום פגימה בראש למעלה או למטה אף על פי שיש בו הכשר שחיטה שלא במקום פגם אסור לשחוט בו לכתחילה: דתנן השוחט במגל יד כגון ששחט בגב המגל שחיטתו כשירה: ותנו עלה השוחט דיעבד אין לכתחלה לא דילמא אתי למיעבד באידך גיסא שיש שם פגימות וכל שכן בסכין שהפגימה באותה צד שהוא שוחט בו דאיכא למיגזר דילמא משתמיט בידיה ואתי למיעבד במקום פגימתה לפיכך אין שוחטין בו: וכן רבי נוהג:

צג

[צג] דין שוק מבושל. מעשה שנתבשל השוק שיש בו גידין ושומן מגיד הנשה עם שאר הבשר ולא (ניכר) [ניקר] והתיר רבי אף על פי שאותן גידין מגיד הנשה הם מתפרשין, קיימא לן אין בגידין בנותן טעם, והשומן שבו אינו אוסר השוק ומותר לפי שהרוטב מבטל השוק, דאף על גב דהלכה כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל מודה רבי יהודה במין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

צד

[צד] דין קיבה. על הקיבה אמר לנו רבי שהחלב שבתוכה מליח הוא ביותר, ומליח הרי הוא כרותח ושואב מעור הקיבה טעם הבשר, ונעשה החלב כולו חתיכה דאיסורא. ולאחר זמן אמר לנו רבי דאפילו קיבה לבדה בלא חלב שנמלחה עם עורה אוסר בגבינה, דאינו כפרש בעלמא דהתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה מפני שכנוס במעיה. ועוד דתנן כשירה שינקה וכו' כדלעיל דמין במינו לא בטיל:

צה

[צה] דין נותן טעם לפגם. כך הורה רבי נותן טעם לפגם מותר כרבי שמעון דמפיק טעמא מקרא דנבילה, ורבא דהוא מבתראי קם אשיטתיה ופסק הלכתא דנותן טעם לפגם מותר במסכת עבודה זרה פסק ליה, ויש ראיות כמה וכמה. דבפרק אין מעמידין אמרינן דבש למאי ניחוש לה אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא. מכלל דפשיטא ליה דנותן טעם לפגם מותר, והיכא דידעינן ודאי דאין לחוש משום קדירה בת יומא נותן טעם לפגם הוא, כי הא דאמרינן בפרק אין מעמידין כייס ואכיל פת של גוים אבי מצרי דמתא, ואמרינן לא תשתעי בהדיה דאייבי דקא אכיל נהמא דארמאי, וטעמא משום חתנות הוא ולא משום גיעול, ושמעינן מהכא דפת אפילו קדירה בת יומא נותנת טעם לפגם הוא, וגם רבי אינו פורש מלאכול פתם משום גיעולם, דודאי נותן טעם לפגם הוא ומותר:

צו

[צו] דין בשר שאינו מלוח. ההוא ראש ורגלים של כבש שנתבשלו בפרור ונמלח הראש, והרגלים לא נמלחו, ושאלו את פי רבי ואמרו שאף היתה מתבשלת אצל הפרור מלאה בשר. והיה השמש ממרח בכף הפרור והקדירה, ואמר רבי שהכל אסור ואף בשר הקדרה, שדם הרגלים כדם האיברים. מידי דהוה אבשר בעלמא, ולשער בששים אי איפשר. שמאחר שדם בלוע בבשר הוו להו לרגלים לכל חד וחד חתיכה דאיסורא הילכך הכל אסור:

צז

[צז] ההוא בר טביא דאיתצוד ביום טוב ראשון, ואישתחיט ביום טוב שני, וכן דגים שצדום גוים ביום טוב ראשון מותר לאכלם ביום טוב שני, וכן פירות שתלשום גוים [ביום טוב ראשון מותרין לאכלן] ביום טוב שני (מותר), וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני שוהא בכדי שיעשו ולאלתר הן מותרין, ודוקא בשאר ימים טובים, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אסורין מפני שקדושה אחת הן:

צח

[צח] דין מחט הנמצאת בבשר. מעשה ונמצאה מחט בבשר העב של קורקבן. ואמר רבי שמא זפק הוא ואין לחוש לנקיבתן, או שמא קורקבן הוא ויש לחוש, התחיל רבי לבדוק בבשר וראה אותו כמין סאסא אשפרא, אמר רבי קורקבן זה טוחן וזה יכול לטחון, ודינו כקורקבן, חזר ואמר רבי שמא מקום שישעיר הוא זה ועיכול הוא עושה ואינו טוחן ודינו כזפק ואלו נמצאת בבני מעיים של מעלה ובין הזפק לאותו בשר העב היה פשוט לן דאינו כזפק:

צט

[צט] דין טלה בלא כוליא. ועוד הובא לפני רבי טלה שלא היה לו אלא כוליא אחת, והכשירו ואומר לן דדוקא ניטל, אבל הקטינה עד כפול או לקתה מחמת מכה טריפה:

ק

[ק] דין כבד ולב שנמצא במילת. וששאלתם על הכבד ועל הלב הנמצאין במילת של בצק שקורין פשטיידא הכבד נידון בששים ככולו שהוא דם והלב בששים כדם הנמצא בתוכו ואם דבוקין הן צריך שיהא בחתיכה שנדבק ששים בו ואם לאו הכל אסור דהא קמחא דידן חיוורתא הוא דאמור רבנן עלה שמחזקת דם שבתוכה ואין האור שואבו:

קא

[קא] דין דם דגים. שאל בחור אחד לרבינו על דם דגים. והשיב לו שאין בו איסור מן התורה אבל חכמים אסרוהו שהוא אסור בזמן שהוא מכונס במסכת בכורות. ומשום חיזוק וסייג לדם בהמה וחיה שלא יאמר אדם על יאכל דם דגים מכונס, פלוני אוכל דם בהמתו. ומשום הכי אסור ולא בשביל דבר אחר אבל מי שיש לו דג שופע דם אם דעתו יפה עליו אפילו הדחה לא בעי:

קב

[קב] ששאלתם על הכבד והבשר מהו לצלותם יחד בשפוד אחד, נשאל לרבינו ואסר בין כבד למטה. ובשר למעלה, ואף על גב דאמרינן בשחיטת חולין דכבד למטה שפיר דמי התם משום דכל צליותם היה בתנור. והיו תולין השפוד בתנור דרך פיו למעלה אבל תשמיש דידן בכירה פעמים שמגביה זנב השפוד מראשו והואיל וכן מה לי למעלה מה לי למטה הילכך בין כך ובין כך אסור:

קג

[קג] חלב קרוש של קיבה. חלב הנמצא בקיבה קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר, בין שמולחין אותו עמה, נראה בעיני רבי איסור גמור ומבשר וחלב אוסר את הגבינה איסור גמור, ואין בידו כח להתיר, ויש מתירין אותו ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שפסקנו שמותר לאכלם בכותח, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם, ורחוקות זו מזו כממזרח למערב, מאי טעמא דגים שעלו בקערה אף על פי שבלעו את טעמיה, עדיין היתר גמור הוא לאוכלן בכותח, למה אתה אוסר עליו מפני טעם בשר שבהן, ההוא לאו בשר הוא שלא בא מן הממש אלא מנותן טעם אחר, אבל חלב הנמצא בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסורים כדקיימא לן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל טעם היוצא עוד מן החלב, בין טעם בשר בין טעם חלב שבו הכל איסור, לפי שכולם נבילה ומשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה, הוה ליה מין במינו, חלב נבילה בחלב היתר וכבר פסקינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וכל החתיכות כולן אסורות, ולא אמרינן בר נותן טעם הוא מפני שאף טעם החלב שבו שהיה מתחילה נעשה כלו נבילה, וכן הלכה כרב. וגם פסקינן בפסחים, דמין במינו בכל שהוא, ואני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו חלב אחר וטועה הייתי בכך שהייתי סבור מדאמרינן גבי קיבת עולה, שכהן שדעתו יפה שורפה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא הוא, ולא מיתסרא ולא חלב גמור הוא מדתנן מתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. שמע מינה חלב שינקה מאמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר, כדתנן טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה והיודע יודע ואין בידינו להורות שלא ישמעו והנח להם לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין:

קד

[קד] דין מפרקת. אסור לטבח לחתוך עצם דמפרקת בשעת שחיטה, כדרך שעושין לחיה ולבהמה כדי שלא תפרכס, דאמר מר החותך מפרקתה של בהמה, עד שלא תצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר, וגוזל את (העולם) [הבריות], ומבליע דם באיברים, ונהי דליכא למיחוש האידנא לכובד בשר ולגזילה, משום דלא זבנינן השתא בישרא למשקל הבלעת דם מיהו איכא:

קה

[קה] דין יין. וששאלתם נכרי שהיה עובר בצד יינו של ישראל, ונגעו בגדיו ביין בלא כוונה, אם דמי להאי דנחית ולולבא בידיה, ואסור בשתייה, או שרי הואיל והיה לבוש בגדיו ולא היה אוחזן בידו, בגדי נכרי שנגעו ביין [שלא בכוונה] אומר אני שהוא מותר שלא מצינו דוגמתו לאיסור:

קו

[קו] דין חותם. וקיימא לן הלכה כרבי אליעזר דיין בחותם אחד מותר. וחביות עץ שלנו נמי מותר בחותם אחד, כיון דטעמא משום דלא טרח ומזייף, ולא תלינן טעמא משום שהן של חרס דלא ליהוי מצי למיעבד ביה נקב בדופנו, הכא נמי איכא למימר דלא טרח ומזייף החותם שבמגופה ובברזא ובנקב הדופן ליכא דקפיד:

קז

[קז] דין חבית. דין וששאלתם על החבית שהניחן ובא לו לעיר, הואיל והודיע לגוי שהוא הולך לעיר, כשהפליג מהן אסורות, בין פתיחות, ובין סתימות, דתניא הרי שהי' חמריו ופועליו טעונין טהרות, אף על פי שהפליג מהן יותר מכדי מיל, טהרותיו טהורות, ומתרצינן שלא הודיען להיכן הוא הולך, והלך לו לעבר הדרך, ובא להן דרך עקלתון, דסברי השתא אתי ומרתתי ולא נגעו, וקתני סיפא אם אמר להם לכו ואני אבוא אחריכם, כיון שנתעלמו עיניו מהן טהרותיו טמאות, ומתרצינן משום דמיסמך סמכו דעתייהו ולא אתי לעגל ונגעו בהן. אף כאן כיון דגוי הוה ידע שיהודי הולך לעיר ולא אתי לעגל, ומסמך סמכו דעתיה ונגע בהו, ולפיכך אסור בשתייה:

קח

[קח] מעשה שהיה בגוי אחד שזורק בכוונתו עפר בכלי מלא יין, והורה עליו רבי להיתר, משום דאמרינן כל שבזב טהור, בגוי אינו עושה יין נסך מותר הוא בשתייה, ואם זב באדם טהור הוה טהור, ובגוי נמי אין עושה בזריקתו יין נסך ומותר בשתייה הוא, והכי מסתברא שפיר, מדקאמרי מתניתן זה היה מעשה והכשירוהו, ולא קתני ימכר, כדקתני בברייתא ש"מ דהכשירוהו אפילו בשתייה, אבל מגע זב שהוא טמא, בגוי עושה יין נסך ובכל דוכתא דאמרינן במגע גוי אסור, אסור אפילו בהנאה [כגון שהוציא גוי ברזא ואמרינן כל דלהדי ברזא אסור בהנאה] ובדוכתא דאמרינן בשלא מגע גוי מותר, אמרינן מותר אפילו בשתייה [כגון שזרק גוי אבן או עפר או שלא הכיר בו שהוא יין נסך ונגע שהוא מותר בשתיה], ועל היין ששאל אם נמשך בכלי של גוי נסך, אז הנשאר מותר בשתייה או לא, דע לך כך דעתי נוטה שאסור היין שנשאר בחביות לשתות דאמר רב הונא הניצוק חיבור ליין נסך, ואף על גב דאמר [ליה רב נחמן מנא לך הא לא פשיט רב הונא דחיה לכל ראיותיו כמילי אחרונייתא, ואפילו הכי גמרא הכי איתא, דאמר] להו רב חסדא להנהו מסוביאתא מוכרי יין, כי מזבניתא חמרא לגוים קטופי קטופי, פסקו הקלוח של יין שיורד מכלי העליון לתחתון, כלומר שיפסיק מי הקלוח העליון עד שתגיע לתחתון שלא יחובר התחתון לעליון בניצוק הקלוח, אי נמי נפוצי נפוצי שלא תהיה שופכים כלל אלא על ידי זריקתו מערום אלמא ניצוק חיבור, אפילו רב נחמן לא פליג עליה דרב הונא אלא דהוה בעו ליה מנא לך הא, כלומר לא הוה פשיט ליה מילתא, דהכי קאמרינן לקמן פחסתו תיפשוט לך ניצוק חיבור תיבעי לך, וכל מילתא דאיסורא דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא לחומרא, וכל שכן הכא דאמר רב חיסדא וכן שמעתי מפי אנשי בית רבינו הגדול שמאחר שהיו מושכין מחביות שלו למכור לגוי לא היה שותה ממנו והיו מקצין לו מרדיא אחת או שתים מתחילה לשתייתו ואף על פי כן לא היה מנדה בו לאחרים ואף אחי אם בא לפרוש ולהזהר בעצמו על ככה אל יחוש להורות לאחרים, כי לפי ענין האיסור שפרץ רואה אני שלא יזהרו, והנח להם שיהיו שוגגין ולא יהו מזידין:

קט

[קט] דין חביות לזפות. וששאלתם מהו לאגוד ולזפות חביות בחולו של מועד לכתחילה, כמו כן נוהגין במקומינו לפי שסומכין על דבר האבוד ומותר, ובלבד שלא יתכוון מלאכתו במועד:

קי

[קי] דין מי תותים. ואסור לשתות מי תותים של גוי אלא אם כן ישראל רואהו משעה שהגוי מוציאו מן החביות, וכן נהגו גאוני לותיר, לפי שהגוי פעמים מערב בו יין בשעת שמוציאו מן החביות, כדי להוסיף עליו ויהא דבר חשוב בעיני המקבל, ואין לחוש שמא מתחילה עירב בו יין בעודו בחביות דשוב אינו יכול להצניעו, שהיין מפיגו ומקרישו, ודבר בדוק הוא וכשישראל מקבל מן הגוי ומשגרו לרבי בדורן בימים טובים ואין רבי חושש בדבר לבדוק יותר יהודי בשום איסור והיתר, דלא נחשדו ישראל על כך שקדושים הם:

קיא

[קיא] דין כלי גוים. צריך לערות כלי גוי מים שלשה ימים מעת לעת, בין לתת לתוכו יין בין שאר משקין צריך כך כדאמרינן בעבודה זרה גוי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו ציר ומורייס ואינו חושש, אלמא דוקא ציר ומורייס דאגב חורפייהו שרפי טעמא דחמרא, הא שאר משקין לא אלא אם כן עירהו מים שלשה ימים מעת לעת: מפי רבי:

קיב

[קיב] דין גוי שהוציא הברזא. מעשה בגוי אחד שהוציא הברזא מן החביות בשוגג שלא היה בקי בענין יהודים ולא החזיר הברזא לתוך החבית והתיר רבי לשתות מה שבתוך החבית, ובלבד שתהא הברזא קצרה ולא תהא הברזא עוברת חוץ מעוביו של חור תוך החביות, דאם כן משכשך ליה כשמנענע להוציאה, והוה ליה יין נסך, ולניצוק חיבור לא חיישינן. דכי האי גוונא לא הוי ניצוק חיבור, כדמוכח בעבודה זרה, ומה שנפל למטה ודאי אסור דהא קא נגע אף על פי שלא נתכוון לנסך אסור בשתייה, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה ההוא דסליק לדוקלא ונחת לוליבא ונגע לוליבא ביין ואסרו ליה בשתייה, וכן אמר רבי, אבל אם בא גוי ונגע ביין ולא נתכוון לשום נגיעת היין, שלא היה יודע אם היה יין או לאו מותר אפילו בשתייה, וכההוא דרבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי דהוו יתבי וקא שתי חמרא אתא ההוא גברא ואמר ליה תא אשקינן לבתר דרמא חמרא גוי לבתרי דאיגלא מילתא דגוי הוה שריוה למשתי ההוא חמרא, דאמרינן אי סלקא דעתיה רבנן כי הני חמרא שתי דאמרי לגוי תא אשקינן אלמא דבר שלא נתכוון לשם יין מותר:

קיג

[קיג] הלכה למעשה הורה רבי יין נסך ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותו חביות, אבל יין ביין אסור בהנאה, וסתם יינו אפילו יין ביין מותר חוץ מדמי אותו היין, וכן הלכה: וחביות של עץ שלנו מתיר נמי רבי בחותם אחד, דכיון דטעמא הוא משום דלא טרח ומזייף ולא תלינן טעמא מפני דשל חרס הן ואינו יכול לעשות בו נקב אחד, הכי נמי איכא למימר לא טרח ומזייף בחותם שעל פני החבית.

קימ

[קיד] דין גת. גת מדיחן במים, ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת, מדפשיט מינה רבא, ואמרו ליה אינה משנה דקתני בה דסגי לגת (בהנאה) [בהנייה] ומתניתין דקתני דבעי ניגוב, שמעינן מינה קמו בה רבנן בתראי לפשוט הלכתא כוותיה:

קינ

[קטו] דין מגע גוי. מסקנא דמילתא מגע גוי ביין שנתכוון ליגע בכוונה אסור אף בהנאה ממתניתין דאגרדמיס. גוי שנגע שלא בכוונה כיון שלא הכיר בו שהוא יין מותר בהנאה ממתניתין דחרס גוי, וכן נפל לבור נמי שלא בכוונה מותר בהנאה, ממתניתין, וכן נתכוון ליטול דבר אחד כגון אתרוג דרב אשי שלא בכוונה הוא ומותר בהנאה ומגעו על ידי דבר אחר, כגון בקנה, אם אנו יודעים שנתכוון לדבר אחר כגון ממדו בקנה או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתניתן, בכונה ולא חזינן למאי איכוון אסור, מההוא עובדא דבי רב דשרייה רב משום דשלא בכוונה אסור ומשום לך לך, כוחו של גוי בחיבורין כגון דמוריק אוריקי הכיר בו שהוא יין אסור אף בהנאה מדרבי יוחנן דאמר צא והכריז על יינם משום יין נסך משום לך לך, שמא ייגע ולאו אדעתי', לא הכיר בו מותר אף בשתייה מההוא דרבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי דחד שרי אפילו בשתייה משום דגוי לא הוה ידע דחמרא הוא ושלא בחיבורין כגון בזריקה מותר אף בשתייה, ואפילו נתכוון מדרב אשי דאמר כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך:

קיס

[קטז] רבית על ידי גוי. ואסור ליקח רבית מישראל משומד דלא נפיק מכלל ולאחיך לא תשיך [דברים כ"ג כ"א] שנאמר חטא ישראל, אף על פי שחטא ישראל קרי ליה, וכן לגט, וכן לחליצה וקידושין ישראל גמור הוא, ואם לוה ישראל מעות לרבית על ידי ארמאי, אפילו ישראל מותר לגבות הרבית מן הגוי מתוך שאין שליחות לגוי, דמה אתם בני ברית, אף שליחכם בני ברית, ואם ישראל עצמו או המשומד בא לפדות משכונו אל יזכור לו שום רבית, ולא יאמר לו קנהו בדמים מידי כך וכך אם תרצה:

קיע

[קיז] דין ציצית. סדין של פשתן וציציו של פשתן כשר, ציצית הכנף [במדבר ט"ו ל"ח], הציצית בכנף משמע ממין כנף יהא, ויש חולקין בדבר ואין ממש בדברים, שאף בתשובות הגאונים מצא רבי כן, ואני שאלתי לו אם יש משום כלאים בציצית של פשתן לכנף של צמר, ושל צמר בכנף של פשתן, ואמר לי הן, דגזרו חכמים משום כסות לילה אפילו בזמן שהן תכלת בציצית סדין בציצית הכי נמי האידנא גזרינן משום כסות לילה.

קיפ

[קיח] דין יולדות. היולדות זכר צריכה לישב שבעה נקיים בלא דם קודם שתטבול טבילה ראשונה וכו' כך פירשו מפי רבי הלכה למעשה, היולדת זכר או נקיבה מותרת לביתה ואוכלת בתרומה אחר שבעה לזכר, ואחר ארבעה עשר לנקבה ובתשמיש המטה לבעלה, ובלבד שתטבול, אבל אם ראתה דם תשב עליו שבעת ימי נקיים.

קיצ

[קיט] דין זימון. הורה רבי מותר לאדם להזמין לסעודה איש שמת לו מת ואינו יודע, ואף על פי שהמזמין יודע לפי שאבילות מן התורה אינו חל עליו אלא עד שעת אנונות הלב, ותדע לך שהרי שבעה נקיים אינו מתחיל אלא משעת שמועה:

קכ

[קכ] דין לחוף. מותר לחוף ולסרוק את ראשו בחולו של מועד ואין לאסרו משום תלישות שער השתא גלוח שרי לבוא מבית השבייה, ועל כל אדם לא נאסר אלא שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין לחוף ולסרוק מיבעיא:

קכא

[קכא] דין גף. ופרק גף העוף שנשבר, אם סמוך לגוף דינו כשאר אברים אם יצא לחוץ ועור ובשר חופין את רובו גם אותו האבר מותר, ואם אין עור ובשר חופין את רובו אותו אבר אסור, והעוף מותר, אבל אם נשמט גף העוף מהצלעות יש לחוש שמא ניקבה הריאה, ועוף אם נשמט פרק שני של אגפים פסולה, ואם נשתברו אגפיו או רגליו אפילו מן הארכובה ולמעלה או שנמרטו כנפיו ולא נשתייר בו אלא כנף אחד כשר, בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה פסולה ולמטה כשירה:

קכב

[קכב] דין אשה שמת בעלה. ואשה שמת בעלה והניחה מעוברת, אם יצא הולד ובכה ושהה שעה אחת אינה צריכה חליצה, ואם יצא מת, או חולצת, או מתיבמת, ואם ילדה בנים וכולם מתו בחיי הבעל, ואחר כך מת הוא, יש עליה מצות ייבום, ואם תבקש לחלוץ הרשות בידה, ותטול כתובתה, ואם היה לו בן או בת מאשה אחרת בשעת מיתה, פטורה זו בלא כלום, ובן אין לו כתיב ולא כתיב ובן אין לה:

קכג

[קכג] דין משכון. ואם ישראל נותן משכון לגוי בעל חובו למשכנו לישראל אחר תחת יד גוי אם מותר אותו ישראל לגבות הרבית מן הגוי, ואף על פי שיוצא מכיסו של ישראל אסור, ואם לאו מותר, והמונע עצמו הרי זה חסיד שוטה, ובלבד שלא יתכוון מתחילה לכך, אבל אם הכיר במשכונו של ישראל, בתחילה, קנסינן ליה, וכשישראל נותן לחבירו משכון שיש לו מגוי ואמר לו הלוה לי מה שיש לי על המשכון זה, ואקבל הרבית שעלתה עד היום עליו, מכאן ואילך העלה לך הרבית, מותר לישראל זה לקבל הרבית מיד הגוי, וליטלו לחבירו, שלא אסרה תורה אלא הרבית הבאה ממלוה ללוה, ושניהם היה יודע ומונע רבי להורות מפני לעגי שפה, עד שמצא סייג לדבריו מרבי דוד הלוי שהורה לו הלכה למעשה:

קכד

[קכד] דין גט. בכך ובכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו רגילין למנות ביין בכרך פלוני, או במדינה פלונית. [דיושב על נהר פלוני] אנא פלוני דבמקום פלוני היושב על נהר פלוני והנני היום בכרך פלוני או במדינה פלונית וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתר אבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דמן מקום פלוני וכל שום וחניכא דאית ליכי ולאבהתייכי ולאתרייכו ולאתר אבהתייכו דהות אריסתי או אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דתהויין רשאה ושלטאה בנפשייכו למהך להתנסבא לכל גבר דתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל: הנני יוסף בר יצחק לא [לחלוק] על דבריהם באתי, כי אם להוסיף, גט צריך שירטוט וצריכה כל אות ואות שתהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה, וצריך שישוה כל השיטין שלא תהא שיטה חוץ לחברתה, וצריך המגרש שיטול הקולמוס ויתנם לסופר, ויאמר לו הא לך קולמוס זה וכתוב גט בשמי, לפלונית בת פלוני אריסתי או אנתתי שתהא מותרת לכל אדם, וכן צריך שיאמר לכל העדים, ואם הסופר אחד מן העדים, צריך שיחתום הסופר, ויזהרו שלא יעשו שום מחק בגט שיכתבו, והמגרש צריך שיקנה דיו וקולמוס וקלף וילך, אל הסופר לכתבו לשמו, גם לברר העדים, ובביטול כל מודעי והעדים ישבו עם הסופר, שיכלו להעיד בפנינו נכתב ונחתם לשמו, ובאותו יום שיכתבהו יחתמהו. וצריך שנים עשר שוטין כחשבון ג"ט, ובשיטה אחרונה יכתוב כדת משה וישראל, והמדקדק רוח חכמים נוחה הימנו:

קכה

[קכה] זה משפט הגט לפי אמירת בית דין. מאן דבעי למיכתב גיטא ופסיק ליד מגילתא שיעורא דגט וכתב ואיפסוק מגלתא בתר דכתיב ליה מיפסל, דכתיב וכתב ונתן [דברים כ"ד א'] מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ולא יצא, גט אשה וגט חירות כותבין ביום וחותמין ביום כשר, אבל אם כותבין ביום וחותמין בלילה פסול, ועידי הגט צריך שיהו חותמין זה בפני זה, וגט חליצה הכי עבדי דלראייה בעלמא הוא, גט שבטלו חוזר ומגרש בו, גט מעושה בדיני ישראל כשר, בדיני אומות העולם פסול, ואם חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך כשר, אבל חליצה מוטעת ומעושת בישראל פסולה, ואינה כשירה עד שיאמר רוצה אני ומאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן, וליכתוב דתהוייין ותצביין תלתא יודין וליכתוב וי"ו דפטורין ודשבוקין ותרוכין ארוכות וגם וא"ו של וכדו ודשבוקין ודפטורין ותרוכין, ולא ליכתוב לימהך אלא לחהך, ואיגרת לא ליכתוב אלא ואגרת ולא ליכתוב לאיתנסבא אלא להתנסבא:

קכו

[קכו] תיקון הגט. וזה תיקון הגט מפי מר רב יהודאי כך ינתן הגט תופש האיש הקולמוס ונותנו לסופר, וכותב סופר הגט ונותנו לאיש, ואותו האיש נותנו לאשתו, ואומר לה הא ליך גיטך על מנת אם אבוא עד שנה, או עד שנתים, או עד זמן כך וכך שאבוא, יהא הגט פסול, ותהא אשתו כמקדם, ומקבלת הגט מידו ונותנת אותו לבית דין, עד זמן הוקבע ביניהם, אם יבוא לאחר זמן אפילו שעה אחת מותרת לכל מי שירצה, והגוסס בשעת פטירתו באמירה דבריו קיימין, אפילו בלא גט, ואם אמר באמירה כתבו גט לאשתי ותנו לה כשהוא חתום שתהא מותרת לכל אדם, ושמעו מפיו שנים או שלשה בני אדם, ואינם יודעים לכתוב באין למקום שיש שם סופר, וכותבו הסופר וחותמין חתימת ידם וכשר, ועד שאינו יודע לחתום מודעינן ליה. וחתום כדי שלא יהא בנות ישראל עגונות:

קכז

[קכז] כבשה מעוברת. מעשה בא לפני רבי על אחד מבני העיר שקנה כבשה אחת מגוי כשהוא מעוברת, וניכר שרחל מבכרת היתה, ומסרה לרועה, לא שיש לגוי שותפות בה, אלא כדי לרעותה מסרה, וילדה זכר בביתו של גוי, לימים נצטרך הבעל לכבשים והביא אותו השה ושחטו [שלא נתן דעתו לבכור ואחר שחיטה והפשטה הרגיש בדבר ובא ושאל את רבי אם דין בכור נוהג] בזמן הזה, ואמר רבי וודאי נוהג ונוהג והשוחטו חייב משום שחוטי חוץ, וצוה רבי על בכור זה לקוברו קרבו וכרעיו דמו ופירשו ועורו וכל הנמצא וקברו מקצתו בבית רבי ומקצתו בבית האיש כדי שלא הרגש בדבר פן יאמרו לכשפים נעשה:

קכח

[קכח] מעשה היה באחד משכינת רבי שנתן לו גוי פרה מעוברת ומבכרת ושאל את פיו וצוה עליו למכור העובר לגוי או כולו או מקצתו בפרוטה קודם שיצא לאויר העולם, כדי שתהא ידי גוי באמצע להפטר מן הבכורה, וחזר האיש ואמר קבלתי עלי חצי פשוט מן הארוס שלי ויגדלנו לחצאין אם זכר, ואמר לו רבי לכשיולד תוכל לפדותו מידו ולחלקו במעות אם תרצה ובלבד שבשעת פטר רחם שלה יהא בו שותפות לגוי כדי שלא יקדש ברחם:

קכט

[קכט] ועל עשרה שהתפללו ושמעו כולם ברכו וקדושה, וכל סדר התפילה אומר רבי שיכולין למנין אחר בשביל אחד שלא התפלל, כמו שעושין לחתן או לכל מי שלא השכים לבית הכנסת, ואפילו אחד מאותן שהתפללו כבר, יכול לחזור ולהתפלל כדי להוציא את החייב, וסמך רבי ומראה פנים מהציבור שמתפללין במנין למניין על הקדושה לבדה נענה כל דהו ואמר בשביל הקדושה שלא אמרו כל אחד ואחד לעצמו הם נמנין נמצאו עדיין מחויבים בדבר, והשיב רבי לא מצינו בכל התלמוד חיוב בקדושה, אלא חביבה הוא לנו ואינה בפחות מעשרה:

קל

[קל] דין עבריין. עבריין שעבר על גזירת ציבור, אם לא נידוהו הציבור נמנה הוא למנין עשרה, וחייב בכל המצות שכן נאמר בעכן חטא ישראל [יהושיע ז' י"א], אף על פי שחטא ישראל הוא אלמא בקדושתיה קיימא, ולא יצא מן הכלל אלא שנחשד על השבועה, אבל אם נידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם יצרפיהו עמהם היכן הוא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרוף כלל שכבר הבדילהו מאגודתן:

קלא

[קלא] לעסוק בתורה. חצות לילה כשרוצה עומד לעסוק בתורה נוטל את ידיו ומברך על נטילת ידים, ואשר יצר אם נפנה וכל הברכות של אחריו ומברך על התורה, ואומר איזהו מקומן ורבי ישמעאל וכו' וכשהולך לבית הכנסת להתפלל תפילת צבור מתחיל ברבון העולמים.

קלב

[קלב] ספירת העומר. בין פסח לעצרת כשהציבור ממהרין תפילת ערבית מבעוד יום, מונה רבי עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה, מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין, ונמצא שלזו ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה, ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה:

קלג

[קלג] קריאת שמע. פעם אחת היה תינוק אחד מורכב על כתיפו של רבי בבית הכנסת הגיע לקרות קרית שמע אמר להוציא התינוק מעליו משום דסתם תינוק באשפה, ואין ראוי לקרות קריאת שמע אצלו:

קלד

[קלד] בענין תפילה. פעם אחרת היה מסך מים על גבי רגליו בבית הכנסת, ראה רבי ופסק תפילתו ויצא עד שנטהר המקום, ולא רצה להרחיק ארבע אמות, דאמרינן לגבי צואה כוליה ביתא כארבע אמות דמיא, ושוב חזר לראש דר' אבוה הוה אזיל בתריה דרבי יוחנן, וקרא קריאת שמע כי מטא למבואות המטונפות, פסק כו' אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, אם שהה במקומו והמתין עד שיפנו הצואה או אפילו יצא חוץ לבית הכנסת אלא שלא הפסיק מותר להתחיל במקום שפסק אם לא שהה כדי לגמור את כולה, ואף על פי שדבר רבי אבוהו באמצע קריאת שמע מותר לו להתחיל במקום שפסק אם לא שהה לגמור, דשאני קריאת שמע שהרי שואלין בו מפני היראה ומפני הכבוד ורבי אבוהו מפני היראה פסק ושאל ומותר, אבל שמונה עשרה לעולם אין מפסיקין:

קלה

[קלה] דין מותר לחתוך. העיד רבי על אדם גדול ומנו רבי שניאור בן יהודה בר ברוך שראוהו שחתך בשבת קשרי הכבש שהיה מקושר בשפוד כשהוא צלי:

קלו

[קלו] דין פקדון. מעשה באשה שהפקידה טבעת לבתו של רבי הקטנה ונאבדה הימנה, אמר רבי בדין הוא שאין לי ליפרע אבידת בתי הקטנה, דאמרינן נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה שאם הזיקו אין משלמין אפילו לאחר שגדלו ואחרים שהזיקו בהן חייבין. אלא הואיל וחייבין על ידי בני ביתי ניזוקה, אפרע לה דמי הטבעת ולא יותר שאם היתה שוה ששים זוז ובעלים מעלין אותו בדמים, אפילו הוא הפקידה ביד עצמו, אין לה אלא דמיו בלבד.

קלז

[קלז] דין רחיצה. כשהוא רוחץ במים חיים או במים חמין, מהרהר בהן ומברך, וכגון שעוכר המים ברגליו. אם צלולין הן כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. ואם אין המים צלולין אין עוכרן דהא לא צריך ואם יש כולה על ראשו, מוציא את ראשו חוץ לכולה, ומהרהר ואף על פי [שהמים צלולין אין צריכין לעוכרן, ובית המרחץ שאמרו] שאסור להרהר היינו כגון שיושבין ערומין בתוך המרחץ וזורקין עליהם מים, כגן אישטובא והכא וודאי אסור לפי שהן ערומים:

קלח

[קלח] דין עירוב. את ששאלת שיש חולקין עליך לאמור מי שלא ערב בימי הפסח לכל שבתות השנה. שוב אינו יכול לערב לכל השנה. אלא בכל שבת ושבת. טעם החולקין לא פרשת. וגם אינו יכול להבין מהיכן ראיה זו ביניהם, וכי מה הוזכר, והיכן הוזכר פסח לענין עירוב יותר מכל ימות השנה. אמנם הורגלו לעשות כן, לפי שהמצה אינה מתעפשת כחמץ. ועוד שכל העיסה למצוה, הורגלו לשתף בה גם המצוה הזאת. והוא הדין לכל ימות השנה, כל זמן שהאוכל קיים וראוי למאכל אדם סומכין עליו עד שיתמעט מכשיעור, או עד שיכלה דתנן נתמעט האוכל מוסיף ומרבה, וכאותה ששנינו הריני מערב לכל השבתות כולן רציתי אילך רציתי לא אלך וכו' ועד כאן לא פליגו בערובי תחומין שפעמים שאין אדם רוצה שיהא עירובו עירוב להפסיד אלפים אמה לבד שכנגדו. אבל עירובי חצרות זכות הוא לו ודעתו שיהא עירוב לעולם. והחולק על כך ואין ראיה בידו אין רוח חכמים נוחה הימנו, אחר שהוא מודה שהמערב בפסח סומך עליו כל ימות השנה. מאי שנא ערבי שבתות לענין עירוב מהפסח:

קלט

[קלט] דין גזירת ציבור. וששאלתם על מי ששמע צבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם עליו וקפץ ונשבע שלא לקיים גזירתם. ואחר כך גזרו עליו צריך לקבל גזירתם עליו או אינה חלה על שבועתו. כך ראיתי שהנשבע לעבור על דברי צבור נשבע לשוא הוא, ואולי התרו בו חייב מלקות דאורייתא משעת שבועה. וצלל במים אדירים והעלה חרס ביד: ולא נפטר מגזירת צבור. אם בדין גזרו עליו. ואף על פי שקדמה שבועתו לגזרתם שהרי נשבע לבטל את המצוה. לסור מחוקי ישראל שלא לידון כמשפטם ותנן איזה הוא שבועות שוא, שחייב על זדונה מכות, שכיון שנשבע לעבור על התורה, הרי נשבע על מה שאי איפשר. שהרי משבע ועומד מהר סיני הוא על עשה ועל לא תעשה בארור בכלל ארור בפרט ברוך בכלל ברוך בפרט. ואין לכל מצוה שבתורה שלא נכרתו עליו ארבעים ושמונה בריתות. ושבועות הראשונים קדמה לשלו ולוקה. והתלמיד האומר נשבע לבטל את המצוה פטור מכלום, טועה בדבר משנה הוא שהרי שנינו זו הוא שבועות שוא שחייבין על זדונה מכות, וטועה במקרא הוא, דכתיב כי לא ינקה ה' [שמות כ' ז'] ה' הוא דלא ינקה אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, ואם לא התרו בו ולא נותן למלקות בית דין, הרי הוא בכלל לא ינקה, וענוש עולמות, שעשה שתים נשבע לשוא, והוציא שם שמים לבטלה, כתיב את ה' אלהיך תירא [דברים ו' י"ג], ומה ששנינו נשבע לבטל את המצוה פטור, לענין שגגה שנינו, ולענין קרבן עולה ויורד שהנשבע לבטל ושגג ולא ביטל. או נשבע לקיים פטור מקרבן, דממעטיה מקרא מה הטבה רשות אף הרעה רשות אבל לוקה הוא על שנשבע לשוא במזיד:

קמ

[קמ] דין שיתוף. וששאלתם ראובן ושמעון שהלכו לשוק, והתנו ביניהם שכל מה שיעלה שכן אחד מהן, בין בסחורה, ובין במציאה, בין בכל דבר, יחלוקו זה לזה, ובחזירת האחר לבדו עם פרקמטיא שקנו נתפש בידי גוים ונתן ממון לפדיון, ותובע מחבירו לתת חלקו בפדיון שהרי שותפין הן, והיה ביניהן הסחורה ושל שניהם היתה לשמרה כדרך השותפין ועוד שהותנו להיות שותפין בשכר, ועכשיו שיש הפסד נשוה בהפסד, והלה שמשיב לא היינו שותפין. אלא בעודנו בשוק, אבל משעה שיצאנו מן העיר נתפרדה חבילתנו. אלו היית משתכר בממונות הרבה לא היית חולק לי. וזה מודה בכך. ובאו לפניו לדין ופטרתו. ויש חולקין בדבר לחייבו טעם החולקין לא פריש לי. ואני אין בידי ראיה מהיכן לחייבו. ואף על פי שעדיין כל זמן שלא חלקו הפרקמטיא שליהן שותפין הן. והרי לא הותנו שכל מה שיפסיד האחד ישלם לחבירו חלקו ואם מפני ששנינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, ולא נאמר דבר זה, אלא בנותן פרקמטיא לחבירו על מנת שאם ישתכר יחלוק עמו ואם יהא הפסד בפרקמטיא על המקבל להשלים. שכל האחריות למקבל נמצאת פרקמטיא זו עליו מלוה ומה שהנותן נוטל חלק בשכר רבית הוא, ושכר בטילות מעותיו עומד ונוטל חצי פרקמטיא שנתפתתה. אבל אחריות גופו של שותף לא קיבל עליו, ואף על פי שהוא טורח על חילוק חבירו כמו על חלקו. אין לך טענה לחייבו לזה, שהרי ראיה גדולה הבאת לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו וכו' וכל שכן זה שהיה בטלן, וזה לא אמר לו קום רדוף והכנס למקום גדודי חיות וליסטין ועלי פדיונך וכשיבוא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה בינינו מה טוב:

קמא

[קמא] וששאלתם ששידך ראובן על בת אחיו את בנו, וקיימו דבריהם, והניחו תשומת יד ביד קבלנין על מנת שהחוזר בו יפסיד, כדרך שהורגלו בשאר מקומות ועברו כמה שנים וחוזר בו ראובן, והנה שמעון אחיו תובע הערבון מיד הקבלנין שהחזירוהו לראובן ותלמיד אחד מסייע ליה ואמר קבלן דכתובה לא משתעביד. ועוד דאסמכתא הוא. ואסמכתא לא קניא, טעה התלמיד בכל צדדיו, חדא דקבלן דכתובה משתעביד דמשה בר עצורי ערביה דכתובה דכלתיה הוי וכו', ומותבינן וערב דכתובה מי משתעביד, ומשנינן קבלן הוה. ועוד מה ענין קבלנות זה אצל קבלנות דכתובה, המתפיס לאשתו מעות או מטלטלין בכתובה ומסרתן ליד שליש והחזירן לבעלים אצל קבלנות זו אינה אלא עירבון לקיים תנאין, ואסמכתא וודאי קניא, ואם נעשה בפני חשובי העיר קיימא לן דאסמכתא קניא, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב ואפילו יש בית דין חשוב ממנו בשאר מקומות, אין לנו אלא בית דין של אותו מקום, דאם כן אין לדבר סוף. שאין לך בית דין חשוב שאין חשוב ממנו בסוף העולם. ואומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם [דברים י"ז ט'], וכל שלשה שנתמנו בית דין על ישראל, הרי הן כבית דינו של משה, לענוש נכסין, ולהיות הפקירן הפקר, וכל שכן שידוכי אשה שהנהיגו הראשונים כן שלא לבייש את בנות ישראל, ויש מן הדין לקנסו בממון, ובנידוי הגוף, והתלמוד החולק על זאת, אינו חולק כבוד לתורתו להחזיק יד מריע, ומן השמים מנעוהו מכבוד, ונכסו ממנו גלויותיה של תורה וכל שכן יבין במעמקיה, ולמוכיחים יונעם. ועליהם תבוא ברכת טוב. שלמה בר יצחק:

קמב

[קמב] דין עטיפת הראש. עטיפת הראש לאבילים כל שבעה יומם ולילה, אבל הרבה יש שאינם נוהגים מפני שהאומות משתקין עליהם, ומתוך כך באין לידי שחוק וגיחוך ומגנין בשחקם על הבריות, לא יניח תינוק בחיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות:

קמג

[קמג] דין גט. מעשה בתלמוד אחד שנפטר בבית רבי והיתה לו ארוסה, וביקש את פני רבי לקבל לה גט, שלא תיזקק ליבום, ולא רצה רבי לקבל לה גט מפני שלא עשאתו ארוסתו שליח לקבלו, ואף על גב דזכין לאדם שלא בפניו, ויש לומר שזכות הוא לה שאינה רוצה שתהא זקוקה ליבם, אפילו הכי לא רצה לקבלה, זמנין דחוב הוא לה דרחמא ליה כי הא דבעי מיניה רבא מרב נחמן בפרק האשה שהלכה ביבמות, המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו, כיון דמהניא לה זכות הוא לה, וזכין לאדם שלא בפניו, ויש לומר שזכות הוא לה או דילמא כיון דזמנין דרחמא ליה חוב הוא לה. ופשט לה ממתניתין דלא מזכין דחוב הוא לה:

קמד

[קמד] דין כתישת שומן ופלפלין. ראיתי את רבי שכותש שומין בקערה ביום טוב כדרכן אבל פלפלין טוחנן מערב יום טוב:

קמה

[קמה] דין לשחוק באגוזים. אין רבי רוצה להתיר לשחוק באגוזין בשבת ויום טוב, לא על גבי שולי קדירה, ולא בגלגול שקורין אלריא דאיכא משום אולידו קלא ועוד [מפני] שמשתבר:

קמס

[קמו] צדוק הדין. פעם אחת נפטר מת בחולו של מועד ובשעת קבירה היו שם (מומחין) [מוחין] ואומרין שלא לומר צדוק הדין בחולו של מועד מפני המועד, ואף לא הקדיש, שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צדוק הדין, ועמד רבי ואמר עליו צדוק הדין וקדיש, שאין זה הספד וחילול המועד אלא הודאה וקבלת דין שמים וכשחזר משם נכנס לבית האבל לנחמו, לדבר על לבו, והוא יושב על כסאו כשאר בני אדם, ומקבל תנחומין, וקשה לרבי לישב מחריש, כי מה תנחומין לשתיקה, ופותח ומדבר לאבל בדברי תנחומין כזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו [תהלים ס"ב י"ג], וכי חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו, פרעניות הוא לאיש כמעשהו. מעסקי גופו ומעמלו אתה תשלם לאיש גמולו ונוטל בניו וגידולין כדי לכפר עליו, וזה פדיונו, וזה חסד גדול שמשלם לאיש וגומל לבריות, ולמד רבי מדעולא, דאמר בבבא קמא בהדי תנחומי דבבלאי למה לי, דאמרי מה איפשר למיעביד, הא איפשר למיעבד עבדי, אזל איהו ופתח בבית האבל אל תצר את מואב [דברים ב' ט'], וכי תעלה על דעתך וכו', אלא שתי פרדות טובות העתידות לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית כו' בתו של רבי על אחת כמה וכמה, אלו היתה ראויה לזרע ולהבנות, תעמוד בעולם. ולכך אין להקפיד עליה. לא חש רבי להברותו בסעודה הראשונה שהרי אבילות אינו חלה עליו עד לאחר המועד, ומה מקום להבראה [זו וכשעבר המועד שכבר חל עליו אבילות כבר עברה סעודה הראשונה ובטלה ההבראה] ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון חביותיו בימי אבלו למנוע רבי מלכנוס אצלו ולנחמו, ואמר לנו שאפילו על ידי אחרים בבית (אחר) [אחד] אסור לעשות מלאכתו, ומהו [לי] לנחמו ועבירה בידו:

קמז

[קמז] דין נפל. שוב פעם אחת נפטר בן אחד ארבעה ימים אחר מילתו, והיתה אמו מונה עליו תשעה חדשים מלאים מטבילתה, ופטר רבי את אביו מלהתאבל עליו, ומלקבל עליו הבראה ותנחומין ומלומר קדיש עליו וסמך רבי אדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, והווינן בה במסכת נדה הא שהה ספיקא הוה ומשנינין התם דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו ומהתם איכא למשמע מינה, דכל היכא דאיכא למיתליה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מיד נפל, והיינו דמשני למילתא בדלית ליה ספק כלל דקים ליה, כלומר דבר ברור ופשוט הוא כאור בצהרים דכלו לו חדשיו, וזו שמניין טבילתה בידה, אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה, עד סמוך לווסתה, דמחלוקת הוא במסכת נדה, ואומר הרחיקה ווסתה ואישתכח דלאו כלו לו חדשיו דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות ווסתן, פעם קרוב פעם רחוק, וכל שכן זו שהיתה מניקה ומסולקת דמים, ואין לה ווסת כל עיקר, והיכא דקים ליה בגויה כגון שבא עליה סמוך לטבילתה, ושוב פירש ולא ידעה עוד עד חודש ימים ולבסוף שני חדשים הוכר עוברה בביאה שנייה, הרי הדבר ידוע שמשעת ביאה הראשונה נתעברה, והוכר עוברה לשלשה חדשים כמשפטה:

קמח

[קמח] דין לקרות את ההלל. ראיתי את רבי שלא קרא הלל דראש חודש עם הצבור, וקראו בפני עצמו מיושב בשעת קריאת ספר תורה, ושאלתיו ימים שאין צבור גומרים בהן את ההלל אין יחיד צריך לאומרו, והשיבני אף על פי שאין דעתי להתחיל מנהג זה כי לא ראיתי שעושין כן, ברכה לבטלה אינה, שאלו קריתיו עם הצבור הייתי מברך והן עצמן אינם משום חובה. אלא משום מנהג אבותיהם, ועל מנהג הם מברכים, אף אני לא גרעתי מהם הואיל ואין להם חובה יותר ממנו:

קמט

[קמט] דין ניסוך. מותר לישא יין בקובה בשני גוים, ואפילו אין ישראל מסייע, ואפילו שפכו מיניה, אין בכך כלום, שמה שנשאר תוך הקובה מותר, ואותו שנפל על הקרקע לא חיישינן שחוזר ונוסף עליו וליהוי חיבור לאותו שבכלי, דהאי אינו נסך לענין חיבור ואין דרך ניסוך לעבודה זרה בכך, אלא בכלי, אבל מה שנפל מן הקובה אם נפל בכלי אסור לשתותו, מפי רבי משולם, וכך קיבל מפי ר' דוד הלוי:

קנ

[קנ] דין נקיות הבשר. וזה תיקון נקיות הבשר מן החלב ומן הדם וגידים שכתב בהן כרת דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו וגו' [ויקרא י"ז י"ד] מכאן אתה למד שהדם מובלע בבשר הוא, ואסור לבשל הבשר עד שידיח אותו במים, וימלחנו במלח יפה יפה, ואחר כך יניחנו על כלי מנוקב עד שיפריש הדם, וצריך שיהא הבשר על כלי מנוקב כשיעור מהלך מהלך מיל אחד, כדי שיהלוך הדם, ואחר כך ינער המלח וידיחנו במים שלשה פעמים, דאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שידיחנו במים וימלחנו יפה יפה, ויחזור וידיחנו יפה, ואסור לבשל את הכבד במים לא לבדו ולא עם בשר, אלא לצלות אותו לבדו באש, ואסור לצלות אותו למעלה מן הבשר בשפוד אחד, ולא למטה מן הבשר, ואסור לבשל החלב שהוא עם בני מעיים שבני מעיים מקיפין אותו, ואסור לבשל המוח שבראש אלא יצלה אותו על האש, ואסור לבשל התרנגולת עד שידיחנה במים וימלחנה, וצריך שיוציא המוח שהראש כולו מפני הדם, וצריך שיקח כל החלב שעל הכליות ושל מטה מן הכליות [והחלב שעל העצמות שתחת הכליות], ועצם גופו שתחת הכליות ישליכנו ולא ישאיר ממנו אפילו כשעורה אחת של חלב, ואם השאיר אפילו כשעורה אחת חייב כרת, ועוד צריך שיטול גיד הנשה כולו ויחתוך הירך כולה, ולא ישאיר מגיד הנשה אפילו כחוט השערה, וישבור העצמות שבירך [שיש בהן שרשי גיד הנשה וישלך אותו לחוץ, ויטול הקרום והחלב שעל גבי טחול וישלוף הוורידין שבתוך הטחול שהן מן החלב, ויטול הקרום והחלב שעל הכליות והחיטין שבתוך הכליות, ויטול הקרום שעל הכסלים וחוטין שבתוך הכסלים, שהן חמשה חוטין, שלשה בכסל הימין שכל אחד נחלק לשני חוטין ושני חוטין שבכסל השמאל שכל אחד נחלק לשלשה חוטין שהן כולן שנים עשר חוטין, ויבדוק אחריהם וישרש אותן, עד שיטול את כולן, ולא יניח מהן אפילו כחוט השערה, ואם הניח חייב, וחייב ליטול החלב שעל גבי הקיבה, ושעל המסס ובית הכוסות, ושעל הכרס כולן, ויטול החלב שעל גבי הקיבה, עד אמה בדקין. ויטול החיטין שבתחת הידים כולן, והחיטין שבראש תחת הלשון ויטול החיטין כולן שבצוואר שהן אסורים משום דם שבתוכן, ואל יניח חוט אחד בכל הבהמה כולה, שהן אסורין משום דם ומשום חלב, וכל האוכל כשיעור גרגיר חטה אחת מן החלב, או מן הדם חייב כרת משום כל חלב וכל דם לא תאכלו, ולא פירש איזה חלב אסור לאכול, ואי אתה אומר כל חלב שבתוך הבהמה ושעל גבי בהמה אסור, דאם כן נמצא אוסר כל הבהמה כולה אלא פירש הקדוש ברוך הוא איזה חלב אסור, ואיזה חלב מותר, בתורה שבעל פה, שחכמים הוגין בה יומם ולילה, ואסור לבשל שד בקדירה מפני שיש בה חלב אלא יצלה אותה באש. והאוכל בשר אסור לאכול חלב או גבינה באותה סעודה:

קנא

[קנא] דין נטילת ידים. נטילה אינה אלא בכלי, ואם הטביל ידיו בנהר, או במעיין או במקוה של מים, וכשרוצה הולך בדרך, נוטל עמו כלי קטן ליטול הימנו לידיו, נוטל שחרית ומתנה כל היום, ושאלנו לרבי הנפנה ונוטל ידיו צריך ליטול פעם אחרת או לא, אמר לנו אף אני כך שאלתי את רבינו רבי יעקב בר יקר ואמר לי צריך ליטול ולחזור וליטול, וכדברי רבי נטילה אחת עולה לכאן ולכאן, וראיה לדבר מיהא דרב:

קנב

[קנב] דין שמרי יין. רבי אוסר לתלות שמרים של ישראל של יין בשקים ובכלים שהגוים תולין בהם שמרי יינם, השקים אין להם תקנה, אלא אם כן מיישנן שנים עשר חודש, אי נמי מגעילן ברותחין, כדנפקא לן בהשוכר, כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך, והכלים שמשמשין בהן השקים מלאים שמרים צריכין עירוי שלשה פעמים מעת לעת, עד שיהיו מותרין לישראל לתלות בהן שמרים, ולמד רבי כן, מהאי דאמר בעבודה זרה בפרק השוכר את הפועל, דאמר רב יהודה הני שקי דארמראי דעמרא מנגבן, דכותנא מיישנן:

קנל

[קנג] דין שבועות עבודה זרה. פעם אחת נתחייב גוי שבועה לרבי, והוליכו רבי עד פתחה של עבודה זרה. כאילו הוא רוצה להשביעו. אבל לא היה בלבו להשביעו, שהרי אמרו חכמים אסור לו לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה [ונשבע בעבודה זרה שלו] והתורה אמרה לא ישמע על פיך [שמות כ"ג י"ג] אבל מראה היה כדי שיודה, והביאו רקב העצמות הקדשים והניח הגוי עליהן פרוטה. כדי לקלון עבודה זרה ויאמן רבי ונתן לו זמן לשבועתו. ומאותו היום קבל עליו רבי שלא יתן עם הגוי באמונה דבר שגדול בעיניו שמא יכפור הגוי ולא יזמיננו לשבועה, כדי שלא יניח גוי מעות למרקולוס ונמצא עבודה זרה נהנית על ידו. ועוד שמראה כאלו יש ממש בה שהוא מביא לעבודה זרה לישבע בה:

קנמ

[קנד] אגוז בדבש. אגוז בדבש מברך רבי עליו בתוך הסעודה שהכל נהיה בדברו, לפי שלא נשתנה האגוז מכמות שהוא:

קננ

[קנה] ד' אמות קרקע בחצר. שאלה מארבע אמות קרקע בחצר מצא רבי בתשובת הגאונים שאלה מה שכותבין בשטרות ובמתנות ונתנו לו ארבע אמות קרקע בחצרי, ומי שאין לו קרקע היאך כותבו, וראה שהשיבו שאמר שאף על פי שאין לו קרקע בזמן הזה יכתוב וכמאן דאית ליה קרקע דמי דאין לך כל אחד מישראל שאין לו קרקע בארץ ישראל. שהרי גוים שהחזיקו בה ולכדוה אין להם חזקה דקיימא לן קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם, וארץ ישראל בחזקתינו עומדת לעולם, ואף על פי שאין אנו שולטין בה, והאומר משום ארבע אמות קרקע משום קברו לא כלום. וטעות הוא בידם דמצינו בברייתא בכתובות, דהמוכר קברו ומעמדו אינו מכור, וחוזר לבני משפחה:

קנס

[קנו] ספר חומש לקרות בעשרה. האנשים הרגילין לקרות בחומש בעשרה כמו בספר תורה, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ורבי אוסר לעשות כן, שאפילו בספר תורה גמור שאינו עשוי כתיקון סופרים אסור לקרות כגון שאינו תפור בגידין, או שלא יהא בין (שירטוט לשירטוט) [שיטה לשיטה] כמלא (שירטוט) [שיטה] אסרו לקרות בו כל שכן ספר חומש שאין מדקדקין בו לעשות אחד מן התקונים הללו שאסור לקרות בו, והמיקל בזה לא נכון הוא עושה שמוציא ברכה לבטלה, וכמו כן אותם שמשלימין קטן לעשרה, ומאחזין בידו ספר תורה, גם זה לא נראה למורי ויש להחמיר ולא להקל פן יצא ממנו קדושת השם בלא עשרה בני מצוה דהיינו עדה, כדאמרינן עד מתי לעדה הרעה הזאת [במדבר י"ד כ"ז]

קנז

[קנז] ואני תפילתי. מה טעם נהגו לומר ואני תפילתי לך ה' עת רצון [תהלים ס"ט י"ד]. בשבת למנחה על שם המקרא שכתוב למעלה הימנו וישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר [שם שם י"ג]. כך היה אומר דוד כל העולם שותין ומשכרין ביין בסעודת שבת, ולא באים לבית התפילה, אמנם לא כן אנכי, אלא ואני תפילתי לך ה' עת רצון. וקשיא יום טוב:

קנח

[קנח] מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה שעה אחת או שתי שעות ונעשה לו נס ונתרפא ונזדמן לו המים של בארה של מרים ומלאה כמו כן מאותן מים, כיון שבאתה אצל בעלה כעס עליה, אמר לה היכן הייתי והיא מרוב כעסה נפלה כדה משכמה ונשבר כדה, ונפלו טיפים על בשרו, ובכל מקום שנפלו בו הטיפים נתרפא, ועל דבר זה אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזיניתו, בארה של מרים בימה של טבריא נגנזה, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל מעיינות, ועל כל בארות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מאותו המים ושותה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד מתרפא:

קנט

[קנט] תנו רבנן המגרש את אשתו ראשונה לא ישהה עמה לא במבוי ולא בחצר, ואם המבוי והחצר בשנים, מפנין זה את זה, במה דברים אמורים מן האירוסין אבל מן הנשואין לא ובכהנת אפילו מן הארוסין ולא נשאה וכן החולץ ליבמתו [לא יפנה] מפני (שלבו) [שאין לבו] גס בה. [נשלם] יסוד רבינו שלמה בר יצחק ז"ל: