לדלג לתוכן

ספורנו/ויקרא/כא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים" מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור כי זה יאות יותר לכהנים כאמרו ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות: " ואמרת אליהם" שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד: " לנפש לא יטמא בעמיו" שום אחד מהכהנים לא יטמא לנפש בעמיו שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד:


"לא יטמא בעל בעמיו להחלו" והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא כי אמנם הכהן הוא בעל בעמיו להבין ולהורות כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות כי היכי דלשתמען מיליה ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים כאמרם ז"ל (סנהדרין פכ"ג) שהקבורה וההספד למת הם יקרא דשכבי. אמנם לקרובים התיר להטמא כי כבודם הוא כבודו:


"לא יקרחו" אף על פי שהתרתי להם הטומאה על מתיהם לכבודם לא התרתי שיפליגו באבלות להרבות כבוד מתיהם על ידי קרחה ושריטה כאמרם ז"ל מה להלן על מת אף כאן על מת:


"ולא יחללו שם אלהיהם" ואף על פי שכל אלה לכבודו אין לו רשות למחול על כבודו כי אמנם הכונה בכבוד הכהנים הוא לכבוד האל יתברך וכשימחלו על זה יחללו את שמו:


"כי קדוש הוא לאלהיו" כל זרע הכהונה שהוא בעל בעמיו הוא מקודש לאלהיו ואם ישא את אלה הנשים יחלל את כבודו וזרעו שלא יהיה ראוי לאותה הקדושה:


"ומן המקדש לא יצא" בשביל המת: " ולא יחלל את מקדש אלהיו" שיראה שהוא מחשיב יותר כבוד המת מככוד המקדש והקדש שנתנה לו:


"כי כל איש אשר בו מום לא יקרב" לעמוד לשרת בשם ה' כענין כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק: " איש עור" והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר:


"שבר רגל" והם מומים קורים מסבות מחוץ לגוף:


"או גבן" והם מומים באים ממקרה בלחות הגוף והפסדם: