ספר האורה/חלק א

א

[א] דין אוחז באמה. תניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין, כאלו מביא מבול לעולם, אלא יעמוד במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תחוח, ואל יעשה שעה אחת רשע לפני המקום. או יסייע בבצים מלמטה. המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:

ב

[ב] דין בעל קרי. והאידנא נהגו עלמא בבעל קרי בתשעה קבין אבל ברחיצה, בין ביום הכפורים בין בחול, והני מילי לתפילה, דצריך רחיצה בתשעה קבין, אבל לדברי תורה לא צריך רחיצה, בנהוג עלמא כרבי יהודא בן בתירא. ולא צריך לברוכי על הטבילה, דרחיצה תשעה קבין לא אשכחן דאיקרי טבילה, ועל רחיצה נמי לא [מברך דלא] אשכחן רחיצה בזמן הזה, הילכך לא מברך עליה, דאינה מצוה בזמן הזה, [דהא] אית לן שאר טומאות טובא, היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יהא מפסיק, אלא מקצר ועולה:

ג

[ג] הלכות ברכות ותפילות. מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומה וכו':

ד

[ד] דין נתינת שלום. וכד משכים אינש קמי צלותא אסור למיתן שלמא לחבריה שיאמר שלום עליך, אבל מפני דרכי שלום, אומר לו צפרא דמרי טב (ובריך) [והוא מהדר ליה דמרי טב ודוקא] במשכים לפתחו, אבל פוגעו בדרך, או בבית הכנסת, נותן לו שלום בכל לשון, ואין בכך כלום, כדתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ועדיין לא התפלל:

ה

[ה] דין קרבנות. אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה [ויקרא ז' ל"ז], שכל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה, לא אשם ולא חטאת, אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת [ויקרא ו' י"ח], כל העוסק בתורת חטאת, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב אשם:

ו

[ו] דין לשהות קודם תפילה. המתפלל צריך שישהה קודם שיתפלל שעה אחת, ושעה אחת אחר שיתפלל תפילתו, ואפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק, ודוקא מלך ישראל, אבל מלכי אומות העולם פוסק, בדלא איפשר ליה לקצר, אבל איפשר ליה לקצר יקצר. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וצריך שיכסה את ראשו בשעת תפילה, ולא בשעת תפילה לחוד, אלא אפילו כולו יומא נמי, כדאמרינן אסור שיהלוך בקומה זקופה:

ז

[ז] דין השכמה. וצריך איניש לאיזדהורי למיקם ולאקדומי בבי כנישתה, כדי שימנה מעשרה [ראשונה], ואם עושה מאריכין לו ימיו ושנותיו:

ח

[ח] דין להקדים תפלה לצרה. לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם אבינו תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט, שנאמר וילך למסעיו מנגב [בראשית י"ג ג'], וכתיב בתריה אל מקום המזבח [שם שם ד']. וגדולה תפלה מכל הקרבנות [כולן], שנאמר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' [ישעי' א' י"א], וכתיב בתריה גם כי תרבו תפלה אינני שומע [שם שם ט"ו]:

ט

[ט] דין המאריך באמן. כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכל המתפלל ויוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפיציו, וכל המאריך בתפילתו אינו חוזרת ריקם, שנאמר ואתנפל לפני ה' [דברים ט' י"ח], וכתיב וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא [דברים י' י']:

י

[י] דין השכים לצאת לדרך. אם השכים לצאת לדרך, ועדיין לא הגיע זמן קריאת הגבר, מברך כולהו שאר ברכות בר מברכת הנותן לשכוי בינה, דלא מברך עד שישמע קול התרנגול, ומברך כל הני תשיסרי ברכות, וקורא קרבנות, וגריס מאי דבעי, עד זמן שמגיע שליח צבור לברך בבית הכנסת, וכיון שברכן, כבר אינו צריך לברכן, [דהוי מוציא שם שמים לבטלה], אלא יענה אמן אחר המברכין:

יא

[יא] דין ברכת התורה. אם תאמר הואיל דאמרינן שאין צריך לברך על תלמוד [תורה], שכבר נפטר באהבה רבה, מאי טעמא מברכינן [על קריאת התורה בציבור, תריץ האי וודאי לא דמיא להא, דלא מברכין] עלה מזה הטעם, אלא משום דהוה ליה מצוה בפני עצמה, כדתיקן עזרא, והוה ליה כמצות תפילין או ציצית או שאר מצות, דאי עביד ליה בעיא לברוכי:

יב

[יב] דין לקרות בתורה על פה. אם תאמר היכי מצינן לקרות פרשת תמיד שחרית על פה, דהא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ותירוצא דמילתא, לכך תקינו רבנן למקרי הני פרשיות על פה, שהוא צורך הקרבן, ובמקום קרבן חשבינן להו, ולכך לא חיישינן אם יקרא אותם על פה, לפי שהוא צורך הקרבן, כמו שאנו קורין בתפלת מוסף ובשבתות ובימים טובים ככתוב בתורתיך, ועוד שמצינו שקריאת התורה על [פה] התירו חכמים מפני צורך המועדות, שהוא צורך הקרבנות, כדאמרינן בתענית, במנחה יחיד קורא אותם על פה כקורין את שמע, דמצותו מפורשת בתורה לקרותו על פה, אבל השלש ברכות שאנו מברכין תחלה, אף על פי שאנו קורין אותן על פה, הרי אנו שונין משנת איזה מקומן שמצותו על פה, הילכך מברכינן, דהוה כמשכים לשנות קודם שקרא קריאת שמע:

יג

[יג] דין מאה ברכות. תניא רבי מאיר אומר אין אדם בישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום, קורא קריאת שמע [שחרית וערבית] ומברך לפניה ולאחריה, ומתפלל שלשה פעמים שמונה עשרה בכל יום, ואוכל [פתו] בבוקר ובערב, ומברך לפניהם ולאחריהם, ובכל פעם ששותה מברך, ועושה מצוה ומברך, וברכת ציצית ותפילין ותמני סרי דצפרא וברוך שאמר וישתבח:

יד

[יד] דין שלא להאריך בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. אם תאמר הואיל ואמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, היכי מצינו למימר זכרנו לחיים במגן, ובהודאה, וכתוב לחיים, ובשים שלום בספר חיים, דהני מילי תחנוני אינון, תירוצא דמילתא כי אמר רב יהודה לא אמר אלא ביחיד, שאין לו לבקש דבר הצורך לו, כגון חולה או פרנסה בשלש ראשונות, ודוקא קאמר לא ישאל, ולא קאמר אין שואלין, אבל צרכי צבור כגון זכרנו, וכתוב לחיים שכל ישראל צריכין לה, שואלין שעה צריכה לכך מותר:

טו

[טו] דין טעה בשמונה עשרה. והיכי דטעה בשמונה עשרה [באמצעות] קיימא לן דהלכתא כמאן דאמר אמצעות אין להם סדר, והכי פירושא אין להם סדר למהוי כשלש ראשונות וכשלש אחרונות, דאלו שלש ראשונות ושלש אחרונות היכי דטעה בחדא מינייהו אפילו בשלישית חוזר לראש, אבל באמצעות היכי דטעה בברכה ונזכר לאחר שעבר את מקומה, אינו חוזר לאתה חונן, אלא לתחילת ברכה שטעה:

טז

[טז] דין שטעה ולא התפלל שחרית. טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים, טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים, דתפילת ערבית חובה:

יז

[יז] דין המתפלל ונזכר שהתפלל. היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל, פוסק ואפילו באמצע ברכה, אבל ספק התפלל, ספק לא התפלל. מתפלל מספק:

יח

[יח] דין תפילת נדבה. קיימא לן כרבי יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ומפרשי רבנן הני מילי ביחיד, ואדעתא דרשות, אבל אדעתא דחובה אסור, וצבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור, דקיימא לן תפילות כנגד תמידין תקנום, וכשם שאין הצבור מביאין עולת נדבה כך אין מתפללין תפילת נדבה, אבל היחיד מתפלל תפילת נדבה, שכן היחיד מביא עולת נדבה, (אבל) [הילכך] אין מתפלל תפילת מוספין תפילת נדבה, שכן אינו מתנדב בקרבן מוסף, והא דאמרינן פוסק אפילו באמצע ברכה, הני מילי כשמתפלל אדעתא דחובה ושכח שהתפלל, ועומד ומתפלל אדעתא דחובה. ונזכר שהתפלל, פוסק אפילו באמצע, ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דלא אמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אלא תפילת נדבה, כגון תחנונים וכיוצא בהם, אבל תפילת חובה לא אמר:

יט

[יט] דין שכח תפילת שבת. אם עמד בתפילה ושכח כשהוא שבת, והתחיל לאחר שלש ברכות ראשונות ברכה של חול ונזכר שהוא שבת, גומר הברכה ומתפלל של שבת, דבשבת נמי חייב אדם להתפלל שמונה עשרה, אלא משום טורח צבור אין מתפללין:

כ

[כ] דין להפסיק לקדיש ולקידוש. לענין מפסיק שמונה עשרה לא יפסיק ליהא שמיה רבא מברך וכן (לקידוש) [לקדושה], ומיהו ישתוק ולא יענו בהדייהו ושמע להכי יצא, דשומע כעונה:

כא

[כא] דין קדוש וברוך. היינו טעמא דאין אומרים בברכות של שמע אלא קדוש וברוך, ובקדושה של שמונה עשרה אומר קדוש וברוך וימלוך, טעמא דמילתא לפי שבברכות של קריאת שמע בבורא קדושים מספרים ומגידים ענין שאופנים מקלסין בו, והוא קדוש לעומתם ברוך יאמרו, אבל ימלוך שהוא קלוסן של ישראל, אין אנו צריכין לאומרו בזה הענין, אלא אם כן בקלוסן של ישראל בתפילת שמונה עשרה:

כב

[כב] דין לבו רואה את הערוה או עקיבו. הלכתא לבו רואה את הערוה אסור, עקיבו רואה את הערוה מותר, נוגע אסור:

כג

[כג] דין צואה על בשרו. צואה על בשרו, או על ידו בבית הכסא מותר לקרות קריאת שמע, צואה בפי טבעת, נראית אסור לקרות קריאת שמע, לא נראית מותר לקרות, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואפילו יושב ונראית עומד ואינה נראית מותר:

כד

[כד] דין רוח רע. ריח רע שיש לו עיקר, כגון צואת אדם וכיוצא בהן, כל שמכוסה וריחה נודף מותר לקרות קריאת שמע:

כה

[כה] דין צואה עוברת. צואה עוברת אסור לקרות קריאת שמע כנגדה:

כו

[כו] דין פי חזיר ומי רגלים. פי חזיר כצואה עוברת דמי, ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ורשומן ניכר אסור:

כז

[כז] דין צואה עשה כחרס. צואה כחרס אסור, עד שיהא גוללה ונפרכת, או זורקה ונפרכת:

כח

[כח] דין ערום. אסור לאדם לקרוא קריאת שמע ערום, ובמים עכורים דאין לבו רואה את הערוה מותר:

כט

[כט] דין מצא צבור שמתפללין. היכי דאתי לבי כנישתא וצלי מנחה וקמו צבורא לצלויי תפילת ערבית, וקאים איניש ואתא ומצלי בהדייהו תפילת ערבית, ואף על גב דלא קרי קריאת שמע דאורתא, ולא בירך לפניה ולאחריה, ובתר דמצלי בהדי ציבורא קרי קריאת דערבית בשתים לפניה ושתים לאחריה כהלכתו:

ל

[ל] דין שאלת מטר בכל עת. ענין שאלת מטר בכל עת, חזי לן דמאן דסבירא ליה הא דחנניה מאי כל הגולה כל הגלות, כיון דזמן קצוב הוא עד ששים בתקופה, אפילו היכא דמצריך עלמא למטרא קודם זה הזמן, אין שואלין ותן טל ומטר בברכת השנים, אלא שואלין בשומע [תפלה], כדאמרינן שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, [ואפילו] בתקופת תמוז אי מצרכי כיחידים דמיא ובשומע תפילה:

לא

[לא] דין לחזור על שליח צבור הגון. שליחא דציבורא כמה דאיפשר גברא מעליא טפי עדיף מינוקא, אבל במקום דלא איפשר, אפילו בן שלש עשרה שנה ויום אחד, כי לא אפשר באחרינא שפיר דמי:

לב

[לב] דין חזן המאחר. שליח ציבור הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך עתה לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור והוא אינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש. לאחרים מוציא, לעצמו לא כל שכן, ואין בזה לומר המשמיע קולו בתפילתו [הרי זה מקטני אמנה] כיון דעל ידי הדחק הוא עושה [ומפני צורך ציבור] אין בזה משום קטני אמנה:

לג

[לג] דין ציבור שנתאחרו ציבור שנתאחרו ולא התפללו, ואין שהות ביום להתפלל בלחש, ולירד לפני התיבה, אף על פי שאסור לבוא לידי כך, ואפילו הכי יוצאין הציבור לידי חובתן בתפילת שליח ציבור. וזה הוא חובתן, צריכין הציבור לעמוד אחריו בשעה שהוא יורד מראש התפלה ועד סופה כאדם שהוא מתפלל לעצמו ואין מפסיקין, ואין משיחין, ועונין קדושה:

לד

[לד] דין שכור. שכור אסור להתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה. ואיזהו שכור, כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, אבל שתוי שיכול לדבר לפני המלך, לא יתפלל לכתחילה, ואם התפלל תפילתו תפילה, ושתוי אפילו רביעית לא יתפלל, ואפילו איניש דטרודא דעתיה לא מיבעי ליה לצלויי עד דצלילא דעתיה:

לה

[לה] דין עונין אמן אחר ישראל מברך. היכא דלא אכיל [אין עונין אמן אחר המברך, היכא דאכיל] עונין אמן אחר ישראל המברך, דכיון שאינו מחיוב בברכה אוכל שיצא ידי חובתו אף על פי דאינו שומע בברכה, כגון מי שאומר ברכותיו בלחש, כיון דידעו דמברך הוא אי ענו אבתריה שפיר דמי, אבל מצוה מן המובחר מאן דמברך בצבורא שיגביה קולו, כדי שישמעו כולן ועונין אמן:

לו

[לו] דין מחויב בדבר וסומך על חבירו. אם הוא מחויב בדבר ברכה וסומך על אחר, צריך הוא שישמע ויכוון את לבו במה שהוא מברך, ויענה אמן אחר החתימה, ובהכי יוצא ידי חובתו, אבל אם הוא מחויב בברכה וסומך על אחר ועל אותו שסומך אינו שומע ברכותיו אלא מעט, ועונה אחריו אמן, ופוטר עצמו בכך, כגון הני דאמרינן יהיו בניו יתומים שזהו אמן יתומה:

לז

[לז] דין מצא ציבור שמתפללין [ימתין]. הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין. צריך להמתין עד דעני קדושה ועני אמן דהאל הקדוש, וכן נמי דהודאה ומנהגא דרבנן דכד עייל איניש לבי כנישתא וקא מצלי ציבורא בלחש ואינו יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח צבור לקדיש, ימתין עד דמסיימין, וכד פותח שליחא דציבורא, מתחיל הוא ואומר ה' שפתי תפתח, ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא מילתא בלחשא, ואומר קדושה בהדי [צבורא], וגמר צלותא, ושפיר דמי למיעבד הכי דלית [בה] הפסקה, דכי אמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור, היכא דאתחיל מקמי דאתחיל שליחא דציבורא, אבל כד מתחיל [בהדי] שליחא דציבורא שפיר: סליקו ברכות ותפילות: [לז*] הלכות נטילת ידים והמוציא והזימון. כד בעי אינש למברך אריפתא, צריך ליטול את ידיו, ואחר כך ליקבע סעודתיה, ואפילו חולין צריכין נטילת ידים, דתניא נוטלין לידים לחולין ולמעשר, וכל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, ובר נדוי הוא, וזה אחד משלשה דברים המביאים את האדם לידי עניות. וכד משי ידיה צריך לנגבינהו שפיר, וכשיטול ידיו מברך על נטילת ידים:

לח

[לח] דין מים ראשונים ואחרונים ואמצעים. מים ראשונים חובה, ונוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, וטעונים ברכה. מים אחרונים חובה, ואין טעונין ברכה, ואין נוטלין אלא בכלי, אמצעים רשות בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה:

לט

[לט] דין להגביה ידיו. מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה, אחרונים צריך שישפיל ידו למטה, ראשונים ניטלין בין בחמין ובין בצונן, אחרונים אינן ניטלין אלא בצונן, אבל בחמין שהיד סולדת בהן אסור, פושרין שרי, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים, ואפילו לחולין:

מ

[מ] דין ממי נוטלין. אין נוטלין לידים אלא מדבר דאתי מכח גברא, ואין נוטלים לידים לא בדופני הכלים, ולא בשולי מחץ ולא במגופת חבית, ולא יתן [לחבירו] בחפניו, דאין נוטלין לידים אלא בכלי, והכל כשירים ליתן מים לידים, ואפילו חרש שוטה וקטן. ואם אין עמו אחר, מניח חבית בין ברכיו, ונוטה על צדה ונוטל והקוף נותן מים לידים, והיכי דמסגי על כיף נהרא וליכא מנא בהדיה, למשקל מיא לממשא ידיה לא לישקול מיא בחדא ידיה ולמשיה לאידך [ידא]. אלא לשכשונהו לתרווייהו במיא דהוה להו רחיצה:

מא

[מא] דין נטילת ידים לנהמא ולשבעת המינים. מאן דבעי למיכל נהמא ומשכח מיא דרמא באגנא או במשיכלא, משכשך בגווייהו ידיה ושפיר דמי. וכי אמרינן צריך נטילת ידים ואזמוני, הני מילי היכא דבעי למיכל נהמא, אבל אי בעי למיכל פירי משבעת המינים. כגון חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון וזית ושמן ודבש, שהוא דבש תמרים, ואי נמי מחמשת המינים, חטה ושעורה ושיבולת שועל ושיפון וכוסמין, כד עבידי כמעשה קדירה, אף על גב דטעונין ברכה לאחריהם, לא בעי נטילת ידים, והילכתא אוכל מחמת מאכל צריך נטילת ידים, מאכיל גופה לא צריך נטילת ידים:

מב

[מב] דין המוציא. בתר דמשי ידיה אי איכא קביעותא דגברי חד שרי המוציא לכולהו, וכן ברכת היין חד מברך לכולהו, ועני כולהו בתריה אמן (ונכנס) [ונפקי], אבל יין שבתוך המזון כל חד שרי לנפשיה, מפני שאין בית הבליעה פנוי, ומיקמי דבצע בעי למיתן מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד, ובתר דשרי לבצע אסור ליה לאישתעויי ער דטעים אותה פרוסה, ואי אשתעי מקמיה דניכול צריך לחזור ולברך, ואין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיכלו אמן מפי העונים, רוב העונין, וכן נמי בברכה של פירות ובקדושא ואבדלתא ובכולהו ברכתא דמיכלא ומשתייא אי איפסוק להון, צריך לחזור ולברך, אבל האי פסיקותא דקא פסיק לצורך מיכלא הוא לא צריך הוא למיהדר ולברוכי, דלאו הפסקה הוא, והיכא דמי דלא הוה הפסקה, אמר רב טול וברך טול וברך והבא מלח והבא ליפתן ואפילו גבול לתורי גבול לתורי לא הוה הפסקה, דצורך אכילה נינהו, דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך [דברים י"א ט"ו], והדר ואכלת ושבעת וברכת, וכולהו בדיעבד, שנים ממתינים זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינים זה לזה בקערה, והבוצע הוא פושט ידיו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו, הרשות בידו, והיכא דמשכח איניש תרי דאכלי ולא גמירי כל סעודתייהו, מצוה לאכול עמהם להצטרף עמהם לזימון, אלמא כל היכא דמצי למיכל אי מייתי ליה מידי מצטרף בהדייהו:

מג

[מג] דין ברכת היין וקידוש וברכת חתנים. מאי טעמא תקינו רבנן ברכות בימים טובים וקידושא ואבדלתא וברכת חתנים אחר בורא פרי הגפן, דכיון דצריך לקדוש ולהבדיל עד דמקדש ומבדיל הוה צורך אכילה, ומשום הכי לא הויא הפסקה, וברכות דחתן, חובה הן עליו ועל היושבים שם שרי לברוכי קמיה קודשא ברוך הוא מעין אכילה, ומשום הכי לא הוי הפסקה, אבל כל שאר מילי אפילו אפסיק בה צריך לחזור ולברך, וכד שרי המוציא לא ליבצע ויברך ואחר כך יאכל, אלא מברך תחילה ואחר כך בוצע, וצריך שתכלה ברכה עם בציעת הפת:

מד

[מד] דין פת הצנומה בקערה. ופת צנומה בקערה כי ליכא שלימא אחריתי, אי אית בה פירורין כזית, מברך עליה המוציא, ודוקא פת צנומה בקערה, דכיון דשדי רותחין עלה, הוה ליה כלי שני ואינו מבשל, אבל רמא פת בקדירה הוה ליה כלי ראשון, וכיון דמבשלה אף על גב דאיתיה בעיניה נפיק ליה מתורת לחם, ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואין קרוי לחם אלא האפוי בתנור, אבל מעשה אילפס פטורין מן החלה, ואין מברכין עליה המוציא [ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ולחמא דטפקא וכל מעשה אילפס כי הרתיח ולבסוף הדביק דברי הכל כתנור דמיא ומברך עליה המוציא], והיינו דקא מדמי מעשה אילפס לטפקא, משום דסבירא ליה כרבי יוחנן, ואנן חזי לן דבטפקא לא נחלק אדם מעולם, דהא אמרינן בפירוש האי בוכיא היסיקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה בגומרי שפיר דמי, ומדקא שרי למיפא בה מצה בפסח מכלל דכתנור דמי ואין מחלוקות בדבר דהיכא דהרתיח ולבסוף הדביק ודאי מותר כמו תנור, והמוציא בצע ליה מהיכא דגמר בישוליה היכא דבשיל שפיר, והיכא דאיקרי ואכיל נהמא ואישתלי ולא שרי המוציא, ובתר הכי אידכר הדר שרי המוציא ואכיל, ודוקא דלא גמר סעודתיה, אבל אי גמיר סעודתיה ולא יכול למיכל טפי לא ליבריך דמעיקרא הוה חזי ליה לברוכי המוציא, וכיון דאכיל וגמיר אידחי ליה וכל הנראה ונדחה [שוב] אינו חוזר ונראה, והיכא דשכח והכניס אוכלין לתוך פיו ולא בריך אי מידי דלא מאיס הוא פולטן ומברך, ואי מידי דמאיס הוא מסלקן לצדדין ומברך, ואי משקין בולען, והני כולהו אמרינן בברכות דקמי מיכלא ומשתיא, כגון המוציא ובורא פרי הגפן ושהכל, וברכות דפרי דאמרינן כיון דגמיר אידחי ליה ואינו חוזר ונראה, אבל ברכות דבתר מיכלא יברך במקום שנזכר עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה שיעור עיכול, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, והיכא דאכיל ומספקא ליה אי בריך אי לא בריך, אי משבעת המינין אכל דמחייב ברכה מדאורייתא מספיקא הדר מברך, ואי משאר מיני מאכל דחיובא [דברכה] מדרבנן נינהו מספיקא לא הדר ומברך, כל המצות שהאדם חייב אדם אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת [דברים י'], מי שאכל הוא מברך, שינוי צריך לברך, בין בדברים שטעונין לאחריהן במקומן, כגון מיני דגן, ובין בדברים שאינן טעונין לאחריהן במקומן, כגן פירות ויין צריך לברך, דהלכתא כרב ששת, והיכא דאכיל נהמא וצריך לאפנויי ואזיל והדר אתא שרי המוצאי ברישא והדר אכיל, ולגבי תפלה אף על גב דצלי ליה רובא דצלותא הדר מצלי מן רישא, כדתנן היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל, להיכן חוזר, רב חסדא ורב המנונא חד אמר למקום שפסק. [וחד אמר חוזר לראש, ופסק רבינו האיי דהלכתא כמאן דאמר למקום שפסק], ואם [שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש] ובתר דאכלו בתר דאמרו הב ונברך אסור למשתי דהא עקרי נפשייהו ממשתייא, ואי בעי מיהדר ומשתי צריך לברוכי [בורא פרי הגפן, וכיון דבריך אכסא קמא תו לא צריך לברך] עד כסא דברכתא דמזונא, אבל אי נמלך בעי לברוכי על כל כסא וכסא: בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון, בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה, ברך על היין שלפני המזון, לא פטר את היין שלאחר המזון, פירוש יין ששותין לאחר סעודה ועדיין לא ברכו ברכת המזון, הוא שנקרא יין לפני המזון, אבל ברכו ברכת המזון הוא יין של אחר המזון, וצריך ברכה, ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון, בין בחול בין בשבתות וימים טובים: שינוי יין צריך לברך, וקיימא לן מחמרא בישא לחמרא טבא מברך הטוב והמטיב: ומאן דשתי מיא נמי כיון דבירך זימנא קמייתא תו לא צריך לברוכי, דאי קבע מיכלא אמיא ולית ליה חמרא דעתיה אמירו וקבע סעודתיה אמשתיא עליהו, וכיון דבירך זימנא קמייתא, תו לא צריך לברוכי, ואי לא קבע אמיא, דאית ליה חמרא ושתי ובירך על כוס ראשון בורא פרי הגפן, וצריך הוא למשתי מיא צריך לברוכי שהכל ולא מפטר בבורא פרי הגפן, והילכך צריך לברוכי עליה שהכל, דכיון דאית ליה חמרא ושתי מיא נמלך הוא אמיא: ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, אבל יום טוב וראש חודש, אין משנה בפתיחתה ובחתימתה, אבל אומר קדושת היום באמצע. שלשה שאכלו אם ביקש אחד מהם ויצא לשוק, קורין לו ומזמנין עליו והוא דקרי ליה ועני, דכיון דשרי המוציא כחדא איקבעי להו בחובה, והני מילי בשלשה, אבל בעשרה, כיון דבעי לאדכורי שם שמים, כגון נברך לאלהינו לא מזמני עליה עד דאתי, דכתיב במקהלות ברכו אלהים [תהלים ס"ח כ"ז]. שלשה שאכלו כאחד, אם ביקש אחד מהם לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן כדי לזמן עמו, אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא, והם גומרין סעודתן, דכי אמרינן שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק, היכי דגמרי סעודתן בבת אחת, ואין אחד מהם צריך לצאת, אבל אם רצו השנים לצאת מפסיק היחיד סעודתו ומזמן עמהם, וכששנים יוצאים אם ירצה אחד מהם לחזור ולגמור את סעודתו מתחיל ומברך המוציא: וקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן הלכה. ואמרו רבוותא והוא שנכנס לשלש עשרה אף על גב דלא פרח, אבל לא הגיע לשלש עשרה אין מזמנין עליו, ואנן לא סבירא לן הכי, דכיון דקרו ליה קטן אפילו בן תשע ובן עשרה. כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, והכי חזינא לרבינו האי גאון ז"ל: שנים שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין ואפילו טובל עמהן בציר, או שתה עמהם כוס אחד מצטרף, ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה אכלו ירק מצטרפין לנברך אלהינו, אבל ששה לא רובא דמינכרא בעינן וקא אמרו רבנן דוקא לאצטרופי לעשרה לענין נברך לאלהינו. אבל לבי תלתא לא מצטרף עד דאכיל כזית דגן: וכד אכיל כזית דגן מפיק את אחרים ידי חובתן, [מאן] דאכלו שיעור [דרבנן] כוותיה או כזית או כביצה, אבל אכלו אינהו כדי שביעה ואיהו אכיל כזית [לא מפיק כזית] שיעורא דאורייתא, שהוא מכביצה ולמעלה אלא מברך מאן דאכיל ושבע: בא ומצאן כשהן מברכין אמרו נברך, הוא אומר ברוך ומבורך, אמרו ברוך אומר אמן: וברכת [הלחם] של מצה וברכת היין של קדוש היום, אף על פי שיצא [מוציא]: ומברכין על היין אף על פי שלא נתן לתוכו מים בורא פרי הגפן, אבל כוס של ברכה אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה [טעון] הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף וכו', ואנו אין לנו אלא [ארבעה הדחה שטיפה חי ומלא], הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, וחי בלא שום מים עם ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן לתוכו מים, כדאמרינן בכוס של ברכה נותן לתוכו מים. ומלא דאמר רבי יוחנן כל המברך על כוס של ברכה נותנין לו נחלה בלי מצרים. וגם עיטור נהגו למיעבד שאף האחרים נוטלין בידיהם כוסות, כדי לעטר כוס של ברכה, וכן נמי מאן דשתי חמרא או מיא ואכיל פרי ובתר דשתי ואכיל שח ולא בירך על הגפן או שהכל צריך לחזור ולברך: סליקו הלכות נטילות ידים והמוציא והזימון:

מה

[מה] הלכות פירות ומיני מזונות. כיצד מברכין על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן, ועל פירות הארץ [הוא] אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, ועל הירקות [הוא] אומר בורא פרי האדמה, רבי יהודה אומר מיני דשאים, שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ, ודוקא היכא דשתי ליה על ידי אנגרון לרפואה, דהוה ליה שמן עיקר, אבל היכא דאכיל ליה על ידי פת, הויא ליה פת עיקר, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה: קימחי דחוטי שהכל נהיה בדברו, וכן קימחא דשערי וקרא חייא שהכל, ושהוא בראש הדקלים שהכל, קפרס בורא פרי האדמה, פלפלא רטיבתא בורא פרי האדמה, ויבשתא ולא כלום, [וכן זנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה, יבשתא ולא כלום], חביץ קדירה וכן דייסא דכעין חביץ קדירה, כגן דאיכא [בה] דובשא, בורא מיני מזונות, כל שהוא מחמשת המינין בורא מיני מזונות, חוץ מאורז ודוחן, טחנו אפאו או בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות [בתחלה] בורא מיני מזונות, ולבסוף בורא נפשות רבות, וכל שהוא מחמשת המינין ועבדוה בקדירה במאי דאשכח, אף על גב דשאר מינין גברי בורא מיני מזונות, ואי כייס להו מיכס בורא פרי האדמה, והיכא דקא אכיל אינש פת תערובות, כגון קמחא דדוחן, דערביה בהדיה קמחא דשערי או דחטי וכן נמי [פת] גלבונים, או אחד מהני מיני דלאו מחמשת המינין [אינון, היכא דטחנן וערבינהו בחדא חד מחמשת המינין ועבדוה פיתא מברך עליו המוציא, ואחריה שלש ברכות ואף על גב דהני שאר מיני, לא מברכינן עלייהו בורא מזונות, אפילו הכי כי ערבינהו בהדא חד מחמשת המינין] ובשלינהו בקדירה או כל מעשה קדירה דקמחא דשאר מינין דערב בהו קמחא דחיטי או דשערי, או דחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות הם הכי נמי היכא דעריב אינש קמחא דשאר מינין בהדי קמחא דחמשת המינין ועבדיה פתא, מברך עלייהו המוציא ושלש ברכות לבסוף, והיכא נמי דעריב קמחא דפרי העץ, כגון אלונים וכל דומיהם, דרגילו אינשי דאגב הדחק טוחנין להון וערבין להון בהדי חמשת המינין אי עבדינהו מעשה קדירא [מברך עליה בורא מיני מזונות ואי עבדינהו פיתא] מברך עליה המוציא, דכל מיני בתר חמשת המינין אזלי גרירי, כללא דמלתא כל מיני דגן מבושלין כגון חמשת המינין חטה ושעורה ושבולת שועל ושיפון וכוסמין שהם מבושלים בקדירה, בתחלה מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה ואם לא בשלינהו וכייס להו מיכס, מברך בתחלה בורא פרי האדמה [ולבסוף בורא נפשות רבות], וכן לכל המינין, מאי טעמא בעינייהו קיימא, ורהיטא בין דמפשי ביה קמחא, בין דלא מפשי ביה קימחא, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, חביצא [אי] אית בה פירורין שיש להם תואר לחם אף על פי שהם פחותים מכזית, מברכין עלייהו המוציא ושלש ברכות, ואם אין להם תואר לחם, בתחלה מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש: טריתא דארעא בורא מיני מזונות ואי קבע סעודתיה עלוהי המוציא ושלש ברכות, דובשא דתמרי שהכל דזועה בעלמא הוא, ואי עבדינהו טרומא בורא פרי העץ דבמילתייהו קיימא, ולבסוף על העץ ועל פרי העץ: (ששובא) [שתיתא] עבה דלאכילה עבדו בורא מיני מזונות, רכה דלרפואה עבדו לה שהכל: פת הבאה בכיסנין, פירוש הוא פת בין מתובלת בין אינה מתובלת שעושין אותן (כענין) [כעכין] יבושין, וקורין אותן ברנדלי"ש וכוססין אותן בבית המשתה, מברך לפניה ואין מברך לאחריה, ואי אכיל להו בתורת כוסנין, וקבע סעודתיה עילוייהו, בתחלה מברך המוציא, ולבסוף שלש ברכות: על הירקות בורא פרי האדמה, שליקות בורא פרי האדמה, דבמילתייהו קיימא, [תומי וכרתי] קרא חייא וסלקא וכרבא שהכל, וכד שליק להו בורא פרי האדמה, [וכן נמי כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותיהו מברך עליו שהכל ואי שליק להו בורא האדמה], אבל כל מידי דאורחייהו למיכלינהו בחיותייהו מברך עלייהו בורא פרי האדמה, דבמילתיהו קיימא: ושלקות דאישתני לעילויא כגון [קרי וסלקא] כרבא כד מבשלי בורא פרי האדמה, לא מבשלי מברך שהכל, (גרגלילה) [גרגלידי] דליפתא בין רברבי בין זוטרי, כד מבשלי בורא פרי האדמה, בחיותייהו שהכל, דלאו דרכיה דאיניש למיכליה בחיותייהו, וקיימא לן [כרבי יוחנן דאמר] דאפילו על פת ויין אם אמר שהכל יצא, מיהו בתחלה צריך לברך על כל מין ומין כהלכתו, אבל אי אישתלי ובריך אכולהו שהכל יצא, אי נמי כגון דלא ידע ברכתא דההוא מינא, ואיתיה באתרא דלית תמן מאן דגמיר מיניה ברכה דההוא מינא, אומר שהכל ויצא, או נימא הכי בריך רחמנא מלכא מריה דההוא מינא או דברא ההוא מינא, אבל מאן דאתי קמיה מיני מגדים, ולא ידע אי (שהכל כיוצא בו) [מיני אילן אינון] או פרי האדמה, לא לבריך עלייהו שהכל, אלא בורא פרי האדמה ונפיק [בהו], כדתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל יצא, וכללא דמילתא כל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף, וכל היכא דליכא כזית בתחלה מברך עליה, דאסור ליהנות מן העולם [הזה] בלא ברכה, ולבסוף לא בעי ברכה: תבשילא דסילקא [וליפתא] אף על גב דמפשי ביה קימחא, בורא פרי האדמה, דלדבוקי בעלמא הוא דיהבי ביה קימחא: ומיא דסלקא (ודבשתא) [ודשבתא], ודכולהו סלקי בורא פרי האדמה, דקיימא לן דמיא דכולהו שלקי כשלקי גופייהו: כל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר וחלב וגבינה ובצים ודגים מברך שהכל, על המלח ועל הזמית כמהין ופטריות שהכל: על המים ועל השכר שהכל, ואחריו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת חי העולמים, והני מילי אי שתי להו לצמאו, אבל אי לא צריך להו למשתי ושתי להו כגון מאן דחנקתיה אימצא, לא צריך לברוכי על היין בורא פרי הגפן, היו לפניו מינין הרבה בזמן שברכותיהן שוות אף על פי שיש בהן ממין שבעה, חביב עדיף, אין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף, וכל המוקדם בפסוק קודם לברכה, כגון ענבים ותאינים ורמונים, [אבל כל הסמוך לארץ קודמים לברכה כגון זתים ותמרים ותמרים קודמים לענבים ותאינים ורמונים], כדרב המנונא, וענבים נמי דקדומי לרמונים, הני מילי בדלית חד מינייהו חביב, כגון דאיכא אינשי דחביבי עלייהו רמונים ותאינים מענבים חביב קודם, אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה [בתוך הסעודה], כגון בישרא וכוורי וכל מיני בישולא דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וירקי ובוציני, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דפת פותרת כל מיני מאכל דאכל בתריה, [דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון חביצא ודייסא טעונין ברכה לפניהם, ואין טעונין ברכה לאחריהן] דברים הבאים לאחר הסעודה ונאכלין לאחר הסעודה, כגון תמרי ורמוני ושאר [מיני] מגדי ואייתינון ואכיל להון בתוך הסעודה [טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, וחביצה דאכיל להון בתוך הסעודה מאי טעמא] לא צריך ברכה [לאחריו], דכיון דמין דגן הוא מיפטר בברכת המזון, אבל תמרי ורמוני ושאר מגדי דלא מין דגן הוא, לא מיפטר בברכת המזון, אי לא אכיל בהו פת, כללו של דבר דברכות כל שלפניו בורא מיני מזונות, לאחריו על המחיה, והני מילי בחמשת המינין, אבל בשאר מינים, כגון אורז ודוחן אליבא דמאן דאמר דהלכתא (כחנינא) [כמתניתין] דהכוסס את האורז, היכא דאפאו ובשלו דמברך בורא מיני מזונות, אפילו הכי לאחריו לא מברך אלא בורא נפשות רבות, [וכל שלפניו בורא פרי האדמה, לאחריו בורא נפשות רבות], כגון כוסס חד מחמשה המינין, או מאן דאכיל פירי דארעא וירקא, דמברכין לקמייהו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשת רבות, [וכל מאי דמברכי קמיה שהכל, כגן ירקי ומגדי טובא המפורשין לעיל, דלאו דרכו למיכלינהו הכי, או מאן דשתי מיא ושכרא ושאר משתאות מברך קמייהו שהכל, לאחריו בורא נפשות רבות], וכל שלפניו בורא פרי העץ, כגון פירות דחמשת המינין, דאינון גפן ותאינה ורמון זתים ותמרים, לאחריהם על העץ ועל פרי העץ, אבל כל שאר [פירות] אילן דלא מחמשת המינין הללו האמורים בפסוק מברך לפניהם בורא פרי העץ, ולאחריהם בורא נפשות רבות, כללא הוא כל אילן דנתרי טרפיה בסיתוא ופיישין גווזיה ועיילי מאן בגויה ומהנפיק טרפיה מני גווזייהו, אילן הוא ומברכין על פירותיה בורא פרי העץ, וכל אילן דיבוש בסיתוא ובלי לגמרי גווזיה וטרפיה והדר פארי משרשין דידיה, עשב הוא ומברכין על פירותיה בורא פרי האדמה, כללא אחרינא תניא בתוספתא כל שמוציאה עלין מעיקרה עשב הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה, וכל המוציא עלין מעצו, עץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ, ואי בר ריחא הוא, דדמיא להדס [מברך] עצי בשמים, סוכר וקניא דסוכר בורא פרי האדמה, כללא דמילתא כל שהוא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ, וכל שאינו פרי, אף על גב דמעץ קא נפקי, או מאן דאכיל קליפי עצים, לא מברכין אלא בורא פרי האדמה, וכדמפורש בענין צלף וקפרס ואביונות לא מצינו אילן שמברך על פירותיו ברכה אחרת חוץ מבורא פרי העץ, אלא פירות שלא נגמרו כגון בוסר [ופגין] ובישלא כומרא שמברכין עליהן שהכל, אי נמי אילני סרק שהאוכל ממה שמוציאין כגון בנות אסא, אף על גב דבשילן והוין כמו פירות, לאו פירות, חשבינן [להו], ולא מברכין עלייהו אלא שהכל, וכן כל כיוצא בהן: מאימתי מברכין על המוגמר, משתעלה תמרתו, דבעי אוריחי, ואף על גב דעדיין לא ארח, ועל כל המוגמרות כלן מברך עלייהו בורא עצי בשמים, חוץ ממושך ואיזבד שנטל מן חיה, מברכין עליו בורא מיני בשמים משחא דאפרסמא מברך בורא שמן ערב (ועשרתא) [וכשרתא] שהוא גליא (דמשחא) [ומשחא] כבישא שעיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשכרין אותו ומשחא טחינא, כולהו מברך עלייהו בורא עצי בשמים: סליקו להו הלכות פירות ומיני מזונות:

מו

[מו] הלכות ציצית. עשיית ציצית, מייתינין ארבע חיטין וכופלין אותן לתמניא. וכל חד וחד מתמניא הוי עד זרת ומשוינן להו בתוך שלש אצבעות באורך קצה הטלית. ולא לפחות השיעור באורך קצה הטלית [פחות] ממלא קשר אגודל ולא ליהוי יותר משלש אצבעות, אלא משלש אצבעות [ועד] מלא קשר אגודל צריך לקבען בטלית, והשלשה חטין שוין והרביעי עודף עליהן בהיקף שני פעמים בגודל, ובשעה שמתקנין החוטין, הכי מתקן להון, פותח ארבע אצבעותיו מגודל ועד קמיצה וכשהן פתוחין הרבה הוי זרת ומתחיל וכורך שני פעמים החוט בגדלו ואחר כך מותח החוטין עד קמיצה, וחוזר אותן ארבע פעמים עד גודל, ואחר כך חותכין באמצע במקום העומד על הגודל ונמצאו שלש החוטין שוין, והרביעי עודף עליהם, כשיעור כריכת שני פעמים על הגודל ותולה אותן בטלית ומשוה ראשי החיטין ונמצא חוט השמיני עודף על השבעה, ובאותו יותרת העודף החוט השמיני קושר על השבעה ושונה ומשלש, [והוא הנקרא חוליא, ואחר כן כורך עד שליש הזרת באותו החוט ואחר כך קושר שני פעמים למטה ואחר כן ושאר אותו החוט השמיני] שוה עם השבעה ונותרו שם שני שלישי זרת ענף, וזהו נוי תכלת שאמרו רבותינו שליש גדול ושני שלישי ענף: סליקו להו הלכות ציצית:

מז

[מז] הלכות כלאי בהמה. אסור להרביע כלאים, סוסיא על חמרא, וחמרא על סוסיא וכן למלאכה, לא שנא בהמה וחיה, ולא שנא עוף, ואסור למינקט חמרא קמי סוסיא, ואפילו ליחדה נמי לחמרא קמי סוסיא בביתא אסור, ואסור נמי למימר ליה לגוי לארבועי כלאים שאף הם נצטוו על הכלאים, והלכתא כל שני מיני בפרות אסורים לחרוש ולדוש ולמשוך ולנהוג ואפילו פרה וחמור, וישראל שנתן בהמות לגוי והכניסן לגורן פטור מלא תחסום ומלא תחרוש בשור ובחמור, וגוי דמשתתף בהדי ישראל בחרישה ובדישה לענין שבת ודאי אסור, דחייביה רחמנא שביתה הוא ובהמתו שורו וחמורו, אבל לענין חסימת פי פרה וחרישה בשור ובחמור, כיון דגוי קא עביד והוא ליתא בהדיה לא עביד ישראל אסורא ופטור לענין דישה בשור ובחמור, דאמור רבנן מאי טעמא אסר רחמנא חרישה בשור ובחמור משום דשור פשר וחמור לא פשר, וחס רחמנא לחלישת דעתא דחמור ואסור:

מח

[מח] הלכות כלאי הכרם. והלכתא מותר לזרוע תבואה או ירקות בכרם לכתחלה בחוצה לארץ בזמן הזה. דהלכתא כרבי יאשיה, דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ומי שיש לו [נטיעה של] גפן או שלש נטיעות ויש להם ענבים ארוכים שנתונים על גבי קנים מותר לזרוע תחתיהם [ירקות], ואין צריך להרחיק מן הגפנים [כדי עבודה], ומותר לאכול מאותן ירקות בחוצה לארץ, כדתנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לה בחוץ לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד, הלכך כיון שאינו זורע [ג'] מינין בבת אחת אלא ירק נטוע בכרם מותר בחוצה לארץ, והלכתא מותר להרכיב אילנות מין במינו שחורות בלבנות וגסות בדקות, ואף על פי [שיש לו] שם לווי, אבל אילן שנושא פירות במין שאינו נושא פירות אסור להרכיבן זה עם זה, וכל שכן מין בשאינו מינו:

מט

[מט] הלכות שעטנז. עיקר שעטנז שוע טווי ונוז, שוע תרגום וטח את הבית [ויקרא י"ד מ"ב] וישוע, והוא ניפוץ, ולפיכך הלבדין אסורין מפני שהן שועין, נוז הוא דבר שמחובר ותלוי בדבר אחר, כגון התפירה והארוגה ועשיית הגדולים והעבותות, והלכתא אסור לתפור שני בגדים, אחת של פשתן, ואחת של צמר, ואפילו בחיטי משי כדי לעשות בגד אחת ללבוש, כיון (שאחדן) [שדוחק] זה בזה בתפירה, נעשין כשועין וכנווזין, וקיימא לן (כרבנן) [מדרבנן] או שוע או טוו או נווז, ובגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוים, ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותן תכריכין למת, ובגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. האי מאן דאית ליה חוטא דכותנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידוע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי, והלכתא בגדים של מלבוש ושל כסות, כיון שאסורין מן התורה אפילו לתופרן בחיטי פשתן [אסורין אבל כרים וכסתות שאיסורן מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן] אין בכך כלום, ומרדעת של חמור הרי הוא ככרים וכסתות, הילכך אסור לתפור [שום] בגד של צמר בחוטי פשתן, ובגד של פשתן בחוטי צמר ולא לחבר שום [דבר של] צמר בצמר עצמו אלא במינו, אלא אם כן מחברו בקנבוס או במשי, ולתקן בגדי צמר בפשתים כגון אהרש ואלניפרא אסור דשנו, האי נמטא [גמרא] דנרש שריא, ושמעת מיהא דבגד שהוא תחתיו של אדם, שהוא עשוי להצעה ולא לדבר אחר, וכן נמי כרים וכסתות אין בהם משום כלאים, אלא מטעם שמא תכרך נימא [אחת] על בשרו, ובזמן שהם קשים ואין לחוש לכריכת נימא מותרין לגמרי, והילכך כרים וכסתות שהן תפורין בכלאים אין לחוש לכריכת נימא דקשים הם לית לן בה ומכל מקום ראוי נמי לכתחילה לשמור הניכרים וכסתות דידן שלא לתפרן בכלאים, מפני שפעמים שאדם מנענען ומוציא מהן תבנן או צמרן ומתכסה בהן. הני צררי דזוזי אין בהן משום כלאים, ומפני מה גזרה תורה על שעטנז ועל הכלאים, מפני שקין הביא זרע פשתן והבל הביא צמר, וגזר הקדוש ברוך הוא שלא יתערבו מנחת חוטא ומנחת זכאי:

נ

[נ] הלכות חלה תנו רבנן ראשית עריסותיכם [חלה תרימו תרומה] [במדבר ט"ו כ'], כדי עיסותיכם, וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, [דכתיב] והעומר עשירית האיפה הוא [שמות ט"ז ל"ו], מכאן אמרו שבעה רבעים קמח ועוד [חייבת] בחלה, ושיעור חלה אחד מעשרים וארבע בעיסה, ולענין הפרשת חלה מן העיסה אפילו לש סאה סולת בעריבה אחת בבת אחת, אין עליו להפריש אלא חלה אחת, כדכתיב ראשית עריסותיכם [חלה תרימו תרומה], וזה שחייבו חכמים אחד מעשרים וארבעה מתחילת חיובה של עיסה, וכמה שיעורה מג' בצים וחומש ביצה קמח: ובפסקא נמי שיעור חלת עיסה, שאמרו חכמים שבעה רבעים קמח ועוד, חייבין בחלה, הואי מ"ג ביצים וחומש ביצה קמח, לפיכך הלש שיעור זה בעריבה אחת חייב בחלה, אפילו לש מאה שיעורין במאה עריבות חייב להפריש מכל אחת ואחת, דילפינן מעיסת מדבר דהוא עומר. ולענין הביצים היאך מודדין בהן, ממלאין כלי מים ונותנין הביצים לתוכו וכמדידת המים מודדין הקמח, ולאו שיעור זה לעמוד עליו, אלא כך שיערו חכמים שהוא שיעור ביצה בינונית משקל י"ג זוז י"ד גיראות במשקל כסף של בגדד (זה) [וכמשפט הזה] שיערו לעיסת מדבר לחלה ולפסח, וכך אנו נוהגים חלה גדולה שנותנין לכהן מותר להפרישה ביום [טוב] ולקרות לה שם [ולאפותה, אבל בפסח אין יכול לקרות לה שם], שאם קרא אינו יכול לשרפה ביום טוב, [דקימא לן אין שורפין קדשים ביום טוב], ואם אפה אותה לאחר שקרא עליה שם הרי אפה מה שאסור לאכול ביום טוב, ואסור לעשות אלא אוכל נפש בלבד, ואם מניחה בלישה אתיא לידי חימוץ, אלא (אם כן) [כיצד] יעשה, אופה כל העיסה ואחר אפייתו מצטרף כל הלחם בסל, כרבי אליעזר, ומוציא ככר אחד מן הסל [מכ"ד] ככרות וקורא לה שם ומניחה עד חולו של מועד ושורפה, וכן הלכה, והכא מנהגא בכל דוכתא בגולה, לאפרושי שתי חלות, אחת לאור ואין לה שיעור, ואחת לכהן ויש לה שיעור, כדמפרשינן, והיינו טעמא דעבדינן הכי משום דלא איפשר למיכלה בטומאה, ואי איפשר לבטלה כדי שלא תשתכח תורת חלה, הילכך עבדינן הכי, והכי מנהגא מפריש מתחילה מראשית העיסה מעט לישה ומברך עליה [קודם שישרפנה] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה, ואחר כך נוטל [מעט] מן העיסה [בלא שיעור והוא חלת האור ואין לה שיעור ושורפה ואחר כך מפריש חלה אחת] בלא ברכה, ואומר הרי זו חלה לכהן, ואין לה פדיון ואוכלה כהן, וביום טוב מפריש חלת האור ומניח לה למוצאי יום טוב ושריף לה בתר יום טוב, שאין שורפין קדשים ביום טוב, וחלת כהן מפרישה ביום טוב ואופה ונותנה לכהן ואוכלה ואפילו בו ביום, וביום טוב של פסח הא דאמרינן שאינו יכול להפרישה כדרך שהוא עושה בחול בשאר ימים טובים, והלכך אין מפרישין חלת האור אלא לאחר אפייה, כרבי אליעזר, דאמר הסל מצרפן לחלה ואף חלת כהן נמי מפרישה מן הסל, אף על פי שיש לו להפרישה מן העיסה, כדכתיב ראשית עריסותיכם, אפילו הכי מצוה למיעבד הכי כהלכתו חלת האור תחילה ואחר כך חלת כהן ולהפרישן שניהם מן הסל, דהלכתא כרבי אליעזר, ואי איכא כהן קטן יהיב ליה לכהן קטן:

נא

[נא] הלכות ערבי שבתות. תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, בזמן שהספינה גוששת למטה מעשרה טפחים משום גזירת תחומין נגעו בה [והני מילי לדבר הרשות], ולפיכך נהגו [להפליג] בים הגדול אפילו בערבי שבתות, והיכא דשכח פת בתנור, וקדשי עליו היום מצילין הימנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים צאו והצילו עמי, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין, ואף על גב דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, אפילו הכי כמה דאיפשר לשנויי משנינין. וחייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. (משלחים כתבים מערב שבת אם קצץ שכר המשלח עם השליח, בין יש שם ביד, בין אין ביד ואם מגיע), [ולענין משלחת כתבים ערב שבת אם המשלח קצץ שכר לשליח בין יש בשם בי דואר בין אין שם בי דואר בין מגיע למי שנשתלחה בין אין מגיע מותר, ואין מדליקין בשבת בחלב מבושל כלל אלא אם כן נותן לתוכו שמן, דקיימא לן כרב ברונא אמר רב, דאמר חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק]: [נא*] ענין הטמנה. וענין הטמנת חמין תקנה גדולה הוא ועונג שבת ובלבד שיטמין כהלכתו, ודין הטמנה כך הוא, כירה שאינה גרופה וקטומה, אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן, ותבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל תבשיל שבישל כל צרכו, וחמין שהוחמו כל צרכן משהין, אף על פי שאינה גרופה וקטומה, ודווקא דבר שמצטמק ורע לו, כגון לפדא ודייסא ותמרי וכיוצא בהן, אבל דבר שמצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור, וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל דבר, בין שבישל כל צרכו, בין שלא בישל כל צרכו, וכל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקר גזירתה דילמא אתי לחתויי בגחלים, וכיון דגרופה וקטומה לא אתי לחתויי, ואי עבר ושהה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אסור, עקרו של דבר אפילו הניח אדם במזיד קדירה חייתא יוקדת מבעוד יום [קרוב] לחשיכה ובשלה בשבת מותר, אבל יש דברים שגזרו חכמים [ונביאים] איסורא לא מפני שהוא עושה מלאכה בשבת, אלא שמא יבוא לידי עשיית מלאכה בשבת, וכל מה שהוצרכו לגרוף את הגחלים מן הכירה או שיתן עפר עליהם ויקטום גזירה הוא שמא יחתה בגחלים משחשיכה תחת הקדירה כדי שתתבשל, ונמצא עושה מלאכה בשבת כשיחתה את הגחלים, וכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינה גרופה וקטומה דלא אתי לחתויי בגחלים ועיקר מצטמק ויפה לו, כך הוא תבשיל שאדם שמח כשהוא מתייבש ומצטמק, כגון לפדא, שאם תהיה קלושה במים אין לה טעם ואם יצטמק ייטב טעמו אסור לשהותה שמא יבוא לחתות בגחלים כדי שיצטמק, והרי הוא כתבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל דבר שמצטמק ורע לו שאדם עצב כשמצטמק ומתייבש, כגון דייסא וכיוצא בו שאם ייבש אינו ראוי לאכילה כגון זה משהין אותו דלא אתו לחתויי [בגחלים] והוה ליה כתבשיל שבישל כל צרכו ומותר:

נב

[נב] הלכות עירובין. והיכא דגוי דר במבוי [של ישראל] ודאי צריך ישראל לשכור ממנו ולערוב בהדי הדדי, ולטלטל כל צרכו במבוי ואין להם (ממש) [חשש] לביטול דגוי שמא יחזור ויבטל, ואין הדבר תלוי [בביטול, כי שכירות הוא, ולכך אין אנו צריכין לשכור בכל שבת ושבת כי הדבר תלוי] בתנאי השכירות שאם יתנה עם הגוי בשעה שישכור הימנו לחדש ולחדשים או לשנה, או כמה שיתנה, אין צריך לחדש העירוב ולחזור ולהתנות עד משלם ימי שכירותו, ומי שרוצה להחמיר על עצמו, ולשכור בכל ערב שבת ושבת ולחדש עירובו הרשות בידו, ואפילו בשבת עצמה מותר לשכור מגוי [ואפילו בפחות משוה פרוטה, וכיון ששוכר אותו מן הגוי אף על פי] שאינו משום העירוב בביתו של גוי אלא בביתו דיו, ומאן דמקלע באישפיזא [דגוי] בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק לשכור הימנו רשותו עד שחשיכה יכול לשכור משתחשך ושפיר דמי, והלכתא ישראל השוכר בית לנכרי בחצירו, אינו אוסר עליו ואין צריך ישראל לחזור ולשכור ממנו רשותו דאומדן דעתא הוא [דכי] אוגר ליה ישראל ביתא לגוי, אדעתא דאסר ליה רשותא עליה לטלטולי בשבת לא (אסר) [אגר] ליה הני תרי בתי דסמיכי להדדי כיון דאיכא בין הני תרי בתי חלון דהוא ארבע על ארבע. והוא בתוך עשרה ומערבין הני תלתי בתי כחדא מחמת אותו חלון שביניהם, וכיון שסמכן על אותו חלון שביניהן נעשו הני תרתי בתי כחדא ביתא ושרי לטלטולי בכל הני כותלים והחורים והחלונות שבכותלים [ושרי] נמי לטלטולי מבית לבית, אפילו שלא כדרך אותו חלון, אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, ועירובי תחומין ושתופי מבואות מערבין [בין] בפת בין בפירות בין ביין בין בשמן, וכל זה לקולא, כי אם עירב עירובי תחומין ושתופי מבואות בפת. כל שכן דמעלי פה ומשפט אחד לכל העירובין לעשותן משלו, ולזכות בהן על ידי אחר בן דעת, או ליטול מכולם ולעשותן ושיעור אחת לכולם אם הם מרובים משמונה עשרה ולמעלה מזון שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין, כגרוגרת לכל אחד ואחד בתחילת עירוב, אבל לסוף כל שהוא. וצריכין הגבהה, וצריכין ברכה, וסוגיין כרבי יהושע, דאמר אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת, ואין מערבין אלא בפת שלימה, ואפילו הוא כזית, ואין מערבין בפת פרוסה, ואפילו הוא מאפה סאה, ומאי טעמא אין מערבין בפרוסה, משום איבה, ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום, ומעשה באחת שהיתה מריבה עם חברתה, ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה ונשקתיה, אתא אמר ליה לאימיה, אמרה המין רחמא מתוך כך עשו שלום, הדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום [משלי ג' י"ז]. חפצי הגוי קונין שביתה בכל מקום משום שביתה. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. שור של פטם כרגלי הקונה שור של אדם כרגלי כל אדם, השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל, ואם שאלו ביום טוב כרגלי המשאיל. וממלאין מבור הגלגל [ומבור] היקר בשבת [שלא] אסרו השמעת קול בשבת אלא קול שיר בלבד אבל אקושי (אערעא) [אתרעא] וכיוצא בזה לא, וקול השיר כגון שרים ושרות שמכין בתופין ובמחולות ובטבלא, וכל כיוצא בהן. [גרסינן בגמרא דבני מערבא אמר רבי אליעזר כל משמיעי קול בשבת אסורין, ר' אילעא אעצר בסידרא סליק לביתיה ואשכחן דמוכין דמך על ארעא (כגון) [בנין] דלא מקשי [על תרעא] בשבתא, ואמרו נמי ר' ירמיה שרא מקיש על תרעא בשבתא, אמר [ליה] אביי מאן שרי לך. ואנן סמכינן אגמרא דילן דאמרינן מסתברא הלכתא כרבא דאמר לא אסרו אלא בקול שיר בלבד ועוד אמרינן אמימר שרי למימלא בגלגלא דמחוזא, ועוד משנה שלימה הוא וממלאין מבור הגדול בגלגל בשבת], והני מילי בבור ברשות היחיד, אבל בור של שני שותפין אם עירבו עירובי חצירות מותרין למלא הימנו. אבל אם לא עירבו כשיש כותל בין אותן שני חצרות שעומדות על פי הבאר, שוב אינן צריכות דבר אחר, והיכא דאיכא בור ברשות הרבים, אסור למלאות הימנו בשבת, אלא אם כן עשו לו סביב מחיצה גבוהה עשרה טפחים, וגם אין לשתות לאדם שיעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, עד שיכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, וגם לא ישקה לבהמתו, והיא עומדת ברשות הרבים, עד שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה, וכן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, וכן לא ירוק ואף מי שנתלש רוק מפיו, לא יהלך ד' אמות עד שירוק ומרזב המקלח מים לרשות הרבים אסור לשפוך מים שילכו לרשות הרבים משום דקא אזלי מכחו, ואי איכא ארבע וחמשה ישראל דדיירי בפונדק אחד אף על גב דשכר האי פונדק מבעליו צריכין כל אחד ואחד לערב בהדי הדדי מפני שכיון שישראל הם אותן דיורין קנה כל אחד ואחד הדיורין שבפונדק בביתו בשכירותו וכדידיה דמי, ולפיכך צריכין לערב כולהו כחדא למשתרי להון הבתים והחצירות שבפונדק, ואם אותן הדיורין שבפונדק גוים הן ששוכרין אותו מבעל הפונדק, ואיכא חד ישראל ביניהן לא צריך האי ישראל דדייר תמן שום שכירות מן בני ההוא פונדק ושרי לטולטוליה בכוליה פונדק, דאי אפילו דייר חד ישראל בביתא דגוי המיוחד לו לאותו גוי לא צריך ההוא ישראל למיגר מיניה ושרי ליה לישראל לטולטוליה בביתא דגוי, דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אסור עד שיהא שני ישראלים אוסרים זה על זה, אבל אי דיירי שני ישראל בביתא דגוי, צריכין הן לשכור מן הגוי, ולערב בהדי הדדי שכיון שהן שנים אוסרים זה על זה, והני מילי שצריכין השנים שכירות ועירוב בזמן שהן חלוקין, ואין אוכלים בספל אחד, אבל אי אכלי בספל אחד לא צריכי עירוב כיון דלא חלוקין בעיסתן אין אוסרים זה על זה, ואם יבא ישראל (לשכור) [לשבות] בחצרו של גוי צריך לשכור ממנו רשותו וכיון ששכרו אין צריך לערב ומותר לו לצאת משם אלפים אמה לכל רוח ולטלטל בכל בלא עירוב, ואם החצר משני גוים צריך לשכור משניהם, ואם שכח ולא קנה מן הגוי, אסור לטלטל בחצר, אבל לצאת יוצא אלפים אמה ואפילו בשבת גופה קונה מן הגוי בפלפלין או במעט מאכל חוץ מן הכספים ומן הפרוטים שאסור ליתן לגוי:

נג

[נג] הלכות קידוש. ובערבי שבתות וימים טובים היכא דאתחיל ליה למיכל מקמי תשע שעות, ואימשך ליה לסעודתיה עד שקדש עליו היום, פורס מפה ומקדש, ואחר כך שרי המוציא, וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון, אין קידוש אלא במקום סעודה, משום דכתיב וקראת לשבת עונג, [ישעיה נ"ח י"ג], במקום שקראת לשבת שם תהא עונג. המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא, ולהוציא אחרים אף על פי שלא טעם מוצאן ידי חובתן, ובלבד שיטעמו היוצאין מלא לוגמיהן, ואם לא טעם כי אם אחד מהם יצאו כולם ידי חובתן, אבל אין מברכין [על הכוס] אלא אם לא ישתה אדם ממנו ואפילו בשתיית תינוק שפיר דמי. אם אין להם יין מקדש על הפת, וצריכין כל היושבין לטעום מן היין או מן הפת, וסדר קידוש על הפת בשבת אומרים ויכולו והמוציא במקום בורא פרי הגפן, ואינו בוצע עד שיאמר אשר קדשנו במצותיו ואוכל, ובפסח אם אין לו יין מקדש על הפת, ואינו אוכל עד שיסדור הסדר ואחר כך אוכל, ואף על פי שמקדש בלילה מקדש ביום, וקידושא ביום בורא פרי הגפן, וזהו קידושא רבא, ומאן דמברך מקדש השבת טעות הוא בידו [אמר רבא נשים חייבות בקידוש היום, דכתיב זכור ושמור [שמות כ' ח' דברים ה' י"ב] כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, על פת ויין]. נטל ידיו לא יקדש הוא אלא אחר יקדש, והוא יוצא ידי חובתו בשמועה ושתייה, ואינו צריך לחזור וליטול ידיו הכי הלכתא נטל ידיו קבע דעתו על הפת, והיכא דלא נטל ידיו עיקר קידוש על היין, וכיון דנטל ידיו סח דעתיה מיין, דאין נטילת ידים לפירות, והלכך קבע דעתו על הפת, ומברך על הפת, ואין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין, אבל אשיכרא לא, והיכא דשכר חמר מדינה הוא מבדילין, אבל לא מקדשין, ואי לית ליה חמרא, מייתי ענבי ועצר להו [במעלי שבתא, או] במעלי יומא טבא, ולאורתא מקדש עלייהו, וכסא דטעים ליה בפומיה לא מיבעיא ליה לברוכי עליה ברכת המזון ולא למימר עליה קדושא ואבדלתא, דאמר מר טעמו פגמו, אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, ומיהו אם אין לו אלא [יין פגום מקדש עליו, דקפיד לכתחילה משמע ולא כל צמוקין שרי לקדושי עלייהו אלא] כגון דכמושין בגופנייהו ולא דיבישין וכד עצר להו נפקא מינייהו לחלוחית הכי הוא דתרינן להו במיא ומעצרינן להו ומקדשין ומברכינן עלייהו [אבל אי כד עצר להו לא נפקי מינייהו לחלוחית לא מקדשין עלייהו], וחמרא דריחיה חלא וטעמא חמרא מקדשינן עליה ומברכין עליה ברכת המזון, ובורא פרי הגפן, דבתר טעמא אזלינן, ושמרים דרמא עלייהו מיא אף על גב דאית בהו טעם יין לא מברכינן עלייהו בורא פרי הגפן, ולא מקדשינן, דקיוהא בעלמא הוא, ולאחר שקידש על הכוס נוטל ידיו על השלחן ומברך על נטילת ידים, וחייב לבצוע על שתי ככרות [ומברך על העליון המוציא, משום דכתיב לקטו לחם משנה [שמות ט"ז כ"ב]]. ונשים חייבות בקידושא של יומא, אפילו להוציא אחרים שאינם יודעים לקדש ואי [קדוש] ואישתלי ולא טעם ליה ושתי ליה אחריני או אשתפיך מייתי ליה כסא אחרינא ומברך עליו בורא פרי הגפן, ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קידושא [אחרינא] דאמר מר המקדש אם טעם [מלא לוגמיו] יצא, ואם לא טעם לא יצא, והני מילי כגון דקדיש ושתי ליה אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחר בורא פרי הגפן ודיו, אבל אי שלא במקום סעודה קדוש או קם מן ההוא דוכתא צריך לאהדר ולקדושי, ואי אשתלי ולא קדוש, וטעם מידי מקדש, דאמר רבא [הלכתא] טעם מקדש טעם מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל השבת כולו. ומאן דאית ליה שרגא [בביתו] ובעי למיכל בחצר מצותה למיתב בהדי שרגא ומקדש:

נד

[נד] דין נר. לא יפלה את כליו לאור הנר, אבל מסתכל הוא מה שבכוס, או מה שבקערה ואינו חושש, ולא יקרא לאור הנר אפילו גבוהה שתי קומות, ואי איכא אחרינא בהדיה וקרי תרווייהון בחד ענינא שרי, ובין שמש קבוע ובין שמש שאינו קבוע בודק כוסות וקערות לאור הנר בדנפטא, אבל בדמשחא שמש שאינו [קבוע] אסור ושמש קבוע מותר, ואין מורין כן. ואלו גוי דמדליק נר בביתא דישראל אסור [לישראל] לאשתמושי לאותו הנר דוודאי אדעתא דישראל הוא מדליק דהוא מריה דביתא, ואי מתקן הנר לאפושי נהורא הכי נמי אסור לאשתמושי לאותו הנר ישראל, וכל שכן אם עבדו ושפחתו מדליק, ותיקן הנר שהוא אסור לשם רבן הם עושים, ועוד ששביתתן על רבן: טלית שאחז בו את האור, פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה, וכן ספר תורה שאחז בו את האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה ונר שעל גבי טבלא בשוכח מנער את הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנער את הטבלא, נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול הדלת כדרכו, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת ואפילו ברוח מצויה, בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, ומותר לכבות את הנר בשביל החולה שיש בו סכנה, כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת, דהלכה כרבי שמעון במוקצה חוץ מן מוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת, פמוט שהדליקו בו באותו שבת דברי הכל אסור לטלטלו לא הדליקו עליו באותו שבת מותר לטלטלו לדברי הכל, וכן הלכה, ומטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה בין לא יחדה, והוא שלא היה עליה כל בין השמשות, אבל היה עליה כל בין השמשות מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. דג מלוח מותר לטלטלו, בשר בין חי בין מלוח מותר לטלטלו. מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין הכל כדברי בית הלל. והלכתא מניחין נר על גבי דקל בשבת. ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב. גוי שליקט עשבים או מילא מים להשקות בהמתו בשבת, מאכיל ומשקה אחריו ישראל, אם אין מכירו, אבל אם מכירו אסור. גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם הדליק את הנר להשתמש בו, או עשה כבש לירד בו, יורד וישתמש בו ישראל, בין מכירו בין אין מכירו, דנר לכבש בין לאחד בין למאה:

נה

[נה] דין שביתת עבדים. ואסור לאדם לומר לעבדו לקוט לנו ענבים שנאכל לערב, שעבדו חייב לשמור שבת כמוהו. ועבדו ושפחתו מותר לקיימן אף על פי שלא נתגיירו, אבל חייב אדם להשביתם מלעשות מלאכה כל עיקר, דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך [דברים ה' י"ד]. ועבד כנעני שלא רצה להתגייר אסור לקיימו וימכרנו לאלתר, ואם התנה אותו העבד עם רבו על מנת שאינו מל וגלגל עמו שנים עשר חודש, אם מל מוטב, ואם לאו ימכרנו לגוים, ושפחה שאומרת יהודית אני, וכל מעשיה מעשי גוים, מותר למכרה לגוים, ולא כל הימנה שתאמר יהודית אני, שטבילת עבדים לא בסתר הוא. כדאמרינן גר צריך [טבילה עם] שלשה. וקיימא לן דמוזהרין אנו ומצווין על שביתת עבדים ושפחות בין מולין בין שאינו מולין: [נה*] דין שלש סעודות. ועיקר שלש סעודות חדא בליליא וחדא בצפרא וחדא במנחה, והאי דנהוגי למיעבד תרווייהו אחדא (הוא) [זימנא איכא] מאן דלא שכיח ליה, ולא אפשר לתקוני תרתי מאכלי לתרתי זימנא לשחרית ולמנחה. וכי היכי דלא ליפשע במצות שלש סעודות, שרינן להו לפסוק סעודתן משום כבוד שבת, ולברך ברכת המזון באמצע ואף על גב דדעתייהו למיכל טפי הני ברכות לאו לבטלה נינהו אלא לקיומו. שלש סעודות שצוהו המקום ומברכינן להו אך מצוה מן המובחר למעבדינהו שחרית ומנחה [כדאשכחן בערבי פסחים ערב פסח שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות], ומי שאכל הרבה ואין נפשו יפה עליו לאכול שלש סעודות, אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער יאכל ויקיים, ואם לאו פטור, שלא תקינו שלש סעודות אלא לכבוד שבת ולעונג, וכיון שמצטער פטור, וביומא דשבתא דחסרי עשרים וארבעה ברכות מתפילות ערבית יוצר ומנחה ושני ברכות דתפילין שאין נוהגת בשבת ויום טוב [אייתי תשעה עשר] חילופינהו, שבעה דתפילת מוסף, ושמונה דסעודה שלישית וארבעה דהבדלה, הרי תשע עשרה אשתיירו חמשה וצריך לאשלימינהו במיני מגדים, מדיחין כוסות וקערות ותמחיון מלילי שבת לשחרית ומשחרית למנחה, ומן המנחה למעלה אסור, וכוסות מותרין שאין קבע לשתייה ולמרהט בשבתא [לבי מדרשא] שפיר דמי [דאמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקאי רהטי לפירקא [דשבתא] אמינא קא מחלליין רבנן שבתא כיון דשמענא להא דאמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג [הושע י"א י'] אנא נמי רהיטנא]:

נו

[נו] הלכות ברכות שבת. משכימין לבתי כנסיות לדברי שירות ולפסוקי דזמרה, ולהאריך בהם כפי הצורך, כדי לקרות קריאת שמע בעונתה, ומתפלל תפילה בעונתה, ויורד שליח צבור לפני התיבה וענו קדישתא, ומשלים תפילת יוצר וברכת כהנים, ומפטירין בקדיש עד עושה שלום, ויושבין הציבור כולן ומסדרין את הפרשה דענינא דיומא, שנים מקרא ואחד תרגום, ואית נמי דמפסיקין בקדיש, ואית בעי למיעסק בתנויי, ואית נמי מוציאין ספר תורה לאלתר ממקומו ועומדין מפניו וקורין ומתרגמין ומפטירין ומשלימין תפילת מוסף. [אמר מורי כך שמעתי שנוהגין בבתי כנסיות של חכמי הדור, בשבת אין מוציאין אלא ספר תורה אחת, וקורין שבעה ומקדש לאלתר, והמפטיר קורא בו ג' פסוקים מפני כבוד התורה. ואחר כך גוללו, וכשמוציאין שני ספרי תורה, אין מקדשין עד שמסיים לקרות בשני, וכן הדין נותן בשבת דחד סיפרא, דכיון דאמר רבנן אין המפטיר קורא בתורה אלא מפני כבוד התורה, למה לקדושי בתריה פרשה בפני עצמה, שכבר סיים השביעי את הסדר, אבל היכא דמפקין תרי סיפרא תורה המפטיר קורא בפני עצמו בחד מינייהו, נמצא פרשת של חובת ציבור הוא לקדושי בתריה, ובקדיש אחד פוטר את שתיהן, והכין הלכתא], ואסור לאיניש לישתועיי מכי פתח ספר תורה עד דמסיימו למקרי, וכן נמי נהגו למשלם פרשיותיהם עם הצבור אחר תפלה ואי נמי אפשר דמקדמו טובא בעמוד השחר ומשלים פרשיותיו ומשכים לתפילתו. וכד מכנסין לבי כנישתא ובעי למידע אי הוה עשרה, קיימא לן דאסור למנות אפילו לדבר מצוה, והיכא עבדו, פתח חד ואני, תניין ברוב, ג' חסדך, ד' אבוא, ה' ביתך, וכד משלמי האי פסיקא על האי סידרא, ידעו דאיכא עשרה, וכד קרי קרי סדרא קרי שבעה גברי, ומברכי כלהון לפניהם ולאחריהם גזירה משום הנכנסין והיוצאין, והלכתא פותח ורואה בספר תורה מקום שיש לו לקרות ומברך, ומצוה לקרות כל אחד ואחד. ואם לא ידע העולה לקרות בדקדוק, על החזן לסייעו בלחש, ואי נמי אם העולה לא גמיר, לימא ליה החזן בלחש כל תיבה ותיבה, והקורא יקרא בקול רם, כי היכי דלשמעו ציבורא, ובהכי נפיק ידי חובתיה, ומצוה נמי לתרגומי לכולהו. והכל עולה למנין שבעה אפילו קטן ואפילו עבד. והמפטיר עולה למנין שבעה היכא דלא אפסיק בקדיש, ואי אפסיק בקדיש אינו עולה, והקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקין, וגם אין משיירים בפרשה פחות משלשה פסוקים, והמפטיר לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה, ואי סליק ענינא בבציר מעשרים ואחד פסוקים. כגון עולותיכם [ספו] [ירמיה ז' כ"א] לא איכפת לן:

נז

[נז] הלכות טלטולי שבת. תנו רבנן שבו איש תחתיו [שמות י"ו כ"ט], כתחתיו, גופו שלש אמות ואמה, כדי פישוט ידים ורגלים אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו, [שם שם] אלו אלפים אמה של תחום שבת, וקיימא לן דכל בר ישראל ששובת [בשבת] במדברות באתרא דלית תמן מחיצות, אין לו לטלטול אלא ארבע אמות והילוך גופו עד אלפים אמה, אי אצטריך ליה מידי התם, וברשות היחיד אם הוא מיוחד לו לבדו מטלטל את כולו, ומהלך גופו חוץ לרשותו עד אלפים אמה, ואם אינו מיוחד לו, אלא שיש שם דיורין הרבה, מטלטל בכולן על ידי עירוב, וגופו של אדם מותר לו להלך מרשות לרשות אלפים אמה, אבל כי שלמו אלפים אמה לא שנא מרשות לרשות, ולא שנא בתוך רשות אחת עצמה, אסור לפסוע אפילו פסיעה אחת גסה. ומשום הכי דאתי בספינא בשבת אסור לצאת מן הים שהוא כרמלית לרשות הרבים, משום דוודאי מחוץ לתחום אתי, והלכך אסור לצאת חוץ למקומו, אבל אם שבת בתוך התחום עד שחשיכה באותה ספינה, מותר לצאת ממנה. מותר לאדם לילך על גבי עשבים בשבת, דדבר שאין מתכוון הוא ומותר. אין מחשיכין על התחום לשכור פועלין ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, לאחר שמבדיל מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והוא באה. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני כו'. השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור לו את התינוק, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריותו עליו, ואם היה שכיר שבת. [שכיר חודש שכיר שבוע, נותנין לו שכרו של שבת], לפיכך אחריותו עליו בשבת, ולא יאמר לו תן לי שכרי משבת, אלא תן לי שכרי של עשרה ימים. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, או מניחו על החמור, ואם אין עמו נכרי כשהיא מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלו הימנה, ואם אין עמו לא נכרי ולא חמור, אמר רבי יצחק מוליכו פחות פחות מארבע אמות [וכן הלכה ואין מורין כן, וצריך לישב על פחות פחות מארבע אמות] אבל [עמידה] אסור, ואם עשה כן מחלל הוא את השבת. ודוקא כיס דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל מציאה לא, ואם היתה חבילתו מונחת [לו על כתיפו] רץ תחתיה עד שהוא מגיע לביתו וזרקה כלאחר היד, ודווקא רץ, אבל קלקלי לא, דכיון דלית ליה היכרא אתי למיעבד עקירה והנחה, ואם היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית כגון קרני דאומני דלא חזיין לטלטולי, מביא כרים וכסתות ומניחן תחתיה ומתיר החבלים. והשקים נופלים מאליהן, ודוקא בשלופי זוטרי דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו ולא מבטל כלי מהיכנו: ובהמה שנפלה לאמת המים בשבת, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה ואף על גב דקא מבטל כלי מהיכנו צער בעלי חיים קודם דהוי דאורייתא, והני מילי בדלא איפשר למיעבד פרנסה במקומה, אבל איפשר למיעבד [לה] פרנסה במקומה, עושה לה פרנסה ודיו. ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס, אבל אין מדדין אותה בחצר משום דמקפיא נפשה, אף על פי ששאר בהמה חיה ועוף מדדין בחצר, אפילו ברשות הרבים, תרנגולת אפילו בחצר אסור לרדותה, והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, נוטל אחת ומניח אחת דדמי כמהלך, אבל היה גורר אסור ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד מותר לטלטלו. ומחמר כלאחר היד ליכא אלא איסורא דרבנן, אבל מחמר כדרכו איסורא מדאורייתא הוא, ומיהו לא הוה מאבות מלאכות אלא לאו בעלמא הוא [בלא מלקות] וענין מחמר הוא, המנהיג בהמתו ועליה משאי ודרך אותה בהמה להטעינה משאי וכל צערא דבהמה שרי ולא חיישינן לשחיקת סממנין, הלכך אי אכלה כרשינין יריצנה בחצר משום רפואה, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, המוליך בהמתו לשתות וימשכנה באפסר ישמור שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח, כלומר שלא ישלשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה, והא דתניא ובלבד שיגביה האפסר מן הקרקע טפח, אוקימנא בחבלא דביני וביני, כלומר שלא יהיה האפסר נתון בראש הבהמה וראש האפסר ביד האדם המושך אותו ואותו דביני וביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח [וכן הלכה], וקיימא לן דישראל מצווה על שביתת בהמתו וחיה ועוף דיליה, וגם הם כרגלי הבעלים שאין להם רשות להניחם לילך ולשתות [מים] ולא לשום מידי חוץ למקומו, והלכך אסור לו לבר ישראל לאושילו ולאוגירו בהמתו לגוי אפילו קודם שבת. [אלא אם כן היתה במקום קרוב דמהדריה ליה ניהליה ערב שבת] עם חשיכה, ואם תאמר כיון דאושילה או אוגרה קנייה וקיימא לה ברשותיה לענין שביתת שבת, לא מצית אמרת, חדא דשכר שבת קא שקיל, ועוד דבהמה שם בעלים עליה ואילו היכא דאוגרה ישראל לבהמתו לגוי לארבעה או לחמשה ימים כי היכי דניהדריה ניהליה בערב שבת עם חשיכה, ועבר ההוא גוי על דעתו או דאזיל לארעא רחוקא ולא מצי ישראל למיסבה מיניה האי שבתא, אסור למישקל מיניה אגר שבתא, והיכא דאגר ישראל בהמתו לישראל חבירו ואמר ליה על מנת דליתן ליה כל תלתין יומא דקיימא ההוא בהמה גביה [אגרא דינרא לכל יומי ומשכה ההוא בהמה גביה] יומין טבא. מהו למישקל מיניה אגר תלתין יומין והרי אית בהון [ארבע] דינרא דארבע שבתות, הכי דיניה אי אמר ליה יומא בדינרא, אף על גב דכל ישראל שובתי שבת [הם] ובהמתותיהן [שובתות] עמהן, אפילו הכי מיחזי כשכר שבת ואסור, ואי אמר ליה בהבלעה, כגון דאמר ליה שבעה דינרים תתן לי בכל שבת ושבת, או תלתין [דינרין] בכל ירחי שרי, דהבלעה משרא שרייא, והני מילי בבהמה של ישראל דמצווה על שביתת בהמתו, אבל אי אוגר איניש או אשאיל ספינתיה לגוי לשבעה או לעשרה ימים וקא מסגיא ההוא ספינתא בשבתא לית לן בה. דאי משום שביתת [כלים] לא חיישינן לשביתת כלים, אלא היכא דעבדי מלאכה ברשותיה דישראל אבל אי אושלינהו מקמי שבתא ועבדי מלאכה ברשותיה דגוי לית לן בה משום שביתת כלים ואי משום שנקראת על שמו [לא] דמיא למרחץ [דמרחץ] משום הכי אסור בארושותא דמרחץ לא עבדי אינשי ונקראת על שמו, אבל ספינה לא נפקא מכלל שאר כלים ואינה נקראת על שמו ומותר, וישראל וגוי שהם שותפים במלאכה ושותפות כלים וסחורה, משפט אחד להם, ועיקר שיתנו מתחילה שלא יגע [ישראל] בשכר שבת כל עיקר, ואין לחוש לשביתת כלים אלא במקום קבוע כמרחץ ובית הבד ובורני וריחים בזמן שהיה אחד מהן של ישראל כולו מפני שהוא קבוע נקרא על שם ישראל [וכשהגוי עושה בו] מלאכה בשבת יש שם חילול השם בדבר, אבל כלים המטלטלין ממקום למקום, שכיון שהוא ביד גוי וברשות גוי הן מערב שבת מבעוד יום, אף על פי שהן כולן של ישראל, אם עשה גוי מלאכה בהם בשבת, אין בכך כלום מפני שאין נקראין אלא על שמו, וכל שכן שבשותפות גוי וישראל שאם גוי עושה בהם מלאכה אין בכך כלום, דליכא שביתת כלים אלא ישראל עצמו שלא יעשה בהן מלאכה בכלים שלהן, וכן הלכה. וישראל שיש לו בית ריחים של מים ונותן אותו לגוי בקבלנות מותר, משום דכיון שהשכירו לגוי קנאו גוי דשאלה קניא אגרא קניא דהלכה כבית הלל דלית להו שביתת כלים. וריחים של ישראל חוץ לתחום מותר ליתן אותו בקבלנות לגוי, אף על פי שטוחן בו גוי בשבת דהלכה כבית הלל. והלכתא צדדין אסורין אבל צדי צדדין מותרין, הילכך אסור לשפשף אפילו בצדדין של חמור, דלא מיבעיא על שדרתו של חמור דדרך רכיבה הוא, אלא אפילו צדי חמור נמי אסור דצדדין אסורין, אבל צידי צדדין דמותרין כגון דחק באילן ונתן בו עץ או קורה שנמשכת ויוצאת חוץ לאילן ואותה קורה עצמה היוצאת מן האילן הוא צידי האילן, ואם עשה סוכה ונתן ראשי העצים של הסכך אותה קורה הקבועה באילן אותה סכך נקראת צידי צדדין, אי נמי סולם הסמוך על אותה קורה היוצאה מן האילן שאסור לעשות באותה הקורה שהוא צדדין, ומותר לעלות בסולם שהוא צידי צדדין ובלבד כשלא יניח רגלו כשעולה בסולם באותו עץ הקבוע באילן אלא מותר להניח רגלו בשליבותיו של סולם לעשות ממנה לבית או לעלייה ולדבר המותר לעלות לו בשבת. והילכתא כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר, כגון כוסות וקערות וכדומה להם מותר לטלטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואפילו מחמה לצל, דבר שמלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים וכיוצא בו לצורך גופו מותר, מחמה לצל אסור. [אבל של בשמים כיון דקפיד עליה מיחד ליה מקום אסור לטלטולי בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, וכל שכן מחמה לצל]. ותרבא דאשכפי הוא אוזמל [של רצענין], וסכינא דאשככתא הוא סכין המיוחד לשחיטה וחצינא דנגרי הוא הגרזן והמעצד של חרש וכל כיוצא בזה, דאדם קפיד עליה אי מפגמי ואדם קבע מקום ומסיח דעתיה מלעשות בהן מלאכה אחרת והוה מוקצה מחמת חיסרון כיס ואסור לטלטלן ואפילו לרבא. והלכתא כל הכלים הנוטלין בשבת שבריהן נוטלין עמהן. בין שנשברו בשבת, בן שנשברו בערב שבת. ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה [אפילו מעין מלאכה] אחרת. ומגופת חבית והוא כיסוי חבית שנתכתתה הוא ושבריה מותר לטלטל בשבת, ולא יספות ממנה שבר, לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסורה. פירוש לא יספות לא (יסמוך) [יחתוך]. ומותר לרבץ הבית אפילו לכתחילה. וקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אף על פי שאינו קשור ותלוי אם יש לו תורת כלי פותח ונועל בו. וכיסוי בור ודות וכיוצא בו דהוין כיסוי קרקעות אם יש להן בית אחיזה מטלטלין אותן ואם לאו לא. כסוי כלים. כגון כסוי כדים ופיטסין וכיוצא בהן בין יש להן בית אחיזה בין אין להן ניטלין בשבת. וחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה. בין ניטלת ביד אחת, בין ניטלת בשתים מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. ואמיתא ואזוב ופינס ומיני תבלין, הנכנסין לעצים אין מסתפקין דמוקצין נינהו, למאכל בהמה מסתפקין מהן בשבת, דדעתיה דאיניש (למידי) [למיכל כל מידי] דחזי ליה. ומולל בראשי אצבעותיו ואוכלי ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. והמולל מלולות מערב יום טוב למחר מנפח על (ידו) [יד על יד] ואוכל. אבל לא בקנון ולא בתמחוי. ואם בא למלול בשבת מלל בשינוי בראשי אצבעותיו. ואפילו חדא אתרתי (ומנפה על אחת). [וכשמנפח מנפח בידו אחת] ובכל כחו. והני ליבנא דאייתור מבנינא שרי לטולטילינהו בשבתא הואיל וחזי למיזני עלייהו שרנינהו ודאי אקצינהו. אפילו לרבי שמעון דכגרוגרת וצימוקין דמו דהוו מוקצה. קרימות של מחצלות. פירוש שירי מחצלות שבלו מותר לטלטלן בשבת. דחזייא לכסוי בה טנופא. שירי פרוזמיות. פירוש (שירי) [פרוזמיות] בלאות של טלתות אסור לטלטלן [בשבת]. אם אין בהם שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. ובשר בין מליח בין תפל מותר לטלטלו. דג תפל אסור לטלטלו, דג מליח מותר לטלטלו.

נח

[נח] דין חיה. וחיה משעה שהדם שותת ויורד ויושבת על המשבר, וכל זמן שהקבר פתוח, פירוש בית הרחם, בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה, מחללין עליה את השבת (משלשה ועד) [כל שלשה], שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. אבל עושין על ידי ארמאי ולא שנא חיה, ולא שנא חולה, [ולא שנא ימות החמה], ולא שנא ימות הגשמים אם נצטנן, אי נמי הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז. וכל האמור בפרשת (חיה) [תוכחה] עושין לחיה [בשבת, שנאמר] ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו' [יחזקאל ט"ז ד'], ולכסכוסי כיתנא בשבת. פירוש (לטוץ) [לכווץ] הבגד ונראה קמטים קמטים וכשלובשו מתפשט (לרכובי), [לרכוכי] קא מיכוון ושפיר דמי. וכיתנא משלפא (לריחיא מרכיא) [לדידה מקניא]. פירוש למשוך הבגד ששטחו בקנה להנגב בו ונעשה נגוב וישאר בקנה במקומו ולא יטלטלנו ומותר אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור. ותלא דבישרא הוא יתד של עץ העשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו את הדג כיון דדגים ריחם רע אסוחי אסח דעתיה מינה והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס ואסור לטלטלו. וטיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ. וכיבוס מנעל בשבת אסור אבל שיכשוך מותר. ומשמטין מנעל מעל גבי האימום בשבת. אף על פי שאינו רפוי. ונוטל אדם את בנו ברשות הרבים והאבן בידו. אם יש לו געגועין עליו, ודוקא אבן דאי נפיל לא אתי לאתויי. [אבל אם דינר בידו של תינוק אסור להוציא דאי נפל אתי לאתויי]. ופגה שטמנה בתבן מבעוד יום להתבשל בחמימות התבן, וחררה שטמנה בגחלים מבעוד יום ובא שבת תוחבה בכוש או בכרכר. דהלכה כבן תודאי. האי פוגלא בין מלמעלה למטה בן מלמטה למעלה מותר, דטלטול מן הצד לאו שמיה טילטול:

נט

[נט] הלכות איסורי שבת. וקיימא לן כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים, במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, והוא לא יאכל עולמות. והלכתא השוחט לחולה מותר לבריא לאכול באומצא, המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. והשוחט לחולה דאמרינן מותר הוא שהיה חולה מבעוד יום. ואף על גב דבמוקצה כרבי שמעון סבירא לן בכוליה שבת לא סבירא לן כוותיה. דההוא ליפתא דאתא לפומפודותא חזיא רבא דכמישה ושרייה למיזבן מיניה, ואי לא כמישא לא שריא, דהוה ליה מוקצה מחמת איסור, ולא סבירא לן כרב נחמן מוקצה ביום טוב אסור, בשבת מותר. והני פלפלי מידק חדא אחדא. בקתא דסכינא שרי אפילו בשבת. ורבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי. טיט שעל (בגדו) [גבי רגלו]. מקנחו בכותל ולא בקרקע, ונוטל חרס לקנח בו מנעלו. נוטל מחט [של יד] אם היא נקובה ליטול בה את הקוץ: כופה קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואת קטן, ועל עקרב שלא תישוך. עקרב דורסו לפי תומו, נחש דורסו לפי תומו. אין עושין הולמי בשבת אבל עושה מי מלח וטובל בהן את פתו ונותן לתוך התבשיל. [ואינה עיקר לפי המימרא שמצינו שאל כותי אחד את ר' יהושע מהו לעשות מים ומלח בשבת, אמר לו אסור, ומפני מה אמר לו שוטה אם ראית אשתך שנתחבקה עם הסריס יהא קשה בעיניך אמר לו הן ומפני מה אמר לו כדי שלא תתפרץ באנשים אחרים א"ל שבת נמי כדי שלא תתפרץ במלאכות אחרות]. אין מולחין צנון בשבת, אבל מולחין ביצה, וצנון מטבל במלחא. מכבדת של תמרה מותר לכבד בהן בשבת. דסבירא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוון מותר. הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו שלא בכלי וכן שערו או שפמו אסור. אמר רבי אלעזר מחלוקת ביד, אבל בכלי כגון איזמל או גנוסתר אסור. ומחלוקת לעצמו אבל לאחרים פטור. גונח מותר לינק חלב בשבת [מאי טעמא יונק] מפרק כלאחר היד הוי, ובמקום סכנה לא גזרו רבנן. האי טירפא דאסא אסור. פירוש ליתן עלה של הדס בתוך הנקב של חבית לקלח בו את היין. [גזירה משום מרזב]. מחזירין את השבר למקומו. והאי דנהגו למקרי אבות בשבת במנחה מפני שבאותה שעה מת משה רבינו, ואם חל יום טוב או ראש חודש באחד בשבת אין אומרים צדקתך בשבת במנחה, לפי שמשה רבינו מת במנחה בשבת [לפיכך אומרים צדקתך כנגד צידוק הדין], וכיון שהתפללו הציבור תפילת המנחה בשבת חל להיות מוצאי שבת ואומר צידוק הדין מפני כבודו של משה רבינו. וכשחל יום טוב או ראש חודש באחד בשבת נדחה צדקתך מבפניהם שכבר חלו מן המנחה ולמעלה:

ס

[ס] דין קלורין. שורין קלורין מערב שבת. ונותן לתוך עיניו בשבת. ועלין לתת על גבי העין לצננו, אין בהם משום רפואה. מעלין אנקלי בשבת. שהוא אל מערה. עין שמרדה מותר לכחלה בשבת. החושש בפיו מעלין לו סם בשבת. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת, לאתויי צלפים בחומץ, אבל מאכל דלא אכלי אינשי אסור, וכל המשקין שותה הוא לרפואה. ואם חולה שיש בו סכנה אוכל כל דבר לרפואה. החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ. ופולט אבל מגמע ובולע ומטבל כדרכו ואינו חושש. תוספתא אין לועסין מוסתכ' בשבת לרפואה, אבל לריח הפה מותר. החושש במתניו, סך בשמן הרגיל. כל קשר שאינו של קיימא מותר. וקושרין לפני בהמה בשבת בשביל שלא תצא. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא צריך להם ללבשן בשבת, אבל לקפל ולהניח אסור. באדם אחד ובלבנים ובאין לו להחליף הוא דמותר:

סא

[סא] דין לקרות בשטרי הדיוטות. ואסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת. וקוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות, כדי שלא יזיקו בהם רבים, ובכרמלית אפילו טובא נמי. והמנער טליתו בשבת אי לא קפיד עלייהו מותר. וקורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, ולא שרי לדבקן בקורה, דהוה ליה בנין ולא כדי שתעלה אלא כדי שלא תוסיף בשבר ותפול לארץ. נותנים מים על גבי שמרים בשביל שצולו ומסננין את היין בסודרין. ובלבד שלא יעשה (נימא) [גומא] בסידור. חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחה ביד אבל לא בכלי. עושין אנומלין בשבת. ואיזה הוא אנומלין יין ושמן ודבש. נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד ואוכל, ולא יתן לתוך סל או לתוך קופה. סוחטין בפגעין ובפרושין ובעוזרדין אבל לא ברמונים. מפי שיש עושין מהם יין. זתים וענבים שריסקן מערב שבת למחר היוצא מהן מעצמן מותר. אין נוקבין נקב חדש בשבת אבל נקב ישן מותר. גובתא, פירוש שפופרת, אסור לחתכה ולתקנה בשבת, נפלה מחזירין אותה בשבת. נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור. לא ישוט אדם (בערובה) [בבריכה] מלאה מים אפילו עומדת בחצר, ואי אית ליה גידודי מותר. מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ולא ישתטף בצונן ויתחמם [כנגד המדורה] מפני שמפשיר המים שעליו. מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה בשביל שתפוג צינתן ולא בשביל שתתחמם. אין רואין במראה של מתכות בשבת אבל אם קבוע בכותל מותר. מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים אם הם לצורך השבת, ושלא לצורך השבת מפירין, אבל אין נשאלין. מחשבין חשבונות בשבת שאין צריכין, ואין מחשבין חשבונות הצריכין. וחשבונות של מצוה מותרין. אין ממירין את העגלים אבל מלעיטין. ומהלקטין אותן לתרנגולים ונותנין מים על גבי מורסין אבל לא גובלין. ואיזה הוא המראה מרביצה (ופותח) [ופוקס] את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת. הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד [ונותן לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן]. [מהלקטין לתרנגולין] דעפו ליה בידיה ובולע מעצמו אבל אין נותן בפיו עד מקום שאין יכול להחזיר. ומותר לחתוך בשבת קשרי הטלה או התרנגול כשהוא מקושר בשפוד כשהוא צלי, כהדא דמתניתין שובר אדם את החב[י]ת לאכול הימנה גרוגרת, ואמרינן בגמרא מתיר ומפקיע וחותך, מידי דהוה אשובר עצם להוציא ממנו מוח. ואסור בשבת לתת בגד כנגד פיו כדי לשתות מים עכורים או יין או שום משקה עכור משום סחיטה ששפתיו סוחטות את הבגד, אבל שופך את המים על הבגד ומאליהן יקלחו ולא יסחוט. ומותר לחתוך ענף מדקל מבעוד יום, ומותר להניחו על השלחן בשבת להבריח הזבובים, דכיון דלצורך כך [חתכו] עשאו כלי גמור הוא ואין בו איסור טילטול:

סב

[סב] הלכות הבדלות ובשמים. אסור לאדם לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיבדיל בתפילה ועל הכוס, והנגיד פסק הבדיל באחת מהן מותר לעשות מלאכה. ואם לא הבדיל לא בזו ולא בזו וצריך לצאת לדרך לעשות צרכיו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול ועושה צרכיו. אם היו סועדין בשבת והחשיך גומרין כל סעודתן ומזמנין ואחר כך מבדילין. דהבדלה אינה קובעת, והני מילי לאפסוקי סעודתא, אבל אתחולי לא מתחילינן משחשיכה עד שיבדיל. והני מילי דלא מפסיקינן לאכילה, אבל לשתייה לאו דבר חשוב הוא ומפסיקינן והדר מבדיל. והמבדיל על היין מברך לאחר שתייתו על הגפן ועל פרי הגפן, לפי שהבדלה מצוה בפני עצמה הוא, דיש הבדלה בלא סעודה, ולכשיסעוד וירצה לשתות, מברך על היין בורא פרי הגפן. ואסור לטעום כלום עד שיבדיל על הכוס, ואם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. [עד יום רביעי] (ואם חל בכל השבת כולה מועד ואפילו יום הכפורים וראש השנה אין אומרים במוצאי שבת ויהי נועם ולא ויתן לך, ויש אומרים שאם יהיה מנהג במקום לומר סדר קדושה אומרין אבל הרי"ף לא פסק כך. ומצאתי כתוב בסדר רבי יצחק בן מאקטיל ז"ל שהכל לפי המנהג אף על פי שלא פסק בכך), והמבדיל מברך על האבוקה או על עששית או על הנר. ופושט ומברך וכל העומדין פושטין ידיהן לאור שמברך עליו ומשום הכי פשטינן ידים לאור הנר למיחזי אי איכא נהורא. שמצוה להסתכל בצפרנים להשכיל ולהבין בין צפורן לבשר, והאורה נראית בהם קודם ומברך. אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, אין מברכין על הנר אלא במוצאי שבתות הואיל ותחילת ברייתו הוא. ובמוצאי יום הכפורים. אין מברכין אלא על האור ששבת מחמת איסור ואם נתכבו העששית שהדליקו ביום הכפורים ויש לו אש טמון ששבת ממלאכה מותר לברך עליו. ואין מברכין על אור היוצא מן העצים ומן האבנים. ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים ולא של מתים ולא של עבודה זרה. אבל של ישמעאלים מברכין, שאין מסיבתן לעבודה זרה. ויום טוב שחל להיות באמצע השבת אומר [המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים] בין יום השביעי לששת ימי המעשה דסדר הבדלות הוא מונה, ואומר החל עלינו וכו'. ואין מבדילין על הפת. אבל אשיכרא אם חמר מדינה הוא מבדילין:

סג

[סג] הלכות אבל. מותר המתים למתים מותר המת ליורשין: והיכא דנפיק שיכבא מקמיה פניא ואי נמי ממתא למתא ולא איסתתם הגולל אלא בליליא הנך דאיתנייהו בביתא מנו מעידנא דאיכסו [שכבא] מנייהו הנך דבהדי שיכבא [מגו מעידנא דאיסתתם הגולל ואם איתיה לגדול הבית בביתא הנך נמי דאזלי בהדא שיכבא סמכו על גדול הבית ומאנו בהדיה ואם איתיה לגדול הבית בהדי שיכבא] הם מנו לנפשייהו [והוא מנו לנפשיה]: ומאן גדול הבית, דסמיך ביתא עליה: על כל המתים כולן מדחה מטתו, שממהר להוציא מטתו, הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה, היה ערב שבת או ערב יום טוב, או שהיה גשמים מזלפים על מטתו, הרי זה משובח, על כל המתים רצה למעט בעסק, ורצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט: על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ, על אביו ועל אמו חולץ, ופירוש חולץ כתיפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק ונמצא זרועו עם כתיפו מגולה: [על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו], על כל המתים נכנס לאחר שלשים יום לשמחה ולאכילה, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש: על כל המתים אפילו לבוש עשרה חלוקים אינו קורע אלא העליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן. (ואפרקסותו) [ואפקרסותו] אינה מעכבת: על כל המתים רצה מבדיל קמיה שפה שפת הבגד להניחו קיים רצה אינו מבדיל, על אביו ועל אמו מבדיל: על כל המתים שולל לאחר שלש ומאחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינה מאחה לעולם, והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה, על כל המתים קורע בכלי, על אביו ועל אמו ביד: על כל המתים קורע מבפנים, ועל אביו ועל אמו מבחוץ, וכן לנשיא: תחילת קריעה טפח ותוספת כל שהוא: הכופה מטתו כופה כל מטות הבית: אבל אסור בתשמיש, ואסור בשאילת שלום: שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן, קברו ברגל, רגל עולה למנין שלשים, ואינו עולה למנין שבעה: ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב ראשון או בשאר ימות המועד מנו שיתא לאחר ימי המועד דיום טוב שני עולה מן המנין: והיכא דמית ליה מת קודם ראש השנה, יום אחד עולה למנין שבעה וראש השנה שבעה הרי ארבעה עשר, ושבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, [הרי אחד ועשרים ויום הכפורים חשיב להו] שבעה הרי שמונה ועשרים, לבתר יומא דכפורי מני תרין יומין ומשלים שלשים יום ומגלח ערב סוכות וכן הלכה, כל הרגלים מפסיקין אבלות, אם מת יום אחד קודם הרגל, ואפילו מקצת היום, וראש השנה ליום הכפורים כרגלים: שמועה קרובה נוהגת [שבעה] ושלשים, [שמועה] רחוקה [אינה נוהגת אלא יום אחד, ואיזהו רחוקה] משלשים יום ואילך, שמע שמועה [קרובה] ברגל ואחר הרגל נעשית רחוקה עולה לו, ואינה נוהגת אלא יום אחד ועל שמועה קרובה קורע, ועל שמועה רחוקה אינו קורע, שמועה רחוקה אין צריך עטיפת הראש וחליצת מנעלים אלא יום אחד בלבד, אבל אוכל בשר מליח משני ימים ואילך ושותה יין מגתו, משלשה יום ואילך, באה ומצאן כשהן יושבין, ביום הראשון וביום השני מונה עמהן [ומשלשה ואילך מונה לעצמו, רבי שמעון אומר אפילו בא ביום השביעי ומצאן שיושבין מונה עמהן והוא דאיכא גדול הבית בבית והלכה כרבי שמעון לא מצאן שיושבין] מונה לעצמו: מי שתכפהו אביליו זה אחר זה [הכביד שערו] הרי זה מיקל בסכין ובתספורת אבל לא במספרים, ואם היו בגדיו צואים מדיחן בצונן, אבל לא במים חמין:

סד

[סד] הלכות תשעה באב. משנכנס אב ממעטין בשמחה, ולא לענין אכילת בשר ושתיית יין קא אמרינן, אלא לענין שמחה, כגון שמחת חתונה ושמחת מרעים, וכל דבר שמחה: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה: ושבת שחל להיות תשעה באב בתוכה, אסור לספר ולכבוס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת: ערב תשעה באב, וכן תשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לאכול בשר ולשתות יין אפילו בסעודה המפסיק בה: ונהגו העם לאכול בצים צלויות כדרך אבל: כל המצות הנוהגת באבל נוהגת בתשעה באב, ואסור ברחיצה ובסיכה ובאכילה ובשתייה ובתשמיש המטה ונעילת הסנדל: ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה, אבל קורא הוא בקינות ובאיוב ובדברים רעים שבירמיה: ושורה מטפחת מערב ועושה אותה כמין כלים נגובים, ולמחר מעבירה על עיניו ואינו חושש, וכן ביום הכפורים מותר, ובזמן שידיו מטונפות בטינוף המעכב התפלה, צריך הוא לרחוץ ידיו במים, מיהו תשעה באב דלית ביה משום סחיטה, יכול הוא לשרות המפה במים לאלתר שישרה הרבה וירחץ באותן מים שבמפה, וביום הכפורים לא אפשר למעביד הכי משום סחיטה ואם היו ידיו מטונפות רוחץ במים כדרכו ואינו חושש: ובליל תשעה באב קורין איכה, ולמחר מוציאין ספר תורה, ומשנין את המקום, וקורין בכי תוליד בנים [דברים ד' כ"ד], ומפטירין אסוף אסיפם [ירמיה ח' י"ג]:

סה

[סה] הלכות חנוכה. מצות חנוכה נר איש וביתו, יום ראשון מדליק ומברך להדליק נר של חנוכה. ושעשה נסים ושהחיינו, מכאן ואילך המדליק מברך שתים, להדליק ושעשה נסים והרואה [מברך שתים, מיכן ואילך המדליק מברך שתים, והרואה] מברך אחת שעשה נסים, ומדליק בכל השמנים ובכל הפתילות בין בחול בין בשבת, משום דכבתה אין זקוק לה: ונר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו משמאל, ובתוך עשרים ובטפח הסמוך לפתח: וזמן הדלקה עד דכליא רגלי דתרמודאי, ונשים נמי מדליקות, שאף הן היו באותו הנס: ומזכירין על הנסים בתפילה ובברכת המזון ואכסנאי צריך להשתתף בפריטי בהדי אושפיזא אי לא נסיב, אבל אין נסיב כיון דמדליקין עליה בביתא לא צריך טפי: וראש חודש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות וקורין באחד בענינו של יום, ובאחד בשל ראש חודש, ובאחד בשל חנוכה. ומפטירין בזכריה רני ושמחי [זכרי' ב' י"ד]: לעולם בספר אחרון שאנו קורין בו אנו מפטירין כי לעולם צריך להיות ההפטרה מעין ספר תורה אחרון שקורא בו המפטיר:

סו

[סו] הלכות ארבע פרשיות. ראש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים, והסימן זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו, לעולם [פרשת] פרה אדומה קורין שלש שבתות קודם הפסח, שתי שבתות נותנין לה ששואלין בהם בהלכות היום מקודם ושבעת ימי הזאה, הרי כאן שלש שבתות, כדי שיהיו בקיאין ומוזהרין באותן שתי שבתות בהלכות טהרה והזאה, וכן האידנא קריין לזכר בעלמא, הלכך אין לה הפסק בין פרה אדומה לפרשת החודש, חל פרשת שקלים בכי תשא עצמה קרי שיתא [מכי תשא עד ויקהל, וחד הדר קרי מכי תשא עד ועשית, ולא מקדשי בנתים, דאי מקדשין אינו עולה למנין שבעה, דקידוש מפסיק. הלכך אי קרא שיתא] ואפסוקי בקדישא מקמי הפטרה אינו עולה למנין שבעה [ואי לא מפסיק בקדושא מקמי הפטרה עולה למנין שבעה]:

סז

[סז] הלכות מגילה ופורים. מגלה נקראת וכו' חכמים אומרים בזמן הזה, [הואיל ומסתכלים בה] הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה כדי לחלק להם מעות פורים, אין קורין אותה אלא בזמנה בארבעה עשר ומוקפין חומה מימות יהושע בן נון בחמשה עשר: פורים שחל להיות בשבת קורין באחד בשבת מגלה בזמנה בארבעה עשר ביחיד יחיד קורא ומברך לפניה ולאחריה שלא בזמנה כגון י"א י"ב וי"ג בעשרה מברך לפניה ולאחריה [פחות מעשרה קורא אותה ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה] אמר רב מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת, נקרא ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה לקרות בה בצבור ולברך עליה, ונקראת אגרת דאם הטיל בה שלשה חוטי גידים כשירה שתים בשני קצות היריעה ואחת באמצע ובלבד שיהיו משולשים בשתי הקצוות ובאמצע שיכניס שלשה פעמים המחט, הלכך אם אינה תפורה בגידים כלל אסור לקרות בה בציבור ולברך עליה, ואם תפרה בחוטי פשתן ויש בה שלשה חוטי גידים משולשים מכשירין אותה וכשירה בציבור, ולברך עליה לפניה ולאחריה, לפניה על מקרא מגילה, ושעשה נסים ושהחיינו, ולאחריו מברך האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתינו וחותם ברוך אתה ה' האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע: קראה למפרע לא יצא סירוסין לא יצא, כגון שקורא הפסוק מסופו לראשו, ולכך לא יצא פירוש אחר סירוסין שקורא פסוק אחד ומניח אחד, סירוגין יצא כגון שקורא מעט ושוהה מעט, וחוזר וקורא ושוהה עד שהוא קורא את כולה יצא ואית דמפרשי למפרע שקורא פסוק אחרון ואחד שלפניו עד ויהי בימי אחשורוש: עשרת בני המן צריך למימרינהו בנשימה אחת: והשומע מגלה מפי הקורא צריך לכוון את לבו וישמע את כולה, ולא יפסוק בדברים אחרים, וצריך שיכוון שומע ומשמיע, אבל שליח צבור הקורא את המגילה ונכנס אחד בתחילתו ונתכוון יצא ידי חובתו ואף על גב דלא ידע לשליח צבור, מפני ששליח צבור דעתו אכולי עלמא: וצריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום: סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, [מאי טעמא] ימי משתה ושמחה כתיב: ומשלוח מנות איש לרעהו, שני מתנות לאדם אחד, ומתנות לאביונים, שתי מתנות לשני בני אדם: ומיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן: ומקום שנהגו לעשות מלאכה עושין: וחזי לן לאוסיפ' על פרשת עמלק בין מלמעלה בין מלמטה, כי וודאי אסור לקרות פחות מעשרה פסוקים בבית הכנסת: הקורא מן המגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא בצבור, אבל ביחיד יצא, ובצבור נמי [לא אמרן אלא דלא מחסרא פורתא, או מייתרא פורתא אשאר יריעתא, אבל] אי מחסרא פורתא או מייתרא פורתא משאר יריעתא כיון דמיתחזייא כמגלה בפני עצמה [אפילו בצבור נמי] יצא:

סח

[סח] הלכות יום טוב. אין מבקעין עצים [לא] מן הקורה ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, אבל מן הקורה שנשברה בערב יום טוב מבקעין, וכשהן מבקעין אין מבקעין אלא בשינוי, בקופיץ בזכרות שלו מותר, הואיל ואין דרך חול לבקע בו, אבל קרדום כלל לא: אחד שפוד [שנרצם] וסכין שנפגמה ביום טוב מותר לתקנו ביום טוב, וגריפת תנורא אי איפשר לתקנם מעיו"ט, שרי לתקנם ביום טוב. וסכין שעמדה, מותר לחדדה ביום טוב והני מילי דפסקא אגב דוחקא ודוקא אגב ריחייא, או דדייק ולא חתך [או אגב דיקולא] אבל במשחזת של אבן לא, ואין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן חבית או הקדרה מותר: אמר רבי חנינא בשאין שם אויר אבל יש אויר מניחה באויר ודיו: מוחטין את הפתילה ביום טוב, מאי מוחטין עדויי חשוכא פירוש השריפה שמתעכב בשפת הפתילה כמין גחלת ומעכב את האורה מותר לחתכה ומכל מקום על ידי שינוי שישליכנה בארץ ולא יכבנה בידו ולא ישליכנה בתוך המים כדרך שהוא עושה בחול: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר בשבת, והמסתפק חייב משום מכבה: אין מסננין את החרדל במסננת שלו, ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ, אבל גחלת של מתכות מותר (וכי שרא אגומרי) [ובישרא אגומרי] שרי ולגבי האש צריך לשנות ההבערה ובתיקון הקדירה כמה דאיפשר לשנויי דלא ליתחזי כדרך בנין: האי מדורתא מלמעלה למטה שרי, מלמטה למעלה אסור, וכן קדירה וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא, פירוש מדורתא מדורת עצים אם מניח אחד על חבירו שנותן עצים בארץ ואחרים עליהם בארץ אסור דמיתחזי כבנין וזהו ממטה למעלה, אבל אוחז אחד מלמעלה ומניח אחר תחתיו עד שמגיע לארץ. אינו כדרך בנין ומותר וזהו מלמעלה למטה, וכן כולם:

סט

[סט] דין מליגת הראש. מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין באור, אבל אין (טובלין) [טופלין] אותן לא בחרסית ולא באדמה: עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב, [אבל בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב]: ושחיטת בהמה חיה ועוף מותרין [ביום טוב מפשיטין וכל מה דאיפשר לשנויי משנינן ולעוף צריך שיהא לו] עפר מוכן או אפר כירה מוכן הוא: שחט בהמה (כשירה) [בשדה] לא יביאנה במוט [במוטה] אבל מביאה (על יד) אברים אברים: וביצה דמתילדה ביום טוב ראשון מותרת בשני, בכל ימים טובים, חוץ מראש השנה שאסור בשניהם, ושבת ויום טוב נולדה בזו אסורה בזו ואסור לטלטלה, ולברורי אוכל מתוך הפסולת לאכול לאלתר מותר, אפילו בשבת ובלבד דלית בהו מלילה כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ותבלין לא צריכי שינוי: אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה, ואם היה כלי של מדה אסור למלאותו, ואומר לו תן לי ביצים ואגוזים ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ולא סכום מנין: (ושורין) [ושונין] את הקמח ביום טוב ואין צריך לשנות: שני ימים טובים של גליות אחד מחובר שנתלש ביום טוב ראשון כגון ענבים שבצרן ואחד עופות ודגים שנצודו ביום טוב ראשון, מותרין ביום טוב שני, ממה נפשך הואיל דשני קדושות הן דאי יום טוב ראשון קודש שני חול, ומותרין למוצאי יום ראשון בכדי שיעשו ואי יום הראשון חול ושני קודש כל שכן דמותרין דחול מכין ליום טוב, דקיימא לן (כרבא) [כרב] בין לקולא בין לחומרא, ועוד דאמרינן גבי שני ימים טובים של גליות שאם אירע יום טוב שני בערב שבת ולא הניח עירובי תבשילין בחול מניח אדם עירובו מיום טוב לחבירו ומתנה ואומר אם היום קודש למחר חול אין בדברו כלום ואינו צריך לערב דחול מכין לשבת, ואם היום חול ולמחר קודש עירובי עירוב, אלמא שתי קדושות הן ואחד מהן חול: המבשל כמה תבשילין ביום טוב ולא אכל מכולם בתוך הסעודה הואיל ולצורך יום טוב נתבשלו כולם מתחילה ועכשיו אינו צריך לאכול מכל אחד ואחד אין בכך כלום דלא הווי כמכין מיום טוב לחול: אמר רב פפא [הלכתא] גוי שהביא דורן לישראל בשני ימים טובים של גליות אם יש שם מאותו המין במחובר לקרקע, כגון שהביא לו תאנים וענבים באלול או בתשרי, והביאם לו ביום טוב ראשון בערב, כיון ששקעה עליו חמה של יום טוב ראשון ונכנס יום שני שהוא בכדי שיכנס לכרם ויבצור ולאלתר מותר לאכול מהן, וכן ביצה וכן חיה ועוף ודגים שנצודו ביום טוב ראשון מותרין בשני כיון ששקעה חמה ושוהא בכדי עשייתן, ואם אין מאותו המין במחובר כגון צמוקין שהן יבישין וידוע הדבר שנלקטו מימים רבים. או כיוצא בהן אם באו מתוך התחום מותרין, ואם באו מחוץ לתחום [אסורים. ואפילו אותן הבאים מחוץ לתחום]. הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר: וחיה שקננה בפרדס שסמוך לעיר דדעתו עלוייהו אין צריכין זימון דאין טעונין צידה (וכל מן הקרפף) [אבל אמן] אסורי [אפילו] בהזמנה כיון דטעונין צידה. אין נותנין (עור) [את העור] לפני הדורסן ובית הלל מתירין, ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. ומערים ומולח הכא והכא עד דמלח כוליה ומערים ומולח גרמא גרמא עד דמלח ליה כוליה בשרא: אין מולחין את החלבין ואין (מהבהבין) [מהפכין] בהן: מניח אדם עירובי (תבשילין) [חצרות] מיום טוב לחבירו ומתנה ונימא הכי אם האידנא חולא הוא נשתרי לן בהאי עירובא לטלטולי בשבתא ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום, ולמחר במעלי שבתא דהוא יום טוב שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עבידנא עירובא מאתמול והשתא לא צריכנא מידי. ואי האידנא חולא הוא בהאי עירובא נשתרי לטלטולי מביתא לביתא [ומדרתא לדרתא], ועירובי תבשילין היכא מנח ליה [ומתנה], כגון דאיתרמי ליה שני ימים טובים של גליות [חמשא בשבתא] ומעלי שבתא דמיבעי ליה לאיניש לאנוחי עירובי תבשילין ממעלי יומא טבא דהוא ארבעה בשבתא ואי אישתלי ולא אנח במעלי יומא טבא מנח ליה [לעירובא] ביומא טבא קמא דהוא חמשה בשבא ונימא הכי אי האידנא יומא טבא למחר חולא הוא ולא צריכין ולא מידי ואי למחר יומא טבא האידנא חולא הוא ובהאי עירובא דמנחנא לישתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא והני מילי בשוכח, והלכתא כיון דאמר ביום ראשון לא צריך למימר ליה ביום שני כלום, ומי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין, ואם רוצה לאכול עירובו הרשות בידו (אבל) [אכלו] עד שלא אפה, ועד שלא בישל, ועד שלא הטמין, הרי זה לא יאפה, [ולא יבשל ולא יטמין] דדמי כמי שנאבד עירובו אי נמי כמי שלא הניחו: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן ביום טוב: ואם בדק בקינה של התרנגולת מערב יו"ט ולא מצא שם ביצה ולמחר השכים ומצא שם ביצה מותרת, דקיימא לן תרנגולת אינה יולדת בלילה ואפילו בדק יפה יפה [דתלינן] כרבי יוחנן, וכל שכן אם לא בדק מערב יום טוב, והני מילי דאיכא זכר בהדי תרנגולת, או שהתרנגולת יוצאת לחוץ ושומעת קול התרנגול דאזליה בתריה ואין דרך תשמישן אלא ביום: ואין מזמנין את הגוי ביום טוב לאכול עמו, ואם בא הגוי מעצמו בבית ישראל לאכול ביום טוב אין צריך להוציאו, ובלבד שלא יבשל כלום בעבורו, ואסור נמי להוציא שום דבר לרשות הרבים בשביל גוי ביום טוב, דלא אמרינן הואיל והותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אבל לצורך בהמתו מותר: ויום טוב שחל להיות ערב שבת קיימא לן כבית הלל דלא עבדינן אלא חד עירובא אכל מילי בין לאפות בין לבשל בין להטמין: ולכבד את המטות מותר [אפילו] בשבת ואפילו כל הבית כולה וכן נמי לרבץ שרי [וכל שכן] ביום טוב. ועצים שמסיקין בהם ביום טוב אין מסלתין אותם ביום טוב לעשות מהן סלתי סלתי, ואין מסיקין בעצים מוקצין ביום טוב, [דקיימא לן כרבי יהודה בכולהו יום טוב], והיכא דאייתי ליה גוי לישראל עצים ביום טוב מחוץ לתחום אסור להסיקן דמוקצין הן, וכל שכן היכא דנחתכו ביומן דאית בהו תרי אסורין, ועצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן [ביום טוב ואם נשרו ביום טוב נמי אסור להסיקן], דהויה ליה נולד, אבל נשרו לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, דכיון דרובא דהיתרא בטלי ברובא דאיסורא דרבנן הוא ומבטלינן אפילו לכתחילה דליתיה לאיסורא בעיניה דמקלי קלי: ואין חותכין את הנייר [לצלות בו מליח], פירוש ששפין אותן בשמן וצולין בו מליח ואינו נשרף, ואין גורפין תנור וכירים, אבל אם אי איפשר לאפות בו פת אלא אם כן גורפו מותר: ושרקין תנורא [ביום טוב], פירוש טחין פי תנור כאשר נותנין הפת בתוכו טחין אותו בטיט, והוא שיש לו [עפר] מוכן מערב יום טוב, אי נמי אפר כירה הוא ושרי דלאו בר גיבול הוא: ואין מנהיגין את הבהמה ביום טוב במקל: וחיזרא, פירוש עצים ממין קוצים ליטול מהם עץ לצלות בו בשר כמו בשפוד, יבשא שרי, רטיבא אסור: ואשה לא תכנוס לבית העצים [ליטול מהן אוד. ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב, דקיימא לן מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים: תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים (ונוטלין) [הניטלים] בחצר, אבל אין סכין אותן שמן, ואין טשין אותן [במטלית] ואין מפיגין אותן בצונן כדי (לחממן) [לחסמן], ואם בשביל לאפות בו מותר: ואין נופחין במפוח ביום טוב, אבל נופחין בשפופרת, ואין מחדדין את השפוד, ואין מתקנין אותו. ואין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל פוצעים את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע: ואסור למיפא מידי לכלבים ביום טוב, אבל מאכל שהוא מתוקן להם מערב מותר ליתנו לפניהם והן אוכלין, ודבר זה אפילו בשבת מותר וכל שכן ביום טוב: ונבלה שמתה ביום טוב, אף על פי שבשבת מותר לחתכה לפני הכלבים, ביום טוב אסור לטלטלה, דסבירא לן כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, אבל בשבת קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. ואם מתה מערב יום טוב מותר לטלטל ולחתכה לפני הכלבים דמוכנת הוא אפילו לרבי יהודה, ואי היא מסוכנת מערב יום טוב ומתה ביום שרי לטלטלה, דמאתמול דעתיה עלויה להאכילה לכלבים ומוכנת הוא. ובהמה מסוכנת אף על פי שאינו אוכל ממנה אלא כזית, כיון דלא איפשר לכזית בשר בלא שחיטה, מותר לשחטה ביום טוב. אבל פת אם צריך ממנו לערב יום טוב לא שרי ליה ללוש ולאפות ולבשל תבשיל אלא מאי דחזי ליה לפום שיעור אורחים, או לפי הצורך, אי נמי ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ומבשל ומותיר מן האוכל לחול אבל לכתחילה לבשל מאכל ביום טוב לחול לא שרי בהאי הערמה, אבל גבי שחיטת בהמה כיון דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה מותר לשחטה, אבל [לאחר] דשחיט יחתוך ממנה מה שצריך לאכול ויניח השאר למוצאי יום טוב. ולא יתקן בה כלום, והני מילי דמותר לשחטה כגון דאיכא שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, אבל אם שוחט מסוכנת משום סכנתא ואין צריך לאכול ממנה כלום, לא שרי למיעבד הפשט ונתוח עד למוצאי יום טוב, והני מילי ששחטה קרוב לערב, דמוכחא מילתא, אבל אם שחטה מבעוד יום גדול שיכול לאכול ממנה כמה פעמים ביום, שרי להפשיטה ולנתחה כדי להביאנה איברים איברים, והני מילי בזמן דליתיה מוקצה, כגון בייתות, אבל אם היא מוקצה, כגון שרועה באפר או המדבריות אסור לשחוט ואפילו היא מסוכנת, ואין מרגילין ביום טוב, פירוש להפשיט הבהמה דרך הרגלים כדי לעשות מן העור חמת, דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, ועז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי דרדיא, ותמרי דעיסקא ביום טוב אסורי, דהלכה כרבי יהודה ביום טוב דאית ליה מוקצה, ועגל שנולד ביום טוב מותר, הואיל ומוכן הוא אגב אמו, ואפילו נולד מן הטריפה הרי מוכן הוא לכלבים, ומוכן לכלבים הי מוכן לאדם, והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו, כגון שקשר הבהמה בבית תשעה חדשים לגסה, וארבעה לדקה, ולא נכנס זכר בבית באלו תשעה חדשים או ארבעה, ואי לא קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני. אפילו [בחול] לאכלו בשחיטה, ואפרוח שנולד ביום טוב אסור, ואפילו בחול, וכללא דמילתא כל הני דאמרינן מותרין בשני, הני מילי בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אסור בשני, דקדושה אחת הן. אבל לגבי מת שניהן שוין, שני ימים טובים של ראש השנה ושני ימים טובים של גליות, שאם מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין [ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל], ואף על גב דלא אישתהי, לא משהינן ליה, דכחול שויה רבנן יום טוב שני לגבי מת, ואפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, אבל היכא דמית ליה ערב יום הכפורים, או בערב שבת, ולא הספיקו לקוברו מבעוד יום אסור להתעסק בו בשבת וביום הכפורים, ואפילו גוים, ומשהינן ליה עד למחר בין אישתהי בין לא אישתהי. ומותר ללוות את המת ביום טוב ראשון כי קברו ליה גוים בתוך התחום, ועבדים דישראל לית ליהו למיקברא מיתא ביום טוב ראשון דאיתקוש למרייהו לענין מלאכה דשבת ויום טוב: ולכסות דם עוף ביום טוב מותר. והוא שיש לו דקר נעוץ בעפר תחוח מערב יום טוב, ואפר כירה מוכן הוא, הני מילי הוא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, אלא אם כן ראוי לצלות בו ביצה, וכוי אסור למשחטיה ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו [ואפילו איכא עפר מוכן ואפר כירה], גזירה משום התרת חלבו, אבל לערב [במוצאי] יום טוב מכסין אותו, ואפילו שחט בהמה חיה ועוף במקום אחד ונתערב דמן, אסור לכסותן ביום טוב, אלא אם כן יכול לכסותן בדקירה אחת, שחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין את דמו ביום טוב: (ואפילו): גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפרישין ממנה חלתה ביום טוב, אי הוו טבילי מאתמול, אבל אי טבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן, וסלם של שובך מותר להוליכו משובך לשובך, אבל סולם של עלייה אסור, ואין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, שמחוסרין צידה, כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו אין צדין מהן ביום טוב, וכן חיה ועוף אין צדין אי מחוסר צידה, אבל נותנין לפניהם מזונות, ואם אין מחוסרין צידה מותר לצוד מהן, ומצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב, לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב, ספק מוכן אסור, והסוכר את [אמת] המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין, דהני כבר נצודו מערב יום טוב ומוכנין הן, וקטן למולו וספר תורה לקרות בו מותרין להוציאן, אפילו לרשות הרבים, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, (והני מילי) [והוא הדין] לכלים, אבל אבנים וכיוצא בהן אסורין, וקיימא לן דיום טוב צריך לערובי עירובי תחומין, אבל לא עירובי חצרות, ויום הכפורים צריך לערב אפילו עירובי חצרות, ושתופי מבואות כשבת: ומותר להוציא (מטות) [מפתח] של אוכלין לרשות הרבים אבל של כלים אסור, ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהם ביום טוב, אבל לברר אסור, מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב, אבל לא בשבת, סנדל המסומר אסור לנעלו ביום טוב, אבל (חולו של מועד) [לטלטלו] מותר, ואין שומטין את המנעל מעל גבי האימום ביום טוב, אבל חולו של מועד מותר, ואין נמנין על הבהמה לכתחילה ביום טוב, אבל נמנין על הבהמה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהון, אבל אין שוקלין [ואין פוסקין דמים על] הבהמה בתחילה ביום טוב, אבל מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו וטבח אותן, [וטבח אומן] אסור לשקול בשר ביד, ואסור לשקול בשר במים, ואסור לעשות בית יד בבשר, שנראה כעושה כלי ביום טוב, אבל ביד מותר, ומותר לעשות סימן בבשר, ואוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי, ומותר ליטול מהם קיסם (לחצות) [לחצוץ] בו שיניו, ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה ומוללו ומריח בו, אחד רכין ואחד קשין, וגרף של רעי ועבוט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה. וכשהוא מחזירן נותן לתוכן מים ומחזירן, וכי היכי דשרי לאפוקי לרעי אגב מנא, הכי נמי שרי לאפוקיה בעיניה ולא מיבעיא ביום טוב דשרי אלא אפילו בשבת נמי שרי לטלטולי, לא ימדוד אדם שעורין ויתן לפני בהמתו, אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש, פירוש קודר משער, והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך הקדירה כדי שלא יקדיח תבשילו, אבל אשה אינה מודדת קמח לעיסתה. כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב, ואלו הן משום שבות לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין, ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין [ולא חולצין ולא מייבמין, ואלו הן משום מצוה לא מקדישין] ולא מעריכין ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת: (וניתוח) [וניפוח] בהמה ביום טוב שרי, מחבט אסור: וכולן שעשו בין אנוסין, בין שוגגין, בין מזידין, בין מוטעין [מה שעשו עשוי] בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני מטלטלי או מקרקעי בשוגג או במזיד בבריא בשבת וכל שכן ביום טוב הקנאתו הקנאה, וכל שכן שכיב מרע שמותר: וכן השוחט בשבת בשוגג שחיטתו כשירה: וכן הלואת יום טוב או השבת קיימא לן כרבא דאמר ניתנה ליתבע ומותר: ואסור לישא אשה במועד, וכל שכן ביום טוב עצמו. אבל אם נשא מערב יום טוב שנים או שלשה ימים קודם, מותר לעשות סעודת שמחה ביום טוב: זוקפין את המנורה של חליות ביום טוב: וגוי אם שגר דורן לישראל כלים תפורין שנגמרו ביום טוב מותר לקבל הימנו ביום טוב: ובורני גדולה של גוים שרובה גוים וישראל אופין בתוכה וגוי מסיקה ביום טוב ואותן עצים אינן באים אלא על ידי גוי ומביאן ביום טוב, מותר לאפות בה ישראל: ומצוה לבצוע על שתי ככרות שלימות ביום טוב כמו בשבת, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד: וביום טוב כל מקום שמותר להלוך מותר לטלטל: ומותר להביא ביום טוב מים על כתיפו ממעיין או מנהר שהוא בתוך התחום לצורך אותו היום, אבל לא על גבי החמור: הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. פירוש כשם שאין אדם יכול לילך ביום טוב אלא עד תחום שבת כך בהמתו אינה יכולה לילך חוץ לתחום וכליו נמי אין לו רשות לשגרם חוץ לתחום, הילכך היכא דיש לו מקנה בתוך התחום הולך ומביא ושוחט מהם ביום טוב לכתחילה: אין חפין ואין מגררין ביום טוב, אבל מדיחין את הכלים בנהר ושפין כלי כסף בנרתקין (כלים) [ואין מדיחין את הכלים בנתר] ביום טוב, אבל מדיחין אותן במלח ומורסן [בשבת] ואין צריך לומר ביום טוב, ואין חותכין את הפתילה לשנים בסכין, אבל חותכה באור לפי שתי פתילות, פירוש שאם היתה ארוכה על ידי שינוי מותר לחתכה שמכניס קצה הפתילה בפי הנר אל קצה השני בפי נר אחר ומדליקה באמצע ומתנתקת ונמצאו שתי נרות דולקין: ואין (חותכה) [גודלין אותה] לכתחילה, ואין מהבהבין אותה, אבל (ממערה) [ממעכה] בידו, ושורה אותה בשמן: וכיבוי הנר כי היכי דאסור בשבת אסור ביום טוב, וכללא דמילתא כל כיבוי אסור ביום טוב, לבד אותו שהוא לצורך אוכל נפש עצמו. וגורם לכיבוי הלכתא כרבנן דאמרי מותר בשבת וביום טוב: ושרי למיכחל עינא מישראל ביום טוב שני של גליות, חוץ מראש השנה, דקדושה אחת היא, אבל בשבת ויום טוב ראשון שרי על ידי גוי, אף על גב דקא מסייע בהדיה דעמיץ ופתח בהדיה קיימא לן דמסייע אין בו ממש: וקינבא שרי, פירוש קינבא נר המטשטש והולך מותר לתקנו ולהחזירו ביום טוב. וקינסא שרי, פירוש אבוקה שהוא עשויה מחתיכות עצים קטנות אם נוטל מהם ביום טוב מאותן (שאחזה) [שלא אחזה] בהן את האור [שרי] שהרי מובדלות זו מזו ולא דמי למסתפק משמן דחייב: מסקנא דמילתא דעירובי תבשילין בתבשיל אחד דיו, כגון בשר או דגים או ביצים, ואדם אחד יכול לערב בשביל כל בני העיר ובעינן דעת המניח שיאמר לצורך כל בני העיר אני מניח עירוב זה, וצריך שיזכה להם על ידי בנו [ובתו הגדולים] ועל יד אשתו [ואפילו לא ידעו] האחרים בשעת הנחת העירוב אלא למחר ביום טוב שמעו שעירב בשבילן מותרין לבשל, ובשעת [הנחת] העירוב צריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירובי תבשילין, ויאמר בדין עירובא יהא שרא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת לאפויי ולבשולי ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכין מיומא טבא ליומא דשבתא, ובכזית סגיא ליה, בין לאחד בין למאה, אכלו או שאבד עד שלא הטמין וכו' ואם התחיל בעיסתו קודם שנאכל יגמור ויאפה, וכן קדירתו נמי יגמור:

ע

[ע] הלכות שני וחמישי. תניא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים [שמות ט"ו כ"ב], דורשי רשימות אמרו אין מים אלא תורה, וכן הוא אומר הוי כל צמא לכו למים [ישעיה נ"ה א'], כיון שהלכו שלשת ימים [בלא תורה], עמדו נביאים ותיקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין [באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין בשלשה וארבעה וקורין בחמשה ומפסיקין] בערבי שבתות כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה, ואתא עזרא ותיקן תלתא גברא עשרה פסוקים, כנגד עשרה בטלנין של בית הכנסת, בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסידרן, ואינו עולה להם מן החשבון, ומקום שמפסיקין שבת שחרית, שם קורין בשבת במנחה, ושם קורין בשני ובחמישי ולשבת הבאה, ואין פוחתין מעשרה פסוקים [בבית הכנסת] וידבר עולה מן המנין, והאידנא כל הקורין מברכין לפניה ולאחריה, נקוט האי כללא בידך, כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב ושני וחמישי נמי קורין שלשה, בראש חודש ובחולו של מועד דאית להו קרבן מוסף קורין ארבעה, יום טוב דאסור בעשיית מלאכה חמשה, יום הכפורים דעונש כרת ששה, שבת דאית ביה איסור סקילה שבעה ומהאי טעמא לא קרינן מוסף בשבת בספר תורה מפני טורח צבור:

עא

[עא] הלכות תענית. אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ובו ביום, ואפילו בשבת, ודוקא תענית חלום, אבל אחר לא [מאי תקנתיה ליתיב תעניתא לתעניתא], פירוש שחייב להתענות למחר יום אחד כדי שימחול הקדוש ברוך הוא עונו בשביל עונג שבת, וליתב בתעניתא שביטל עונג שבת בלא אכילה ולא שתייה, אבל מדין עונג שבת פטור, דקיימא לן כל היושב בתענית קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה עונג הוא הוא לו כשמתענה וקורע גזר דינו, שאם אין מתענה יושב ודואג כל היום כולו ואינו נהנה בעונג שבת מפני הפחד, ירושלמי, אסור להתענות עד שש שעות בשבת: אסור להתענות בחנוכה ופורים, [ואין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים ובחנוכה ופורים] ואם התחילו אין מפסיקין, והיחידים מפסיקין בחנוכה ופורים: בזמן שהציבור בצער לא יאמר אדם אלך לביתי אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי והפורש מן הצבור שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים לו פלוני שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור: אדם שקבל תענית יחיד שני וחמישי, והתענה יום שני וצם כל היום כולו ולן בתעניתו למחר ביום שלישי אינו מתפלל תפלת תענית, ואף על פי שמתענה רוב יום השלישי מפני שלא קיבל מיום שני להתענות ונמצא שמתענה לשעות דהא לא קיבל עליו, וכל תענית שלא קבל עליו מבעוד יום אינו תענית, אימת מקבלו בתפלת המנחה, והמקבל לא יאמר ביום צום התענית הזה, אלא כך צריך שיאמר קבלתי עלי תענית, למחר יהי רצון מלפניך שתענני בקראי ותרחיב בצר לי, אם חול הוא יכלול בשומע תפלה, ויאמר ברוך אתה ה' שומע תפלה, ואם שבת הוא שמקבל עליו להתענות יום ראשון אומר אחר תפילת המנחה, ועד מתי אוכלין ושותין עד שיעלה עמוד השחר, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, ולא שיאכל עד שיבלע כלום, אלא צריך לאיזדהורי דלא ליבלע אלא כאדם שטועם בפיו ורוקק הטעימה, כל תענית יכול אדם ללות ולפרוע חוץ מתענית חלום:

עב

[עב] הלכות ראשי חדשים. מברכין על החדשים עד ששה עשר, ומעומד, ירושלמי, עד מתי מברכין על הלבנה כל זמן שתראה. כחצי חמיטה, פירוש חמיטה קערה, רבי יהושע אומר עד שתתמלא פגמתה: היכא דטעה יחיד ולא אידכר ראש חודש, בין בברכת המזון בין בצלותא, מהדרינן ליה, אבל טעה ולא הזכיר בתפילת ערבית אין מחזירין אותו, מפני שאין מקדשין את החודש אלא ביום: שמונה עשר יום ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל, ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות, ואלו הן שני ימים הראשונים של פסח, ושני ימים של עצרת, ותשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, אבל בראשי חדשים ובששת ימי הפסח מברך לקרוא ומדלגין, ויחיד אין פותח לקרות כל עיקר, ופטור מלקרות ואי בעי יחיד למיקרי, קרי בלא ברכה, ופרשת דאינה אלא שמונה פסוקים דולג השני וקורא פסוק אחד מן הג' שקרא הראשון, ומוסיף שנים אחרים:

עג

[עג] הלכות ספר תורה. הקורא בספר תורה פותח ורואה [בספר תורה, ומי שקורא אוחז בידו ספר תורה פתוח] ואומר ברכו וכו', ועונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ואף הוא עונה עמהם, וכוון שבירך אסור לו להפסיק בדברים [אחרים], ואפילו בתרגום, עד שיגמור מלקרות, גמר לקרות גולל ספר ממקום שקרא בו ומברך וחותם ועונין אחריו אמן, ואף הוא עונה אמן אחר עצמו: מנין פרשיות של תורה חמשים ושלש, והן נקראות על הסדר אחת אחת, בשבתות שאין בהם הפסקת יום טוב, חוץ מזאת הברכה שנקראת ביום טוב אחרון של חג, ויש שבתות שקורין שני סדרים, הילכך כל שנה פשוטה שראש השנה בתחילתה בשני בשבת, או בשלישי בשבת, ומרחשוון וכסליו שלימים מתחילת מרחשוון ועד סוף אלול ששה וארבעים שבתות צא מהם שבת אחת של פסח, ושבת אחת בשני של עצרת, נשתיירו מ"ד שבתות לחמשים פרשיות ושלשה נקראות בתשרי, והן האזינו וזאת הברכה ובראשית, ולכך נכפלות, והן ויקהל עם פקודי, אשה כי תזריע עם זאת תהיה, אחרי מות עם קדושים תהיו, בהר סיני עם בחקותי, ויקח קרח עם זאת חוקת התורה, ראשי המטות עם אלה מסעי, וכן שנה פשוטה שחל להיות ראש השנה בשני בשבת והן חסרין הרי כאן מ"ו שבתות, צא מהן שבת של פסח, נשתיירו מ"ה שבתות הילכך כולן נכפלין, חוץ מויקח קרח עם זאת חוקת, וכן שנה פשוטה שחל ראש השנה להיות בתחילתה בחמישי בשבת והן כסידרן הרי כאן מ"ז שבתות, צא מהן שני שבתות של פסח, ונשתיירו מ"ה שבתות, וכן שנה פשוטה שחל להיות ראש השנה בתחילתה בחמישי בשבת והן שלימין הרי כאן מ"ז שבתות צא מהן שבת אחת נשתיירו מ"ו, הלכך ח' פרשיות הראשונות נכפלות בה, וכן שנה מעוברת, שחל ראש השנה בתחילתה בשני בשבת והם שלימים, או [בשלישי] בשבת והן כסדרן מתחילת מרחשוון ועד סוף אלול נ"א שבתות צא מהן שתי שבתות של פסח נשתיירו מ"ט שבתות הילכך כולן נפשטות חוץ מראשי המטות ואלה מסעי, ואם חל להיות בשבת והן שלימים, או בשני בשבת והן חסרין הרי כאן נ' שבתות צא מהן ב' שבתות לפסח ולעצרת נשתיירו מ"ח שבתות, ואין שם כפילה כלל ומה שאנו עושים פעמים שני שבת לצום כפור וילך משה מואתם נצבים שדרכם להיות אחד, ולמה אין אנו מפסיקין ואלה מסעי מן ראשי המטות, טעמא דמילתא שכופלין אלו השנים ומחלקין אתם נצבים, לפי שאנו צריכין שתהא השנה מושלמת וקללותיה, דתניא עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, הילכך הכי עבדינן, וכללא דמילתא לא מקדימין פסח לצו את אהרן, ולא עצרת (קודם נשא את ראש) [קודם במדבר] ולא תשעה באב קודם (לואתחנן) [דברים] ולא ראש השנה קודם לאתם נצבים, כדי שתכלה שנה וקללותיה, והסימן פקוד ופסח מנו ועצרו צומו וצלו קימו ותקעו, קללות שבתורת כהנים שהן אמורות בלשון רבים ומשה מפי הגבורה אמרם, קורא אותן אחת ולא שנים, ושבמשנה תורה קורא בין לאחד בין לשנים, ולעולם כשחל ראש השנה בשני בשבת או בשלישי בשבת אתם נצבים נחלקת לשתי שבועות, והסימן פ"ת ב"ג המלך, ואומרין זמן על הכוס יום אחד בלבד, אבל כל שאר ימים טובים שהם מספק, אומרים בשני ימים הראשונים:

עד

[עד] סדר פרשיות של פסח. משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא, יום ראשון מוציאין שני ספרי תורות, באחד קורין בפרשת משכו בסדר בא אל פרעה, עד על צבאותם, ובאחד קורין למפטיר בסדר פנחס, ובחודש הראשון עד כל מלאכת עבודה לא תעשו, ומפטירין ביהושע בעת ההוא. יום שני בסדר אמור אל הכהנים, מן שור או כשב עד וידבר משה את מועדי ה', ומפטיר קורא בחודש הראשון, ומפטירין במלכים ויצו המלך. יום שלישי קורא בסדר בא אל פרעה, קדש לי כל בכור, עד סוף כל סידרא. יום רביעי קורין בסדר ואלה המשפטים אם כסף תלוה, עד לא תבשל גדי בחלב אמו. יום חמישי קורין בסדר כי תשא פסל לך, עד לא תבשל גדי בחלב אמו. יום ששי קורין בסדר בהעלותך במדבר סיני, עד ולגר ולאזרח הארץ, וכד איקלע שבתא יום ראשון של חולו של מועד, קורין יום שני שהוא רביעי לפסח קדש לי, ויום ג' קורין אם כסף תלוה, יום ד' קורין במדבר סיני, והוא בסדר בהעלותך, ולעולם לא מתרמי שבתא בחולו של מועד אלא בשלישי של פסח ובחמישי של פסח, וכד איקלע בחמישי קורין ראה אתה אומר, והוא פסל לך ויבוא לך סימן משך תורא כסדר. ובשבת של חולו של מועד קורא כסדר כי תשא ראה אתה אומר אלי, ומפטיר קורא ובחודש הראשון ומפטירין ביחזקאל היתה עלי יד ה', יום הראשון מן האחרונים קורא ויהי בשלח, עד כי אני ה' רופאך ומפטיר קורא ובחודש הראשון, ומפטירין בשמואל וידבר דוד, יום שני קורין בפרשת ראה אנכי כל הבכור, עד סוף הסדר, ומפטיר קורא ובחודש הראשון ומפטירין בישעיה עוד היום בנוב לעמוד:

עה

[עה] סדר פרשיות של שבועות. יום ראשון קורא בסדר וישמע יתרו בחודש השלישי, עד סוף הסדר ומפטיר בסדר פנחס וביום הבכורים, עד תמימים יהיו לכם ונסכיהם, ומפטירין ביחזקאל ויהי בשלשים שנה, [עד ברוך כבוד ה' ממקומו], יום שני קורין בסדר ראה אנכי כל הבכור, עד סוף הסידרא, ומפטיר קורא וביום הבכורים ומפטירין בחבקוק הנביא [מן וה' בהיכל קדשו, עד למנצח בנגינותי]:

עו

[עו] סדר פרשיות ר"ה. סדר ראש השנה יום ראשון קורין וה' פקד את שרה, ומפטיר קורא בסדר פינחס ובחודש השביעי עד אשה לה', ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים, יום שני קורין בסדר וירא אליו, מן והאלהים נסה את אברהם, עד סוף כל הסידרא, ולמפטיר ובחודש השביעי, ומפטירין בירמיהו מצא חן במדבר [עד רחם ארחמנו]:

עז

[עז] סדר פרשיות יום הכפורים. סדר יום הכפורים, בשחר קורין אחרי מות, עד סוף פרשתא, ומפטיר קורא בסדר פנחס מן ובעשור לחודש, עד ומנחתם ונסכיהם, ומפטירין בישעיהו סולו סולו, במנחה קורין אחרי מות כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, עד סוף סידרא, ומפטירין ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי וגומר:

עח

[עח] סדר פרשיות של סוכות. סוכות יום ראשון קורא בפרשת אמור אל הכהנים שור או כשב, ומפטיר קורא בסדר פנחס ובחמשה עשר יום לחודש השביעי, עד ומנחתה ונסכה, ומפטירין בתרי עשר הנה יום בא לה', יום שני קורא בפרשה של אתמול, ומפטיר קורא בסדר פנחס וביום השני, ומפטירין במלכים ויקהלו אל המלך שלמה, יום ראשון של חולו של מועד קורא וביום השני וביום השלישי, יום שני קורא וביום השלישי וביום הרביעי, יום שלישי קורא וביום הרביעי וביום החמישי, יום רביעי קורא וביום החמישי וביום הששי, ובשבת של חול המועד קורא בסדר כי תשא ראה אתה אומר אלי עד לא תבשל גדי בחלב אמו, ומפטירין ביחזקאל והיה ביום בא גוג על אדמת ישראל, יום ראשון מן האחרונים קורא כל הבכור, עד סוף הסדר, ומפטירין במלכים ויהי ככלות שלמה, וקורא בסדר פנחס וביום השביעי, יום שני קורא סיום התורה וזאת הברכה ומפטיר קורא בסדר פנחס, וביום השמיני עצרת, ומפטירין ויהי אחרי מות משה. בחנוכה קורין ברכת כהנים וקרבנות כל הימים, עד סוף כל הסדר. בפורים קורין בפרשת ויבוא עמלק: סליקו להו הלכות ספר תורה:

עט

[עט] הלכות חול המועד. מחויבין דבית ישראל דלא למיעבד עבידתא בחולא דמועדא ומידי דפסיד מותר: אין מפנין מבית לבית, להוציא כלים מבית זה ליכנס לבית אחר, או בבית חדש אבל מפנן הוא לחצרו: ומותר להביא כלים מבית האומן במועד, אם הם לצורך המועד, שלא לצורך המועד אסור, ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת: ומקבלי קבולת, פירוש גוים המקבלים מלאכה לעשותה [בקבולת] לישראל, בתוך התחום אסור לעשותה חוץ לתחום מותר, והני מילי בשבתות ובימים טובים דמחוץ לתחום מותר, והוא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל מקבלי קבולת בחול המועד אפילו חוץ לתחום אסור, ואף על גב דליכא מתא דמקרבא להתם כיון דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור, ומקבלי קבולת לעשותה לאחר המועד [מותר], ובלבד שלא ישקול ושלא ימדוד ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול, כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה: אין מרביעין בהמה במועד וחמורה שתבעה מרביעין עליה חמור בשביל שלא תצטנן: ושאר כל בהמה מכניסין לבקרות: אין מדיירין בחולו של מועד, פירוש אין מכניסין את הצאן לדיר לזבל את השדה ואם באו מאליהן מותר, אבל אין מסייעין את הרועים, ואין מוסרין להם שומר לשמור את צאנם, היה שכיר חודש, שכיר שנה, מסייעין אותן ומוסרין להם שומר לנער את צאנם, ואם באו בשבת בטובה, בלא כלום הנאה, ביום טוב במזונות, דשכירות זו הוא סעודתן: וקיימא לן כרבי יוסי דאמר לא בעינן שינוי בדבר האבד, שמע מינה דמישע חביתא דחמרא ודמשחא שרי ודשיכרא נמי שרי דכל מאן דשייע טפי עדיף: ואסור לכוין מלאכתו במועד אפילו דבר האבד, ואי כוון את מלאכתו במועד קונסין אותו, ומאבדין (אותו ממנה כל שעה) [כל מה שעשה] ולדידיה הוא דקנסו [רבנן] ובריה לא קנסו רבנן: ושרי למיעקר כיתנא בחולא דמועדא, משום דחזי לתפיפה, ולמיקטל כשותא דחזי לשיכרא, ולמיעקר שומשמא דחזי (לרזוי) [לנזיי] דאית בהן: וצדין חיות ועופות ודגים במכמורות ובחכה, כדי שלא יתמעטו בשמחה, ומלאכה שהוא לצורך המועד, או שאין לו מה יאכל או דבר האבד, ויש בו הפסד ואין בו טורח הרבה [ומה שהוא צורך הרבים, אף על פי שאינו לצורך המועד, כל אלו מותרין, ואיזהו דבר האבוד ויש בו הפסד ואין בו טורח] כגון משקין בית השלחין במועד, בין ממעין שיצא מתחילה, מעין חדש, בין שלא יצא בתחילה, מעין ישן, אין משקין לא ממי גשמים ולא ממי הקלון, ואין עושין עוגיות לגפנים, ומתקנים את המקולקלות במועד דבר שהוא לצורך המועד, [ובשל יחיד, אבל של רבים אפילו שלא לצורך המועד מותר], ועושין כל צרכי הרבים, צדין את האישות ואת העכברים בשדה אילן ובשדה לבן: ומקרין [את הפירצה] בהוצא ודפנא, או בצרור, ואינו טח בטיט, וכל זה לכותל גינה, אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו, ודוקא בונה אבל סותר לא, וכותל נוחה לרשות הרבים סותר ובונהו כדרכו: אין נושאין נשים ולא מייבמין [במועד] לא בתולות ולא אלמנות, אבל מחזיר הוא את גרושתו מן הנושאין: הזבל שבחצר מסלקו לצדדין ואם נעשה כרפת בקר מוציאו לאשפה: ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב: ומסרגין את המטות בחבלים, ואין צריך לומר שמתחין היכי דמי הדיוט, כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, פירוש מכליב מפסיע: [הציר] הצנור והקורה והמנעול שנשברו מתקנן במועד בין בחציני בין בנגרי בלא שינוי: נוקרין ריחים בחולו של מועד [סוס וחמור שרוכב עליו מותר לתקן צפרניו במועד], רבא שרא לכסכוסי קרמי, פירוש בגדי לבן המגוהצין ועומדים קשים ואוספם בידו שיעשו בו קמטים, ומקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה: מי שבאה סחורה לידו לישא וליתן, בצנעה מותר לקנותה: ישראל שדורכים [ובוצרין] ענבים במועד, אם נפסדו בהיתר הם עושים, ואם מכוונים מלאכתם במועד לכתחלה, אפילו נפסדים אסור: החייטין והרצענים שהם עניים, אם צריכין להתפרנס ממנו באותן ימי חולו של מועד משכר אותה מלאכה שעושים, מותר להם לעשות אפילו בפרהסיא כדרכן: ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן ובלבד שלא ידוש בפרות, ושכר פעולה אם אין לו מה יאכל מותר: [נטילת צפרנים במועד מותר], וגילוח שפה המעכב מותר: ואלו מכבסין ומגלחין במועד, היוצא מבית השבי, והבא ממדינת הים, והיוצא מבית האסורין, והמנודה שהתירו לו חכמים, ומי שנשאל לחכם והותר, ומי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו במועד. בגדי פשתן מותר לכבסן: ואלו כותבין במועד. דייתיקי מתנות ושוברין ואיגרות שום ואיגרות מזון ואיגרות של רשות, פירוש איגרות שלום: מותר לארס אשה במועד שמא יקדמנו אחר ברחמים: כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב יציאותיו, ומקבלין קיבולת במועד [לעשות למוצאי מועד]: ואיזהו חשבונות מותרים במועד, חשבונות שבין אדם לחבירו בשיתוף, או מכירות אשר הוא זוכר מעצמו ומתיירא שמא ישכח ממנון והוא כדבר האבוד, ובלבד שלא יכוון שלא ישהא אותם במועד:

פ

[פ] הלכות ארבעה עשר [הלכות פסח]. אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה, וכשהוא בודק מיבעי לברוכי ברישא על ביעור חמץ, ואם שח שיחות חולין קודם התעסקו בבדיקה חוזר ומברך, ואם מכי אתחיל לבדוק שח אינו צריך לחזור ולברך, חורי הבית העליונים, שאין ידו מגעת שם להשתמש בהם, וכ' התחתונים, סמוך לקרקע שאין בני אדם משתמשין שם, אין צריכין בדיקה: בי מילחי ובי ציבי ובי קירי ובי תמרי צריכין בדיקה: חור שבין יהודי לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו: חור שבין ישראל לארמאי אין צריך בדיקה, היכי דחייש הגוי לכשפים: הבודק צריך שיבטל שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה, ואי לא מבטל לה קודם זמן האיסור לאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל ליה וקאי עליה באיסורא: וכל שעה שמותר לאכול מאכיל ומוכרו לגוי, ומותר בהנאה, עבר זמנו אסור בהנאה, ולא יסיק בו תנור וכירים: כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח: אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהוא, ושלא בזמנו בנותן טעם, ואמר רבא העושה את ביתו אוצר, ואין דעתו לפנותו קמי פיסחא שלשים יום, אין זקוק לבער, דלא מיחייב במילי דפיסחא, ואי משכח חמץ ואכיל ליכא חששא דהא אין דעתו לפנותו קמי פסחא, הלכך כי מטי זימניה מבטל בטולי, תוך שלשים יום זקוק לבער. ואף דאין דעתו לפנותו, משום דאיתחייב במילי דפסחא, ואי לא בדיק קאי באיסורא: ומאן דקא בעי למיזל בספינתא או באורחא רחיקא, ואיכא [בתי] דקיימיה בתחומיה דליכא [איניש אחרינא] דאית ליה רשותא למיעל להתם, אי מקמיה תלתין יומין קא אזיל [דאכתי לא מיחייב במילי דפסח לא צריך למיבדק והדר מיזל ואי בגו תלתין יומין אזיל דאיתחייב במילי דפסח] צריך (למיברך) [למיבדק] והדר מיזל ולא אמרנא אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער דזימני דאתי בעידן דלא אספיק ליה לבעורי ואתי לידי איסורא, ואף על גב דמבטל ליה אי משכח דילמא אכיל ליה: חמצו של גוי בבית ישראל חייב לבערו, ואי נטירותא ברשות הגוי הוא, ואמר ליה ישראל הא ביתא קמך לא מיחייב לבעורי. חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה, ושל ישראל אסור אפילו בהנאה: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח [הרי הוא] מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה: [המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק]: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק: חצר אינה צריכה בדיקה: והיכא דבדק וחזא עכבר דאתא לביתיה ובפומא פיתא דנהמא, אף על גב דעל [לההוא ביתא] ואשכח פירורין לא אמרינן מיכל אכלה, אלא צריך לחזור ולבדקה: והלכה כרבי יהודה דאמר אוכלין כל ארבע, ומאכיל לבהמתו ומוכרו לנכרי כל חמש, ושורפו בתחילת שש: וכשתכלה הבדיקה צריך לבטל לאלתר ולימא כל חמירא דאיכא (בביתא) [ברשותי] הדין דלא חזיתיה ודלא בערתיה ליבטול ולהוי כעפרא דארעא, ואי למחר בשעה רביעית רוצה לבטלו הרשות בידו: ואי איקלע ארבעה עשר להיות בשבת מבערין את הכל לפני השבת, ומשירין מזון שתי סעודות, והחסידים אופין למוצאי שבת לאחר ביטול חמץ, וכך יפה לו: והקדרות והקערות יניחם עד לאחר הפסח, ואי נתבשל בהו מאכל ויש בו קמח צריך שיתנם לגוי מפני שאין יכול להדיחם, ואחר כך יכבד את הבית וישליך לבהמה ולחיה ולעופות הפירורין או ישליכם לבור, ואחר כך יבטל בלבו: ולעניין אפיית מצה אי אפו לה קודם השבת אין בכך כלום, כי מה לנו אי אפה לה קודם הפסח, ובלבד שנזהר בלא זמנא באכילתה: ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים, מחצות ולמעלה אסור: וסמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך כדי שיאכל מצה בתאוה: [פ*] דין טהרת כלים. כל ישראל נהגו לרחוץ כלי תשמישן בשלשה עשר [בארבעה עשר] את שדרכו להטביל מטביל, ושדרכו להגעיל מגעיל, ונקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי דגללי דאשתמיש בהו חמירא כולא שתא בכלי ראשון, צריך למיעבד בהו הגעלה בכלי ראשון. ודאשתמיש בהו בכלי שני כגון קערות כי שדי להו מים רותחין בכלי שני ומשהי לה ועד דפלטן שפיר דמי, וקדרות של כל השנה כולה בפסח קיימא לן דלא ישברו אלא לישהינהו עד לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן ובין שלא במינן:

פא

[פא] דין הגעלה. בא לטהר את כליו שוטפן ומדיחן יפה, ואין צריך לגררן, ומגעילן ברותחין ובכלי ראשון ואמר רב הונא בריה דרבי יהושע עץ פרור מגעילן ברותחין ובכלי ראשון, וכלי מתכת כגון יורה ומחבת, וכל כלי שיש לו בית קבול, בין של ברזל בין של מתכות יעשה להם שפה של טיט על שפתם [ובעוד הם רותחים ישפוך המים], וישטפם במים קרים, ואחר כך יתן בכלי שטיהר המים [וירתיחם], ובעוד שהן רותחין יטבול בהן כל כליו, כוסות וקערות וסכין וקופיץ וכסוי קדירה כל כלי עץ, וכל כלי מתכות דהלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ובלבד שיהא מורקין ומודחין תחלה [ויזהר שלא יטבול הכלי פעמים, פן יחזור ויבלע גיעולו, ואם שוקטין המים מרתיחתן לא תועיל הטבילה] ויזהר שלא יניח היורה מרתיחתה לפי שחוזרין ונבלעין לתוכה, אף על פי שנגעלו זה אחר זה כולם טהורים לפי שכל זמן שהמים רותחין אין הכלי שבתוכה בלוע אלא פלוט, ולאחר הגעלת הקטנים חוזר ומגעילה כמשפט הראשון, שלא תצטנן אלא מתוך טהרה, והגאון רבינו האי ז"ל אמר שאין צריך לחזור ולהגעילה, ובלבד שישליך מים מתוכן כשהם רותחין שלא יצטנן לתוכה ויחזור ויבלע, וידיחנה מיד בצונן ואף הכלים הקטנים צריך להדיחן בצונן כשהן מרותחין. והסכינים מגעילן ברותחין ובכלי ראשון, מפני שפעמים שתוחבין הסכין ומעלין בו דבר מן היורה רותחת שעל גבי האור, ואין בכלל כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש [במדבר ל"א כ"ג], ואף על פי שתוחבין בו דבר לצלות כנגד האור, מפני שאין דרך תשמישן בכך תמיד, ולא דיבר הכתוב אלא בשפוד ואסכלא שכל שתשמישן על ידי האור משימין אותן באור ומניחין אותו עד שנתלבן, ועכשיו אנו נוהגין להגעיל אף הקערות בכלי ראשון, לפי שאף הן פעמים שבולעות בכלי ראשון שהרי אנו מכסין בהם את התבשיל באילפס כדי לבשל מהרה: ואכן מלח הדחתה מטהרתה: וכלי זכוכית חדשים צריכין טבילה, שהן ככלי מתכות. וכן כלי שטף חדשים שלקחן מן הגוי [מטבילן] במים חיים, כדאמרינן בעבודה זרה אמר רב נחמן [אמר רבה בר אבהו] אפילו כלים חדשים צריכין טבילה במים חיים, דילפינן ממעשה דמדין ואותה טבילה לאו משום טהרה הואי, דהא כלים ישנים אחר שנתלבנו טהורים הם מן האיסור, וכחדשים דמיין, ואפילו הכי בעי טבילה כדנפקא לן מקרא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים (וטהר) [במדבר ל"א כ"ג], דהיינו גיעול. וכתיב וטהר, ונפקא לן דהיינו טבילה:

פב

[פב] דין כפות. וכפות של גוים שהם של כסף. ונשתמשו בהם חמין שאוכלין בהן צריכין גיעול ברותחין, וכוסות של כסף, כיון שאין תשמישן על ידי רותחין סגיא להו בטבילה לחודה, והני מילי בלקוחין כמעשה דמדין שהיו שלהם, אבל שאולין ששאל מגוי אין צריכין טבילה. וכלים של כסף הממושכנים ביד ישראל מגוי אין צריכין טבילה, ואם רואה ישראל לפי דעתו שיניחם הגוי, כזבינתא דמיא וצריכין טבילה ואם לאו הרי הן כשאולים: וכלים של חרס ושל עץ לא בעי טבילה דכלי מתכת אמורין בפרשה, אבל ריחים של פלפלין צריכין טבילה, דמתכות שלהם עיקר, ולא אמרנא אלא בכלי מתכות ובכלי סעודה וכמעשה דמדין, שאותן כלים היו מתחילה של גוים, וגזירת הכתוב הוא דצריכין טבילה, בין חדשים בין ישנים אבל אם עשאן ישראל אפילו חדשים אין צריכין טבילה, וכל שכן אם היו ישנים וליבנם באור דאין צריכין טבילה, ולהוציא מאותן הצריכין טבילה לכלים אחר גיעולן בפסח וקונייא מלומ"ץ כלע"ז, הואיל ומתיכין עלייהו עופרת דשיעין ככלי מתכות דמי ובעי טבילה, ואף על פי שאין (נתנין) [נתכין] אלא מגבן, וכי הכי פלוגתא דרב אחא ורבינא ממנא [דקוניא] במסכת עבודה זרה דפסיק הלכתא דאזלינן בתר סופו שניתך עליו במתכות ובעי טבילה, ולא הוזכר שום חילוק בין ניתך מתוכו לניתך מגבו: וכפות של קרן לא בעי טבילה דלא ממתכות הן, וכלי גוים שנשתמשו בהן צריכין להגעילן דוודאי בולעות הן דהכי אמרינן במסכת פסחים הסכינים בפסח מגעילין קייתייהו ברותחין משום דבלעין. ואסור נמי לאכול [חלב] בכפות של קרן שאכל בהן אוכלין חמין של בשר, אלא אם כן מגעילן ברותחין: וכלי בורמא דגללא דאשתמיש בהו חמירא [כולא שתא] או שקנה אותם מן הגוים עביד להו גדנפא ומפליט להו ככלי מתכות, ואף על גב דמתברא [ומצבתא] לא דמיא לכלי חרס אלא (כמתכות) [ככלי מתכות] דמיא, וסגיא להו בפליטה ומשתמש בהו בפסחא, דתנן גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה, מכלל דאבן לחוד וחרס לחוד, ועוד דתנן בהדיא במסכת כלים [תנור] של אבן ושל מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות אלמא כלי אבן ככלי מתכות דמי ליה:

פג

[פג] דין הגעלת כלי של מתכות. יורה קטנה בתוך יורה גדולה מגעילה עד שירתיחו המים [מאוד, וכשירתיחו המים מאד] כהלכתן יוציא יורה הקטנה מתוך יורה הגדולה ויזמין מים צוננים להדיחה במים והיורה גדולה אין צריך להגעילה תחילה, לפי כשרותחין המים הכלי פולט, ואותה היורה ניתרת באותה הגעלה, ובלבד שיהיה זריז כשיריק ממנה המים הרותחין [ידיחנה] במים צוננים לאלתר, שאם לא יעשה כן יצטנן המים הנגעלין ותחזור ותבלעם: וסכין של גוי מותר להגעילו בקדירה של גוי אבל צריך [שיתן] בה מים ששים [מכדי] האיסור היוצא מן הסכין כדי לבטלו בששים, שלא יצטרך עוד להגעיל הקדרה, והא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי לאכילה, אבל כי האי גוונא מבטלין: ועריבה צריך לגררה שלא ישאר שם כזית במקום אחד, פחות מכן בטל במיעוטו, ואינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כדתנן בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו: הני מאני דצביעי [וצריפי] בצרוף אלום [בלע"ז] בין שחורים בין ירוקים, בין לבינים, אסורין בפסח ואפילו חלקים, דאמר אמימר הני מאני דקוניא חזינן דמידייתי אף על גב דשיעי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: והבא להטביל כליו קודם טבילתן יברך על טבילת כלים, ויש אומרים על הטבלת כלים, דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ואחר כך טובלן במים ודיו: שפוד של עץ של גוים אין לו תקנה אלא בשריפה, לפי שתשמישו על ידי האור, ודינו על ידי ליבון ולא בהגעלה, ולא אפשר ללבנו הואיל ושל עץ הוא.

פד

[פד] דין שימור מצה. ומיתבעי להו למיהוי לכל אחד ואחד מצה המשומרת לשום מצה מחיטי דמינטרן דלא ליפול עלייהו מיא: וכשטוחנין חטה למצות נוהגין לשלוח ישראל אחר הריחים של גוי, להיות יושב ומשמר, כדכתיב ושמרתם את המצות [שמות י"ב י"ז], בעינן שימור לשם מצה, ואין ישראל צריך לעמוד אלא עד שיטחון כפי מה שצריך לשלש מצות של לילה הראשונה, שהן חובה והן צריכות שימור לשום מצה, אבל השאר אין צריכין שימור, וגוי שהוא טוחן ואין ישראל רואהו ועומד על גביו מותר, ואפילו סלתות מן השוק שפיר דמי, וכל שכן הכא דתבואה של ישראל דאמר מר הקמחים והסלתות ובציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, והוא שלא הכסיפו פניו לבציקות של גוים ואין לחוש שמא יתערב מחמצתן לתוך הקמח, הואיל ולאחר כך מנהג כל העולם שמרקדין אותו בנפה שאם יש שם חמץ נפה קולטתו: ותרנגולין שנתבשלו בקדירה ונמצא גרגיר חטה באחד מהן, אסורין בהנאה דחמץ בפסח במשהו, ובשר שרוי במים בפסח ונמצאת במים גרעינה אחת של חטה מותר אף על גב דכל איסורין שבתורה בשאר ימות השנה בנותן טעם או בכזית או בששים, וחמץ בפסח אסור במשהוא וכי האי גוונא כי הוי שרי במים דהוי צוננת אינה מחמצת, אבל אם הוא מבוקעת ודאי מחמצת, וראיה לדבר שאין לותתין חטה בפסח, ובשר שנמלח בכלי מנוקב בפסח. וקודם שנתבשל נמצאת חטה אחת באחת מן החתיכות, בין בעליונות ובין בתחתונות, אינן אסורות אלא אותה שנמצאת חטה בה בלבד, [ועליונה שנוגעת בחטה והשאר מותרות], ואותן שנגעה בהן אין להם היתר אפילו לאחר הפסח, אלא יבערם מיד: וחטים שנשרו במים בפסח אינן אסורות אלא אם כן נתבקעו ומיבעי ליה למינטר הני חטי דלא ליפול עלייהו מיא בתלוש ולא הטל בלילה, ומיבעי ליה למינטר הני חטי משעת קצירה ולאשווהו בבית מכוסה במקום צנוע דלא ליגע בהו מיא וטלא, וזהו דרך שמירתן דאמר קרא ושמרתם את המצות [שמות י"ב י"ז], ושימור מעיקרא בעינן דאמר להו רבא להנהי דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפכיתו לשם מצה, ובעל נפש המושל ביצרו, ומתרחק מן העבירות, לא ילתות חטים בפסח ואפילו חטי דשריקין ויבישים שהם חזקים, והאידנא אין אנו בקיאים ללתות, ולא שרו לן למלתת, ואי לית ליה כולה סעודתא מההיא מצה דמנטרא אכיל כל סעודתיה משאר מצות ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דמינטרי, ומיתבעי להו למיעביד שתי מצות לתרי ליליא: ובצקות של גוים דקיימא לן אדם ממלא כרסו מהן. היכא דאיכא ישראל עומד על גביו הגוי הלש או הגויה מתחלה ועד סוף ומסייעו ועביד שמירה מעולה שפיר דמי, אבל צריך שיאכל כזית מצה באחרונה: ומי שפירש בים קרוב [לפסח] ילוש ויאפה בענין שיוכל לעשות בשימור ולא יתבטל מאכילת מצה: כל הכלים של חרס שנשתמש בהו חמץ בצונן, מותר להשתמש בה מצה בצונן חוץ מבית שאור שחימוצו קשה: ובית חרוסת שנשתמש בו כל השנה, כגון חרוסת שנותנין בו מורייס, או חרדל, וטובלין בו פתן. הואיל וחימוצו קשה אסור: ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק לצורך ויוצא בה ידי חובתו אבל דאפשר ליה לא, דבעינן ושמרתם: וחלב שחלבו בכלי נקי [וכן בשר שנמלח בכלי נקי, וכן גבינה שנקפית בכלי נקי] ושמרה מחמץ מותר לאכלה בפסח ואם לאו אסורין: וכלים של גמי או של קנים או של זמורה או של נסרים שנשתמש בהם חמץ, אין צריכין הגעלה, אלא שוטפן בצונן, ומניח בהן מצה ואינו חושש:

פה

[פה] דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו. אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים ושעורים וכוסמין, ושבולת שועל, ושיפון ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני וכוסמין מין חטין, שבולת שועל שבולת תעלא, וסימן של אלו חמשת המינים. הגרגיר שלהם יש בו קצת ציריא כגרגיר החטה שיש בו ציריא:

פו

[פו] דין לישה. ומיתבעי ליה לאיניש לאזדהורי בעיסה דפסחא, דלא לישהי יתה כלל ולא ילוש אלא במים שלנו שנשארו מבלילה ולנו בלילה בכלי, ולכולי [פסחא] בעינן מים שלנו דכיון דמשום חמץ הוא שהמים הגרופים ממהרים להחמיץ הילכך ליכא שינוי בין בלילה הראשון לשאר ימי הפסח דאיסור. חמץ נוהג כל שבעה: ולא תגבוה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת, שלא תתעסק בדבר אחר ותניח העיסה: וצריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה, ואם עברה ולשה בכל הני דאמרינן, אסורין באכילה: ולא למבעי למילש תותי שמשא ולא [קרוב] לתנורא: לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, ומה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה: והכי סדר לישת העיסה כחכמים, שלש נשים עוסקות בבצק, אחת לשה בתחלה, וכשמתחלת לערוך מתחלת חבירתה ללוש, וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך מתחלת חברתה ללוש ונמצא שלשתן עסוקות בבצק בבת אחת, זו למעלה מזו אחת אופה שלה, ואחת לשה שלה, והיינו דאמרינן תנא לשה היא מקטפת וחברתה לשה תחתיה ומקטפת אופה וחברתה תחתיה לשה וחברתה אופה תחתיה וחוזרות חלילה וכל זמן שעסוקות בבצק אינה באה לידי חמוץ, והכי עיקר ולא כרבן גמליאל, ולטגן העיסה בפסח על מחבת בשמן כשאר ימות השנה, אם מרתיח את המחבת תחלה באש עד שתתלבן מותר ליתן את העיסה ולטגנה בשמן, מפני שאין לה פנאי להחמיץ, ואם נתן בה את העיסה ואחר כך הרתיח אסור: ופסקא בחלוט של בעלי בתים דהיינו חלת המשרת, שלשין את העיסה כתיקונה ומטגנין אותה בשמן, כמו שאמרנו בלילה הראשון אין יוצאין בה דהוי מצה עשירה, בשאר ימים מותר, ההוא מצה החלוטה ברותחין ודאי מצה הוא, כדתנן דברים שאינם באין לידי חימוץ [כגון האפוי] והמבושל וחלוט שחלטן ברותחין, אך בשתי לילות הראשונות אין עושין כך, זולתי לחולה שאינו יכול לאכול מצה התירו לו בדוחק לחלוט מצה ברותחין, והאידנא ליכא מאן דידע למיחלט ברותחין, הילכך חלוטה אסורה, והיכי דאפה מצה (בכוביא) [בבוכיא] נפיק נמי ידי חובתו, דכעין תנור הוא, והיכי דאפה מצה על ארעא שגירא וקא מינטר ליה, נפיק נמי ידי חובתו, והאי בוכיא אפה בה חמירא כולי שתא, אסור למיפא בה מצה, דהיסיקו מבחוץ הוא, ואי מלייא גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי, פירוש בוכיא כגון טגן של חרס שאופין עליו עוגות: וטפקא שהוא של חרס והוא ניסקת מלמטה ועל גבה אין שם גחלים כלל, ואין שלהבת עולה על גבה, והפת אופין מלמעלה, ואופין בו חמץ כל השנה כולה, אסור לאפות בה מצות בפסח, [כדאמרינן בבוכיא, וה"מ ישנה שאפו בה חמץ, אבל חדשה שהכינה לאפות בה בפסח], בין הסיקו מבפנים בין הסיקו מבחוץ מותר, כיון שהאור שולטת תחתיה מרתח רותחא והפת נאפה מיד מיד, ומכל מקום צריך להסיק מתחילה בין בתנור בין (בוביא) [בבוכיא] ואחר כך מדביק, אבל להדביק ואחר כך להסיק אסור, כללא דמילתא כל שמסיקין תחתיו או עליו, ואחר כך מדביקין את הפת אינו בא לידי חימוץ, ואם הדביק ואחר כך הסיק חיישינן שמא ישהה ואסור, כדאמרינן הרתיח ולבסוף הדביק מותר, הדביק ולבסוף הרתיח אסור, והלכתא יום ראשון אסור ללוש (בין לקטף ואם לש או קטף) [ולקטף במי פירות כל עיקר בין בפני עצמו בין כשהן מעורבין במים, דבעינן לחם עוני למצוה בין ללוש בין לקטף, ואם לש או קיטף אסור] אין נותנין קמח לתוך החרוסת, ואם נתן ישרף מיד, ולתוך החרדל יאכל מיד, מי תשמישו של נחתום ישפכו, כלומר מותר כלי לישה שופך במקום מדרון, שהוא מקום גבוה ומשופע ששופכין ואינם נקוים: עריבות העבדנים שנתן לתוכן קמח תוך שלשת ימים חייב לבער, אם לא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות מותר, אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת: וקערה של עריבה שלש בה חמץ בשאר ימות השנה ולא הדיחה ולא גררה ולא הגעילה ברותחין, והניחה לאחר הפסח ואין שם כזית במקום אחד אסור לאחר הפסח ללוש בה עד שיגרור וידיח יפה יפה, ולא ישאיר מאותו השאור שהיתה עליו כלום, שאיסור הנאת חמץ במשהוא, שכיון שעברו עליו שש שעות של ארבעה עשר בניסן אסור להנות ממנו, ואם נהנה ממנו חייב כרת: אין שורין מורסין לתרנגולים בפסח ולא חולטין, ואין מאכילין שום מורסן וקמח לא בשריית מים צוננים ולא בחליטה: אין מוללין את הקדרות בפסח בקמח ובחומץ, אבל בחסיסי שרי, פירוש חסיסי מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלים אותה במים ומוללין בה את הקדירה: ובארבעה עשר לאחר שש שעות עושין מדורה קטנה, ושורפין את החמץ, אבל במדורת כירתו אם יש שם דוד או סיר או יורה אסור לשרפה שם פן יהנו ממנו, והרי הוא אסור בהנאה, ואם לאו שורפו בכירתו, ובשעת השריפה לא יברך כלום, ולהוציא מאותן בני אדם שמברכין בשעת השריפה, וטועין שסבורין שזה הוא ביעור שמברכין עליו, ולא היא, כי מה שמפנה ביתו מן החמץ קורא אותו ביעור. כמו בערתי הקדש מן הבית [דברים כ"ו י"ג], ואם חל ארבעה עשר בשבת מבערין את הכל מלפני השבת: ומה שמשייר יניחנו בצנעה כדי לאכול עד ארבעה שעות, ושיורי פתותין שנשארו לפניו מבטלו בלבו בשבת:

פז

[פז] דין ירקות. אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור, ויוצאין בהן בין לחין בין יבישין, אבל לא שלקות וכו', חזרת חסא, עילסין הינדבי, חרחבינא אצותא דדיקלא, יוצאין בהן בין לחין בין יבישין, לא שנו אלא בקלח אבל בעלין לחין אין, יבשין לא, והיכא דליכא שאר ירקות מצויין שם אלא [חזרת, אמר רב חסדא מברך ברישא בורא פרי האדמה ועל אכילת] מרור ואכיל, ולבסוף לכי מטי אחזרת אכיל בלא ברכה, פירוש בלא ברכת מרור, אבל ברכת בורא פרי האדמה, ודאי מברך, דאסור לאדם ליהנות מן העולם בלא ברכה, וכן הלכה, וחרוסת מצוה, מאי מצוה, זכר לתפוח, דכתיב תחת התפוח עוררתיך [שה"ש ח' ה'], ויש אומרים זכר לתפוח, כשהיו נושאין הטיט על צוארם [היה טופח צווארם] ונעשה מוגלא, לכך משימין בו מיני פירות ודוכין במדוכה תבלין זכר לתבן, ולכך אוכלין ירקות שהן כמין תבן. ורבי יוחנן אמר זכר לטיט, והלכך צריך לקהויי, וצריך לסמוכיה כעין טיט, ותניא כוותיה דרבי יוחנן תבלין זכר לתבן, כגון קנמון וסונבל שדומין לתבן, חרוסת זכר לטיט:

פח

[פח] דין ארבע כוסות. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי, וצריך דליהוי כל חד וחד כדי רביעית, וצריך שיתן לתוכו מים, ומי ששתה חי בלא מזיגה, אם יש בכל אחד ואחד רביעית ידי יין יצא, ששתה ארבע כוסות ידי חירות לא יצא, אין מצות חשובות אלא ביין מזוג, והני מילי ביינות דידהו דדרי על חד תלתא מיא, אבל יינות שלנו לא בעי מזיגה, וארבעה כוסות צריכין הסיבה, מרור אין צריך הסיבה, הסיבת שמאל שמה סיבה, הסיבת ימין לא שמיה הסיבה, אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה, בן אצל אביו צריך הסיבה, תלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה: וארבע כוסות הללו כל אחד ואחד טעון ברכה לפניו, משום דבתר קדושה אסור ליה למשתי עד שדורש מארמי אובד אבי, וחותם בגאולה. ומברך בורא פרי הגפן, ומדאמרינן הב ונברך ברכת המזון איתסר ליה למשתי עד דמברך, ומן כד מברך בין שלישי לרביעי לא ישתה, ואתסר ליה עד דאמר הלל הגדול וברכת שיר אלא לאחריהם מאי מחייב על כל וחד הא יתיב ודעתיה אשאר כוסות, הלבך מברך ברכה אחרונה ודיו:

פט

[פט] דין לשתות בין הכוסות. וארבע כוסות מותר לשתות בין של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של הגדה לכוס של ברכת המזון, ואחר מזונו מותר לו לשתות כמה שרוצה בלא ברכה, אבל כיון שבירך אסור לשתות אלא כוס של ברכה [וכוס של הלל] ובעי לברוכי על הגפן ועל פרי הגפן בתר כוס ראשון ושלישי ורביעי, אבל בתר שני לא, והיינו טעמא דשלשתן הללו כל אחד מצוה באנפי נפשיה הוא, ואין דעתו לאכול, אבל כוס שני היכי אפשר לברך בתריה שהוא כוס של תחילת אכילה ויש לו לאכול ולשתות כל סעודתו ואין בו שום הפסקה: והלכתא הלל בלילי פסחים אינו צריך ברכה לפניו, דאין אנו אומרים אותו בתורת קריאה, אלא בתורת שירה, [שכך] שנינו רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתן, ובסופא אמרינן לפיכך, נמצא ששיר והודאה הוא, לפיכך אם בא אדם לברך לפניו משתתקין אותו ירושלמי, תנו רבנן חמישי גומרין עליו את ההלל, דברי רבי טרפון, ויש אומרים ה' רועי לא אחסר [תהלים כ"ג א'], ואף על גב דבכל דוכתא לא אשכחן דתקינו רבנן אלא ד' כוסות, מכל מקום כיון ששנינו בזה המשנה חיצונה כוס חמישי מתקנת רבנן הוא, מיהו לא חובה אלא רשות, ומשום הכי לא אדכרי אלא ארבע כוסות, ומנהג דעלמא כרבי טרפון לומר עליו הלל הגדול, ופליגי נמי רבנן עד היכן הלל הגדול, מהודו עד על נהרות בבל, מיהו מאן דבעי לאפרושי ולמימר על כוס חמישי דברי שירות ותשבחות הרשות בידו, ובלבד שיאמר בכללם הלל הגדול ומקום שאין בו יין מצוי כל עיקר, אסור לומר שירה על דבש ועל שכר, אבל יש תקנה להביא ענבים יבישים קודם לכן וישרה אותם במים, ואומר עליהם הלל והגדה ויציאת מצרים, ואם אין לו אפילו ענבים יבישים ולא יין צמוקים, סודר הלל והגדה על פה [ואומר] מה נשתנה עד חלמיש למעינו מים, וחוזר ומברך המוציא ולאכול מצה וגומר סעודתו, ואם אין לו יין בשתי הלילות ואחר כך נזדמן לו יין, אין לו תשלומין לעולם לאחר שעברו ליל חמשה עשר וליל ששה עשר אין לו תקנה:

צ

[צ] סדר הפסח. ליל שימורים שחל [לילי פסח] להיות בשבת אומר ויכולו ובורא פרי הגפן, ואומר יום המנוח הזה, ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש [השבת] וישראל והזמנים ושהחיינו, ואינו אומר שעשה נסים שעתיד לאומרו בהגדה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ואם חל להיות במוצאי שבת מברך יקנה"ז, בורא פרי הגפן וקידוש ובורא מאורי האש, והבדלה, וחותם בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לקודש, ושהחיינו ואינו מברך על ההדס שאין מריח בו, גזירה שמא יקטמנו, ועוד שאין בו איבוד נשמה [יתירה], ויום טוב איכא נשמה יתירה כשבת, ואם חל להיות בחול מברך בורא פרי הגפן קידוש ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו ה' אלהינו לאהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חרותנו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים ושהחיינו, ושותה בהסיבת שמאל את רוב הכוס ומברך אחריו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת לנו והנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ונאכל מפריה ונשבוע מטובה ונברך את שמך עליה בקדושה ובטהרה כי אל טוב ומטיב אתה ברוך אתה ה' על הארץ ועל הגפן, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, לפי שרוצה לטבל, וכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, וקודם קידוש אינו נוטל. דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ומברך על הירקות ואינון כוסברתא וגרגירא, ומברך בורא פרי האדמה, וטובל בחרוסת ואוכל ומאכיל לכל אחד ואחד כזית, וצריך שיהיו בשלחן שני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד מבושל זכר לחגיגה הבאה עם הפסח, ובוצע אחד להשלש מצות לשנים, ונותן חציה בין שתי השלימות, וחצייה תחת המפה, שצריך לאכול כזית מצה דמנטרא אחר סעודתו זכר לפסח, ואם לא יצניענה שמא ישכח ויאכלה בתוך הסעודה, ומוזג כוס שני ואומר הא לחמא עניא וכל ההגדה, ולדידן אין עוקרין את השולחן, אלא מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השולחן, כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות וישאלו מה נשתנה, אבל לדידהו דהוי שלחן קטן לפני מי שאומר ההגדה, ולפני כל אחד ואחד עוקרין ומה שנהגו להגביה הקערה ולהוציא ממנה התבשילין טעות הוא בידם דכי אמרינן בשר אין צריך להגביה, הני מילי בשעה שאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו', וכיון דלא מצי למימר פסח זה, אם מגביהו לתבשיל שבידו נראה כמקדיש קדשים בחוץ לארץ, כמו שמגביה המרור או המצה ואומר מצה זו, אבל בשמגביה הקערה כדי שיכיר התינוק האיך נראה כמקדיש קדשים, הילכך אין צריך להוציאם מן הקערה בשעת הגבהת הקערה, והגבהתה טעות הוא, דאין כאן הכרה לתינוק אלא מסלק מלפניו כאלו אכל דבר דדמיא לעקירת השולחן, וכי אמרינן מצה לפני כל אחד ואחד, הני מילי לדידהו שהיה מנהגם להסב על המטות, והיה שלחן לפני כל אחד ואחד, ולפיכך צריך מצה לפני כל אחד ואחד על שלחנו, אבל לדידן אין צריך אלא לפני מי שאומר ההגדה, והוא יחלק לכולם, וכשיגיע לומר מצה זו, ומרור זה, יגביהנו ויראנו, אבל התבשיל לא כדאמרינן, ומסיים ההגדה על כוס שני עד גאל ישראל, ומברך בורא פרי הגפן, ושותה בהסיבה, ואינו מברך אחריו על הגפן, כמו שפירשנו למעלה, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים כדי לאכול סעודתו, כי כשקרא הסיח דעתו מלשמור את ידיו והם עסקניות, ולפיכך צריך ליטול ידיו שנית שרוצה לאכול, ונוטל השתי מצות שלימות, ומברך על אחת משתיהן המוציא, משום לחם משנה, ועל הפרוסה שבין שתי השלימות מברך על אכילת מצה, משום דכתיב לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ולא יסיח בין שתי הברכות עד שיאכלם ואוכל המוציא ראשון ומצה אחריו ונותן לכל בני ביתו ומברך על החזרת דהיינו מרור, על אכילת מרור, וטובלו בחרוסת ואוכלו ונותן לכולם, וחוזר ובוצע מן המצה שלישית השלימה, וכורכה במרור וטובל בחרוסת ואוכל יחד, זכר למקדש כהלל, משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו [במדבר ט' י"א], דהואיל דכולן למצוה נעשו צריך לעשות מצוה לכל אחת ואחת, וצריך לעשות בהם סימנין איזה נאפה ראשונה, כדי לעשות בה מצוה תחילה, כדאמרינן בקופות שכתוב בהן א' ב' ג' ד' שמצוה בראשון ואוכלין סעודתן וכשיגמרו אוכלין מן המצה הפרוסה שהניח תחת המפה כזית, והוא לחובת מצה באחרונה, שהי' אוכלין במקדש מצת חובה עם הפסח בגמר סעודה זכר לפסח, כדי שיהא טעם מצה בפיו, ולא יאכל עוד בלילה ההוא ואוכלה בלא ברכה, ונוטל ידיו למים אחרונים, ואינו מברך על נטילת ידים, ומוזג כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון, דהואיל דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה, ליעביד בכל חד וחד מצוה, וחוזר ומברך עליו על הגפן ועל פרי הגפן, וחוזר ומוזג כוס רביעי ואומר עליו הלל הגדול, לא לנו ה' עד סוף ההלל, וחותם ביהללוך ומברך בורא פרי הגפן ושותהו בהסיבה, ומברך על הגפן, ואם ירצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול הודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בנשמת כל חי וישתבח והוא ברכת השיר, ומברך על היין ושותהו ואחריו על הגפן, ולא ישתה עוד יין בלילה, והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובסדר הברכות יקדש וישתה כוס ראשון, ויעשה כל הסדר בביתו קודם שיאכל סעודתו [ואחר כך בכמה בתים ויחזור לביתו באחרונה ויגמור סעודתו], ויברך על מזונו, וישתה כוס שלישי, ויגמור את ההלל על כוס רביעי, [ואח"כ ילך לבית אחר והם יברכו על מזונה וישתו ויגמור להם את ההלל על כוס ד'], ויברך וישתה, שלא אסרו אלא לשתות בין שלישי לרביעי שלא ישתכר ולא יבין באמרו את ההלל, אבל היין שבתוך הסעודה אינו משתכר, ואם יש עוד בית שלישי יגמור להם את ההלל והם יברכו וישתו, ולא ישתה הוא כלל, ומשגמר סעודתו בביתו, ואכל מצה הנאכלת באחרונה לשום מצה אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול ולשתות אחר ששתה ארבע כוסות בביתו, ואם צריכין יקדש להם ולא ישתה, ועל הירקות יברכו הם ויאכלום, והוא יאמר להם ההגדה, והם יברכו על הכוס וישתו, וברכת המוציא ואכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתן והם יאכלו והוא לא יאכל, וכן על המרור, דכי אמרינן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן הוא אוכל עמהן [הני מילי בדברים שהם רשות], אבל ברכת היין של קידוש, וברכת הלחם של מצה התירו, לפי שהם חובה, וכל ישראל ערבים זה לזה, ואי אפשר לאכילת מצה בלא המוציא, ובלא ברכת היין, וכן ברכת מרור חובה הוא ומוציא אחרים, אף על פי שיצא, אבל ברכת שאר ירקות שהוא בפני עצמה יטבלו לעצמו, אף על פי שהיא באה לפטור את המרור מברכת הנהנין, שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, דומה הוא לברכת הלחם של כל השנה, שאינה מוציא אחרים מאחר שאינו אוכל עמהם. ואת ההלל יגמור להם אחר סעודתן, והם יברכו לעצמן על כוסות ברכת המזון והלל, ומשום הכי מברכינן על הירקות קודם ההגדה, כדי שיכירו התינוקות וישאלו, ואם שכח ולא אכל אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון, ונזכר לאחר ברכת המזון אינו צריך לחזור ולאכלו, דהא צריך לברך אחריו ולשתות מן הכוס, ובין שלישי לרביעי לא ישתה, וגם אינו יכול לעשות ברכת המזון בלא יין, לפי שתקנו כוס שלישי עליו וגם לאחר כוס רביעי של הלל אינו יכול לאכלו ולברך ברכת המזון דהא לא תקנו אלא ד' כוסות אבל ה' לא תקנו ועוד סתם המצות עשויות בליל ראשון בשימור לשם מצה, ומצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשום מצה ויוצא בהדה דנעשית לשום שימור מצה, ואם שכח מלעשות הבדלה במוצאי שבת בלילי יום טוב הראשון של פסח עד שאכלו ירקות והתחילו ההגדה, וקודם שגמר ההגדה נזכר, אינו צריך לחזור ולהבדיל עד שהשלים ההגדה עד גאל ישראל, שאכילת הירקות לא חשיבא אכילה ולאו כלום הוא: [צ*] פירוש האגדה. תנו רבנן חייב אדם לעסוק [בהלכות פסח] בינו לבין עצמו, [בינו לבין בנו], בינו לבין תלמידו, חכם בנו שואלו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות הפסח שואלין זה את זה, מה נשתנה וכו' עד כלנו מסובין, הלילה הזה חייבין אנו להסב דרך חירות, כי עבדים היינו לפרעה במצרים, ויש לנו לראות כאלו אנחנו יצאנו ממצרים, שאלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין היינו משועבדים, ואפילו כולנו חכמים או נבונים ויודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ומעשה בחמשה זקנים וחכמים נבונים וידועים ויודעים את התורה כולה, שהיו מסובין ומספרין ביציאת מצרים, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, דאהדרי ליה תליסר דרי חיורתא כשמינוהו ראש ישיבה, ולא זכיתי, נצחתי, כמו מאן דזכי למלכא לשדייה בבובר, כלומר לא נצחתי לא יכלתי לנצח שתאמר יציאת מצרים בלילות, משום דעיקר גאולה ביממא הוה, עד שדרשה בן זומא, ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל, שכתוב בה ארבעה בנים, בפרשת משכו כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם [שמות י"ב כ"ו], ובפרשת קדש לי והגדת לבנך [שם י"ג ה'] והיה כי ישאלך בנך [מחר] לאמור מה זאת [שם י"ג י"ד], ובפרשת ואתחנן כי ישאלך בנך מחר [לאמור] מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם [דברים ו' כ'], ובפסוקים הללו אנו מטריחים, שכנגד חכם ורשע ותם ושאינו יודע לשאול דברה תורה, חכם היודע יציאת מצרים וכל הענין אינו חסר אלא החוקים שאנו אוכלין החגיגה ואחריו הפסח, ושואל מה החוקים הללו, עיקר הלילה על הפסח הוא, ולמה אוכלין את הפסח אחרון, ואף אתה אמור לו כדין וכהלכה, אין מפטירין, לכך אוכלין הפסח אחרון שאין מפטירין אחר הפסח מאומה, מפטירין לשון הנפטר מרבו, אפיקומן אפיקו מונין. רשע שהוציא עצמו מן הכלל, חכם אף על פי שאמר אתכם כולל עצמו שאמר אלהינו, אבל רשע אמר לכם ואף אתה הקהה את שיניו, תם יודע ואינו יודע ושואל מה זאת ואמרת אליו, ספרו לו כל המעשה, ושאינו יודע לשאול את פתח לו, והגדת לבנך יכול מראש חודש, ששואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, משעת זמן הפסח, וזה מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, צא ולמד מה ביקש לבן הארמי כשרדף אחר יעקב היה בדעתו לעקור הכל, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע [בראשית ל"א כ"ט], דצ"ך עד"ש באח"ב, לכך עשה הסימן כך, ששתים היו בהתראה, והשלישית בלא התראה: ירושלמי, דצ"ך עד"ש באח"ב, שכך היו כתובים במטה: לועז לועג, היתה יהודה לקדשו, ששבטו קפץ תחלה בים:

צא

[צא] הלכות העומר. וספרתם לכם [ויקרא כ"ג ט"ו], שתהא ספירה בכל אחד ואחד, ממחרת השבת [שם שם], ממחרת יום טוב, ומצוה למימני [יומא ולימני] שבוע, [ומעומד] ואף על גב דבשיתסר בניסן אסור למיכל ביה חדש, ולחשבון ספירת העומר חשבינן ממחרת יום טוב, ומנינן מאורתא דחמיסר דנהגו שיתסר, וכד מנינן מברכינן והדר מנינן, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר, והדר ממני יום אחד בעומר, וצריך לאדכורי עומר במנין, וכד הוו שבעה יומי אומר היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד, והיכא דלא מנה בלילה קמא, לא מצי למימני בשאר לילתא, ובשאר לילה אם לא מנה בלילה יכול לממני ביום:

צב

[צב] הלכות עצרת. למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת לא מחמת איסור, אלא מחמת אבילות, אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת, שלא היו נוהגין כבוד זה לזה, תנא וכולן מתו באסכרה, ומאותה שעה ואילך נהגו הראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהם, ומי שקפץ וכנס אין קונסין אותו, אבל אם בא לשאול אין מורין לו לכנוס:

צג

[צג] הלכות ראש השנה. שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן לכל דבר, זולתי למת בלבד, ובשני הימים ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ברכות, ובמוסף מתפלל תשע ברכות, ומראש השנה ועד יום הכפורים חותם המלך הקדוש והמלך המשפט, ואם טעה צריך לחזור, חל להיות בשבת מזכיר של שבת תחלה, ואחר כך של ראש השנה, וחותם מלך על כל הארץ מקדש (ישראל) [השבת וישראל] ויום הזכרון, ואסור להתענות ביום שני וכל שכן ביום ראשון, ולאחר שקורין בתורה כשהן יושבין עומד הבקי ושופר בידו ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר ושהחיינו, ותוקע שלשים תקיעות תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג' פעמים, וכן תר"ת [ג' פעמים] ועל סדר הברכות תוקע עשר תקיעות, ואסור להפסיק בין תקיעות מיושב לתקיעות של מעומד, חוץ מתפילת המוסף דשרו ליה רבנן, ולתוקע אין לו רשות לשיח, עד שמסיים כל התפלה, אבל אם שח גוערין אותו, ואין צריך לחזור ולברך, וברכות של ראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן משום דנפישי ברכות, ובלבד שיכוון לבו, ויהיו שם מתחלה ועד סוף, ועם שבשדות דאנוסי ואין יכולין לבוא שליח ציבור מוציאן ידי חובתן משום דנפישי ברכות, והאידנא דחזי לן דכיון דלא בקיאינן בכוונה, מוטב שיתפלל כל אחד ואחד בפני עצמו, כשהוא שומע התקיעות שומען [על סדר הברכות] בציבור, אבל ביחיד שומען שלא על סדר ברכות, אין פוחתין מעשרה מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות, ומתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה:

צד

[צד] דין שופר. כל השופרות כשירין בין של אילים בין של רחלות חוץ משל פרה ושור, ניקב וסתמו, במינו כשר, והוא שנשתייר רובו של שופר שלם. שלא במינו פסול, ואע"פ שנשתייר רובו, ובמינו כשר, היכא דאינו מעכב את התקיעה, וכמה שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, היה קולו עבה או דק או צרור כשר, שכל הקולות כשרין לשופר קדחו בזכרותו שבתוך הקרן ותקע בו יצא, שמין במינו אינו חוצץ, המודר הנאה מחבירו, תוקע לו (שופר) [תקיעה] של מצוה, וצריך שיתכוון שומע ומשמיע ואף על פי שיצא מוציא:

צה

[צה] הלכות יום הכפורים. רגילין אנו לשחוט תרנגול ששמו גבר תמורת גבר, וכך עושין אוחז תרנגול ומניח על ראש המתכפר, ואומר זה תחת זה, זה חילוף של זה, זה מחול על זה, ומחזירו עליו פעם אחרת, ואומר יושבי חושך וצלמות וכו', אוילים מדרך פשעם וכו', הפסוק והמזמור ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, ויעשה כסדר הזה שבעה פעמים, ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול, ואומר זה יצא למיתה תחת זה, ומניח ידו על ראש המתכפר, ואומר תכנס אתה פלוני בן פלוני לחיים ולא למות, ועושה כסדר שלשה פעמים ומניח מתכפר ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה, וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר. תבנית תיכף לסמיכה שחיטה: ונהגו עלמא למיטביל ערב יום הכפורים, וצריך שיתודה קודם שיאכל וישתה, ואף על גב שהתוודה קודם אכילה צריך שיתוודה אחר אכילה. ונהגו להלקות על העמוד, אחר תפילת המנחה, ומבקשין זה מזה ריצוי ומחילה, ואחר כך אוכלים סעודת תשיעי ומקבלים עליהם עינוי מאכילה ושתייה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין הדבר תלוי בברכת המזון, אלא בשיש שהות ביום לתוספת עינוי, היכא דליכא שהות ביום יותר מתוספות עינוי, ודאי אסור בכל חמשה ענויים, אבל היכא דאיכא שהות ביום יותר מתוספת עינוי, אף על פי שבירך ברכת המזון אם הוצרך לשתות מים הרשות בידו, אם לא פסק דעתו מאכילה לשתייה, ולא קיבל עליו עינוי, ושורין מפה ועושה אותה נגיבה ולמחר מעוברין אותה על גבי עיניהם ואינם חוששין, וכיון שחשיכה יברך כל אחד ואחד זמן בביתו, או בבית הכנסת, ואסור להושיט אצבעו קטנה במים ואסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה, רוחץ כדרכו, ואינו חושש, ואם נכנס לבית הכסא או להסיך רגליו רוחץ כדרכו, ההולך להקביל פני רבו, או לשמוע דברי תורה, והיה נהר מפסיק [עובר ובלבד] שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו, ומותר לו לחזור, שאם אתה אוסרו לחזור אף להלוך אינו הולך, מדיחה אשה ידה [אחת] במים ונותנת פת לתינוק, תינוק בן עשר בן אחת עשרה מחנכין אותו לשעות, בן שתים עשרה משלימין אותו מדרבנן בן שלש עשרה משלימין אותו מדאורייתא, דקיימא לן כרבי יוחנן, עוברות ומניקות מתענות ומשלימות. עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה, וחולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך [מאכילין אותו על פי עצמו, רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו על פי] הרופא, דספק נפשות להקל, והאי דאמר אינו צריך תונבא הוא דנקיט ליה: וחיוב אכילה ביום הכפורים בככותבת גסה וגרעיניתה וחיוב שתייה ברביעית פחות מכאן בלאו, חיה תוך שלשים יום אינה משלמת: מאן דמפנק, אי נמי מאן דכייבין ליה כרעיה, כריך סודרא אכרעיה ונפיק, וכל מחמת סכנת עקרב שרי (למיסם) [למיסר] מסנא, ומאן דמפניק נמי נפיק בסנדלא, מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ודבש וכל מיני מתיקה מאירין את העינים: מצות וידוי יום הכפורים מתודה ערבית ושחרית ומנחה ומוסף ונעילה, והיכן אמרו אחר תפילתו, ושליח צבור אומרו באמצע:

צו

[צו] הלכות סוכה. מחייבין בית ישראל למיעבד סוכה כל חד וחד לנפשיה. ולמיתב בה שבעה יומא ביממא וליליא, ודלא למיכל בר ממטללתא שום סעודת קבע, אבל אוכלין אכילת ארעי חוץ לסוכה. וכמה אכילת ארעי, כדטעים בר בי רב ועייל לכלה, ואין ישינים בין קבע בין ארעי בר ממטללתא. וסוכה צריך דליהוי לה שיעורא דלא תהוי פחות מכדי ראשו ורובו ושלחנו, דאינון שבעה טפחים על שבעה טפחים, ואי הוי פחות מהאי שעורא פסולה, ואי הוי גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, ושאינה גבוה עשרה טפחים פסולה, ושחמתה מרובה מצלתה פסולה, חמתה מחמת סכוך ולא מחמת דפנות, סוכה רעועה והמעובה כמין בית שאין כוכבי חמה נראין מתוכה פסולה, ואם נפלה חוזר ובונה אותה, ואין מסככין אותה בדבר המחובר לקרקע, וסוכה ישינה אם עשאה לשום חג אפילו מתחילת השנה כשירה, ואם לאו עשאה לשם חג מפקפק ומנענעה, ובית שנפחת וסיכך על גביו אם יש משפת הסיכוך ולכותל ארבע אמות פסולה, ואם לאו כשירה, דאמרינן דופן עקומה, אויר פוסל בשלשה, סכך פסול פוסל בארבעה, חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדום אין מסככין בהם, משום גזירת אוצר [וצריכה שתהא לה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח שוחק, וצריכה נמי צורת הפתח, ושבת שבתוך ימי סוכה מותר לטלטל בסוכה, דמתוך דהוי דופן לסוכה הוי נמי דופן לשבת] וצריכה שתהא צילתה מרובה מחמתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות, נויי סוכה אין ממעטין בסוכה, פירס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, מפני העלין הנושרין ממנה, פסולה אבל לנאותה כשירה, סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקין ורמונים, פרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו, ובאומר איני בודל מהם כל בין השמשות בערב יום טוב בשעת הנחתן. עצי סוכה אסורין כל שבעה. אבל חייב בסוכה, [חתן ושושבינין פטורין מן הסוכה], חולה אפילו חש בעיניו פטור מן הסוכה, וכל המצטערין פטורין מן הסוכה. הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה, פטורין בלילה, וחייבין ביום, וכן שומרי גנות ופרדסין, וכן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה, וקטן שאין צריך לאמו חייב, כל שבעת הימים אדם עושה דירתו עראי וסוכתו קבע. היו לו כלים נאים מעלן לסוכה. ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה של גריסין, ואפילו של כל דבר, פסקו גשמים שוב אין מטריחין אותו לעלות, מאני מיכלא כגון השפודין והקדרות, בר ממטללתא, והקערות לאחר שאכל בהן בר ממטללתא, שרגא בסוכה גדולה במטללתא, סוכה קטנה בר ממטללתא, סוכה עגולה פסולה, סוכה גזולה פסולה, אבל גזל עצים סיכך בהן כשירה, שאין לו אלא דמי עצים בלבד, העושה סוכה בשעת עשייתה מברך שהחיינו, וצריך כל פעם ופעם שנכנס לישב בה לברך לישב בסוכה, והלכתא על הכוס מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, והדר שהחיינו:

צז

[צז] הלכות לולב. כל בר ישראל מחייב למיעבד לולב לעצמו משלו, שנאמר ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג מ'], משלכם, ואם אין לו לולב משלו וחבירו נותנו לו, במתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, ונפיק בו, וכמעשה דרבן גמליאל, והני מילי ביום ראשון של חג, ואפילו שני בני אדם שקנו לולב בשותפות לא נפיק חד מינייהו ידי חובתיה. אבל בלאו הכי לא, ולולב גופיה צריך שיהא בשדרו של לולב, כלומר ממקום שכלה השדרה, עד למטה ארבעה טפחים, ואי הויא פחות מכאן פסול, ואי הויא ארבעה טפחים שפיר דמי, דאין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה, וצריך שיהו אלו הארבעה טפחים ממקום שמשלים שהוא גובה השדרה עד למטה. אבל העלין העולין למעלה מן השדרה אינו ממנין ארבעה טפחים, ומייתי לולב מהאי שיעורא דלא ליהוי לא שאול ולא גזול, וקבע ליה בערבה והדס. דלא ליהוי פחותין מהאי שיעורא, וכמה מן ההדסין שלשה ושתי ערבות ולולב אחד, וצריך שיהיו אלו שלשה מינין אגודין באגודה אחת, ונהגו למיעבד אגודה נאה מהדס של עבות, ולשווייה לולבא בגוויה, והערבות מבחוץ, ומאן (דלא) [דלית ליה עבות הרבה] עביד כולה והדס שאינו עבות, ובלבד שישים בהן שלשה בדין מהדס עבות עם שתי בדי ערבות, ואגיד להו בחדא, ובהאי נפיק ביה. ויש שנהגו לשום שם שבעים כנגד פרי החג, או ששים ושנים כמנין לולב, ואין לו אלא אגודה של הדס לנוי בעלמא, ובבוקר בחמשה עשר צריך לברך על נטילת לולב קודם נטילתו, כדקיימא לן כל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כשמברך עליו נוטל את השדרה מבחוץ, והלולב כנגד לבו של אדם, והוא כאדם שעומד עם חבירו פניו כנגד פניו [ושדרו של זה לחוץ, כן הלולב כנגד פניו], ושדרו של לולב כלפי חוץ, וצריך שיחזיק הלולב בימין דאית ביה שלש מצות, והאתרוג בשמאל, דחדא מצוה הוא, והואיל וקיימא לן שצריך לברך על נטילת לולב קודם נטילתו, צריך איניש לדקדוקי ביה היאך יעשה בברכתו, ויש מי שנוהג שנוטל לולב בביתו שחרית ומברך עליו קודם נטילתו ויוצא, ואחר כן מוליכו הוא בידו לבית הכנסת, ועושה בו כאנשי ירושלים, וגומר בו את ההלל, ומקיים בו הנענועים בארבעה מקומות, בהודו לה' תחלה וסוף, הרי שנים, ובאנה ה' הושיעה נא כשאומר וכופלו הרי ארבעה פעמים, ונענוע זה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד שהוא עושה בשעת נטילתו. ויש מי שאינו מברך בו אלא שמשגרו לבית הכנסת ביד בנו או ביד שליחו ועת ששליח ציבור מברך על נטילת לולב כשרוצה לחזור את ההלל מברך עמו בעת נטילתו, ואם אין לו שליח להוליך לו את הלולב אלא הוא בעצמו, יהפוך הלולב מימין לשמאל, וגם האתרוג מלמעלה למטה שלא כדרך גדילתו, עד שעת נטילתו, ואז יחליפנו לולב משמאל לימין, ואתרוג בשמאל, ולא יהא דבר חוצץ בין ידו ללולב ולא באתרוג בשעת נטילתו, דכתיב ולקחתם לכם, שתהא לקיחה תמה, ומברך עליו ביום ראשון של חג על נטילת לולב ושהחיינו, וכל פסולא דלולב ואתרוג והדס וערבה, ביום ראשון של חג, אבל ביום טוב שני דרבנן הוא נפיק בכולהו, והני ארבעה מינין שבלולב אמרינן יבישין פסולין [ביום טוב ראשון כמושין כשרין אבל וודאי במקום דלא איפשר להביא אותן לחין כשרין כשהן רחוקין בכמה פרסאות יוצאין ביבישין שאפילו חכמים שאמרו יבישים פסולים] במקום שאי איפשר ואין תקנה, מודין שיוצאין ביבש, דתניא אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכים וכו' מדלא אמרו שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא אמרו שעת הדחק ראיה, שמע מינה דהכי הלכתא בשעת הדחק, יוצאין ביבישין, עקום דומה למגל, נוטה כלפי פניו [פסול], אבל נוטה לאחוריו ודרך גדילתו הוא וכשר, וחרות פסול שיצא מכלל לולב ונעשה כחריות של דקל, דומה לחרות כשר, והיינו נפרדו עליו, לולב דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול, אמר רב האי דרכו של לולב לעלות בשני הוצין דבוקין זה בזה, מפני שכל הוצין אגב שדרו מתמעטין והולכין בזמן שעולין למעלה מראשו של שדרו, ויש על ראש שדרו שני הוצין, ושאר הוצין הולכין וכלין ונשארים שנים אלו, ובם הוא עולה עכשיו אין ראשו של שדרה אלא אחד בעל מום הוא ופסול, נפרצו עליו, דעביד כחופיא פסול, נפרדו עליו שנתפתחו אילך ואילך, כשהם דבוקים ודומה לחרות כשר. נחלקה התיומת נעשה כמו שניטלה [התיומת] ופסול, תיומת ההוא גובה דהוצא היכא דדביקי אהדדי ההוא (דמקיים) [דמתיום] להו ומשוי להו חד, והוא הוצא דעליון שבראש לולב מקום שכלה השדרה שאין הוצא למעלה הימנו והוא בשני הוצין דבוקין זה בזה שיוצאין במקום שכלה השדרה ונקראת תיומת. נקטם ראשו פסול אבל נסדק כשר. ואי נסדק ועביד כהימנק פסול, כעין זה V ובנקטם ראשו קיימא לן כרבי טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומים כשר. אי לא אגדו מערב יום טוב לא יאגדנו ביום טוב אבל מוציא ממנו שרביטו ואוגדו. ואין אוגדין את הלולב אלא במינו ואי לא אתנחיה ללולב מערב יום טוב מנח ליה ביום טוב. וכד אגיד ליה ביום טוב לא אגיד אלא כאגודה של ירק ששוזר שתי קצוות של הוצא ונעיץ להו מלרע גבי הושענא, אי נמי דעניב להו מענב: ועשיית לולב דינו להיות כתיקונו מערב יום טוב, ואם הותר ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק [ואפילו שכח ולא אגדו נמי מערב יום טוב אוגדו ביום טוב כאגודה של ירק]: תנו רבנן ערבי נחל הגדלות על הנחל דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל. איזהו ערבה קנה שלה אדום. ועלה שלה משוך, וכשר, וצפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופסול, והלכה למעשה במקום דלא איפשר אפילו שלשה בדי הדס קטומין כשר:

צח

[צח] דין אתרוג. אתרוג הגזול והיבש ושל אשירה ושל עיר הנידחת פסול, נקלף מקצתו כשר כולו פסול, נטלה פיטמתו, תנא רבי יצחק [בן אלעזר] ניטלה בוכנתו פירוש פיטמתו וורד האתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רימון, והוא שושנתו, ופירוש בוכנתו קנה העץ הנתון באתרוג שהוא נתון באילן ובעיקר העץ סביבותיו כמו אסיתא והעץ יוצא ממנה ונמצא העץ בתוכה כמו בוכנא באסיתא, ואם נעקר העץ שהוא בוכנתו מעיקרא ולא נשתייר ממנו בתוך אסיתא ונמצא מקומו כמו גומא באסיתא ונראה כמו נקב לפיכך פסול, ואם נחתך העץ ונשתייר ממנו כל שהוא באסיתא כשר, וזהו ניטל עוקצו כשר, וכל פסול דאתרוג ודלולב ביום טוב ראשון, אבל בשאר יומין כשרין, דהא רבי חנינא מטביל ביה ונפיק בה, שיעור אתרוג עד כאגוז פחות מכאגוז פסול, וארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואם חסר אחת מהן לא יצא ידי חובתו, והא דאמרינן נפרדו עליו כשר, ואגידנו, כדתניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון כפות תמרים [ויקרא כ"ג מ'], כפות אם היה פזור יכפתנו. אין אוגדין את הלולב אלא במינו, רבי מאיר אומר אפילו במשיחה, וקיימא לן כרבי מאיר, אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא [דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא] שאלו בית יד דלא ליהוי חציצה. ואמר רבא לא לינקיט איניש הושענא בסודרא, דבעינן ולקחתם וליכא, ומאי טעמא מברכינן אלולב, הואיל ובמינו גבוה מכולן, וכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן. מי שמשכים לצאת לדרך נוטל לולב ומנענעו שופר ותוקע. מי שבא בדרך ואין בידו לולב, לכשיבוא לביתו נוטלו לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. ערבה צריכה שיעור, ואין מברכין עליה, ואין ניטלה אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, וכמה שיעורה שלשה בדי עלי לחין. ובכל יום [היו] מקיפין [את המזבח] פעם אחת ובשביעי שבעה פעמים. ומקיפין דרך ימין, הקפה שאנו מקיפין עתה התיבה זכר להקפת המזבח, ולכך עבדינן דרך ימין:

צט

[צט] הלכות שמיני עצרת. אמר רבי יוחנן אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה, ולדידן דאית לן תרי יומי (הכי) [היכי] עבדינן (אמרו) [אמר אביי] אתרוג בשמיני ספק שביעי אסורה תשיעי [ספק שמיני] מותר. וכן הלכה, ולענין מיתב בסוכה בשמיני, הלכתא מיתב יתבינן, ברוכי לא מברכינן. אומרין זמן בשמיני של חג, ואין אומרין זמן בשמיני של פסח ההלל והשמחה שמונה, כיצד מלמד שחייב אדם בכבוד יום טוב האחרון של חג, ונהוג עלמא למעבר שמחות טובא, חדא מפני שהוא יום טוב, ועוד מפני סיום התורה, שהרי אנו קורין וזאת הברכה. ונהיגי למיקרי בתורה יותר משבעה גברי, וכל חד וחד כפ' מנהגם, ושמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם, ואין מפסיקין אותם לשנים.

ק

[ק] הלכות סימני חיות ועופות. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור, רבי אליעזר [בר צדוק] אומר כל עוף החולק את רגליו טמא, ואלו הן סימני חיה שחלבה מותר, כל שיש לה קרנים וטלפים, ולאו כללא הוא אלא היכא דאין מפוצלות לא בעינן מידי אחרינא, וחלבה מותר, לא מפצלי בעינן הדורות חדוקות וכרוכות, והוא דמבלע חידוקייהו, והיינו ספיקא דעיזא קרבוז, והלכתא עיזא קרבוז מין חיה היא וחלבה מותר. קרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחת במצחו [חלבו מותר], אמר רבי יצחק עוף טהור נאכל במסורת ונאמן צייד לומר עוף זה טהור [מסר] לי רבי [אמר ר' יוחנן] והוא שבקי בהן ובשמותיהן, ורבו שאמרו רבו צייד, הלכתא עוף הבא בסימן אחד [ואינו דורס] טהור, אמר רב עשרים וארבעה עופות טמאין הן, ומי שאינו בקי בהן ובשמותיהן, עוף הבא בסימן אחד טמא, שמא מפרס ועזניה הוא, שיש בהן חד סימן של טהרה, ואף על פי שאינו בקי באלו העופות כולן, ובקי בעורב ובכל מין עורב שיש להן שני סימני טהרה ומצא עוף טהור ממיני כ"ד עופות טמאין הוא הנהו לית להו אלא חד סימן של טומאה, ואי אמרת שמא ממין פרס ועזניה הנהו לא שכיחי ביישוב, ואין להם אלא סימן אחד של טהרה, והאידנא אין חכם בקי בעולם בעופות ובשמותיהם ובמיניהם:

קא

[קא] סימני דגים. בדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת, ואלו הן הקשקשים הקבועים בו וסנפירים הפורח בהם, אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והאפוין מותר, ויש לו [עכשיו] ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים, כגון אוקינוס ואתינס מותר, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר דג טהור, ולעולם לא משכחת קשקשת בלא סנפיר, ויש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא, ובזמן שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר. את זה תאכלו מכל אשר במים [ויקרא י"א ט'], מה תלמוד לומר [שיכול] הואיל והתיר בסתם והתיר במפורש, מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, אף [כשהתיר] בסתם כן, מניין לרבות שיחין ומערות ובורות, המכונסין שהן כעין כלים, ששוחה ושותה [מהן] ואינו נמנע, תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים והיינו התיר בכלים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים [כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים] בימים ובנחלים [ויקרא י"א ט'] הוא דאית להו אכול, דלית להו לא תיכול, הא בכלים אף על גב (דאית) [דלית] ליה אכול:

קב

[קב] הלכות שרצים. [אמר רב הונא לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא] דילמא פריש מצבייתא והדר נפיל לכסא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ [ויקרא י"א מ"א]. חביתא [שרי] דהיינו רבותיה, כדתניא מניין לרבות [בורות] שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע (דכתיב) [תלמוד לומר] תאכלו מכל אשר במים [שם שם] ואמאי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבירא והדר נפיל לבירא אלא היינו רבותיה, הכי נמי היינו רבותיה, תניא דמסייע לך את נבלתם תשקצו [ויקרא י"א י"ח], לרבות יבחושין שסיננן. אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה, משום השרץ השורץ על הארץ [ויקרא י"א מ"א]. תניא על הארץ להוציא הזיזין שבעדשים ויתושין שבאוכלסין ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות, והני מילי שהתליע בתלוש אבל התליע במחובר אסור, דקיימא לן כשמואל, ואלו שרצים דגבלי מן אוכל או מן משקה לאו כשרצים דמיא, אלא כאוכל ומשקה, כגון בשרא וכוורא דאיתלעי ושרי, דאמר ליה רבינא לאמיה (אתלע) [אבלע] לי ואנא איכול. וכי אמרינן שרצים דגבלי מן אוכל ומשקה שרי, הני מילי היכא דלא פריש מאוכל ומשקה, אבל פרשו אסור, דשרץ השורץ על הארץ קרינן ביה, וקוקני דאינון תולעים במעי דגים, אסורי דמעלמא קא אתי, דמינם נאים כוורא ועייל ליה (באוכליה) [באוסיא] [מורנא דבישרא אסורן, דלא אשתרי בשחיטה, דתניא ואת נבלתם תשקצו] לרבות [דרגות] [דרנים] שבבהמה, דכוורא שריין, היכא דלא פרשו כל איסורין שבתורה מי שהם בששים, ומי שהם בנותן טעם, הכי דינם אם ימצא כלום מכל הרמשים בקדירה, כגון זבובים או תולעים או גמלה או חומט אם תפול בקדירה ישליך אותו ולא יאסור עליו התבשיל, בין נפל בחמין, בין נפל בצונן, ואם נפסק מאותו השרץ בתבשיל ואינו מכירו בששים כשאר איסורין שבתורה, ואם אינו מוציא השרץ הכל אסור, ולא יבטל אפילו באלף דבריה לא בטלה. והני תמרי (דברא) [דכדא] לבתר תריסר ירחי שתא שריין דקיימא לן כל שאין לו עצם אין מתקיים שנים עשר חודש, והילכך מאוכלא גדלי ושריין: סליקו להו הלכות שרצים:

קג

[קג] פסק טריפות. אמר רבא חמש אינות לריאה, לבד האומות, תלתא מימינא ותרתי משמאלא, והכי הוא כשתולין את הבהמה ברגלים ויבדוק ימצא תלתא מימינא ותרתי משמאלא, ואם נחסרה אחת מהן מן האונות של ימין האונא הקטנה שהוא כעין וורד בין שתי ערוגות [של ריאה] מבפנים ותצטרף להשלים שלשה של ימין, לפי שהיא עומדת בצד ימין, אבל לצד שמאל לא תצטרף, ואם תרתי אוני דסריכין להדדי שלא כסדרן שהסירכא מורכבת על האמצעות, או שהאמצעות מורכבת על הסירכא טריפה, לפי שעדיין יחזרו האונות למקומן ותנתק הסירכא, אבל כסידרן כשירה, שזהו דרך גדולתן, וכן אונא הסמוכא לאומא כשירה, אונין הסמוכין לדופן כשירות, שתי אומות הגדולות, הסמוכות לדופן טריפה, ומה הפרש יש בין אומא לאונא, לפי שמקום האונין צר הוא מאד ודבוקות האונין לצלעות, ואין מדולדלות כאן וכאן, ואם נקבו דופן סותמתן ואין הרוח שולטת בהן, אבל מחתיכה דאוני ולמטה שהם האומות מקום רחב הוא, ושולט בו אויר, ואם יהי' בו סירכא פעמים שתריץ הבהמה ותדלוג ותתפרץ הסירכא ונכנס הרוח בנקב ותמית מיד, לפי שאין סירכא בלא נקב, ריאה הסמיכה לדופן, פירוש הסמוכת לדופן בסירכא דסלקא מן האונות לבשר שבין הצלעות אין חוששין לה לטריפות וכשירה דהויא לה בשר סתימה לה אבל סרוך בצלעות לא הויא סתימה וטריפה. ועכשיו נהגו לטרוף הבהמה בזמן שעולה הסירכא מן האומה לצלעות, ואף על פי שאין בריאה בועי שהן צמחים, דסבירא להו דהלכתא כרבי יהודה משמיה (דאביי) [דאבימי] דאמר אחד זה ואחד זה טריפה, בין שהריאה סריכה לצלעות ואין בריאה צמחים שהן אבעבועות, בין שיש בה אבעבועות חוששין לה וטריפה, והכי נהוג עלמא וענוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טריפה, לפי שהוא עומדת בפני עצמה ואינה בסדר האונות, ואונין או אומין שנסרכו לשמנוניתא דחזה [או לשמנונותא הלב], או לטרפשא דליבא, או דכבדא, או דגרגרת, או לקנה הלב או (לסרת) [לסמפונות שבין האומות או להרת או לטרפשא] שהוא של עינונויתא [דוורדא] שהוא כנף טרפשא דליבא בזמן שעולה הסירכא לאחת מאלו טריפה, ואף על פי שעולה בנפיחה. ושתי אונין של ריאה אחת מכאן ואחת מכאן וביניהון סמפון ושמנונית שהוא דבוק בשדרה. ונמצא סירכא באחד משתי האונות מכאן או מכאן באותו סמפון אם דבק מעיקר הלב ובא לו עד למטה אמרינן כך נבראת וכשירה. ואם מפיצות זו מזה אפילו מעט סירכא והשאר דבוק, אמרינן הא ודאי סירכא הוא, ואין לה בדיקה וטריפה, וכל מי שמכשיר באלו דבק עובר משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם: ריאה שיש בה אוטם הוא דבר קשה שאינו עולה בנפיחה. מביאין סכין וקורעין אותו, אם יש מוגלא [וודאי מחמת מוגלא הוא ואם אין שם מוגלא] מושיבין במקום הקרע של האוטם רוק או נוצה ונופחין בריאה אם מבצבץ הרוק [ועולה בנפיחה כשרה לפי שיש חיות, ואם אין הרוק או הנוצה מבצבץ] בידוע שיבשה וטריפה. ריאה שנימוחה מבפנים ונשפכה כקיתון כשירה, ובלבד שיהיו הסמפונות קיימין. וכיצד בודקין אותה, מביאין קערה [של חרס] ושופכין המים שבריאה [בקערה] אם יוצאים בתוך המים גוונים לבנים, בידוע שנימוחו הסמפונות וטריפה, ואם לאו כשירה. ריאה שמראיתה ככבד כשירה. ואם דומה לבשר טריפה. ריאה שהוא אדומה כדם או ירוקה, אם דומה לכחול שהוא שחור ולא שחור ממש כשירה. שחורה כדיו טריפה. ריאה שניקבה במקום שיד הטבח ממשמשת בה ואינו יודע אם קודם שחיטה ניקבה אם לאחר שחיטה ניקבה מנקבין אותה בצידה, אם נמצא הנקב באומא מנקבין האומה שבערוגה אחרת, ואם דומין הנקבים [זה לזה] כשירה, דבידוע לאחר שחיטה [ניקבה], ואם לאו טריפה, אבל אין מקיפין מאומא לאונא, ומאונא לאומא, אפילו באותה ערוגה. ריאה מלאה מוגלא, או מים זכים כשירה, ריאה שיש בה בועות הרבה, ואינן סמוכות זה לזה, בין שיש בבועות לחות או קשות הן כסלע, בין גדולות בין קטנות כשירה. ריאה שיש בה בועות הרבה וסמיכות זו לזו אין לה בדיקה וטריפה לפי שיש נקב בין שתי הבועות, והנקב הסריך הבועות זו לזו ואף על פי שעכשיו נסתם הנקב אחר זמן תתמקמקו הבועות, ותהא נקובה הריאה וטריפה. ובועה אחת הדומה לשנים מביאין קוף ונוקבין אותה בצידה, אם שופכת מה שבאחת לחברתה, אחת הוא וכשירה, ואם לאו שתים הן וטריפה, ואם יש בועה בריאה [וניקבה הבועה] ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה ואם לאחר שחיטה ניקבה [אין] מקיפין כדרך שמקיפין בריאה, מפני שבריאה יש להבחין [בין קודם שחיטה ולאחר שחיטה אבל בבועות אין להבחין] ואם ניקבה הריאה במקום שיד הטבח ממשמשת בו תולין בטבח:

קד

[קד] דין צומת הגידין. בהמה שנחתכו רגליה טריפה, דוקא רגליה, אבל ידיה כשירה. שמוטת ירך בבהמה טריפה, שמוטת יד בבהמה כשירה, אפילו למעלה מן הארכובה, באיזו ארכובה אמרו, מארכובה הנמכרת עם הראש בשוק. שלש ארכובות הן, אחת שנמכרת עם הראש, ואחת למעלה הימנה, ואחת דאית בה בוכנא ועייל באסותא, והוא למעלה מכולן, והאי דקתני למטה מן הארכובה, למטה מן צומת הגידין דצומת הגידין בארכובה אמצעית קבועי דההוא דלמטה מכולן נמכרת עם הראש כי נחתכה כשירה, והנך תרתי עלייתא כי נחתכה אחת מהן טריפה, דזמן שנוטל צומת הגידין טריפה, ואלו הן צומת הגידין דעילוי ערקומא היכי (דפרחי) [דפרעי] טבחי, ממקום שהגידין צומתין ועד מקום שמתפשטין, בלוטי הוו צומת הגידין בלועי לא הוו צומת הגידין, תלתא חיטי הוו חד אלימא וחד קטיני איפסק אלומא הא איכא רוב מניין. איפסק קטיני הא איכא רוב בנין וכן הלכה. בעופא שיתסרי [חיטי] הוו איפסק חד מינייהו טריפה אפילו לא אשתייר אלא כחוט הסרבל מכל חד וחד כשירה, והלכתא נשבר העצם וניקב העור ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו כשירה, ואם לאו טריפה, וכמה רובו, רוב עוביו ורוב הקיפו. ואם נשברה מן הארכובה ולמטה (פסולה) [כשרה] מן הארכובה ולמעלה (כשרה) [טרפה], ואם מן הארכובה למטה יצא העצם חותך את העצם ומשליכו והשאר כשר, ואם מן הארכובה ולמעלה יצא העצם הכל אסור, ואם היה העור חופה את רובו אפילו מן הארכובה ולמעלה נמי כשר, נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. האבר והבשר [מותרין ואם לאו זה וזה אסורין, למטה מן הארכובה אם בשר קיים] זה וזה מותר, ואם לאו האבר אסור והבשר מותר, שמוטת ירך בבהמה טריפה. שמוטת גף בעוף טרפה. חיישינן שמא ניקבה הריאה וצריכה בדיקה בריאה. [ועוף שנמצא מכה באגפיה צריכה בדיקה בריאה]. וכיצד בודקה מביא שפופרת של קנה דק ומכניסה בפי קנה של ריאה ונופחה ובודקה, ועוף שאין מרה בכבד שלו, בודקין בכבד שלו, וכיצד בודקין אותו מוצץ אותו, אם יש טעם מר בכבד, אמרינן מרה הוא וכבד בלעתיה למרה וכשירה, ואם לאו טריפה. ועוף שנשברו רגליו למטה מן הארכובה כשירה, [אבל למעלה טריפה]. כדאמרינן בבהמה. והא דאמרינן למטה מצומת הגידין כשירה. אם צומת הגידין קיימת, הני מילי היכא דליכא למיחש לחויא או לשאר שרצים. אבל אי איכא למיחש לטרקא דחויא אי בעי למיכל מיניה באומצא או בקדרה. צריכה בדיקה בתנורא. וכיצד בודקין אותו תולין הבשר בתנור בשפוד אם עומדת על השפוד ואינה מתנפלת מן השפוד בידוע שבריאה הוא ולא נשכה נחש. ואם נופלת הבשר מן השפוד בידוע שנשכה נחש ואסורה, ועוף אם נשברו אגפיו או רגליו או שנמרטו כנפיו ולא נשתייר בו אלא כנף אחד כשר. וגף של עוף האבר השלישי במחובר לגוף שנשבר כולו. ויצא העצם לחוץ ולא נראית שום מכה בצלעותיו. ולא בבשר שעליהן אותו העוף טריפה. ואי איתבר גפא דעופא ואין רוב הבשר קיים ההוא אבר שדינן ליה דאסור משום אבר מן החי ושאר העוף שרי באכילה. וגף עוף שנשבר פרק ראשון ושני מותר. פרק שלישי דלהדי הגוף אסור.

קה

[קה] סדר אלו טריפות בעוף. אלו טריפות בעוף נקיבת הוושט. ופסוקת הגרגרת. הוכתה חולדה על ראשה. מקום שעושה אותה טריפה. נוקב הקורקבן. ניקבו הדקין. נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. אם ירוקין פסולין אם אדומין כשרין ואיזה בני מעיים אמרו בלב וקורקבן וכבד שדינם להיות אדומין. ולכך אם הוריקו פסולין. ואם האדימו כדינם כשירה. דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת. אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה. ואם לאו טריפה. עוף שנחבט על פני המים. אסור משום ריסוק איברים. וכיון ששט מלא קומתו דיו. ולא אמרן אלא ממטה למעלה. אבל מלמעלה למטה. אימור מיא הוא דאשפליה ואם מים עומדים הם. לא שנא מלמעלה למטה, ולא שנא מלמטה למעלה, לא חיישינן דאיהו קא מסגיא. ואי (איכא) שדא ציבא וקדמיה לציבא לא חיישינן, אי מקרבי קיטרי חיישינן, לית ביה קיטרי לא חיישינן. כותני עביד בטוני חיישינן. לא עביד בטוני לא חיישינן. דייק ולא נפיץ חיישינן. דייק ונפיץ לא חיישינן. נעורת גסה חיישינן. דקה לא חיישינן חול הגס חיישינן. חול הדק לא חיישינן קוטמא נהילא חיישינן [אבק] דרכים לא חיישינן. תיבנא ועביד (בוזני) [בזנא] חיישינן. לא עביד (בוזני) [בזנא] לא חיישינן. חוטי וכל דמינייהו חיישינן. שערי וכל דמינייהו לא חיישינן. כל מיני קטניות לא חיישינן לבר מחימצי וחפצי. כללא דמילתא כל דחביש לא חיישינן. כל דסריך חיישינן. ועוף שנצוד בדבקה בחד גפא כשירה. בתרי גפא טריפה. ואי שהא ומסגיא כשירה. זכרים המנגחין זה את זה אין בהם משום ריסוק איברים. ואי נפיל לארעא חיישינן. הני דיכרי (דנתקי) [דפתקי] גנבי יש בהם משום ריסוק איברים, [בית המטבחים אין בהם משום ריסוק איברים] צפרניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. נפילה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כלו. אם שהתה מעת לעת אינה צריכה בדיקה וכשירה. עמדה אינה צריכה בדיקה מעת לעת. עקרה ידה לעמוד. אף על פי שלא עמדה [עקרה] רגלה להלוך. אף על פי שלא הלכה. ורב חסדא אמר ננערה לעמוד אף על פי שלא עמדה. וספק דריסה עד דמלייא ליה תריסר ירחי שתא אסור. והיכי דמידרסא חיותא צריך בדיקה (מספק) [מכפא] דמוחא ועד אטמא. ובכל דוכתא דכי מינקיב מיטרפא מיניה אי איכא סומקא להדיא טריפה. וסימן לטריפה שנים עשר חודש בזכרים ובנקיבה אם ילדה תוך שנים עשר חודש שרייא לאלתר:

קו

[קו] הלכות גיעולי בצים. גיעולי ביצים מותרות. ומאי ניהו הני ביעי דאותבינהו תותי זיגתא למיעבדינהו אפרוחים ודחקיתינהו זגתא ולא יתיבא עלייהו. אי נמי בצים [דספנן] מארעא דלא עבדן אפרוחים שריין. וליכא למיחש להו דילמא ארחישו, וביעתא דרמיא זגתא ולא גמר קליפתן החיצונה שרייא. ולית בהו משום אבר מן החי. וביצה טמאה אסורה וביצה טריפה אסורה. ואפרוח של ביצה טריפה מותר. והיכא דאיערבא ביצה טריפה בהדי בצים אחרות, אפילו באלף כולן אסורות, דביצה חשובה היא ולא בטלה. ואית דאמרי כי אמרינן דלא בטלה, היכא דנולדה בשבת ויום טוב, דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטיל, אבל ביצה טריפה דאין לה מתירין ודאי בטלה, וצריכה רובה ביצה וששים והיא אסורה, בששים ואחת והיא מותרת. והני מילי דאית בה אפרוח, אבל ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם ביצים טהורות אינה אוסרות, ואינה צריכה שיעור, דקיימא לן דביעי ולא כלום, וביצה האיתבשיל בהדי בישרא אסור למיכלא בחלבא, דאמרינן בלעה מן בישרא:

קז

[קז] הלכות איסור חלב ודם. אסור למיכל כבדא בקדירא, אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקו ליה בתר הכי, אבל אי שלקי ליה מעיקרא אסור. והני מילי כבדא, אבל טחלי שמנא בעלמא הוא. והלכתא בין כבדא בין טחלי ומישפודינהו בשפודא תותי בשרא שרי, עילוי בישרא אסור, ולדידן אסור לגמרי בין תותי בשרא, בין עילוי בישרא לפי שהשפודין שלנו שוכבין אצל האש, ופעמים שמים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון. אבל הם היו תולין בתנורים שפיהם למעלה. ואי איכא בי דוגי תותי כבדא אסור דדמי דכבדא קפי: [קז*] דין הכחל. הכחל קורעו ומוצא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, בשלו בפני עצמו בחלבו בקדירה חדשה מותר. כיצד קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ושרי לבשולי בקדירה, והיכי דלא עביד ליה הכי שרי למטווייה לכתחילה אבל לבשוליה לכתחילה לא: [קז**] דין כבד. כבד שנמצא בתבשיל והוא ניטל מן העוף לגמרי, ואחר כן נתבשלו בין בצלי בין בקדירה עם התבשיל ושאר הבשר משערים בששים בין הבשר ושאר תבשיל דבשר לאו מין כבד הוא שהכבד דם הוא, אלא שהתורה התירה כנגד הדם. ובשר העוף והמרק והירקות הוה ליה מין בשאינו מינו ומשערינן ליה בששים כשאר איסורין שבתורה בנותן טעם שהם בששים, אבל אם חתך העוף ונשאר הכבד עם אבר אחד מן העוף, כל אותה חתיכה שהאבר תלוי בה נדונית ככבד, וכוליה הוא חתיכא דאיסורא, וכי משערינן בכוליה חתיכא משערינן, שצריך להיות ששים כנגד כל אותה חתיכא כולה, ומיהו עוף אף על גב דלענין שיעורא נידונת ככבד, לענין מינה לא וחשיבה ככבד אלא ממין העוף שהוא, ואם אין בקדירה ממין אחר ששים באותה חתיכה לא בטלה, ואפילו במאה עופות ממינו, דהא מין במינו הוי, דאלו הכבד כשהוא לבדו נחשב הכבד בעוף ובמרק ובקיבה דכולהו לאו מין כבד הוא, אבל עכשיו כהשכבד דבוק בחתיכת העוף הוי כל החתיכה אסורה ומסלקינן כל מין כמי שאינו ואם נשאר במרק ותבשיל ששים בכל החתיכה שהכבד תלוי בה מותרת, חתיכה עצמה אסורה, ואם לאו הכל אסור, דכולהו סבירו להו דמין במינו לא בטיל, וחתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כולן. וכולהו סבירא להו דכל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, אבל כשהכבד לבדו ואין בתבשיל ששים כמותו, התבשיל והכבד מותר כדאמרינן הכבד אוסרת ואיסה נאסרת ואם מתובלת אוסרת ונאסרת: [קז***] דין לב. ולב שנתבשל בדמו שלא נקרע אסור כל זמן שלא יקרענו, כדאמרינן הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. ראיתי בבית רבי לב שנתבשל בקדירה בגופו של אפרוח נסרך בו בברייתו והתירו רבי בששים באפרוח, לפי שכל אפרוח נעשה חתיכה דאיסורא ובעינן ששים באותה חתיכה. ומאן דשחיט בר יונה או אווזא ומטוי ליה בתנורא, לא בעי לממלחיה ולמקרעיה, דכי בעינן קריעה ומליחה לקדירה ובישול, אבל לצלי כיון דמנח ליה לבית השחיטה לתחת לא צריך לא קריעה ולא מליחה, כמו לקדירה, אבל ראש שלא נקרע ונתבשל עם המוח, בין נמלח בין לא נמלח אסור, מוליאתא לקדירה אסורה, אבל לצלי בשפוד או על גבי גחלים שריא, ודוקא שאין בו תבלין או ביצים אבל נתן בו תבלין או ביצים אסור. ומי ששחט אווזים ותרנגולים ובני יונה והוציא הכבד שלהן והדיחן ומלחן מבפנים ומבחוץ, ואחר כך נטל בשר שלוק ובני מעיין שלוקין וערב אותן עם תבלין וביצים ומילא בהם תרנגולים או בני היונה או האווזין וקשר אותם שלא יצא כלום ובשלם בקדירה הכל מותר. ואם נשתייר מן הכבד ולא הכיר בהן עד לאחר בישול ודאי אסורין הן. כיון שהכבד אסורה לקדירה הוא וכל שעמה היכא דמתובלת. ואם איכה מתובלת אוסרת ואינה נאסרת. ואסור לבשל את הכבד במים לבדו ולא עם הבשר עד שיצלה אותו תחלה על האש. ואסור לבשל המוח שבראש:

קח

[קח] דין נקירת הבשר. חמשה חוטי איכא בחיותא, תלתא משום תרבא, ותרתי משום דמא. דטחלא ודכפלי ודכולייתא משום תרבא, דידא ודלועא משום דמא, חמשה קרמי איכא בחיותא (דכוחלא) [דטחלא] ודכפלי ודכולייתא משום תרבא. דמוקרא ודביעי משום דמא. ונפקא מינה להיכא דצלאן אלו משום חלב אסורין. ואלו משום דם מותרין. שהאור שואבת את דמן ועוד הנך דמשום חלבא חתכינהו ומלחינהו [אסורין והנך דמשום דם אי חתכינהו ומלחינהו] שרי. והאי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת. וזה חלב שעל הכסלים. תרבא [דעל] וושתא והובלילא וסניא דיבי. ועל (קרקשתא) [קשתא] דכרכשתא דלא מחבר בכרכשתא. ותרבא דהובלילא דהוא תרבא דעל כבדא. ותרבא דעל כולייתא (עם) [עד תרבא] חיורא דתותי מתני דפרסותא. דעל כריסא. ותרבא דגיד הנשה. וקרמי וחוטי דכפלי וחוטי דכולייתא ודקרמי ודכוחלא כולהו אסורין. משום כל חלב וכל דם לא תאכלו [ויקרא ג' י"ז]. תרבא דלבא שרי. צריך שיוציא כל מוח שבראש. וצריך שיקח כל החלב שעל הכליות. ושלמטה מן הכליות. וחלב שעל גבי העצמות שתחת הכליות. ועצם גופו שתחת הכליות ישליכנו ולא ישאיר אפילו כשעורה אחת. ואם השאיר חייב כרת. ועוד צריך שיטול גיד הנשה כולו ויחתוך הירך כולו. ולא ישאיר מגיד הנשה כולו בכל הירך אפילו כחוט השערה וישבור העצמות שהן בירך שיש בהן שמנונית גיד הנשה. וישליך אותו לחוץ ויטול השמנונית שבירך ויטול החלב והקרום שעל גבי הטחול (וישליך) [וישלוף] הוורידין שבטחול שהן חלב. ויטול הקרום שעל הכליות. והחוטין שבתוך הכליות. ויטול הקרום שעל הכסלים. וחוטין שבתוך הכסלים. שהן חמשה חוטים שלשה בכסל ימין. שכל אחד ואחד נחלק לשנים חוטין. ושנים חוטין בכסל שמאל. שכל אחד ואחד נחלק לשלשה חוטין. ובין כולם הם שנים עשר חוטין. ויבדוק אחריהן וישרש אותם עד שיטול את כולם. ולא יניח מהם אפילו כחוט השערה. ואם הניח חייב כרת. וחייב ליטול החלב שעל גבי הקיבה עד אמה בדקין. כדאמרינן ריש מעיא באמתא בעייא גרירא. ויטול החוטין שתחת הידים. ושתחת הלשון שהן בראש. ויטול החוטין שבצואר שהן אסורין משום דם שבתוכן. ואל יניח אפילו כחוט אחד בכל הבהמה. לפי שיש חוטין שאסורין משום דם. [ויש חוטין שהן אסורין משום חלב], של טחול ושל כסלים. [אסורין משום חלב, של יד ושל לחיים משום דם. ואל יניח קרום בבשר לפי שיש קרום שאסור משום חלב. ויש קרום שאסור משום דם, של טחול ושל כסלים] ושל כליות אסורין משום חלב, ביצת בהמה ושתחת מוח שבראש משום דם. אותן חוטין ואותן קרומים שאסורין משום חלב אין להם תקנה אלא בעקירה והשלכה. ואותן שאסורין משום דם חותך אותן ומולח אותן ואפילו לקדירה שפיר דמי ומותר ואסור לאכול חלב ודם אפילו כשיעור חיטה אחת. שנאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו [ויקרא ג' י"ז]:

קט

[קט] דין מליחה. לענין מליחה הלכה למעשה מדיח ומולח לאלתר. ומניחו על גבי כלי מנוקב. ושוהה כדי הילוך מיל. ואחר כך מנפצו ממלחו יפה יפה. הילכך חייב אדם למלוח את הבשר ביותר. ולהרבות עליו מלח. ולא תהא המלח גללניתא. ולא דקוקיתא. משום דלא נפיק דמא מן בשרא, אלא במילחא דכעין חוטי. כדאמרינן רב דימי מנהרדעא ממלח להו במלחא גללניתא ומנפיץ ליה ממלחיה. כי היכי דלא נפיל מלחא במיא בשעת הדחתה. וליהדר דמא וליפוק במיא והדר ליבלע בישרא לדמא. אלא מנפץ ליה ממלחיה מאבראי ומדח ליה במיא. וזהו שאמרו חכמים מליח הרי הוא כרותח. שאם נמלח עם חלב הרי הוא כצולה הבשר בדלא נקריה לחלב מיניה ואסור לאכול אותו הבשר לעולם. וכבוש הרי הוא כמבושל. שאם מלח הבשר בקערה. דמי כאלו בשלו בקדירה בדלא מלחיה ואסור לאכול אותו בשר לעולם. ואפילו צלי אלא ימכרנו לגוי. והקערה אין לה תקנה עד שיגעילנה. פירוש אחר כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל. לפי שחוזק החומץ מוציא את הדם ומוצה כמו מלח. ולפיכך אם ישים חתיכת בשר בדלא מליח בחומץ כדי למצוץ הדם ויש עמה חתיכת איסור, הרי הוא כאלו נתבשלו יחד ושתיהן אסורות. כמו אם נמלחו יחד שתיהן. ודגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב אסורין. משום דדגים רפו קרמייהו [וקדמי] ופלטי. ועופות קמיטין ובתר דניחי דגים פליטי עופות ובלעו דגים בשר ובשר מותר, מפני ששניהן פולטין בשוה כאחת וטרודין לפלוט ואין יכולין לבלוע. ומליחת בשר שאמרתם שבני אדם טומנין אותו במלח, לא יפה הם עושין ששמנונית של חתיכה כיון שנטמן במלח נצטמק בהן הדם ואינו יוצא. וחזי לן לעניות דעתין דאין מולחין אלא על גבי כלי מנוקב. ואם עבר ומלח הבשר אסור. משום דמליח הרי הוא כרותח. [ושותה הדם והוה כמי שנתבשל בה אבל מכל מקום אם לא נשתהא הבשר כשיעור מליחתו דין הוא להתירו ולהתיר הקערה ועוד מדין אחר יש להתירו משום דמליח הרי הוא כרותח דאמרינן, הני מילי] דאינו נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל [מחמת מלחו] לא. מיהו כיון דאין רוב העולם בקיאין בשיעור המליחה שפיר דמי להחמיר. אין מניחין כלי תחת הבשר לצלי עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. מנא ידעינן ואסקה רב אשי דלית ליה תקנתא, עד דמייתי תרי או תלת גללי מלחא. ושדי ליה בי דוגי, בתר הכי שביק ליה עד דצייל ושפי ליה ושדי, שהשמן צף למעלה והדם יורד למטה, ודוקא תרי או תלתא אבל טפי לא. ההוא בר אווזא טווייה דאתא קמיה דרבי בסעודתיה דלא אמלח אפילו לצלי, ולא אכל מיניה, מהאי טעמא דאמר מר אין הבשר יוצא מידי דמו לעולם עד שידיחנו יפה יפה, וימלחנו יפה יפה, ואף על גב דצלי הוא, נהי דלא בעי מליחה כל כך כמו לקדירה, מליחה מיהא לצלי בעי, דאמרינן מולחין בשר לצלי אבל לא לקדירה, כלומר אינו צריך למלוח כלקדירה, דאיידי דצלי הוא דאיב דמא. ואף על פי שלא אכל ממנו רבי הניח תינוקת לאכול ממנו, דאמרינן קטן אוכל נבילות לתיאבון אין בית דין מצווין להפרישו, וכל שכן הכא דאין איסורו חמור כנבילות. הנהו תרי יוני דאישתכחי בבית רבי והדיחום ומלחום בכלי מנוקב. ולאחר ששהתן שיעור מליחה הניחום בכלי אחר שאינו מנוקב. ונתמצו שם מן מליחתן. כסבורין הם לומר מליח הרי הוא כרותח, אמר רבי הואיל ושהו בכלי מנוקב תחילה כשיעורן מותר. שהרי אלו נתנן בקדירה עצמה ונתבשלו מותרין, הכא נמי לא שנא, וציר זה שנתמצה אינו אלא מי מלח, ואין כאן שום דם. ואם לא נשתהו בכלי מנוקב תחילה, רואין את הנתון לתוך הציר. וחותכין וזורקין אותו והשאר מותר: לונביל שבשלו בקדירה בלא צלי רבי מתיר והוא שנקרהו ומלחו יפה יפה. שלפיכך אין [בני אדם] רגילין לבשלו בקדירה, כי אם על ידי צלי, לפי שפניו חלוקים וכסבורים שאין המלח נכנס לתוכו. רבי אומר אין לך חלק בבשר יותר מחתיכות הנתלות בעצם [השוק] שקורין שורי"ץ, וגם הבשר שתחת העצמות הקטנות שמעורין עם ראשי הוניש חלק הוא ביותר, ואין אנו חוששין בכך: פעם אחת מצא רבי בקערה שלפניו עצם בראש אחד על הירך ותלוי בו באותו בשר שקורין רטילה, וזרק לכלב מפני שהגידין צומתין בו אבל שאר בשר שנתבשל עמו התיר לפי שאין בגידין בנותן טעם. מעשה בשוק שהיו בו גידין ושומן מגיד הנשה שנתבשלה עם שאר הבשר ולא ננקר, והתיר רבי. אף על פי שאותן גידין מגיד הנשה הן מתפרשין דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם והשומן שבו מעט ויש בשוק עצמו ששים כדי לבטלו, ואף על גב דליכא בשאר התבשיל כדי לבטל השוק מותר שהרוטב מבטל את השוק ואף על גב דהלכה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, מודה רבי יהודה במין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והיכא דאישתלי ובשלה לאטמא כי אית בה גיד הנשה. אם יש בה בנותן טעם הרי זה אסורה. וכיצד משערינן אותה כבשר בלפת, ואמר רב הונא כבשר בראשי לפתות, דמרירי טפי ולא יהיב טעמא, ואי ליכא שיעורא בנותן טעם שרי ליה לדידיה. וכל התבשיל מותר, ואף על גב דקיימא לן דאין בגידין בנותן טעם נהי דלית ביה טעם ולא צריך לשיעוריה מכל מקום שמנו אסור. דישראל קדושים נהגו בו איסור. וקנוקנות שלו נמי מיסר אסורן. ולא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. והיכא דאמלח גיד הנשה בהדי ירך שדי ליה לגיד הנשה והבשר מותר. דכי אמרינן מלוח הרי הוא כרותח. דצלי. כדאמרינן קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. אמר רבא אמור רבנן בטעמא בנותן טעם דאפשר למיטעמיה בהן. מין ושאינו מינו בין דהתירא בין דאיסורא דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד. אי נמי מין ושאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא גוי למיטעמיה משערינן בששים וכשהן משערין משערין בבשר ובקופה ובקלחת וברוטב. פירוש קופה פונדריילא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדרה, קלחת קדירה, וכי נתבשלה חתיכת נבילה עם שאר חתיכות ומים ותבלין או ירקות אמרינן סלק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וכי משערינן בדידיה משערינן ולא במאי דנפיק מיניה. שומן הלב ושל בין הדקין ההוא לא מקרי בשר אלא חלב מקרי. כדאמרינן חלב העשוי ככובע וכיון שנפל בו חלב משהוא מחלב של איסור נאסר. ושל צלעות ושל אליה ושל חזה. ההוא בשר שמן נקרא ומין בשר הוא. ולאו מין חלב הוא. ואם נתבשל עם חלב של איסור בנותן טעם. ואם נתבשל עם בשר איסורו במשהוא. ואיזהו חלב איסור. חלב הכליות. וחלב שעל גבי הכרס. ושעל גבי הדקין. אבל שומן הירך מין בשר הוא. וחתיכה שאסרה שלא במינה ונותן טעם הולכין אחר האוסר. ואחר הנאסר להחמיר. כיצד כגון בשר שנאסר בחלב של איסור אוסרת חלב של היתר במשהוא, דהולכין אחר האוסר ואוסרת נמי בשר היתר במשהוא דהולכין אחר הנאסר, כדאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה. ובצירופי אסורין נראה לרבי הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ומצטרפין. כגון חלב וחלב בקדירה ואין באחת מהן כדי ליתן טעם מצטרפין ואוסרין והכא חידוש הוא. וכן הלכה כרב ושמואל בכל איסורין שבתורה במינן במשהוא. ושלא במינן בנותן טעם. ורבא הוא מבתראי וקם בשיטתיה. דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהוא. דכל איסורין שבתורה במשהוא, שלא במינו במשהוא, דגזר שלא במינו אטו מינו בחמץ: חלב ובשר אין [רבי] יכול לעמוד בהם אם שני מינים הם. ויש ביטול החלב בחתיכת בשר. ואם לאו. וקא אזיל רבי לחומרא ואמר אין לו ביטול. בשר ודם, פשיטא ליה דשני מינים הם. בשר שנתבשל בקדירה. דרך הוא לתת עליו מלח מפני הטעם. ורבי אין מולחה בשבת. אף על פי שיכול להערים בו, כהא דרב אדא בר אהבה מערים ומלח ליה גרמא גרמא, אף על פי כן אין רבי רוצה לעשות במבושל, הואיל ואין בשר מבושל נפסל בלא מלח, ובשר חי למולחו בשבת אי אפשר, דלא שייך הכא על ידי איערומי, דהא לא ניתן לבשל ולאכול בשבת. ורבי מתיר למלוח הרבה חתיכות בבת אחת על קרש אחד, וכשיהפוך אחת יהפוך את כולן. ואמר לן רבי דהכי הילכתא דהכי הוא בצלי דמותר, ולא אמרינן הרי הוא כמבושל אלא דבר שמליח כל כך שאינו נאכל מחמת מלחו עם המלח שעליו כגון הירינגי"ש שאם עולין עמהם דגים טמאים אסורין. אבל הירינגי"ש עצמן ממולחין נהגו בו היתר, מפני שאין דגים טמאים עולין עמהם לבדן הם נמלחים, אבל סתם דגים מלוחים של גוים של דגים טמאים עולין עמהם ונמלחים עמהן אסורין, דמליח הרי הוא כרותח, ושמעתי מפי מורי על בשר יבש מליח אם לא רוחץ והושם בקדירה, אין בכך כלום, [ומה שאמר שמואל] מדיח ומולח ומדיח, ההוא הדחה אחרונה לא מפקה דם, דכל דם האיברים כבר יצא במליחה, ולא הוצרכה הדחה אחרונה אלא כדי לרוחצו מדם שנתלכלך בחוץ שיצא ממנו, הילכך השתא כשרובש אין בו שום לחלוחית דם ומותר. הביאו לפני רבי דגים קטנים לאחר שנתבשלו ומצא ביניהן דג טמא. והכשירן רבי וטיהרן רבי מן האיסור והשליכו חוצה, ואמר רבי הואיל ונמצא האיסור בעין לא נשאר שם אלא טעמו ובטל בששים כשאר טעמי איסורין, אבל אם לא נמצא האיסור ויודעין שנפל שם אפילו ברבי רבבות לא בטיל, ושיבוש הוא ביד האומר אם יש שם אלף בטל דכי יש שם איסור אפילו באלפי אלפים לא בטיל, דבריה לא בטילה, והיכא דבדקיניה ויהיב טעמא, לעולם טעמא לא בטיל, כדאמרינן בכמה דוכתא, ואמרינן נמי יש בהן בנותן טעם בין יש שם להעלות באחד ומאה בין אין להעלות באחד ומאה אסור, דטעמא לא בטיל אבל כי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטול: כל טבח שנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו, כשעורה מעברינן ליה: סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח: ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה והני מילי דאסמיק: פעם אחת הביאו לפני רבי טלה שלא היה לו אלא כוליא אחת והכשירו, ודוקא ניטל אבל הקטינה עד כפול, או לקתה מחמת מכה טריפה: אסור לטבח לחתוך עצם דמפרקת לאחר שחיטה קודם שתצא נפשה, דאמרינן בחותך מפרקתה של בהמה עד שלא תצא נפשה אף על גב דאין לחוש לכבדות בשר, לבליעת דם באברים חיישינן]:

קי

[קי] הלכות בשר בחלב. כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, העוף עולה עם הגבינה על שלחן אחד ואינו נאכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בקנוח הפה, אכל בשר אסור לאכול גבינה, אלא אם כן שהה שיעור סעידתא אחריתי, רבי אוסר לאכול חלב אחר דגים מבושלים בלא קנוח מפני שומן שבפרור ושבקערה. דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח, רבי אינו מניח לאכול בשר וגבינה על השלחן, ואפילו לאותן שאין מופלגין ממנו בהוצאה ואפילו הוא יושב בראשו של שלחן, אלא אם כן נוטל את המפה על ברכיו ואוכל לעצמו, או לעשות מחיצה בין הקערות בינו לבין האוכלים, והביא ראיה מהא דשני אכסנאין זה בא מן הצפון וכו' ותני עלה לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה וכו': צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת. ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. וכשאוכלין גבינה ואחר כך אוכלים בשר רוחצין ידיהם ופיהם במים ומקנחים פיהם יפה יפה: מורי ראה מעשה שבא לפני זקני ר' שמואל הכהן, בכף הבשר שבאה בקדירה של חלב, ושאלתי קמי מורי כסוי קדירת חלב כשהוא רותחת או חלוף ובדבר המכסה קדירת בשר בשעת בישול, ואמר משערינן בכל הכסוי, והעיד רבי יעקב בר יקר על כף חולבת שהגיסו בה קדירה מלאה בשר, ושיער בששים, לפי מה שנכנס בקדרה, ולא לפי כולה. טיפת חלב שנפלה לתוך קדירה ויש באותה קדירה בשר כמו אותו חלב ששים פעמים כמותו, בטל אותו חלב ומותרת אותה קדירה באכילה, דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים, חוץ מדברים שאמרו חכמים כגון אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא, וכגון תרומה שאינה בטילה אלא באחד ומאה. וכגון ערלה וכלאי הכרם שאינם בטילים אלא במאתים, וכגון תבלין ופלפלין ששיעורן בטעמן. וקיימא לן כרבי יהודה בין בטיפת חלב שנפלה על הבשר ולא ניער, ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה, בין בחלב הדבוק בחתיכת בשר, ויש בה ליתן טעם, ואפילו אין בו כזית דהא חצי שיעור אסור מן התורה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה וכולן נאסרות, ואפילו הן אלף, דבהא קיימא לן נמי כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל, דהא קם ליה רבי בשוטתיה ורב ושמואל קיימו בשוטתיה דרב ושמואל דאמרו תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהוא והלכה כרבי יהודה נמי באיפשר לסחטו אסור וכולה נעשית נבילה מין במינו לא בטיל. אלמא אם יש ברוטב לבדו יותר מששים בכל החתיכה שקבלה את הטעם הרוטב מבטלה ומשליך לחוץ אותה חתיכה וכולן מותרות, ובהא אפילו רבי יהודה מודה דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו: אסור לאכול חלב בכפות שאכלו בהן אוכלין חמין של בשר, אלא אם כן מגעילן ברותחין בכלי בכלי שני בין של קרן בין של עץ: חלב הנמצא בעור הקיבה קרוש שמולחין אותה בעורה בין שנותנין בה חלב אחר בין שמולחין אותה קיבה בחלבה אסור משום בשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור דמה שכנסו בקיבה חלב גמור הוא כדתנן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה דחלב טריפה חשבינין ליה וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה והוה ליה כנתון בקערה, ותניא נמי קיבה שבישלה בחלבה אסורה מפני שהוא כנוס במעיה [והוה ליה כנתון בקערה]: וכחל שבישלו עם הבשר אסור. ובששים מותר, וכחל מן המנין. וחלב הקיבה הנמלח עם הבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור, כדקיימא לן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל טעם היוצא עוד מן חלב הקיבה בין טעם הבשר שבו בין טעם החלב שבו הכל אסור לפי שכולו נבילה, וכשמתערב חלב זה עם חלב נבילה הוה ליה מין במינו חלב נבילה וחלב היתר, וכבר פסקנו חתיכה נעשית נבילה ואוסרות כל החתיכות כולן ולא אמרינן בר נותן טעם הוא מפני שאף טעם החלב שהיה מתחילה נעשית כולה נבילה: המעמיד חלב בעור הקיבה, אם יש בה כדי ליתן טעם בחלב, הרי זו אסורה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ולא בישלו הגוי. אלא שהביאו צונן, ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינות גוים ודאי אסורות, מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר, יש אומרין מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה, ויש שמחמירין בדבר משום פרצה, דחלב שחלבו גוי אסורה. ואף על פי שאין עמו בהמה טמאה. מעשה בקטן ששתה חלב בספל אחד, ונשארו צחצוחי חלב, והשליכו לתוך קיתון של מים. והיה סיר מלא בשר על הכירה ונתנו מן המים שבקיתון לתוך הקדרה ושיער הקדרה בששים. מההוא קדירה שאכלו בה חלב, פעם אחת שכחו ונתנו בה בשר חם, והשליכוה לקרן זוית, והיו גוים אוכלין בה את חלבן, ושכחו בה קיבה כשירה, והתיר רבי את החלב, לפי שנשתמש בה צונן. קדרה של חרס חדשה שנתנו לתוכה חלב, ושמו בה קיבה ונתחמץ ואחר כך הוחמו בה חמין בתוכה, ולשו בה את העיסה, אותו הפת אסורה באכילה, דאשכחנא דאסר רחמנא טעמא דאיסורא כאיסורא ממש, מדגלי רחמנא גבי נזיר מיין ושכר יזיר [במדבר ו' ג'], ותנן משרת ליתן טעם כעיקר, ותנן טיפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר, אם יש בה בנותן טעם אסורה, ואמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא והני מיא הואיל ואית בהו טעמא דחלבא הוה ליה כחלבא, ותנן אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה כולה, ולא מיבעיא היכא דאיתיה לאיסורא בכלי שאסור הכלי. אלא אפילו הרתיח האיסור בכלי אחד ונתנהו רותח בכלי אחר נאסר אף האחרון, כדתנן אחד כלי שבישל בו, ואחד כלי שעירה לתוכו רותח אחד קדשי קדשים, ואחד קדשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה, והוא הדין לכלי חרס שטעונין שבירה, דתנו רבנן אשר תבושל בו ישבר [ויקרא ו' כ"א] אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו מניין, תלמוד לומר אשר תבושל בו ישבר: [קי*] פסק זה מספר העתים. אין מעמידין בעור קיבת נבילה, אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי, ובקיבת כשירה שינקה מן הטריפה, מאי טעמא דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא. איסור שנפל לתוך היתר, במאי דבלע קדירה משערינן. והני מילי היכי דמשערי' האיסור כמות שנפל שם תחילה, דהתם ודאי משערינן בהיתר דבלע קדירה, אבל אם באנו לשער האיסור כמו שבא לפנינו מצומק בבישול. אין משערינן במאי דבלע קדרה, דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, שאף האיסור נבלע ממה שהיה וכי לא משערינן לקדרה עצמה, הני מילי להקל, כגון שהוא של היתר, אבל אם הוא של איסור, כגון קדרה חולבות ובשר רותח לתוך חלב רותח, או כל דבר איסור שנפל לתוך היתר, חם לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, הלכתא כשמואל דתתאה גבר, הילכך חם לתוך צונן מותר ובעי הדחה, צונן לתוך חם אסור. פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה עם רותח, ואף על פי שרותח לא נתערב אלא בנסיובי דחלבא, ואינו ממש חלב וגבינה אסור, ועוד דהאי ביניתא דאטווי בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, ועוד ההוא תנורא דטחו ביה טחייא אסר רבא למיכל ריפתא בכותחא. ואי תנור של מתכות הוא ושגריה מבחוץ ביני וביני שפיר דמי. ואי [תנור של חרס הוא] שגריה מבפנים שפיר דמי. כדתניא אין טשין את התנור באליה. ואם טש כל הפת אסורה כולה עד שיסיק את התנור. ואסור נמי לאפות את הפת עם מולייאתא של בשר או של גבינה בין מגולה בין מכוסה. דההוא פיטמא שעל כסוי המולייתא הא חזינן דלא מעכבא ריחא כלל למפעפעא שומנא למעלה מן הקרום. ועוד שפותחין אותה בכמה מקומות כדי שלא יתנפח קרום של מעלה. וקרום של המולייאתא לאו כלום דקא נפיק ריחא וריחא מילתא הוא. ואף לדברי האומר ריחא לאו מילתא הוא, הני מילי תנור שלהם שפתחו למעלה, דלא מיעכבא ביה ריחא, דנפיק דרך פתחו ולא אישתהוי לגויה ריחא דאיסורא, ולא מפטמי אהדדי. אבל תנור דידן שפתחו מן הצד, ודאי קא מעכב ביה ריחא ומפטמי אהדדי איסורא מהתירא ומנא תימרא שסתם תנור שדברו בו חכמים בשפתחו למעלה דבכל דוכתא אשכחן דתני מדביקין פת בתנור בדופני התנור. ולא בקרקעיתו. ותי אמרינן גבי יום טוב עצים שנשרו מן הדקל בתנור ביום טוב, ולא משכחת לה אלא בתנור שפתחו למעלה ונותנין בו מולייאתא כשהוא מכוסה ואופין אותה עם הלחמים בתנור ובלבד שיהיו מרוחקין זה מזה, וכשאינה מכוסה אופין אותה לבדה, ואחר כך מעיינין שלא יצא ממנה על קרקעות התנור, ואופין הלחמים אחר שיוציאנה, אבל של גוי לאפות עם ישראל ודאי אסור, ויראי חטא משוחין אותה בפי התנור, ולא בפנים התנור, שלא יהא כל כך הריח ללחמים, אבל הכל מודים שכל מה שנאפה בתנור עם המולייאתא אפילו מכוסות של נבילות וטריפות ודאי הכל אסור דריחא מילתא הוא:

קיא

[קיא] הלכות בישולי גוים וגיעולם. אסור למיכל בישולי גוים בריפתא דילמא אפו לה ארמאי דתנן אלו דברים אסורין ואין אסורן איסור הנאה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. והפת והשלקות והשמן שלהן, אבל הקמחים והסלתות מותרין, דאין איסור אלא אוכל שנשתנה מברייתו על ידי האור, אבל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים, וכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, אין בו משום בישולי גוים. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים, ואם צלאן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין, ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא אסורי, דקמחא עיקר, גוי שהצית את האור באגם כל החגבים שבתוכו אסורים: ובשר שעל גבי גחלים, בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי מותר, שאין אסור עד שיהא תחילה וסוף ביד גוי, הילכך ההוא ריפתא שגר גוי ואפה ישראל, שגר ישראל ואפאה גוי מותר, אי נמי שגר ואפה גוי וישראל וחתה בגחלים מותר: [קיא*] פסק רבינו גרשום. פת של גוים אפילו בישלו ישראל אסור, שהרי איסורו משום חתנות, כדאמרינן לעיל גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ואף על גב דשאר איסורין אינן אסורין אלא בבית גוי כדאשכחן גבי [שכר ופת], בכל מקום אסורה, כדאמרינן בא לאסרו בשדה, מכלל דאסרוהו אף בשדה, אפילו אפאו ישראל אסור, כדאמרינן לעיל כסבורין העם לומר פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל, ואפילו זבניה מיניה דהא פלטר סתם זבין ודייק האסורין, ופת ישראל שאפה גוי בבית ישראל אסור משום בישולי גוים, וכן כל שאר בישולי גוים אסורין בביתו של ישראל, מדתניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש, הא ודאי בבית ישראל מיירי, וקתני מניח ישראל, אבל אם לא הניח לא, אלמא בבית ישראל אסור משום בישולי גוים, ועוד דהא הלכתא סתמא קאמרי דאסורין בכל מקום. אבל אם סייע ישראל אפילו בביתו של גוי מותרין שאר בישולין, חוץ מפת שאסור בכל מקום, וליכא למימר דבישולי גוים אסור משום חתנות, ובפת נמי אין בו אלא משום בישולי גוים ויהא מותר היכא דאפי ליה ישראל הא ליכא למימר דאם איתא דבישולי גוים אסור הוא משום חתנות אמאי אסורין יותר משכר. ואין לומר מהגרע בבית גוי משכר, ולמה אינו משום חתנות בשכר כביינן איכא למימר הרחקה יתירה והכירא הואיל ונשמר ממגע של גוי ולא דמי דאף על גב דבשעת בישול אית ביה משום חתנות, מיהו בשעת אכילה לית ביה הכירא ואיכא למיחש. אבל יין אית ביה הכירא בשעת שתייה, וראיה לדבר דאמר במעשה דאחאב התם שתייה הוא סתם יינן ועדיין לא נאסר ולא מצינו מיינן שאסרוהו עד שמאי והלל דהתם חזינן דמשום בנותיהם אסרוהו לפיכך שכר של גוים אפילו סייע בו ישראל בבישול אסור לשתותו בביתו של גוי [כדאמרינן לעיל משום חתנות ואפילו שכר תמרים אסור לשתותו בביתו של גוי] והוא הדין למשקה של [דבש] שקורין מיד ויין תפוחים ויין תותים כמו כן ושכר (של ישראל) [של שעורין אם סייע ישראל] מותר לשתותו בביתו של (גוים) ישראל. ואם [לא] סייע בו [ישראל] אסור משום בישולי גוים, אפילו אם הוא בביתו של ישראל. אבל משקה של דבש אפילו אם לא סייע בו ישראל [בבישול] מותר בביתו של ישראל, דאין בו משום בישולי גוים, דהא נאכל כמות שהוא חי, כדאמרינן לקמן ביין של תפוחים הנקנה מן החביות אסור דחיישינן לאיערובי חמרא, אבל של אוצר מותר, דאין מערבין בו יין, דאי מערבי לא מוקים. וכן יין תותים ושמן זית מבושל דהוא נאכלין כמות שהוא חי, וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, והלכתא קדירה בת יומא נותנת טעם לשבח הוא, וכל שנתבשל בתוכה אסור, מדקאמר אי אפשר דלא מפגמא פורתא, פורתא הוא דפגמי הא רובא לשבח הוא ואסור, קדרה שלא נתבשל בה יום אחד, מאותו יום ואילך שלא בישל בה נותנת טעם לפגם הוא ומותר כל המתבשל בה. סכין של גוים נועצו עשר פעמים בקרקע קשה, ואחר כן חותך בה צונן ולא חמין, ואם יש גומות בסכין, אפילו צונן לא יחתוך, ואם חתך כל דבר צונן בעי קליפה. ולא סגיא להו בהדחה, וכל מאני דמתבשל בהו מדעם מסאב אסור לבשולי בהו ישראל ומיכל מנהון עד דמפליט מנהון מאנא מאנא כי היכי דאישתמושי בהו מדעם מסאבא, כדכתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר [במדבר ל"ד כ"ג] כגון שפוד ואסכלא לא משתרין עד דמעלינהו לנורא, דתנן השפודין והאסכלאות מלבנן באור עד שתשיר קלופתן. יורות וקומקמסין ומחמי חמין דתשמישן ברותחין צריך למיפלטינהו ברותחין. ואף על גב דקומקומא לאו דרכיה לבשולי, זמנין דמבשל ולא משכח מאנא ומקרי ומבשל. אבל ודאי קטנים שאין צפור דרור יכול לכנוס לתוכן לא צריכי הגעלה ודיין בטבילה והיכי מפליט לה ברותחין. יורה קטנה בתוך יורה גדולה, יורה גדולה עביד לה גדנפא דלישה ומליא מיא ומרתחא דכבולעו כך פולטו, וכפא נמי צריך למשדייהו גבי דודא. קערות נטיל מיא מן דודא ושדו עלייהו ושפיר דמי. ואף על גב דמפליט צריך למטבלינהו בנהרא, והדר שרי לאישתמושי בהו. בישולי קדרות של שפחות בלא שימור ששופתות על כירה אחת אסור שהרי אלף פעמים נמצאו מגעולות בכפות נמאסות של קדירה ממנה לבד של ראום והגעילום בעצמן במרק פיגול כליהם אף כי להכניס צלמי נכריות לכתחילה להתפטם לחמם ברוח תועבה המטמטם לב אוכליהם ועוונם ישאו, דכתיב ונטמאתם בם. [ויקרא י"א מ"ג]:

קיב

[קיב] דין מליגת העוף. לענין מליגת העוף הורה רבי שאסור למלגו בכלי ראשון שהעבירו מרותח מן האור מפני [שהוא מבשל דם שבו וקיימא לן] שכלי ראשון. מבשל, כדתנן האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, בשבת בפרק כירה. וכי היכא דלענין שבת אסור משום מבשל, כך בחול אסור משום איסור והיתר. ואף על גב שרבי יהודה (הוא) [חולק בה] דאחר לכל נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר, והלכה כסתם משנה. והילכך צריך לשפוך המים בכלי שני ולמלגו שם: ההוא קדירה שמלגו בה תרנגולת בעודה מרותחת, ובא מעשה לפני רבי, ואמר הקדרה תשבר והתרנגולת אסורה:

קיג

[קיג] הלכות יין נסך. יין של ישראל שנסכו גוי, אף על פי שאסרוהו חכמים בהנאה, אנן נהנינן לזבוני לגוים, משום דבזמן הזה אין מנסכין לעבודה זרה. ומיהו יין נסך של גוי אסור בהנאה דכולי האי לא מקלינן. ומעשה היה בלותיר שנתן גוי אחד יין נסך לישראל [ומכרו לגוים] והוקשה הדבר בעיני הזקנים. מגע הגוי על ידי דבר אחר, כגון בקנה אם אנו יודעים [שנתכוון] לדבר אחר כגון מדדו בקנה, או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתניתין, מגע בכוונה ולא חזינן למאי איכוון אסור בהנאה. מההוא עובדא דבירם דשרייה רב משום דשלא בכוונה הוה הא בכוונה אסור, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: נתערב יין במים אמר לנו רבי שמואל הלוי מגרמישא אם נתערב במים ונגע בו משערינן ביה בששים, אבל אם נתן יין במאכל קודם שירתיח המאכל אפילו באלף לא בטיל, מפני שהוא חשוב, ואינו מתבטל: וששאלתם על יהודי שנתנו לו יין נסך בחובו, אם קבלו ישראל אסור בהנאה, ואם הניחו ברשות הגוי ומכרו [ישראל ברשות גוי] על ידי גוי מותר בדמיו, שאפשר להערים. דתנן גר וגוי שירשו את אביהם גוי וכו': כחו של גוי בחיבורין כגון דאוריק ארוקי הכיר בו שהוא יין נסך אסור אף בהנאה. מדרבי יוחנן שהכריז על יינם משום יין נסך משום לך לך שמא יגע ולא אדעתין, לא הכיר בו מותר אפילו בשתייה, מדרבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן נהוראי דחד מתיר אפילו בשתייה משום דגוי לא הוה ידע. ושלא בחיבורין כגון זריקה מותר אפילו בשתייה, ואפילו נתכוון, מדרב אשי דאמר כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. גוי שזרק אבן לתוך חביות של ישראל להכעיס ומתכוין לנסך אותו יין נסך אסור בשתיה ומותר בהנאה, וזה ששנינו נטל את החבית וזרקה לבור, זה היה המעשה והתירוהו בהנאה ולא בשתיה והא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, למשרייהו בהנאה הוא דאמר אבל בשתייה זו וזו אסור: גוי שרקק ביין מותר, דהכי אמרינן בהלכות פסוקות דמר רב יהודאי גאון. אבל רוקו אף על גב דטמא בזב בגוי לא מתסר, דכי אשכחן טומאה ברוקו של זב, לאו משום דרוקא, אלא משום דרוק גופיה טמא הוא, ולדבריך כל טמא בזב בגוי עושה יין נסך אי נגע רוק בגוי דעלמא וכן שערו או בשר המת או מירי דמאיס מי אסרינן ליה והא לא אסרו רבנן אלא על מגע. וכי להוסיף יש, והלא אף השרץ דמאיס אי נפל ליין אינו אוסרו, דאמרינן נותן טעם לפגם הוא, כגון הני צרעין או יתושין וזבובין דהוו כשרץ העוף ומנתשיה בגויה, ולא אסרינן ליה וכל שכן רוקו דלית ביה איסורא אלא מאוסותא בעלמא. ומכל מקום (לית ליה דזורק כרוקק דמי) [הוה ליה כזורק למשתרי דקיימא לן זריקה בגוי אינו עושה יין נסך, כדתנן נטל את החבית וכו' ומנא לן דרוקק כזורק דמי] כדתנן גבי שבת ולא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד וכו', וסופא דמילתא וכן לא ירוק מנמצא דרוקק תולדה דזורק הוא ולא מיתסרא גבי יין נסך: חבית של יין המטפטף והעמידו גוי, יין שבתוכו כשר אף בשתייה, לפי שסדיקת החבית של עץ לארכה נסדקת, חבית של חרס לרחבה נסדקת. מה התם מותר אף הכא יינה מותר, כדאמרינן גבי חביתא דפקעה לארכה אתא גוי חיברה שרייה. רפרם בר פפא לזבוני לגוים, וההוא הווה דפקעה לארכה אבל פקעה לרחבה אפילו בשתייה מותר, מאי טעמא מעשה לבנה קעביד, הילכך ההוא חבית נמי שרי: וששאלתם על היהודי שהיה על השלחן וכד היין היה אצלו, ובא גוי והשמיט את המפה מתחת הכד, והסיט את היין, ונשפך ממנו חוץ, היין אסור הוא בשתייה דכח כחו הוא ורבי אחא בר יעקב עבד עובדא בכח כחו ואסור: וששאלתם יין של ישראל (בפיטבי) [בפיטם] ונטל ישראל אגודת קש וסתם פי (הפיטבי) [הפיטם] כדי שלא יצא היין כשהוא מטלטל ומתגלגל ולא סתמו יפה יפה ובא גוי ונעץ מקלו בתוך האגודה כדי להחזיק הסתימה, ונכנס המקל בלא רצונו לתוך (הפיטבי) [הפיטם] ונגע ביין וקודם שהוציא הגוי את המקל לחוץ רץ ישראל ותפש במקל והוציאוה שניהם לחוץ. והעיד מורי ר' יעקב שהיה מעשה בקולוניא והתירוה בשתייה. והשיבו יין שהתיר מורי לא יפה התיר כפי רבו דהווה ליה כחו של גוי כשנעץ המקל ונגע ביין, לא הועיל לו כלום זה ישראל שסייעו והוציאו עמו, לאחר שנגע גוי ביין במקלו, ולא דמי להנך דנקיט ישראל דנא וכו' דהתם כח תרווייהו בהדי הדדי קאתי והתם נמי לא משכשך אבל כאן ששיכשך במקלו אסור, ומקלו יגיד לו חטאו, ובשתייה הוא דאסור, אבל בהנאה לא, דאומר לו ישראל לאו כל כמינך שתאסור לי ייני לאונסי, ותמיהא דאמר רב אשי כל שאלו במגע זב טמא בגוי עושה יין נסך, וקיימא לן קנה בקומטו שלו טהור, והסיט בו טמא דהא מינד ליה לטהור להכי טמא דקא עביד עובדא: ההוא גוו דקא סליק לדוקלא לאתוי לן פירי אלותא, ובהדי דקא נחית דנקיט לולבא בידיה שמטיה ונפל בחמרא שריה רב לזבוני לגוים, כמאן כי האי דתנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה [בקנה] או שהיה מטפיח על [פי] החבית המרותחת בכל אלו [היה] מעשה ואמרו ימכר. ורבי שמעון מתיר בשתייה ואין הלכה כרבי וכן האי אתרוגא דנפיל לחביתא וכו' דלא ליתסר בהנאה, אבל בשתייה דברי הכל אסור, ואותו העד שמאי דקדק רבה התיר ולא בשתייה, ואוסר היה רבי יהודה הלוי שלא לתת ביד גוי כלי מלא ובו יין לאחוז בידו, אף על פי שלא מזיזו משום לך לך שמא יזיזנו, או ישכשך או ישפוך וינסך, אבל לגין סתומים או פיטם צר ולא מלאה כל כך, מטלטל הגוי לבדו ונושא, וכן מנהג כאן: פיטם היה תוסס ומכחו הקשה יצא הברזא [לחוץ ולקח הגוי הברזא ורצה לתחבו בנקב ולא היה יכול לכוון הנקב, והיה היין מקלח על הגוי ועל ידיו ולאחר כן לקח ישראל הברזא] מיד גוי ושטפה במים ונעצה במקומה בנקב. והתיר היין בשתייה, הואיל והיה מקלח היין על יד גוי בשטף ולא בנחת, דאין דרך ניסוך בכך, הואיל ולא קלח בכוס ביד גוי, רבותי נוהגין כשמעקל המערצה סביב תופש הגוי עם ישראל ומגלגלין ובטינא מוליכן גוים, וישראל הולך בקרוב ורואה ומקפיד שלא ישפוך לחוץ, ולכך יאחוז ישראל מיד הגוי. ועל כד היין שהיה ביד ישראל, ונגע הגוי בו פתאום ודחפה בבגדו ובגופו עד שיצא מן היין לחוץ לכד יהודי באמצע דכחו הוא כמאן דשפיך ישראל וגוי בהדי הדדי ממנא דשדא ולא נפיק מכח ארמאי לחודייהו מותר, וכי תימא לא נפיק אדעתיה דישראל יש להשיב ההוא גוי כשהוא ישן לאו אדעתיה לעביד יין נסך, ישראל נמי אף על גב דלא מדעתיה מכשר ומסייע לדידיה וכחא דחמרא עדיף, ועוד כי נדייה לידיה ולמנא קא נפיק מכח ישראל ומותר בשתייה כולו. וכן רבותינו מתירין אותו, וכן נוהגין כאן כרבי יעקב מנהר פקוד בכח כחו, וכבר זמן מרובה גם אני תמהתי ושאלתי על זה והתירו לי, וגם אני שאלתי כעין זה מרבינו שלמה מורה צדק בשעת לויתו והתיר לו וסימן לדבר אמר לי כמצחק, מה שנשפך לארץ אסור ומה שנותר בכלי מותר. פרק השוכר הפועל לעשות ביין נסך וכו', גוי אחד דחק ברגלו בכלי ישראל ונשפך ממנו יין ואסרוהו [במגינצא בשתייה] דקא אמרינן בהו במסכת עבודה זרה ההוא מותר בהנאה: ושאלתי אם אפשר לומר כן לגוי לדורכו ולהנות ממנו, והשיב ודאי אסור בהנאה, הואיל וממש בידים נתן ישראל רשות לגוי לדורכו, וכן הורה רבי יצחק [בר משה], [ולאחר כך שאלתי את ר' שמואל הכהן מורה צדק והורה כמו כן], אבל ר' שמואל בר דוד [הלוי] אוסרו בהנאה, וכמדומה לנו שנשיב את רבי שמואל הכהן ויודה האמת: ואלו הראיות במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין במתניתין אלו דברים של גוים אסורין. שלש חביות סתם יינם אסור בהנאה, וכל שכן הכא דישראל נתן לו רשות לעשות יין נסך, ועוד בפרק רב ישמעאל לוקחין גת בעוטה וכו' עד ירד לבור, מה שבבור אסור בהנאה, וכל שכן הכא דירה לבור, ועוד בפרק זה אמרינן מתניתין נמי דייקא דקתני המטהר יינו של נכרי וכו' עד אין מניחין עד שיתן לו את מעותיו נאסרו בהנאה וכל שכן הכא שמערב בו שכר אריסות יין נסך, וכן גוי השוכר את הפועל ישראל אמרינן [אסור] וכל שכן זה דבידים אמר לנו, וכן בפרק זה עצמו המוכר יינו לגוי, מדד עד שלא פסק, וכל שכן זה דבידים נתן לו רשות, וכל רבותי אוסרין בהנאה, חוץ מרבי שמואל הלוי לבדו: יין הבא בספינה בחביות או בקרון אף על פי שהיין מקלח ויוצא לחוץ מה שבתוך החבית מותר: חביות של ישראל מגופפת ומזופפת יפה, ופיה מדובק במסמרות ושכר לו הגוי להוליך לו זה היין הזה ממקום למקום, והיהודי הולך עמו. ובערב שבת שבתו בכפר קרוב לעיר פרסה או שתים ושבת לעת המנחה עמד הגוי והנהיג העגלה ללכת ולהגיע לעיר, ואמר ליהודי שילך עמו ולא אבה כי אמר אי אפשר לילך היום עד חשיכה, וכשבא היין לעיר במוצאי שבת באו הבעלים והעדים והעידו על החביות שהוא כמות שהיתה, ואף היהודי הזה כן העיד שמצאה כמות שהיתה שהניחה ופשפשו כל סביבותיה ודבקותיה ומגיפותיה ולא מצאו שם ריעותא אם היין מותר בשתייה או לאו, תשובה רבותינו המובחרים משיבים לך פה אחד שאסור הוא בשתייה, כי משנה רוחת הוא בישראל, אם הודיעו שהוא מפליג כדי שיסתום ויגנוב אסור, וכל שכן זה שהוליך פרסה או יותר בלא ישראל, ואף על פי שבדקו יפה, ולא מצאו שום ריעותא, אימר שמא לא בדקו יפה יפה, ואם כן שמותר היה מפני מה לא אמרו רבותינו בתלמוד אם בדקו יפה יפה מותר אבל בין לכתחילה ובין דיעבד אין לו היתר עולמית, ולדברי הכל אין לו היתר וברור מללו שאסור הוא ולא מצאו לו מתירין, ואף על פי כן אענה אף אני חלקי על פיטם אשר הוצק על פי העגלה שפיה בלא חזקת משתמר, ולא קפנדריא ולא [נרפת] ואף על פי שמצאו שם אותיותיו וחותמיו קיימים אסור, כי כבר ראינו היום כמה פעמים שמזייפין בשאינו יכול להכירו שלוקח מרצע דק או סכין שפיו חלש ונוקב בצדה כמלא מחט ומוציא כדי שתייתו וסותם בעץ או בשום דבר וטח אותו ואין לעמוד עליו, ויש שנוקב תחת המגיפות, ואחר כך מכה ומיישבה על מקומו, ברוך שבחר בדברי חכמים וקיימו לעולם, ומה בחביות של חרס אף על פי שאינו יכול לנקוב בדופניה ואף על פי שהוא טח ומגיף, אמרינן שאין רשאין להפליג, כל שכן בפיטם שמזייפין בעלי מאירה, דאם כן כל מי שיחפוץ יחתום ויסתום פיטמו ויניח ביד גוי להוליכו יחידי לסמוך על בדיקתו וסימניו ויאמר לא כן ולא ראינו אף לא שמענו בזה היתר ואסור הוא: הלכה למעשה יין נסך ממש, חבית [בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית] אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם יין ביין אפילו יין ביין מותר, חוץ מדמי אותו יין וכן הלכה. זיוף במסכת עבודה זרה הלכה כרבי אליעזר דלא חיישינן לזיופא, דילמא טרח וחלף חמרא דישראל בחמרא דידיה ועביד חותם כדמעיקרא, ובחותם אחד שרי, כדאמרינן לקמן במכילתין השתא דקיימא לן כרבי אליעזר וכו' וכל שכן כזמן הזה שאין גוים מנסכין לעבודה זרה לא צריך חותם בתוך חותם, כדאמרינן גבי [חומץ] אין צריך חותם בתוך חותם אי משום יין נסך לא מנסך ליה, אי משום חלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ודוקא חבית של חרס שחותמה ניכר, אבל של עץ שיכול לנענץ סכין בדופני הכלי ולהוציא ממנה היין אסור עד שיכסה כל החבית במטלית, כמה ימים סמך רבינו שלמה על דברי הרב הגאון רבי יצחק ברבי יהודה שהיה אומר כן, ושוב חזר בו שלא להטריח כל כך, הואיל הגוים בזמן הזה אינם רגילים לנסך יין לעבודה זרה, אין מטריחין לזייף, לכך אין צריך, ובלבד שיוסיף שוליים לחבית בשביל המטלית שסביב השוליים, שקורין [מליט], ולחתום פי החבית שקורין בונדין בעץ קטן למדת פי החבית, וכותבין בו אותיות חציין על פי החבית וחציין על העץ, שאם יטלנו הגוי לא יוכל לחזור ולתקן מפני האותיות, וכן הנהיג רבינו שלמה, חבית של עץ שלנו בשני שוליים בכל צדי לפי ששולי החביות אינם סתומים יפה ומחוברין במוכין או במטלית של בגד עם החביות, ואין כאן אלא חותם אחד, ולא חיישינן שמא ינעוץ הסכין בדופני הכלי להוציא מן היין אם פומא דחבית שריקא או חתימה, שאם יטלנה גוי מעל החביות יהא ישראל מכיר בדבר הזה, היינו חותם אחד והחביות עצמה סתומה במגיפה אותה המגיפה הוי חותם בתוך חותם כל מידי דסתימה מקרי חותם אחד, האותיות הווין חותם אחד, אבל סתימת השעוה לא הויא חותם, דליכא טירחא לזיופא, ואם מסלק לה חוזר ומדבק לה כדמעיקרא, ומיהו בהכי סגי. יהודי שם יינו בחותם אחד בבית גוי ואסרוהו: גוי ששתה יין בביתו של ישראל, ולאחר ששותה בעודו טופח הכלי מן היין שכחו ולא שטפו את הכלי והוציאו בו יין מן הפיטם והורו בו בגרמיש"א שאם היה בכלי לחלוח כל כך שהיה טופח על מנת להטפיח אסור כל היין שבחביות ואם לאו מותר אף בשתייה. ושמעתי [ממורי] שאין בלבו לאסור עכשיו יינן של גוים בהנאה, לפי שאין דרכן לנסך יין לעבודה זרה, אבל אינו רוצה להוציא קול פן ירגילו ויקילו ריקים בדבר, הלין הלכתא דשאילה ששאלתם כל שרי דאמרינן שרי בשתייה. [וכל היכא דאמור בה אסור, בשתייה בלבד אסור ומותר בהנאה, ישראל בעליונה וגוי בתחתונה והיין בתחתונה, וישראל רואהו מלמעלה שרי. וכי שרי דאמרינן הכא שרי אף בשתייה] והוא, דלא נגע כל אסור, אסור אף בהנאה ובכולהו הלכתא כרבא. ובכולהו הלכתא כרבא. מסקנא דמילתא מגע גוי ביין שנתכוון שכשך אף על פי שלא נגע אסור אף בהנאה ממתני' דאגר דומיא דגוי משום לך לך, שלא בכוונה שלא הכיר בו שהוא יין, מותר אף בשתיה ממתניתין דחרס גוי וכו' וכן נפל לבור שלא בכוונה מותר בהנאה ממתניתין, וכן נתכוון ליטול דבר אחר כגון בקנה כגון אתרוגא דרב אשי שלא בכוונה מותר בהנאה, מגע גוי על ידי דבר אחר כגון בקנה, אם אנו יודעין שנתכוון לדבר אחר כגון אחז בקנה, או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתניתין בכוונה ולא חזינן למאי איכוון אסור בהנאה, מההוא עובדא דבירם, דאמרינן שלא בכוונה הוא ושרי הא בכוונה אסור, משום לך לך אמרינן, מחביות לבור מה שבבור יין נסך דגוי לא גזרו רבנן וכן הלכה כרב אשי, ואין אדם חולק עליו, ואי שפיך גוי מן הכלי מותר מה שבכלי קטופי קטופי שנפסק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי ואי נגע מקמי דנפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי ואי נגע מקמי דנפסוק ראש העליון, תו לא מהני ליה קטופי קטופי ואסור ליה בניצוק, דסבירא לן דניצוק חיבור וכן הלכה, כל להדי ברזא חמרא אסור, פירוש קלוח הסמוך לנקב אסור בשתייה ולא בהנאה, שהרי אין כאן שיכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך, ואידך שרי אפילו בשתייה, דקא סבר צדדין לאו חיבור הוא לאסור את היין ולית הילכתא כוותיה, דהא שרייה רב יימר למילתיה כרב פפא בתנאי, וקם ליה רב פפא כרבי יהודה ויחידאה הוא ופליגו רבנן עליה והלכתא כרבים, ואמרינן דבין מפומא בין מצדדין דכלי חבור, אמר רב דימו כולה מתניתין היתרא לנו איסורא הוא ורישא מיא דאיסורא, וסופא מיא דהתירא, ואין הלכה כרב דימי, שהרי בא רבי יצחק והחמיר, ובא רבי אבין והחמיר ופסקא הוא יין נסך במשהוא: וששאלתם על יין שבחבית שהוציא ממנו יין לתוך כלי שמזגו גוי ממנו בכלי ששתה בו ונשאר בו עכבת יין, נראה בעיני שהוא מותר, ואף על גב שלא עמד ישראל על גביו במזגו מן הכלי לפי שאין גוים אדוקים עכשיו לנסך יין נסך, ואין מכניסים ידיהם לתוך הכלי שמוזגין ממנו שאין דרכם לעבוד עבודה זרה בכך אלא על ידי שכשוך, ואין לנו לאסור את הכלי שמזגו ממנו, אלא מחמת ניצוק חבור וכן הלכה שנצוק חבור ליין נסך, וכששכח ישראל ועירה מן החביות לתוך אותו כלי הראשון, הרי זה ניצוק הבא מכח הניצוק, ואין לאסור את היין שבחביות על כך, ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר, ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר לגת וכו': וגוי דעל למרתף של יין של ישראל ולא אחדיה לדשא בתריה ואפילו אית ליה לגוי לאשתמוטי על כניסתו חמרא שרי, דמימר אמר השתא אתי דהא שרינן כל דבהדי ברזא מהאי טעמא, היה אוכל עמו נכרי על השלחן ולגין על השלחן, והלך לו ישראל ולא הודיעו שהוא מפליג, מה שעל השלחן אסור, דלא מירתת, דסבר לבך הוא מניח על השלחן ואם אמר לו בשעת הליכה הוי מוזג ושותה בהודיעו שהוא מפליג ומחזיק ידיו ליגע ביין, הלכך מה שעל השלחן וודאי אסור וגם כל חביות פתוחות שבבית אסורות דנגע ולא מירקת. וכן הלכה היכא דלא הודיעו שהוא מפליג אפילו חביות פתוחות מותרות. ואפילו שהה יום אחד, והוא דיכול לבוא להם דרך עקלתון: אחד מתלמידי רבי יצחק הלוי העיד עליו שהתיר לרבי אשר בנו ביוצא ונכנס יותר מפרסה, ורבי אמר לי אפילו שהה יום אחד, כיון דגוים בזמן הזה לא תכיף להו יצרא דניסוך ליכא למיחוש שמא גנב ושתה למגע לא חיישינן [כגון אם היה גוי במקום מעבר דאפכי תמן כולהי עלמא מרתת לגנוב ולשתות ולמגע דידיה לא חישינן] נוקבין נקב במגופת חבית להריח את היין לבדקו אם יכול להתקיים להריח גוי ביין ישראל שפיר דמי, נתפש עליו כגנב אמר רבי משום רבינו הגדול ההוא כרבא דהוי ביה חמרא, לא בית ממש אלא בית שאין בני אדם דרין בה נתפש עליו כגנב, כלומר אם אין רשות לגוי לכנס באותה כרבא בלא רשותו של ישראל ואם נכנס נתפש עליו כגנב שיכול לומר גנב אתה. אז היין מותר, לפי שמתיירא ליגע ביין פן יראוהו ואפילו אם יאמר לו שלא במתכוון מותר יאמר לו ישראל אני חושש, וגם לא יהא לך לכנוס בלא רשות שלי, לפיכך היין מותר שבוודאי לא נגע בו, ולא הלך לשם אלא לעיין. אבל אם אינו נתפש עליו כגנב שיש לו רשות לכנוס בין בדעת ישראל בין שלא בדעת ישראל חמרא אסור, דאימר נגע דמימר אמר אפילו חזו לי ישראל [מאי אכפת לי דאמינא ליה לאו לדעתי] נגעתי ורבותי התירו כעין זה, ואמרו בשם הקדמונים שנכנסו גנבים למרתף, ומצאו פטמים סתומים והתירום, וגם אני הבאתי ראיה (למעידים למתירים) [למתירים] במסכת עבודה זרה להתיר מההוא דגנב וכו' דלא ידענה אי משום דרובא גנבי ורובא דפולמוסא ישראל, והוי ספק ספיקא לקולא, דברישא דמסכת מיירי דדניאל ותלמידי בית שמאי גרו עליו מצאתי בברייתא דרבי אליעזר שמשה רבינו גזר עליו בשטים: חביות שהן מזופפות של גוים צריך לערותן במים שלשה ימים מעת לעת ובכך יש להם תקנה, ומה שהוצרכו חכמים בכלי גוים לערותן מים שלשה ימים מעת לעת אפילו לתת לתוכן שאר משקין הוצרכו כן כדאמרינן במסכת עבודה זרה כלי שנתן לתוכו יין, נותן לתוכו ציר או מורייס, דוקא ציר או מורייס דאגב חורפייהו לא שייצו חמרא, אבל שאר משקין לא, אלא אם כן עירה מים שלשה ימים מעת לעת: שאל כלי מחבירו ישראל, צריך להטבילו, שהרי בא לידי חיוב טבילה על ידי חבירו שלקחו: בתשובות הגאונים מצא [רבי] בזמן הזה אין לנו להתיר יין נסך בימי הבציר, או כל זמן שמותר בהנאה, ולשהותו אצלו בחבית ולישנו ולמכרו ביוקר דודאי אתי לידי תקלה, ועוד בבית גוי אסור, דעושה דברים ותקנתם שמחזיר ליהנות באיסורי הנאה, ואף על פי שאנו אומרים שהוא מותר בהנאה בזמן הזה, מפני שחוששין אנו להפסד ישראל, אבל כמה דאפשר להרחיק ירחיק: גוי דמהדק גיגית מלא יין כדי שיתחברו סדקין לארכה מלמעלה למטה, אין זה כמהדק חבית הנפקעת לארכה, דחבית הנפקעת לארכה עומדת מפוקעות ומזימנות ליפול חצייה אילך וחציה אילך, וכשהוא מדבקה מחבר כל היין זה לזה, אבל בגיגית יין במקומו עומד על ידו הדיקו הראשון וסדק קטן שיוצא בו היין והוא מהדקו, הילכך אפילו לארכה שפיר דמי, וכן לכלי עץ שלנו, אבל דבר זה אסור להיות גוי תוחב מטלית או נעורת פשתן בסדק ובחיבורי השוליים לסתום מפני שהוא נוגע ביין: קנקנים של גוים שאין מכניסין לקיום, משכשכן במים והם טהורים, ומותרין לאלתר [כי כובי דפימבודיתא דשרטן רב יהודה, וכגון חצבי שחמי דשרטן רב עוירא כולן אקראי בעלמא מניחן לתוכן יין לפי היין בשכשוך] [כסי] פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר [והי כסי דפחרי ננהו] וקנקנים של חרס המכניסן לקיום המזופפין ורגילין לקיים בהו יין, קיימא לן כמה שהורה רבי אמי בעינן שלשה ימים מעת לעת. ואם נתיישנו שנים עשר חודש כשרים, ואפילו לא מלאן וסגי בהכי בשכשוך: וקנקנים של גוים המזופפין, כיון שנשרה זיפתן מותרין, אם נתישנו שנים עשר חודש אף על גב דמקלף לזפת דיליה אסורין משעת קליפה ואילך שנים עשר חודש או מערן שלשה ימים מעת לעת: וחביות של עץ או של חרס מלאות או חסרות, וטוענים אותם גוי וישראל, או מודדין אותן חביות סתומות פיהן בטיט, או בכל דבר אפילו בלא חותם, מתוך שאין אנו חוששין לנגיעה שרי ואם מפני שמוריק גוי הרי ישראל עמו, ואי משום דקא אתיא חבית מכח גוי כי האי גוונא לא חיישינן לשכשוך: יין נסך על גבי ענבים ידיחם ומותרים, ואם היו מבוקעות אסורים: גוי ששכשיך ידו בחומץ אף על גב דלא מנסחי חומץ לעבודה זרה אסור משום גזירת יין, מיהו אף על פי שנראה לרבי יצחק הלוי מדיוקיה דרבי אסא במסכת דעבודה זרה פרק אין מעמידין שאם נגע גוי בחומץ שלנו מותר, ותלמידיו מתירין ואחרים נהגו בו איסור, ואין אדם רשאי להתירן דלא מצינו אלא לאפוקי מאסורי הנאה, אבל בשתייה אסור: [הוספה מכ"י א'].אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, האי כללא לאו דוקא, דיש מותר בהנאה ואסור בשתייה ויש אסור אף בהנאה, ויש מותר לגמרי, אף על גב דבזב טמא, דרב אשי לא בא להשמיענו כלום, אלא לזריקה דגוי להתיר בכלל של היתר, דקאמר כל שבזב טהור, בגוי אינו עושה יין נסך, כגן זריקה, אם זרק זב אבן על גבי כלי לא טמאו, וגוי נמי אם זרק אבן או צרור או כל דבר על גבי יין שלא בכוונה להנסיכו מותר בשתייה. וכן הורה רבי, וכן נשמע על רבינו יוסף הגדול שהתיר זרק גוי, וכן הנהיג את כל דורו, ומשום דרוב איסורין והיתירות של יין דומות לטומאתו של זב, כייל להו רב אשי הכי בזב [ולאו דוקא]: והיכא דהבור עמוק כיון דקא אזיל מיניה [למיניה] עד שפת הבור הוי יין נסך, דגזרו אטו בור [מלא ולא שני לן בין בור] מלא לבור חסר, והילכך גוי אף על פי שזריקתו מותרת הני מילי כגון שאינו עומד על שפת הגיגית של יין וזרק למרחוק ונפל לתוכה, אבל עומד אצל הגיגית והפיל אבן או צרור מלמעלה לגיגית לתוך הגיגית הרי זה יין נסך [מ"ר] הילכך הנוצרים המביאים ענבים בסלים ובדרדורים אין מניחים אותם לזרוק בתוך הגיגית של יין אלא ישראל אוחז בהם וזורקם לתוך הגיגית, ואם סייע גוי לזרוק כשר אלא שאין עושין לכתחילה שמא ישגה ישראל לסמוך על הגוי, ונמצא בא מכח גוי לבדו והוי יין נסך מ"ר: ה"ג אמר רב אשי הא דאתא לאשמיענן לא צריך חותם, אפילו למאן דבעי לקמן חותם בתוך חותם, ומיהו בחותם אחד סגי כרב, כדבעינן למימר קמן, הלכתא כרבי אליעזר, ומהכא שמעינן דחומץ של ישראל אינו נאסר במגע גוי, דכי האי גוונא נמי אמרינן לקמן בסמוך גבי יין מבושל דקתני לקמן דאינו נאסר במגע גוי והכי הלכתא מ"ר. אמר רבי אליעזר שונין יין מבושל אין בו משום יין נסך, דהלכה כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא ובחותם אחד שרי, וכל שכן בזמן הזה דאין הגוים יודעין בטיב ניסוך, לא שנא נודות ולא שנא קנקנים צריך לערותן שלשה ימים מעת לעת, ובכך יש להם תקנה, וכל הכלים שבעולם שאסורים משום יין נסך, יש להם תקנה בכך חוץ מכלי נתר דבלעי טפי, והילכך בדבר שמכניסו לקיום, כגון נודות וקנקנים וחביות, גזרו רבנן דצריך עירוי שלשה ימים מעת לעת, לא שנא עמד בהן יין נסך זמן מרובה, לא שנא עמד בהן יין נסך שעה מועטת, דלא פליג רבנן בדבר שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו רבנן, אבל חביות של עץ וכן כל כלים המזופפין אם מחממין בקינסא וכפפן על האור אם עבר האור תחתיו כל כך שנשרה כל הזפת היכשרן בכך, וכולן אם שיכשכן במים מרותחין מותרין, וכן הורה ר' יצחק הלוי, ודבר שאין מכניסו לקיום כגון כוסות וזכיכיות משכשכן במים והן מותרין, לא שנא בשהיה בהן יין זמן מרובה, לא שנא מעט, מותרין בשכשוך פעם אחת, ואם נגובין הן אין צריכין שכשוך מ"ר: והלכתא פעם ראשון ושני אסור, פירוש ואם שתה בהן גוי פעם ראשונה ושנייה אסור וצריך לערן שלשה ימים, והוא הדין לכלי חרס: והלכתא גבי יין נסך אם נגע גוי בענבים או בפסולת שקורין ניי"ש נוטל ישראל מקום מגעו וכל סביבותיו וכל השאר מותר, ובלבד שלא יגע במקום המשקה, וכן הורה רבי פסולת של ענבים בכך לא שנו דאיתו שבגת מותר ואפילו נגע אלא שלא החזיר גרגותנו לגת, וריקן שם כל החרצנים יין שבתוכו אסור, וכל מה שבגת, מפני חרצני הגרגותני אסורין מפני היין נסך שבבור על ידי ניצוץ או על ידי חיבור כדמפרש ואזיל וחוזרים אותם חרצנים ואוסרין כל מה שבגת, שמע מינה ניצוק חיבור, ומיהו יין שבגת מותר דאין לאסרו מחמת שיורד על היין שבגרגותני שהוא יין נסך דניצוק מחמת ניצוק הוא ומותר והלכה כרב באיסורי, ואמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך ואסור בהנאה, בתשובות הגאונים מצאתי דגוים בזמן הזה אינם יודעים בטיב ניסוך שאין דרכם לשכשך יינם לעבודה זרה ויינם מותר בהנאה:

קיד

[קיד] דין כף חולבת. כף חולבת בקדרה של בשר בששים ומותר. ואם אין בכף בת יומא אף על גב דלא היו ביה ששים מותר, דנותן טעם לפגם הוא. מיהו נראה דכד הוי בששים הקדרה מותרת, כיון דששים הוא לא יהיב טעמא ולא מידי דבטל הוא מעיקרא אבל לא הוה ששים יהי' מותר משום טעמא דנותן טעם לפגם הוי הקדירה אסור, דהא יהיב ביה טעמא דאיסורא, וזה הוא נראה קיימא לן כשמשערין בששים משערין ברוטב ובקופה ובחתיכות, ואין משערין בקדרה עצמה, פירוש בחרסים ולא במאי דבלע קדירה, אלא כמו שהוא באה לפנינו משערין, וכן פסק הרב רבינו שלמה ז"ל, נראה דכף של גבינה שנתנוה בתבשיל של בשר, דאף על גב דאמרינן דתבשיל מותר אם יש בה ששים, הני מילי לענין התבשיל דכף הוא דבר מועט ולא נתן טעם בתבשיל שהוא הרבה ולכך מותר, אבל תבשיל הבשר שהוא הרבה נתן טעם בכף וצריך להגעילה ברותחין:

קטו

[קטו] תיקון הקדיש. תיקון הקדיש כך הוא אמן יהא שמא רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא ולא לימא ולעלמי, לפי שאין באלה שבעה תיבות אלא עשרים ושמונה אותיות, כנגד ועתה יגדל נא כ"ח, ואם כן הא להו כ"ט אותיות, וקבלה הוא ביד האומרים כי עשרה מאמרות, ועשרת הדברות ועשרה קדושות, דהיינו שמונה קדושין ושתי קדושות בכל יום, כולן בתחילתן ז' תיבות ושמונה ועשרים אותיות, וצא וחשוב עשר מאמרות בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ועשרת הדברות וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, קדיש כמו שכתבנו ונתקנו כנגד שבעה שמות, ועשרים ושמונה שנים מחזור גדול:

קטז

[קטז] הלכות שחיטה. חמשה דברים המפסידין את השחיטה, [ועיקר הלכות שחיטה] ליזהר מכל אחת מהן. ואלו הן שחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור את השחיטה, ושהה בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, וחזר הוא [או] אחר (כך) לגמר את השחיטה, אם שהה כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה, ואם שהה פחות מכדי זה [השיעור] שחיטתו כשירה, היתה בהמה דקה, שיעור שהייה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט, שהה מעט וחזר [ושחט] ושהה מעט, וחזר (ושהה) [ושחט] מעט עד כדי שיגמור את השחיטה, ולא שהה בפעם אחת כדי שיעור שהייה, אבל כשתחשוב זמן כל השהיות יצטרף מכולן שיעור שהייה, הרי זה ספק נבילה, וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצינה, וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה, הרי זה ספק נבילה, שחט רוב אחד בעוף, או רוב שנים בבהמה אף על פי ששהה חצי יום, וחזר וגמר חתיכת הסימנין, הרי זה מותרת, מאחר שנשחט בו כשיעור, הרי זה כמחתך בשר השחיטה, שחט בקנה לבדו חציו או מיעוטו, ושהה זמן מרובה, הרי זה חוזר וגומר מקום השחיטה, ואין בכך כלום, אבל אם שחט רוב הקנה, או שנקב הושט כל שהוא ושהה כשיעור, בין שחזר וגמר את השחיטה שהתחיל, בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר שחיטתו פסולה, מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה שלה, או שניקב הושט במשהוא נבילה, ואין השחיטה מועלת בה כמו שיתבאר. הנה נתבאר לך שאין שהייה בעוף בקנה כלל. שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו, וכשחזר וגמר מחתך בבשר הוא, ואם שחט מיעוט הקנה ושהה הרי זה גומר כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבילה עד שיפסק רוב הקנה. שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט אם לא ניקב שוחט הקנה במקום אחר ויניחנו עד שימית, ובודק בוושט מבפנים אם לא נמצא בו קורט דם בידוע שאינו נקוב וכשירה: דרסה כיצד, כגון ששחט בסכין על הצוואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנין בבת אחת בלא הלכה ובלא הבאה, או שהניח הסכין על הצוואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קשות עד שחתך הסימן הרי זה פסולה: חלדה כיצד, כגון שהכניס את הסכין תחת העור ושחט שני סימנים כדרכן, או שהחליד את הסכין תחת הצמר מוסכך או שפירש מטלית על הסכין ועל הצוואר ושחט תחת המטלית, הואיל ואין הסכין גלוי הרי זה ספק נבילה, וכן אם שחט מיעוט הסימן בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה הרי זה ספק נבילה: הגרמה כיצד זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה, כגון שני חוטין בסוף הקנה למעלה מטבעת גדולה שחט בתוך החוטין, אם שייר מהם כל שהוא למעלה הרי זה כשירה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה והוא מן המקום הראוי לשחיטה, אבל אם לא שייר מהם כלום, הרי זה מוגרמת ופסולה, שחט האחד או רוב והשלים בדריסה, או בהגרמה, הרי זה כשירה, שהרי נשחט השיעור כראוי, שחט והגרים בתחילת השחיטה, ושחט שני שלישים הרי זה כשירה, שחט שליש והגרים שליש, וחזר ושחט שליש האחרון כשר, הגרים שליש ושחט שליש האחרון, הרי זו פסולה, ואם דרס והחליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי שחיטתו פסולה: עיקור כיצד, כגון שנעקרו הסימנים מן הקנה או הושט ונשמע אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה, אבל אם שחט אחד בעוף או רובו, ואחר כך שחט את השני שחיטתו פסולה: שחט אחד מהם ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט, הרי זה ספק נבלה, נמצא הסימן השחוט שמוט הרי זו כשירה, שוודאי אחר שחיטת נעקר, שאלו נעקר קודם שחיטה היה מתקלקל ולא ישחט, במה דברים אמורים שלא תפש הסימנים בידו, אבל אם תפש הסימנין בידו כששחט, אפשר שתשחט אחר העיקור, ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוטה הרי זה נבילה, כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זה נבילה, ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה, שאין מוציא מידי נבילה אלא שחיטה כשירה, וכל מקום שאמרנו כל ספק בשחיטה הרי זו נבילה, כל האוכל ממנה מכין אותו מכות מרדות:

קיז

[קיז] סדר הפטרות. כל שבת שקורין בה שתי פרשיות, מפטירין מענין מפרשה אחרונה, וזהו מנהג בכל המקומות, וכן נהגו העם להיות מפטירין בנחמות ישעיה מאחר תשעה באב עד ראש השנה, בשבת אחד תשעה באב קורין ראשונה נחמו נחמו, ב' ותאמר ציון ג' עניה סוערה. ד' אנכי אנכי, ה' רני עקרה. ו' קמי אורי. ז' שוש אשיש. ח' דרשו ה', ט' שובה ישראל, וסימן נו"ע אר"ק שד"ש:

קיח

[קיח] תפלת הדרך. הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכיך, ומול את לבבנו ליראתיך ותסלח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארציך, והנפוצים תקבץ מארבע כנפות הארץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובתיקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה ופודה ומציל ברוך אתה ה' שומע תפילה, ואומר עבודה ושים שלום.

קיט

[קיט] הרוצה להקיז דם. הרוצה להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאנו כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה ברוך אתה ה' רופא חולים:

קכ

[קכ] הרוצה לצאת לדרך. הרוצה לצאת לדרך אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותצילנו מכף אויב ואורב בדרך והנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ברוך אתה ה' שומע תפלה:

קכא

[קכא] הרואה קברי ישראל. הרואה קברי ישראל אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין ברוך אתה ה' מחיה המתים:

קכב

[קכב] הרואה קברי גוים. הרואה קברי גוים אומר בושה אמכם וגומר [ירמיה ג' י"ב]

קכג

[קכג] סדר תפלת קצרה. המהלך במקום גדודי חיות ולסטים, מתפלל תפלה קצרה, ואין צריך לומר שלש ראשונות ולא שלש אחרונות, ומתפלל אפילו מהלך, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתן קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה' שומע תפלה:

קכד

[קכד] סדר רעמים. אם ירעים בניסן מזונות וחטים יבשר, ואם רעש מלחמה יגיד, אם ירעים באייר תאינים וכל מיני מגדים יהיו, ואם רעש רעות יבשר, אם ירעים בסיון בשורה טובה יבשר, ואם רעש רעם גדול יהיה, אם ירעים בתמוז מגפה בשוורים יהיה, ואם רעש חוט גדול יהיה, אם ירעים באב אדם גדול ימות, ואם רעש בחולי רע ימותו בני אדם, אם ירעים באלול חום גדול יהיה, ואם רעש קשה מאד לענבים, אם ירעים בתשרי גזרות שמד יבוא לעולם, ואם רעש אנשים חכמים מתים, אם ירעים במרחשוון יין ושמן הרבה באין לעולם, ואם רעש רעות יבשר ומות בבני אדם, אם ירעים בטבת מיתת אנשים גדולים יבשר, ואם רעש מן יבוא לעולם, אם ירעים בשבט חיילים יגבר לעולם, ואם רעש מגפה רבה יבשר, אם ירעים באדר רעב באחת משבע ארצות, ואם רעש טובות הרבה יבשר:

קכה

[קכה] סדר ההלל. הקורא את ההלל באחד ועשרים יום בשנה, גומרין את ההלל, ואלו הן תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת, בין יחיד בין צבור מברך לפניו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל, וגומר ואומר ברכות השיר, שהוא יהללוך, שאלו אחד ועשרים יום קריאת ההלל מן התורה, לפיכך בין יחיד בין ציבור מברכין עליו לגמור את ההלל, אבל שאר ימים שקורין בהן את ההלל צבור מברכין עליו ומדלגין בו ויחיד אינו קורא כלל, ואם בא לקרות קורא ואינו צריך לברך. (העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו, נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה, וצריך לברך על כל פעם ופעם). כשחל ראש חודש בשבת או חולו של מועד מזכירין מעין בעבודה, ואין מזכירין של שבת בויעלה ויבוא, לפי שלא מצינו הזכרת השבת אלא בברכה רביעית לבדה, ועוד שאין צריך להזכיר של שבת שני פעמים:

קכו

[קכו] ימים שראש חודש אדר הסמוך לניסן חל להיות בהן. ימים שראש חודש אדר הסמוך לניסן חל להיות בהן, כגון ביום שבת או ביום שני או ביום רביעי או ביום שישי, וסימן ובד"ו, וכנגד אלו ארבעה ימים שראש חודש אדר חל להיות בהן תיקנו שתולי עולם סימנים להפסקות חוק ולא יעבור, ואלו הן הראשון זט"ו, שני ב"ו, שלישי ד"ד רביעי ובי"ו, ועתה אבאר אותן הסימנים, זט"ו כשחל ראש חודש להיות ביום שבת, הפסקה יהיה בחמשה עשר באדר, בין פרשת זכור לפרשת פרה אדומה, ואותה השנה יהיה אותה הפסקה לבדה, ב"ו כשחל ראש חודש אדר ביום שני, הפסקה יהיה בששה באדר, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, ואין עוד מלבדה, ד"ד כשחל ראש חודש אדר ביום רביעי, יהיה הפסקה ברביעי באדר, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, ואין עוד מלבדה, ובי"ו כשחל ראש חודש אדר להיות ביום ששי אותה שנה יהיו שתי הפסקות, יום ב' לחודש, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, והשניה יהיה בששה עשר לחודש, בין זכור לפרה אדומה, וסימנך זבד"ו זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו, ולעולם לא נעשה הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החודש, וסימנך וטיהרו וקדשו [ויקרא ט"ז י"ט] כלומר טהר בעצמך, וקדש ירחך, ועל כן תקנו רבותינו ז"ל ארבעה פרשיות אלו זו אחר זו, פרשת שקלים תקנו ראשונה כדי שיקדים שקלים לשקלי צר ובוזה, פ' זכור ואחריו פרה אדומה, שאין ישראל ראויין לנס גדול כזה בלא טהרה ובלא נקיות, ואחריה פרשת החודש, וסימן וטהרו וקדשו, ולעולם כשחל ראש חודש אדר הסמוך לניסן להיות בחול, מקדימין פרשת החודש. אבל כשחל להיות בשבת קורין בו ביום, באלו הימים תמצא ראשי חדשי השנה, ניסן אגה"ז, אייר בגה"ז, סיון אגד"ו תמוז אגה"ו, אב בדו"ז, אלול אב"ד, תשרי בגה"ז, מרחשוון בדה"ז, כסליו א"ב ג"ד ה"ו, טבת אבגד"ו, שבט בגדה"ז, אדר ראשון בדה"ז, אדר שני זבד"ו, למה מונין לחמה לתקופות, שהקור והחום והקיץ והחורף ובישול הפירות וחורפתם ואפילתם הכל תלוי בחמה, שכך שנינו בארבעה שבילין החמה מתהלכת, ניסן אייר סיון מהלכת בהרים, כדי לפטר את השלגים, תמוז אב אלול, מהלכת בישוב, כדי לבשל את הפירות, תשרי מרחשוון כסליו מהלכת [בימים כדי לייבש הנהרות, טבת שבט אדר מהלכת] במדבר, שלא לייבש את הזרעים, ואפילו ארבעה שבילין הם ארבע תקופות של שנת החמה וכל השנה נמשכת אחריהן, ועל כן אם היינו הולכין אחרי שנות הלבנה לעשות כל עת תשרי וניסן משנים עשר חודש לא יתכנו המועדות שלא יהיה פסח בחודש האביב, דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך [דברים ט"ז א'], ולא סוכות בזמן האסיף, דכתיב וחג האסיף תקופת השנה [שמות ל"ד כ"ב], ועל זה תקנו רבותינו לעבר את השנה, כדי להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה, מפני תקנת המועדות ועבור השנה שלשים יום, לא בד"ו פסח וסימן הוא לבד"ו יעשה לכם [שמות י"ב ט"ז], ולא נה"ז עצרת, סימן ויהי חורב (על) [אל] הגיז"ה (שופטים ו' מ') ולא אד"ו ראש השנה. סימן לא אד"ו הראש, ולא אג"ו יום הכפורים וסימן התר אגודות מוטה [ישעיה נ"ח ו'], ולא זב"ד פורים, סימן זבדנו (אותי אלהים) [אלהים אותי] זב"ד טוב [בראשית ל' כ'], מה טעם לא אד"ו ראש השנה, שאם יבוא ראש השנה ביום א' יבוא סוכות ביום א' ושביעי של ערבה יבא בשבת, ולפיכך דוחין אותו ליום ב', ומפני מה לא יבוא ביום רביעי ראש השנה, שאם יבא כן, יבוא יום הכפורים ביום ו' ודחינן ליה ליום ה', משום מתיא, כמו שאמרו רבותינו שאם יארע ביום ששי ולא ביום שבת, ומפני מה לא באה ביום ששי ראש השנה, שאם יבא כן, יבוא צום הכפורים ביום ראשון, ואית בה משום ירקיא, ולפיכך דחינן ראש השנה ליום שבת, ודבר זה תקנו חכמים לבני גולה, משום ירקיא ומשום מתיא שלא יבוא יום הכפורים סמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, ושלא יבוא יום ערבה בשבת, שאין ערבה דוחה את השבת

קכח

[קכח] פרק שני דיני הכשר. א' כל כלי שנשתמש בו יין אסור, אם הוא כלי שאין מכניסין לקיום מדיח שלשה פעמים ודיו: ב' במה דברים בכלי עץ, אבל בכלי חרס שהיה תחילת תשמיש ביין אסור. או כלי חרס השועין באבר, ואפילו תחילת תשמישן בהיתר, צריכין מילוי ועירוי שלשה ימים מעת לעת: ג' וכיצד הכשר זה עושה להם שפה של טיט מבחוץ כדי שיצלו המים על שפתו, ומביא מים זכים פעם אחרת ושוהין בהם כ"ד שעות או יותר ומערה אותן מים וממלא אותן מים זכים פעם אחרת ושוהין כשיעור זה או יותר, וכן ממלא אותה פעם שנית והרי הוא כשר: ד' כל כלי שמכניסו לקיום והגת והמשפך והחמץ בכלל זה, אם נכנס בו יין אסור אפילו לפי שעה, שאינו צריך מילוי ועירוי: ה' כל כלי שהפקידו אותו ביד גוי בלא חותם, חוששין שמא הכניס לתוכו יין אסור, וצריך הכשר אם רוצה לתת לתוכו יין ודין הכשירן כמו שכתבנו למעלה: ו' במה דברים אמורים שלא עשה בו חותם, אבל אם עשה בו ואפילו חותם אחד דיו: ז' במה דברים אמורים בשאין בו יין אבל יש בו יין צריך שתי חותמות: ח' נכרי שהיה עומד בצד כלי של יין ובא הישראל ומצא הכלי כמות שהניחה וכמות שהיה בעת שהניחו מותר ואין חוששין כלל שמא נגע: ט' במה דברים אמורים בשאין לו לנכרי רשות כלל ביין, אבל אם היה לו רשות כלל עליו, כגון שהיה לו עליו מלוה על היין בפירוש אסור: י' במה דברים אמורים שלא היה יודע הגוי היכן הוא ישראל. אבל אם הודיעו ישראל שהוא הולך לחוץ למקום שיתעכב שם כלל אסור: י"א במה דברים אמורים בשאין שם שומר, אבל יש שומר מותר: י"ב יפה כח של שומר שאינו צריך להיות יושב ומשמר, אלא אף על פי שיוצא ונכנס מותר. תמו כללי יין נסך: כתב הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל בתשובת שאלה אותן המרזבות שקורין קנו"ט בכלי היין כדי שיצא היין בקילוח דרך פי אותו כלי הוא כלי אחר לגבי כלי יין והוו להו שני כלים לענין ניצוק בר ניצוק. ונפקא מינה שאם נגע בקילוח שיוצא חוץ מן המרזב שמה שבתוך המרזב נאסר משום ניצוק ומה שבתוך הכלי הגדול של יין הוו בר ניצוק ומותר אף בשתייה. ועוד כתב הרב ז"ל שאף על פי שמקטף הגוי הקולח אינו משתכשך היין שבפנים ואין בו איסור אלא משום ניצוק וכן אם הוציא יין ממנו לתוך כלי שיש בו יין נסך הווי ניצוק בר ניצוק. וכתב הרב רבי יוסף ברבי חיים זצ"ל עוד יוצא לו מזה שאם החזיר הגוי השותפא שקורין אשפינ"א למרזב שקורין קנו"ט והשופתא קצרה שאינה עוברת חוץ למרזב מבפנים ואינה מגעת לחלל החבית ששיכשך בה היין שבחבית, אי נמי אי נגע בידו גוי בפי המרזב ואם יש בחבית קיתון של מים לבטל אותו יין שבתוך המרזב הנאסר במגע גוי, הרי כל היין שבחבית מותר בשתייה, שהרי שני כלים הם ואין חיבורן אלא חיבור ניצוק דהוא תערובות עד כאן לשונו: וכל זה הוא אם לא נתנו מים של יין תחילה קודם איסור זה שצריך שני כלים להתיר מטעם בר ניצוק, אבל אם נתנו מים בתחילה לתוך היין ויש ביין שיעור כדי לבטל היין האסור, אמרינן רואין את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבין עליו ומבטלין אותו היינו המים ומותר שבחבית אף בשתייה, ואף אם נתערב בו יין האסור בהדיא, מיהו צריך למה שאמרנו מים רבין עליו ומבטלין אותו צריך שיהא שם מים כל כך שיבטלו טעם היין לגמרי עד שהיין לא יתן טעם במים אלא טעם לפגם כשאר איסורין, וצריך לדקדק שאם אחר שנתנו קיתון של מים לתוך החבית של יין הוציאו מקצת היין שישארו גם כן שיצאו מן המים לפי חשבון שאם יצא אחר כן חצי היין גם כן נחשוב שיצאו חצי המים וכן במקצתו לפי השיעור ואחר כן נחשוב המים הנשארים שם אם ישאר בהם כדי לבטל האיסור של עכשיו אותו שיצא עכשיו לתוך הכלים שיש בו היין אסור אף על גב דלענין ניצוק חשבינן כאלו הוא תוך החבית באיסורו הוא עומד דלחומרא חשבינן להו מעורב אבל לא לקולא, הילכך היין שיצא הוא אסור, כן הוא כוונת הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה: