סמ"ק/פט

<< · סמ"ק · פט · >>

רמב"ם הלכות אבל פ"ב. סמ"ג לאוין רלד רלה טור י"ד סי' שסט:

^{(הג' א)} שלא יטמא כהן למת כדכתיב (ויקרא כ"א, א') לנפש לא יטמא בעמיו ויש לאו אחר דכתיב על כל נפשות מת לא יבא מיירי בכהן גדול ותניא בת"כ (אמור פרשת ב') נאמר' טומא' בכ"ג ונאמרה טומאה בכהן הדיוט: מה כהן גדול חייב בלא יטמא ובלא יבא: אף כהן הדיוט חייב בלא יטמא ובלא יבא: ולא יטמא ^{(הג' ב)} רוצה לומר טומאת מגע: ולא יבא מיירי בטומאת אהל: וכגון שבא' עליו ^{(הג' ג)} טומאה וביאה כאחד אז חייב גם בלא יבא כגון שנכנ' ^{(הג' ד)} בשידה תיבה ומגדל ^{(הג' ה)} ופרע המעזיבה: אי נמי כגון ^{(הג' ו)} שהיה חולה גוסס ונפיק נשמתיה כד יתיב ^{(הג' ז)} שטומאה וביאה באין כאחד: ^{(הג' ח)} ודרשינן בני אהרן ^{(הג' ט)} יכול אף חללים ת"ל ^{(הג' י)} הכהנים בני אהרן ^{(הג' יא)} אפי' בעלי מומין ^{(הג' יב)} אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים: ומסיק פרק חרש ^{(הג' יג)} שלא יטמאנו בידי': ^{(הג' יד)} ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן: ודרשינן בעמיו ^{(הג' טו)} פרט למת מצוה כי אם ^{(הג' טז)} לשארו זו אשתו הקרובה ^{(הג' יז)} ולא ארוסה אליו ^{(הג' יח)} ולא גרושה לאביו ולאמו לבנו ולבתו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני ^{(הג' יט)} קיימא: ומה בנו ובתו ^{(הג' כ)} ראויין לירשו אף אחיו ואחותו ראוי' לירשו: פרט לאחיו ולאחותו מן האם: ולאחותו הבתולה דרש ר' יוסי ור' שמעון וקיימא לן כוותיהו הכי ולאחותו הבתול' פרט לאנוסה ומפותה ^{(הג' כא)} ומוכת עץ: אשר לא היתה לאיש: ^{(הג' כב)} פרט לארוסה ^{(הג' כג)} הקרובה: לרבות נתגרשה מן הארוסין: ^{(הג' כד)} אליו לרבות בוגרת. לה יטמא: על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא ^{(הג' כה)} על הספק כגון ^{(הג' כו)} ספק אחיו ספק אינו אחיו: ספק בנו ספק אינו בנו: לה יטמא ^{(הג' כז)} ואינו מטמא על אחרת עמה פי' לאחר' שאינם מתו הלכך ^{(הג' כח)} אסור לכהן לכנס בבית הקברות לקבור אביו או אמו כי בחזרתו יטמא לשאר מתים: ^{(ר"פ א) (הג' כט)} ואין כהן מטמא לאבר מאביו ר"ל אבר מן החי מאביו ואינו מטמא לקרוביו אלא ^{(הג' ל)} כשהן שלמים ^{(הג' לא)} ומת תופס ארבע אמות לטומאה: ^{(הג' לב)} ואם יש מחיצה מותר: ^{(הג' לג)} ועל הגוסס פסקו בה"ג ורב אלפס שמותר הכהן לעמוד עליו עד שתצא נפשו: ^{(הג' לד)} וה"רר אליעזר ממיץ אוסר: וכן רבותינו מאייברא: ואין כהן מטמא לאשתו פסולה ונפקא לן מלהחלו. כהן שנכנס לאהל המת בשוגג והתרו בו ויצא מיד פטור ואם לאו חייב אך אם נכנס בשידה תיבה ומגדל ^{(הג' לה)} ובא חבירו באונס ופרע עליו המעזיבה בזה איבעיא לן אי צריך שהייה למלקות ולא איפשיטא לן וי"א ^{(הג' לו)} דמלקות ליכא דבשהייה אין בה מעשה: ^{(הג' לז)} כהן שנטמא וחזר ונטמא והתרו בו על כל פעם ופעם לוקה על כולם: ואמרו בפרק קמא דעכו"ם דקיימא לן ^{(הג' לח)} הלכה כר' יוסי דאמר כהן מטמא לדבר מצוה ^{(ר"פ ב)} בטומאה דרבנן: כגון ^{(הג' לט)} בחוצה לארץ ובית הפר ^{(ר"פ ג) (הג' מ)} לדון ולערער עם הגוים וצריכים כהנים ליזהר ^{(הג' מא)} מלטמא בקברי גוים ולא מבעיא במגע ובמשא דמטמא לכ"ע אלא אפי' באהל נמי מטמא דאין הלכה כרבי שמעון אלא הלכה כסתם משנה דמדורות גוים עכו"ם טמאים: ^{(הג' מב)} וטומאת אהל שהוא מוזהר עליה צריך שלא יאהיל בגופו או בידיו על המת: או שלא יאהיל המת עליו או על א' מאיבריו ולא יכנס תחת דבר הטמא המאהיל על המת או על אחד מאיבריו: וכן לא יגע בדבר המטמא במגע: ולא ישא דבר המטמא במשא: ואלו מטמאין באהל כזית מן המת: וכזית נצל: (פי' בשר שנמוח ונקרש: ^{(הג' מג)} ואם לא נקרש אינו מטמא כי בידוע שלא בא מן הבשר) ^{(הג' מד)} ומלא תרווד רקב: ומין זה אינו מצוי בינינו שאין יכול להיות אלא ו^{(הג' מה)} בנקבר ערום בארון ^{(הג' מו)} של שיש: ^{(הג' מז)} והשדרה והגולגולת ואבר מן החי: ואבר מן המת ^{(הג' מח)} שיש עליו בשר כראוי: ורוב מניינו ורוב בניינו פיר' רוב בניין בגוב' האדם ^{(הג' מט)} שתי שוקיו וירך אחד: ורוב מניין ^{(הג' נ)} קכ"ה איברים ^{(ר"פ ד) (הג' נא)} ורובע עצמות ^{(ר"פ ה) (הג' נב)} ורביעית דם ^{(הג' נג)}ודם תבוסה מטמ' מדרבנן ואיזהו דם תבוסה צלוב ^{(הג' נד)} שדמו שותת לארץ ^{(הג' נה) (הג' נו)} ונמצא תחתיו רביעי' דם: ^{(הג' נז)} כל אלו מטמאין גם במגע: ^{(הג' נח)} חוץ מתרו' רקב שאינו מטמ' במגע ^{(ר"פ ו)}: ואלו מטמאין מגע ובמש' ואינם מטמאי' באהל: ^{(הג' נט)} עצם כשעורה: ^{(הג' ס)} וארץ העמים ובית הפרס ^{(ר"פ ז)} ואבר מן החי ואבר מן המת ^{(הג' סא)} שאין עליו בשר כראוי והשדרה: והגלגולת ^{(הג' סב)} שחסרו וחסרון שדרה ^{(הג' סג)} כדברי ב"ה חוליא אחת ובגולגולת ^{(הג' סד)} כסלע: ^{(הג' סה)} והרבה נקבי' כולם מצטרפים לכסלע ^{(הג' סו)} הגולל ^{(הג' סז)} מטמא במגע ובאהל ^{(הג' סח)} ואינו מטמא במשא ^{(הג' סט)} פר"שי גולל ^{(הג' ע)} זהו כסוי הארון: דופק נסרי' שהגולל נשען עליו: ^{(הג' עא)} ור"ח פירש המצב' זהו הגולל והאבנים שהיא נשענת בהם קרויים דופק והאבנים שסומכין אותו דופק קרויים דופקי דופק ^{(הג' עב)} ואין כהן מוזהר עליהם ^{(הג' עג)} ולא על כלי מתכות שנגעו במת: ^{(הג' עד)} דתניא בכל טומא' שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ורוצה לומר שם טומאה ^{(ר"פ ח)}: ^{(הג' עה)} והנוגע בקבר סתו' שיש בו חלל פותח טפח על טפח ברום טפח: ^{(הג' עו)} הנוגע מן הצדדים טמא ^{(הג' עז)} ואם אין בו כשיעור הזה ^{(הג' עח)} טהור: רק כנגד הטומא' שטומא' בוקע' ועולה בוקעת ויורדת: וקבר ^{(הג' עט)} שהוא פתוח ^{(ר"פ ט) (הג' פ)} וכן בית ואהל פתוחין ויש בהן טפח חלל ^{(הג' פא)} מותר לכהן לעמוד עליהם או תחתיהן ^{(הג' פב)} ופריב"ם מתוך המשנ' חלוקי החלונו' ^{(הג' פג)} המביאין טומא' בין בית לבית ובין בית לעליה אם הוא חלון העשוי ^{(הג' פד)} לתשמיש ויש בו טפח על טפח מרובע מביא: ואם מיעטו ^{(הג' פה)} כל שהוא אינו מביא והוא שמיעטו ^{(הג' פו)} בדבר שאינו מקבל טומאה ובטלו ^{(הג' פז)} ואם לא בטלו צריך שיסתום כל החלון ואז חוצץ וחלון העשוי לאורה ^{(הג' פח)} ובידי אדם ^{(הג' פט)} וגלוי ^{(ר"פ י)} שיעורו ^{(הג' צ)}כאיסר ^{(ר"פ יא)} האיטלקי ^{(הג' צא)} שהוא כסלע נירונית: התחיל לסותמו ^{(הג' צב)} ולא הספיק לגומרו: ^{(הג' צג)} אם נשתייר אצבעיים ברוחב גודל ^{(הג' צד)} מביא הטומאה: בפחות מכאן הרי הוא כסתום וחלון ^{(הג' צה)} שלא נעשה ע"י אדם שיעור כמלא אגרוף של בן אבטיח והוא ^{(הג' צו)} כראש גדול של כל אדם וחלון העשוי לאויר לשמור גנות ופרדסים שיעורו ^{(הג' צז)} כמלא מקדח קטן: ^{(הג' צח)} המת בבית ולו פתחי' הרב' כולם טמאים פי' אם יש דבר ^{(הג' צט)} הבולט כנגד הפתח או ע"ג הפתח טמאים ^{(הג' ק)} מפני שסוף טומאה לצאת: ^{(הג' קא)} נפתח אחד מהם הוא טמא ^{(הג' קב)} וכולן טהורין: חישב להוציאו באח' מהם ^{(הג' קג)} או בחלון שיש בו ד' על ד' טפחים ^{(הג' קד)} מציל ואפי' חישב ^{(הג' קה)} משימות כדברי ב"ה: ^{(הג' קו)} ואפילו למפרע: ^{(הג' קז)}ואם נושא על כתיפו ^{(הג' קח)} מקל שיש בהיקפו טפ' יזהר שלא יאהיל צד א' על המת מדרבנן: ^{(הג' קט)} וכל שבמ' טמא ^{(הג' קי)} חוץ מן השיניים: והצפרנים והשיער שלא בשעת חיבורן הן טהורין הא ^{(הג' קיא)} בשעת חיבורן טמאין: ^{(הג' קיב)} האשה שמת עובר' ונפתח הרחם ^{(הג' קיג)} עד שנרא' ראש הנפל כפקיע ^{(הג' קיד)} של שתי הבית טמא: וכן ^{(הג' קטו)} המפל' שליא הבית טמא: ^{(הג' קטז)} ושדה שנחרש בה קבר אסור לכנס לתוכה ^{(הג' קיז)} ומדורו' הגוי' ששהו שם ^{(הג' קיח)} מ' יום אסור לכנס בתוכן מן הדין: אך עתה ^{(הג' קיט)} יש חזירים בינינו: (ומחפשין אחר נבלות) ^{(הג' קכ)} לכך נהגו שלא להחזיק טומא': ובפ"ח דאהלו' שנינו ^{(הג' קכא)} יש מביאין ^{(ר"פ יב)} הטומא' ^{(הג' קכב)} וחוצצין ויש ^{(הג' קכג)} מביאין ולא חוצצין ויש חוצצין ולא מביאין: לא מביאין ולא חוצצין: ואלו חוצצין ומביאין ^{(הג' קכד)} השידה תיבה והמגדל ^{(הג' קכה)} וכורת הקש וכוורת קנים ^{(הג' קכו)} ובור ספינה אלכסנדרית ^{(הג' קכז)} שיש לה ^{(הג' קכח)} שוליים והם מחזיקים ^{(הג' קכט)} מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש והם הנקראים ^{(הג' קל)} כלי עץ הבאים במדה: ^{(הג' קלא)} ופשוטי כלי עץ ^{(הג' קלב)} ופשוטי כלי עור ^{(הג' קלג)} ויריעה: וסדין. ^{(הג' קלד)} ומפץ ^{(הג' קלה)} ומחצלת ^{(הג' קלו)} שהן עשוים אהלים ^{(הג' קלז)} ובהמות או חיות בין טמאו' בין טהורות ^{(הג' קלח)} והעוף שקינן בחלון ^{(הג' קלט)} והעושה מקום לבנו בשבלים ^{(ר"פ יג) (הג' קמ)} ואוכלין שלא הוכשרו שאינם מקבלים טומאה ^{(הג' קמא)} וירקות המתקיימות בימות החמ' ובימות הגשמים: כגון האירוס: ^{(ר"פ יד)} והקיסו' וירקו' חמור ודלע' יונית ^{(ר"פ טו) (הג' קמב)} והזיזין ^{(הג' קמג)} וגזוזטראות ^{(הג' קמד)} הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל מעזיבה בינונית: ואלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ והפרעות אבן שיוצאת מן הגדר: ^{(הג' קמה)} ואלו מביאין ולא חוצצין ^{(ר"פ טז)} כלי עץ שאינו בא במדה: מפני שהם ככל הכלים ומטמאין: ^{(הג' קמו)} וה"ה לאדם: ויריעה ופשוטי כלי עור: ^{(הג' קמז)} וסדין: ומפץ ומחצלת שאינם עשוים אהלים אלא מתוחים בלבד ואין להם שפוע ואין להם כתלים: ^{(הג' קמח)} ובהמ' וחיה שמתו ^{(הג' קמט)} ואוכלין טמאים ^{(הג' קנ)} ומוסף עליהם ריחיים ^{(הג' קנא)} של יד אדם: ^{(הג' קנב)} פי' שהם בכלל כלי אבני' שאמרנו למעל' שאין חוצצין: ואלו חוצצין ולא מביאין ^{(הג' קנג)} מסכת פרוסה: ^{(הג' קנד)} וחבילי המטה והמשפלות ^{(הג' קנה)} והסריגות של חלונות: פי' שאם היה ^{(הג' קנו)} חלון בין שני בתים וטומאה בבית אחד ואחד מאלו יהי' מתוח בחלון זה לסותמו: אף על פי שיש ביניהם אויר חוצצין: ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח: פי' מסכת פרוסה היא הבגד קודם שיארוג: והמשפלו' הם קופות שמוציאין בהם זבל ואלו לא מביאין ^{(ר"פ יז)} ולא חוצצין ^{(הג' קנז)} הזרעים והירקות שהם ^{(הג' קנח)} מחוברים לקרקע ^{(הג' קנט)} חוץ מן הד' ששנינו ^{(ר"פ יח) (הג' קס)} וכיפת השלג והברד ^{(הג' קסא)} והגליד ^{(הג' קסב)} והמלח ^{(הג' קסג)} והקופץ ממקום למקום ^{(הג' קסד)} והעוף הפורח: וטלית המנפנפ' ^{(הג' קסה)} וספינ' הצפה על פני המים: ^{(הג' קסו)} קשר הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה: ^{(הג' קסז)} וכבש האבן ע"ג הטלית: ^{(הג' קסח)} מביאה הטומאה ^{(הג' קסט)} ואם לאו אינה מביאה ^{(הג' קע)} והכל טהור: ^{(הג' קעא)} וארובה שהיא ^{(הג' קעב)} באמצע תקרת הבית בין שיש בה פותח טפח בין אין בה פותח טפח: טומאה כנגד הארוב' ^{(הג' קעג)} הבית טהור טומאה בבית ^{(הג' קעד)} מה שכנגד ארובה טהור:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

^{(הג' א)} ויש שרוצים להתיר רק שיחזור מיד כשיפרו' ממתו וילך בקצרה כמו גבי ^{(הג' ב)} טומאה דבפני' במקדש וטעות הוא בידם חדא דשמא לא יברור לו הקצרה ועוד אי אפשר ^{(הג' ג)} שלא ישהא מעט ואפילו לא שהה שיעור שהייה דכה"ג במקדש פטור הכא חייב משום דמבעיא לן פ"ג דשבועות בנזיר ^{(הג' ד)} אי בעי שהייה למלקות וקאי בתיקו. ^{(הג' ה)} וספיקא דאורייתא לחומרא. ומסתמא ה"ה גבי כהן ^{(הג' ו)} דעיקר הבעיא למלקות כדמוכח התם. ^{(הג' ז)} ואף אם נמצא במס' שמחות דמותר לטמא לשאר מתים בעודו עסוק במתו מכל מקום אחר שפירש אסור: ואם תאמר הרי כבר מחולל הוא ויש לומר דמכל מקום מוסיף טומאה על טומאתו בחזרתו דכיון דפירש אם היה יוצא מבית הקברות הנוגע בו לא היה טמא כי אם טומאת ערב ^{(הג' ח)} כשהוא חוזר מלקברו אחר הנוגע בו באותה שעה טמא טומאת ז' מטעם חבורים.

^{(הג' ט)} כגון לישא אשה וללמוד תורה.

^{(הג' י)} שדה שאבד בה קבר.

זולתי השיניים:

ורובע קב עצמות:

לפי שאי אפשר שיגע בכולו. שאינו גוף אחד מה שאין כן במשא ואהל.

שדה ^{(הג' יא)} שנחרש בה קבר אהלו' דף סז תמורה דף יג

^{(הג' יב)} פי' דמתני' ליכ' לאוקמי בכל טומאו' ^{(הג' יג)} דהא איכא טומאות שהנזיר טמא עליהם טומאות שבעה ומזה עליו שלישי ושביעי ואינו מגלח עליה' ואינו מביא קרבנות ואינו סותר ימי ספירתו ואין עולין לו ימי טומאתו למנין ימי נזירותו. והכהן מוזהר עליהם כדאית' בנזיר אלא ר"ל כל שם טומא' שאין הנזיר מגלח עליה כגון כלי מתכו' ^{(הג' יד)} ודופקי דופק כדאיתא בנזיר:

פירש מן הצד.

פי' גלוי לשמש ולאויר:

היא סלע נירונית על שם נירון קיסר:

^{(הג' טו)} פי' מביאין טומא' אהל לכלי' שמאהילי' עליה' וחוצצין פי' שמצילין מן הטומאה כלי' שעל גביה' מפני שחוצצין בינ' ובין הטומא' דאי לאו הכי היו מאהילין על המת.

פירש חטט בשבלים מקום לבנו קטן כדי להצילו מן השמש:

אירוס וקיסוס מיני דלעת הם ועליהן רחבים. וירקות חמור עשב יאכלנו החמור.

טעמא דדמי לאילן המתקיים כל השנה:

טעמא דכיון דמקבלין טומאה אין חוצצין בפני הטומאה:

טעמא דאינם אהל המתקיים וכמאן דליתנהו דמו:

שהם האירו' והקיסוס וירקות חמורים ודלעת יוני'. וכיפת פי' חתיכת. ^{(הג' טז)} וטלית המנפנפת פיר' תלויה ברוח והרוח מנשב בה:

פט

שלא יטמא כהן כו' ומיירי בכה"ג. פי' הלאו דלא יבא נאמר בכ"ג וכדמפרש:

ר"ל טומאת מגע. או משא וכן כתב הרמב"ם בפ"ב ובפ"ג מהלכות אבל:

טומאה וביאה כאחד. דאילו נכנס באהל שהמת שם לא מחייב תרתי משום לא יטמא ומשום לא יבא דכיון שהתחיל ליכנס ועייל מקצת ידיו או אצבעותיו של רגליו הרי הוא מחייב משום נוגע דהבית שהמת שם הוא כמאן דמליא טומאה דמי ומיד שמושיט מקצת מידיו או מרגליו הויא נגיעה וכדעייל גופיה אז באה לו טומאת אהל ואינו חייב משום לא יבא דהא אין מוסיף טומאה על טומאתו ותנן באבל רבתי ומייתי לה הש"ס בנזיר בפ' ג' מינין כהן שהיה לו מת מונח על כתיפיו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל להחלו פרט לזה שהוא מחולל ועומד וכן מסיק שם בנזי' דאף בטומאה וביאה אינו חייב אלא א"כ מוסיף טומא' על טומאתו אבל אם הטומאת מגע וטומאת ביאה באין כאחד חייב תרתי משום לא יטמא ולא יבא ומיירי שהתרו בו אתרוויהו דאז לוקה שנים וכן מפורש שם הכל בהסוגיא דפ' ג' מינין וכן מביא הרמב"ם זה בפ"ה מנזיר ובפ"ג מאבל ועיין שם בתוספת ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפרק א' מהלכות טומאת מת אחד הבא כולו לאוהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל אפילו הכניס ידו או אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה"ז נטמא כולו ומשמע בהדיא דטמא משום אהל וכן כתב רבי' לקמן בזה הסימן ולא יכנס תחת דבר הטמא המאהיל על המת או על אחד מאיבריו ואיני יודע האיך יפר' הרמב"ם ז"ל ורבי' הסוגיא ההיא דפ' ג' מינין שהבאתי והכסף משנה שם הראה מקום על זה מהסוגי' הנזכר ונהפוך הוא דאדרבא משם משמע דאינו מטמא משום אהל עד שיכנס לכולו אלא דמטמא משו' נוגע דהוי כמאן דמלי טומאה וכן כתב הסמ"ג וכן משמע לכאורה מהרמב"ם ז"ל שכתבה בעצמו מדברי הש"ס והתו' בפ"ה מהלכו' נזיר דדוק' שנכנס בשידה דאל"כ כיון שהכניס מקצת גופו וכו' אבל באמת משמע כן באהלות בכמה מקומות ובסוטה דף מ"ד גבי חצר הקבר דאפילו הכניס מקצת בגופו לאהל שהמת בו דטמא ודוקא גבי בית מנוגע הוא דבעי' שיכניס ראשו ורובו וכדתנן בפ' י"ג מנגעי' דבביאה תליא רחמנא דכתיב והבא אל הבית דבעינן דרך ביאה וכדאמרינן בפ' שני משבועות דאם נכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור דדרך ביאה אסרה תורה וכן גבי ביאת מקדש אמרינן בזבחים בפ' כל הפסולין (זבחים ד' ל"ב) דביאה במקצת לא שמה ביאה מדאורייתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ביאת מקדש משום דכתיב גבי יולדת ואל המקדש לא תבא דמשמע נמי דרך ביאה וכמו דתנן שם בשבועות דפטו' אם נכנס טמא להיכל דרך גגין מטעם זה וע"ש וכן בספרי פוטר אם נגעו בכותל העזרה מאחוריו מטעם זה דדרך ביאה אסרה תורה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם וכן נראה בעיני לפרש הסוגיא דפ' ג' מינין בנזיר דדוקא משום לא יבא הוא דאמר שם בש"ס דאינו חייב עד שיכנס גופו מטעם זה דלא יבא משמע דרך ביאה והילכך א"א לחייבו מלקות מלאו זה עד שיכנ' גופו אבל ודאי אפילו הכניס ידיו או אצבעותיו להבית טמא משום טומאת אהל דאף דכתיב והבא אל האהל הא כתי' שם ג"כ וכל אשר באהל יטמא ומשום זה לא בעינן דרך ביאה גבי טומאת אהל וגם אפשר דמקשינן טומאת אהל לטומאת מגע לענין זה וכן משמע בפ' כל הפסולים דאף לביאת מקדש מקשינן אי לאו דמפקינן שם לדרשא אחריתא אלא דהלאו זה שיחדה התורה ועל כל נפשות מת לא יבא בכהן גדול ובנזיר דמטע' זה לוקין עליו בפ"ע לבד הלאו דלא יטמא שזה כולל כל הטומאות המפורשות גבי מת בפ' חוקת בין מגע ובין אהל וע"ז דוקא אמר שם בפ' ג' מינין דבעינן דרך ביאה וכן משמע שם לשון הש"ס דקאמר משום טומאה איכא ומשום ביאה ליכא והיינו הלאו דלא יבא ולא תאמר משום טומאת לא יבא ליכא דודאי טמא משום טומאת אהל אלא משום מלקות דלא יבא ליכא כדפרישית ועיין משנה למלך סוף הלכות טומאת צרעת שנתעורר קצת בזה אבל לא ביאר כל הצורך וגם לא דק שם:

בשידה תיבה ומגדל. להבית שהמת בו והפסיקו בינו ובין האהל וכדתנן בפ' ח' דאהלות דחוצצין בפני הטומאה אם הם באים במדה דלא מקבלי טומאה והיינו שהם מחזיקים ארבעים סאה בלח וכמו שכתב רבי' לקמן ומיירי שהמה עומדים בבית ובולטים הרבה חוץ מן הבית ושם הוא פתחים ונכנס דרך הפתח מחוץ אבל אם נכנס להבית בשידה תיבה ומגדל המהלכת ונכנס בה להבית הוי אהל זרוק ומייתי הש"ס בנזיר בפ' כ"ג ד' נ"ה ובגיטין בפ"ק ובעירובין דלרבי אהל זרוק לא שמי' אהל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות ט"מ גבי הנכנס לארץ העמים בשידה וכו' וא"כ הרי נטמא תחילה כיון דעייל מקצתו וכמו דפריך הש"ס בפ' ג' מינין שם דהשידה אינה מפסקת כיון דלא הוי אהל ותו לא מחייב בתר הכי משום לא יבא וכן משמע מדברי הרמב"ם דדווקא שידה וכו' הפורח' הוא דלא הוי אהל אבל לא המונחת ומדברי התוספות בנזיר ובפ' בכל מערבין לא משמע הכי שהם פירשו דפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודא היא דווקא במונחת ואפ"ה סבר רבי דהלכה כמותו דלא הוי אהל וצ"ע לדברי התוספות בסוגיא זו שהביא רבינו כגון שנכנס בשידה כו' דמסקנא דרב פפא הוא בפ' ז' מינין ואיך יאמר שלא אליבא דרבי דהלכתא כוותי' לגבי ר"י בר' יהודא דהלכה כרבי מחבירו וכן שם בנזיר בפ"ג בעי רבא שם גבי נזיר והוא בבית הקברות ומסיק שם נמי כה"ג שנכנס בבה"ק בשידה תיבה כו' ובא חבירו ופרע המעזיבה וזה הוא דוחק גדול שיהי' דלא כהלכתא ולפי שכתבו שם התוספות בפ' בכל מערבין בשם הרשב"א דדלתות ע"ג שוורים הוי אהל אפי' לרבי ובסוכה בפ' הישן לא כתבו כן וע"ש וה"ה שידה הבא במידה כיון שאינ' מקבלים טומאה וכמו שפירש רש"י בפ' בכל מערבין אפשר דמיירי בכה"ג ועיין משנה למלך בפ' י"א מהלכות טומאו' מת שחילק בין מונחים ע"ג קרקע ובין מונחים ע"ג הבהמה וזה הוא להיפך מדברי התוספות דבכל מערבין לדעתי ולולי דמסתפינא הייתי מפרש דהא דאהל זרוק לא שמי' אהל הוא דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי אהל אף לרבי והוה א"ש טובא ויתישבו כמה ספיקות וכן תראה שלעולם הוזכר זה בש"ס גבי מילתא דדבריהם כהא דפלוגתייהו דר' ור"י בר"י גבי הנכנס לארץ העמים דכל העיקר הוא מדבריהם וכן הובא בש"ס בגיטין ובערובין גבי עירוב ובחגיגה בפ' חומר בקודש גבי מעלה דרבנן והא דתיבה מלאה כלים וזרקו על פני המת באהל טמאה דמייתי הש"ס בנזיר בפ' כ"ג ההיא מדרבנן אי נמי כמו שכתבו התוספות בפ' חומר בקודש דזרק תיבה גרע טפי משידה תיבה ומגדל המהלכת בנחת אבל תיבה הנזרקת דמיא לעוף הפורח וטלית המנפנפת דקתני באהלות בפ"ח דלא הוי אהל כלל אף מדאוריתא וכמו שהביא רבינו סוף סי' זה ואפי' לר' יוסי בר' יהודה:

ופרע המעזיבה. היינו שפרע בעצמו המעזיבה מהשידה דהוי טומאה וביאה אתיין בהדי הדדי ובפ"ג מינין הגירסא בש"ס היא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות ובפ"י מהלכות אבל וכן כתב הסמ"ג בלאוין רל"ו גבי כהן גדול ורבינו דשינה הלשון שבתלמוד משום דקשה לי' כמו שהקשו בתוספות שם דהא הוי לאו שאין בו מעשה ודחקו א"ע לתרץ דמיירי שהוא סייע להסיר המעזיבה וסובר רבינו דבאמת הא דנקט הש"ס ובא חבירו הוא לאו דוקא אלא שהוא בעצמו פרע מעליו המעזיבה אלא דהש"ס נקט שיגרת הלשון דלעיל בפ"ג מנזיר גבי האיבעי' דרבא שם גבי נזיר והוא בבית הקברות דשם הוא דווקא ובא חבירו ופרע דהאיבעי' היא שם דבאונס גמירי שהי' למלקות וכמו שכתבו שם התוספות כי כן מפורש בפ"ב משבועות וכן הביא רבינו לקמן נקט נמי הכא ובא חבירו אבל הוא לאו דוקא ובאמת דברי התוספות דחוקים שפירשו דסייע לחברו דצריך לומר היינו שזולתו לא הי' יכול חבירו לפרוע דאל"כ הוי מסייע ואין בו ממש ולא הוי מעשה וכמו דאיתא בשבת בפ' המצניע לר' שמעון דפוטר שם בזה אין יכול הי' פטור בכאן לפי פירש התו' ולכך תיקן רבינו ועיין מה שאכתוב לקמן גבי לאו שאין בו מעשה:

שהיה חולה גוסס דעייל הך כשהוא היה גוסס ואף לפי שפסק הר"א ממיץ שהביא רבינו לקמן דאסור הכהן לעמוד עליו וזה הוא מדאוריתא דבפ' ג' מינין דריש לה מלהחלו מ"מ הלאו דלא יטמא ולא יבא ליכא עד שעה שימות וכדתנן באהלות אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס וכדאמרינן שם בסוגיא בפ' ג' מינין לענין טמויי עד דנפיק נפשיה אליבא דכ"ע וע"ש בתוספות ומ"ש לקמן ועיין במרדכי במ"ק

שטומאה וביאה באין כאחד. ואז חייב משום לא יטמא ומשום לא יבא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכו' אבל דאם נטמא מקודם ואח"כ נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה והא דנקט הש"ס בנזיר שם דוקא בהני גוונא שנכנס בשידה כו' או דעייל כשהוא גוסס היינו דבעי הגמרא לאוריי גוונא דמתחייב בה אטומאה וביאה תרתי היכא דלא מחייב כה"ג אטומאה ואטומאה והיינו שבאו טומאה וביאה כאחד דאילו נגע בשני מתים כאחד לא מחייב אלא חדא וכמו דתני בברייתא שם כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר דפטור כל זמן שלא פירש כיון שאינו מוסיף טומאה וכ"ש אם נגע בשני מתים כאחד דאינו חייב אלא אחת אבל אם נטמא מקודם ופירש מן המת ונכנס לאהל דחייב שתים אטומאה ואביאה כה"ג אפילו בטומאה וטומאה חייב שתים לפי שפוסק הרמב"ם ז"ל שם ופ"ה מהלכות נזירות דאם פירש חייב שתים אפילו נגע וחזר ונגע היכא דהתרו ביה על כל נגיעה ובמתניתין דנזיר שם ובמכות בפ' אלו הן הלוקין דקתני אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת וכדאוקמינן שם בנזיר שלא בחיבורין שפירש כבר מהמת ואת"כ הושיטו לו מת אחר ונגע בו חייב שתים אף בו ביום שנטמא תחילה ואין כאן מחולל ועומד דמוסיף טומאה הוא דכיון שפירש הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב וכשחוז' ונוגע במת הנוגע בו בחיבורין טמא טומאת שבעה משום דיקרב בדיקרב מסאב כדאמרינן בע"ז פ' אין מעמידין ולכך משני הש"ס דמיירי בטומאה וביאה כהדדי וכמו שהביא רבינו וע"ש בתוספות ורבינו לא הביא דין זה שכתב הרמב"ם הא דאם נטמא קודם ואח"כ נכנס לאהל המת דחייב שתים ג"כ משום שגם הסמ"ג לא הביא זה והיינו משום שהביאו המתניתן דאמרו לו אל תטמא כו' וכמו שכתב הסמ"ג ורבינו לקמן כהן שנטמא וחזר ונטמא והתרו בו כו' והיינו אם פירש דוקא כדפרישית וכמו שכתב הרמב"ם שם וא"כ כ"ש אם נגע וחזר ונכנס דחייב שתים אם פירש קודם שנכנס ועיין השגות הראב"ד שם ובהלכות נזירות ועיין מה שאכתוב לקמן ועיין בלחם משנה בפ"ה מהלכות נזירות:

ודרשינן. הכל בתו"כ בפרשה אמור:

יכול אפי' חללים. דהא בני אהרן המה:

הכהנים. יצאו חללים שאף על פי שאביהם כהן הם נחשבים כזרים ודוקא חלל דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט אבל חלל דרבנן כגון בן חלוצה וכיוצא בזה אסור הוא ליטמא למתים כן כתב הנמוקי יוסף ופשוט הוא. וכן תני כה"ג ביבמות בפ' האשה רבה ובפ' נושאין על האנוסה וע"ש:

אפילו בעלי מומין. דהא אוכלין בקדשים ובתרומה וכדאמרינן כל זכר בכהנים יאכלנה ואפילו בעל מום נ"י:

אמור ואמרת. אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת שתי אמירות הללו למה אלא להזהיר גדולים על הקטנים וכתב הרא"ש ז"ל בפירושו על הרי"ף דלכך שנה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר הכהנים על בניהם:

שלא יטמאנו בידים. כן מסקינן שם דלמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו הא דקתני בת"כ להזהי' גדולים על הקטנים היינו שלא יטמאנו בידים וכמו שארי אסורין דמרבי שם נמי מקרא והיינו דלא ספינן להו בידים איסור דאורייתא וה"ה נמי בטומאת כהנים כן כתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות אבל והסמ"ג לאוין רל"ה אבל הנ"י והטור יו"ד סימן שע"ג כתבו דבטומאה מצווין להפרושו מדאורייתא כיון דגלי קרא מריבוי והא דקתני שם ביבמות שלא יטמאנו בידים דחוי' בעלמא הוא וכן משמע מדברי הרא"ש ורבינו ירוחם דדרשה גמורה היא ולא אסמכת' וכן כתבו בשם רבינו יהונתן דהוי מדאוריית' ולהנך פוסקי' לאו דוקא האב מוזהר אלא הב"ד מוזהרין להפרישו וכן כתב הפריש' והרשב"א והאגוד' בפ' חרש כתבו כדברי הרמב"ם והסמ"ג ורבינו וכתב הרמב"ם ז"ל אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו צריך לחנכו בקדושה ע"כ ונראה דמיירי בקטן שהגיע לחנוך וכמו שאמרו בסוכה קטן היודע לשמור תפיליו אביו חייב לקנות לו תפילין: והרשב"א בתשובה סימן קכ"ח פקפק על זה. ועיין מעדני יו"ט ועיין בתשובת הרשב"א סימן צ"ח דכתב דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים ועיין מ"ש לקמן בדין שופר בסימן צ"ח:

ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן. בת"כ ומייתי להו ביבמות בפ"י שמותרות ומפרש שם דאי לאו קרא הוה אמינא דמוזהרות משום דכל עונשין שבתורה איש ואשה שוין בה ואפי' שאינו שוה בכל וע"ש בש"ס. וכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות מעשין ל"ז גבי טומאת כהן לקרובי' שהיא מצות עשה כדאמרינן לה יטמא חובה וכמו שכתב רבינו לעיל סימן נ"ט וכתב שם בסה"מ והחיוב בזה שנתחייב בה להטמא לקרוביו אין הנשי' חייבות בה כי מי שהוזה' מהלטמא לזולת הקרובים הוא נצטווה שיטמא לקרובים אבל הכהנות שלא הוזהרו מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו כן לא ציוה להטמא אבל תנהוג אבילו' וברשותן להטמא ודע זה ע"כ. וכן כתב בחיבורו בפ' ב דהלכו' אבל דהנשי' אינן מצוות להטמא לקרובים מטעם דכל שאינן בלא יטמא וכו' וכמו שכתב בסה"מ ומשמע מדבריו דאף ישראלים הזכרים אינם מצווין להטמא לקרובים כיון שלא הוזהרו מטומאת מת כי מצוה זו נתיחדה דוקא לכהנים. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן כ"ז דבישראל רשות וע"ש וכן משמע מדברי ס' החינוך בפרשת אמור שהולך שם בשיטת הרמב"ם ז"ל ולדבריו הא דקתני בפ' ד' אחין אשתו ארוסה לא אונן וכו' וכן היא לא מטמאת לו היא לאו דוקא ארוסה אלא אגב שיטפי' נקט אי נמי כמו שכתבו שם רש"י והתוס' דאינה רשא' לטמאה לו ומיירי ברגל שמצווין כל ישראל לטהר את עצמן וכיון שהיא אינה מתאבלת עליו כדקתני שם אינה רשאי לטמא' א"ע לו אבל הסמ"ג בעשין סימן נ"ח כתב מצות עשה שיטמאו הכהנים לקרוביהם כשאר ישראל משמע דלמאי דפסקינן לה יטמא חובה הוא בין לכהנים ובין לישראלי' ואתי שפיר ההוא דפ' ד' אחין דלא מטמאת לו דאינה חייבת וכן הרמב"ם בתוה"א והרא"ש בהלכות קטנות חלקו על הרמב"ם בזה אלא מלשונם משמע קצת שהם הבינו בדברי הרמב"ם ז"ל דאיני ממעיט מחיוב עשה הנזכרת אלא נשים ולא אנשים ישראלים. אבל מדברי החינוך משמע כמו שפרשתי דברי הרמב"ם ז"ל. וכן משמע עוד מדבריו בסה"מ וע"ש ובמעדני יו"ט:

פרט למת מצוה. כן הוא בת"כ ומייתי זה מדכתי' בעמיו בזמן שעמיו שם ולא מת מצוה דלמת מצוה מותרין הכהנים להטמא לו ומפורש ביבמו' בפר' האשה רבה ובנזיר פ' ג' מינין איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה ופי' הרא"ש ז"ל דעל הכהן המוצא קאי כלומר דהמוצא מת מצו' בדרך או בעיר של כותים ובמקום מוצאו אין יכול לקרות לישראל ויענהו ויבא לטפל בו ולקוברו אבל אם מצא אותו במקו' כזה שיש ישראל קרוב לאותו המקו' כשיקרא אותו יענהו אין זה מת מצו' שיטמא לו כהן אלא קורא לישראל ויקברנו וכן הוא בירושלמ' דנזי' בפ' כ"ג איזהו מת מצו' כל שצווח ואין בני העי' באין לו באו בני העיר הרי זה מושך ידו עד היכן עד כדי נושאין וחילופיהן וחילופי חלופיהן כשאינם צריכין לו אבל כשצריכין לו לא בד"א כשאין מכירין וכו' עד ומה שיטמא כהן לכבוד הנשיא וכו' ומזה הירושלמי למד הרא"ש ז"ל דלעולם מיקרי מת מצוה עד שיהא לו בני אדם כשיעור המפורש בפר' ב' דכתובות למאן דקרי ולמאן דתני וכו' וכל זמן שאין לו כזה השיעור מותר הכהן להטמא לו וכבר כתבתי בזה בסימן מ"ח ושהרמב"ן חולק בזה ועיין ב"ח:

לשארו זו אשתו ת"כ והובא בש"ס בכמה מקומו' מיבמות ובזבחים בפר' טבול יום והרמב"ם ז"ל כתב בפר' ב' מהלכות אבל אשתו של כהן מטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה כו' וכתב שם הכ"מ דודאי הוא מדאורייתא ככל גופי התורה אלא שהרמב"ם ז"ל דרכו לקרא לדבר שאינו מפורש בתורה ממש מדברי סופרי' שהחכמי' קבלו בע"פ פירש זה הפסוק דשארו זו אשתו ולכך קורא זה מדברי סופרים. ויש שרצו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל כפשטן דסובר באמת דאין זה אלא מדרבנן ואין דבריהן עולין יפה כלל ומה שכתב עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש רוצה ליתן טעם על זה מה שהתירה התורה טומאת אשתו נתלה במה שאמרו ביבמות בפר' האשה רבה גבי הא דב"ד מתנין ועוקרין דבר מן התורה ומייתי שם הברייתא דאשתו קטנה שהשיאו' לו אמת ואחי' דבעלה כהן מטמא לה ואע"ג דלא הוי קידושין אלא מדרבנן ומטמא לה בעלה ועובר משום לא יטמא דאורייתא ומשני שם כיון דהוא ירית לה בתקנת' דרבנן עשאוה כמת מצוה שהקרובים לא ירצו להטפל בה כיון שהבעל יורשה ולא הם ומשמע לי' להרמב"ם ז"ל הפי' בזה דהטעם שהתיר' התורה להטמא לאשתו הוא משום שהוא יורשה וכן זה כיון שעכ"פ הוא יורשו מדרבנן מות' להטמא לה והתוספות שם נדחקו בזה ולדבריו ז"ל אתי שפי' אבל צריך עיון דהרי הרמב"ם ז"ל בעצמו פסק בפר' א' מהלכו' נחלות דירושת הבעל דרבנן וע"ש:

ולא ארוסה דלא מיקרי שארוכי אם בנשואה:

ולא גרושה. ואפילו יש לו בנים ממנה כן הוא בגמ' שמחות פ"ד:

בני קיימא פרט לנפלים עוברי' וכן קטן שלא כלו לו חדשיו וכדאמרינן בשבת ובבכורות דכל שלא שהה שלשי' יום באדם ה"ז ספק נפל דאימא בן שמנה הוא ואינו מטמא לקטן רק אם יודע בודאי שכלו לו חדשיו או שמת ביום שלשים ואחד דאז יצא מתורת נפל ועיין הרא"ש:

ראוין ליורשו. בת"כ ומביאו הרי"ף:

ומוכת עץ. מדהבי' רבינו בסתם משמע שדעתו לפסוק כר' שמעון דאינו מטמא למוכת עץ וכמו דגרסינן שם שהיה ר"ש אומר הראויה לכה"ג מיטמא לה ושאינה ראוי' כו' ורב ושמואל פסקו במוכת עץ גבי כ"ג דלא ישא כמו בוגרת ואף דאמרינן בגמרא דר' יוסי שבקי' לי' לר' שמעון בר זוגי' במוכת עץ וסביר' לי' דמטמא לה וא"כ הוה ר"ש יחידאה לגבי ר"מ ורבי יודא ורבי יוסי וכמו שכתב הרי"ף ז"ל מ"מ מדחזינן דבהאי דרשא דלא היתה לאיש דדריש מינה ר' יוסי תרתי דממעיט ארוסה מלא היתה ומרבה מוכת עץ מלאיש הוה ר' יוסי יחידאה לגבי ר"מ ורבי יודא ור"ש דהא ע"כ ר"מ ורבי יודא לא סבירא להו בהכי כרבי יוסי דנשמעינה מינה תרתי דא"כ אף לדידהו נמעט מינ' ארוסה ונרבה מוכת עץ מלאיש ומהקרובה נרבה ארוס' שנתגרשה אלא דסברי להו לר"מ ולר' יודא דכיון דמוקמינן לא היתה לאיש לרבות מוכת עץ שוב לא אייתר לי' כלל לשום דרשה דאורחי' דקרא למיכתב הכי אשר לא היתה לאיש וזה מסתבר להם יותר למידרש מזה מוכת עץ לרבות מלמעט ארוסה וא"כ מוקמינן הקרובה לרבות ארוסה אף שלא נתגרשה כיון דליכא מעוטא למעט ארוסה סברי אינהו דמסתבר מהקרובה לרבות ארוסה מכל וכל ולא היתה לאיש מצריכי כולי קרא לרבות מוכת עץ והשתא עולה פסק רבינו כהוגן דגבי ארוסה קפסיק כרבי יוסי ור' שמעון דהילכתא כר' יוסי לגבי ר"מ ור' יודא וגם ר"ש קאי כוותי' והוי להו שנים נגד שנים והטעם הוא דיותר מסתבר לאוקמא לא היתה לאיש למעט ארוסה מלרבות מוכת עץ ובמוכת עץ פוסק כר' שמעון משום דבזה הדרשה דדריש ר' יוסי מלאיש לחודי' הוה איהו יחידאה לגבי תלת והלכה כרבים ואף דלענין הדין סברתם אחד כיון דהם חלוקים בטעמם וכדפרישית וגם במס' שמחות גרסינן מוכת עץ ר' יודא אומר מטמא ר"מ ור"ש אומרים אינו מטמא ושונה להו בלשון רבים דאינו מטמא וכן בירושלמי מיבמות פ' הבא על יבמתו אחותו מוכת עץ ר"מ ור"ש אומרים אינו מטמא אף שגורס שם וחכ"א מטמא לה אפשר דחכמים היינו ר' יודא דמסכת שמחות והוי לי' יחידאה לגבי ר"מ ור"ש וגם אפשר דבגמרא דולן שאומר לר' יוכזימדשבקיה לבר זוגי' הוא בדרך אפשר כיון שלא גילה דעתו בפירוש כר"ש אבל אפשר דסבירא לי' כר"ש כן יש ליתן טעם לדעת רבינו וכן מדאסורה לכ"ג יש למעט אותה וכיון דליכא אלא חד ריבויא דאליו מרבינן בוגרת דמסתבר יותר לרבות ממוכת עץ וכמו שכתבו שם התוספות וכן הסמ"ג לא כתב בפירוש דהלכה כר"מ ור"י גבי מוכת עץ ואדרבה יש לדקדק מלשונו שלא רצה לפסוק להדיא כוותיהו וע"ש ומש"ה חש לה רבינו לחומרא כדרכו שדקדק כן מלשון הסמ"ג אבל לא מצאתי חבר מהראשונים ז"ל לרבינו והרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם והטור כולם פסקו דמטמא למוכת עץ ואפשר שרבינו נקט לשון הגמרא כי בגמרא אמרינן נמי בתחילה דר' יוסי ור' שמעון דרשי למעט מוכת עץ בכדי דאייתר להו לא היתה למעט אחותו ארוסה אלא דלבתר הכי מסקינן דר' יוסי שבקיה לר"ש בר זוגי' בזה וכיון שהדרשה פשוטה כך נקטה רבינו ולא לפסק הלכה גבי מוכת עץ וצ"ע וכן כתב שם התוספ' והרא"ש דלמסקנא דהש"ס גמרינן בכל מילי גבי טומאה בתולה בתולה וכו' וכיוון דהלכה כר"ש לגבי כ"ג הילכתא כותי' נמי לגבי טומאה וכן משמע מדברי רש"י ז"ל דפירש שם בברייתא ר"ש לטעמי' שאוסר מוכת עץ גבי כהן גדול ודע דמשמע שם ביבמות בפ' הבע"י שם בסוגיא זו דאנוסה ומפותה אף שנבעלה שלא כדרכה אסורה לכה"ג כרב דאמר הכי וכמו שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהלכות איסורי ביאה ואף דמסיק שם דרב הוא דאמר שרבי אליעזר וע"ש כי דברי הרמב"ם ז"ל נכונים ואין להאריך בזה ונראה דה"ה דאינו מטמא לה אם נבעלה שלא כדרכה כמו שאסורה לכ"ג ואף דלגבי קנס פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה בתולה שאינו משלם קנס בשלא כדרכה אינו ענין להא דהכא וגם התוספ' והרא"ש חלקו עליו גם לענין קנס וגבי מוכת עץ אמרו שם בסוגיא דמותרת שלא כדרכה דאל"כ אין לך אשה שהיא כשירה לכ"ג שלא נעשית מוכת עץ ע"י צרור וה"ה דמיטמא לה כתבתי זה מפני שנוהג אף עכשיו בזמן הזה ואין להאריך יותר:

פרט לארוסה. שהיתה לאיש דהויה לשון קדושין הוא:

הקרובה לרבות נתגרשה. וה"ה נתגרשה מן הנשואין ולא נבעלה דהא לר"י ור' שמעון הויה דאירוסין ונשואין כי הדדי נינהו אלא דסת' נשואה נבעלה דלהכי קיימא כן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וכן הרמב"ן ז"ל:

אליו לרבות את הבוגרת. ואע"ג דאסירא לכתחילה לכ"ג רבייא קרא דלא ילפינן מהתם בתולה בתולה וכבר כתבתי מזה וכל הני דוקא באחותו הוא משום דגלי קרא ולאחותו הבתולה אבל האב מיטמא לבתו בכל ענין בין ארוסה ובין נשואה ובעולה ולא מצינן בשום מקום לגבי האב דין זה וכן משמע בהאשה רבה ועיין משנה למלך:

על הספק. בת"כ ומייתי לה הרי"ף:

ספק אחיו כו'. כגון שנתערב ולדה בולד חברת' או שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת לאחר וילדה ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון וכדתנן ביבמות במתניתין דפרק נושאין על האנוסה הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אין מטמא להם והם אינן מטמאין לו ואי לאו קרא הוה אמינא דחייב להטמאות מספק כיון שזה הוא מצות עשה להטמא לקרובים וכמו שכתבתי וכמו שהוא אונן עליהם מטעם ספק לחומרא דאנינות דאורייתא כן יטמא מספק כן כתב המעדני יו"ט. וצ"ע האיך יטמא מספק ויעבור על הלאו דלא יטמא ופשיטא לדעת הרמב"ם ז"ל דמן התורה לא אמרינן ספיקא לחומרא אלא בדבר שחייבין עליו אשם תלוי ולא בשאר איסורין דלא הוי לחומרא אלא מדרבנן וא"כ לא מחויב להיטמא דאורייתא וא"כ האיך ס"ד דיטמא מן הספק ויעבור על הל"ת והי' נראה לומר דשיגרת לישנא הוא בת"כ ואסמכתא בעלמא הוא אלא שהרמב"ם ז"ל בחיבורו הביא הדרשה בזה ובודאי אילו היה אסמכתא לא היה מביא בחיבורו כדרכו ואפשר שלדעתו ז"ל דלא אמרינן בשאר איסורין ספיקא לחומרא מן התורה גלי קרא בטומאה דאסור אף בספק ואף דאיכא ספק חיוב נמי טומאת קרובים כמה שכתב המעדני יו"ט או אפשר דבא הכתוב לאסור שלא יטמא לאשתו שנתגרשה בספק וכמו שכתבו הרמב"ם והרא"ש בכאן ומיירי בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דלא הוי אלא ספיקא דרבנן כדאמרינן בפ' ד' אחין ביבמות ומן התורה הרי היא בחזקת א"א לכל דבריה בין לקולא ובין לחומרא וכדאמרינן שם וכמו שפסקו כל הפוסקים וגם בודאי הוא יורשה מן התורה אי ירושת הבעל דאורייתא ועיין ברמב"ם בפ' א' מה' נחלות שפסק דאינו יורשה ועיין ראב"ד ועיין תוספ' שם וכן בפ"ב מכתובת ועיין שם ואפ"ה אסרה התורה להטמאו' לה מספק ואף שהוא נגד החזקה ובאמת בענין אחר לא משכחת לה ספק גירושין מן התורה מה שכתבו כאן הרמב"ם והרא"ש ואף דהמיעוט לה נאמר לגבי אחותו דהיינו ספק אחותו וזהו ספק בן ט' או בן ז' או שנתערב ולדה מ"מ הוא לאו דוקא וקאי נמי אשארו אם נתגרשה מספק ועדיין הדבר צריך תלמוד:

ואינו מטמא על אחרת עמה כו' בת"כ וכמו שהבאתי דאף אם הוא מטמא למתו אסור לו לטמא לאחר מהמתניתין דאמרו לו אל תטמא אל תטמא שחייב על כל אחת ואמת וכפי שכתבתי ולשון הת"כ שהביא הריף שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלקט עצמות פלוני וכן הביא הסמ"ג ולפי הסוגיא דנזיר בפ"ג מינין שהבאתי הוא דוקא אם פירש ממתו כי אז הוא מוסיף מטעם חיבורין כמו שכתבתי אבל בעוד שלא פירש אינו עובר ואפילו לכתחיל' מותר וכמו שהביאו הרמב"ן והרא"ש ראי' ממס' שמחות דקתני שם היה עומד לקבור את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר וכן משמע מדברי רבינו שכתב כי בחזירתו משמע שאינו אוסר אלא מטעם דבחזירתו שפירש ממתו אבל בעוד שהוא קובר ליכא איסורא וכמו ההיא דמס' שמחות והא דקתני בברייתא שם בפ' ג' מינין כהן שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל להחלו לאו דוקא שאינו חייב אלא אף מותר לכתחילה וכן משמע מדברי הפוסקים מיהו התוספ' בפ"ב משבועות כתבו דהא דאינו חייב בעוד שלא פירש והמת על כתיפו היינו בעוד שלא הספיק להשליך המת הראשון מעל כתיפו והושיטו לו מת אחר אבל אם יש שהות לפרוש חייב על כל אחת ואחת. וכתב הב"ח שמשמע מדבריהם דאף בעודו מתעסק במתו אסור אם נוגע במת אחר וכן פירש בדברי הרמב"ם ז"ל שמטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אבל שהכהן הקובר את מתו צריך ליזהר לקוברו בסוף בית הקברות ופי' הרב ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל משום דאף בהליכה אסור לו להטמאות ולא מטעם החזירה כמ"ש כל הפוסקים והנה הרב ז"ל פי' דברי הרמב"ם לשיטתו שהבין כן בדברי התוספ' מפ"ב דשבוע' ואינו נראה כלל דאפי' לפי דברי התוס' ולדעת הרמב"ם יקשה הך דמס' שמחות שהביא הרי"ף והרא"ש דמותר אף לכתחילה אליבא דכ"ע דבתר הכי תני הפלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא בנטמא בו ביום ומשמע דרישא אתי ככ"ע וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ש וזה מוכרח מהבריתא ועוד מה שרצה הרב ז"ל להשוות דברי הרמב"ם לדברי התוספ' דשם לפי פי' זה אינו דהא להתוספ' לפי סברתו בנזיר בקבר או כהן העומד בבית הקברות חייב על כל פעם ופעם שמתרין לו אם יכול לפרוש כגון שיש לו שהות לפרוש ואילו הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות אבל היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבה"ק ונגע במתים אחרים אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש הרי שכתב להדיא כדברי הרמב"ן והרא"ש שכל זמן שלא פירש אפילו כל היום אינו חייב אלא אחת וכן משמע להדיא מדבריו בפ"ה מה' נזירות ודברי התוס' הם לענין מלקות דהא פירשו כן אהא דבעי יש שהייה למלקו' אלא ודאי דברי הרמב"ם ז"ל ודעתו הוא כמו דעת הרמב"ן והרא"ש וכל הפוסקים דבאמת בעוד שהוא קובר את מתו הוא פטור ומותר להיטמא לשארי מתים ודבריו ז"ל שבסוף פ"ב מהל' אבל הוא נמי לאחר שפירש וכן משמע שם מה שכתב לבסוף כשיקבור מתו והיינו אחר שיקבור והא דכתב שם אסור לכהן כו' אפילו בעת שמטמא לקרוביו נתכוין הוא ז"ל דאפי' בו ביום שנטמא חייב וכר' טרפון דמס' שמחות ודלא כר"ע דלא מיחייב שם אלא אם נטמא למחר משום דהסוגיא דנזיר פ"ג מינין אזל' כר"ט וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ש וגם משום דבירושלמי דנזיר פ"ג היא שנויה בהיפוך פלוגתא דר"ט ודר"ע וכן מה שהבין הרב ב"ח ז"ל מדברי התוס' בשבועות דאף בהליכה אסור גבי כהן הקובר את מתו לא דק בזה כלל דדברי התוס' הם דוקא גבי נזיר בקבר דעומד שם באיסור וכל שעה הוא מוזהר לפרוש מהטומאה שבחיבורין ולכך חייב אבל כהן הקובר את מתו או מת מצוה ודאי כ"ז שהוא צריך להתעסק בו ולא פירש פטור אפילו נטמא למת אחר אפילו לר' טרפון דמס' שמחות וכדמוכח כל הסוגיא דנזיר דדוקא בטומאה וביאה כה"ג חייב אבל לא בטומא' וטומאה וע"ש שזה מוכרח שם והרב ז"ל תלה בוקי סריקי בהתוספ' וכן בחידושי הריטב"א ז"ל כתב דברי התו' וביאר להדיא כפי שכתבתי וז"ל על קושית התוס' דשם בשבועות בהא דנזיר בקבר אי בעי שהייה למלקות וכתב וי"ל שלא פטרו לר' טרפון בההיא שהייה מתעסק במתו בחיבורין ובנושאו על כתיפו אלא בשלא היה אפשר לו ליטלו ממנו עד שנתנו לו מת אחר או בשלא היה לו שהות ליטול או שעדיין היה צריך להתעסק בו והיה מוליכו לקוברו כגון שהיה מת מצוה אבל כ"ז שיכול לסלקו מעליו כו' עד הילכך גבי נזיר בקבר כיון שאם רצה פירש ולא היה טמא בחיבורין כו' וע"ש הרי דמחלק לתרי אנפי דגבי היכא דנטמא בהיתר כמו מת מצוה וקרובים הוא גוונא אחרינא כל שמתעסק עדיין לקוברו פטור וכן הביאו שם הריטב"א דברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ב מהלכות אבל אות באות בשם הרמב"ם ז"ל עד סוף הפרק וכתב ט"ז פי' דאע"ג דבחיבורין מותר יש לנו לחוש מפני החזרה שכבר פירש ואע"פ שהחזירה מותרת בכל מקום שהכניסה מותרת כי צורך כניסה היא מ"מ היה צריך לצאת בקצרה ושמא יהי' יוצא בארוכה או ישהה הרי שפי' להדיא דברי הרמב"ם ז"ל כפי שכתבתי ודלא כמו שפי' הב"ח ובודאי אילו היה רואה הב"ח דברי הריטב"א לא היה כותב כן הארכתי בזה מפני שראיתי גם להש"ך ז"ל שהסכים על ידו של הב"ח להלכה ובאמת אין בזה שום מיחוש כדברי כל הפוסקים

אסור לכהן לכנס בבי' הקברו' וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ולפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בה"ק כדי שלא יכנס לבה"ק ויתטמא כו' וכן כתב הרמב"ן בתה"א שהכהנים עושים להם שכונת קברו' שלהם בסוף בית הקברות כו' וכמו שמביא הב"י בטי"ד סימן שע"ג ובודאי גם לרבי' שרי בענין זה אלא שקיצר ודברי הרא"ש והטור המה כדברי רבינו והסמ"ג לא הביא בזה דברי הרמב"ם הנזכר וגם לא כתב מזה כלום ובהלכות טומאת מת בעשין רל"א מביא שם בשם ר"ת שהכהן המטמא בבה"ק בזמן הזה אינו לוקה כיון דליכא מי חטאת עכשיו וע"ש שמביא ר"ת ראי' לדבריו ממסכת שמחות וזה הוא לשיטתו שהביאו התו' בפ"ב דשבועות שם והרמב"ן והרא"ש משמו שהוא ז"ל פוסק כההיא ברייתא דמס' שמחות דקתני שם בנטמא בו ביום שהיה טמא פלוגתא דר' טרפון ור"ע ור"ע פוטר ולא חשיב ליה מוסיף טומאה רק אם הוסיף יום אחד שנטמא ביום מחר דאינו יכול לטהר א"ע ביום שביעי מיו' ראשון מחמת טומאה השניה אבל בנטמא בו ביום פטור מטעם דלהחלו והרי זה מחולל ועומד ומה שאמרו בנזיר בפ' ג' מינין דאף בו ביום אם נטמא לאחר שפירש דהוי מוסיף טומאה משום דיקרב בדיקרב וכמ"ש לעיל הסוגיא היא דלא כר"ע אלא אליבי' דר' טרפון דוקא ואין הלכה כמותו דהלכה כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הוא כדאמרינן בכתובת בפ' הכותב לאשתו ואף שר' עקיבא אוסר לו להטמא אחר שפירש מדבריהם וכדמשמע שם במס' שמחות ברישא דקתני פירש ה"ז לא יטמא ואתיא ככ"ע מ"מ אם קובר את מתו מותר לי לכנס בבה"ק ולקברו ואף שיתטמא בחזרה דגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת דדבריהם וכן הביא ר"ת עוד ראיה מנדה פרק דם הנדה דסברי שם הסוגיא כר"ע דמסכ' שמחות וכן הביא בשם בה"ג כר"ת ועיין תשובת הרשב"א סימן שכ"ד ואף שבירושלמי מפ"ג דנזיר שינה שם המחלוקת דר"ט ור"ע בהיפוך וכמו שהבאתי לעיל מ"מ ההיא דמסכ' שמחו' הוא עיקר ומשמע שם מדברי הסמ"ג שדעתו ג"כ כדעת ר"ת ז"ל דמש"ה פטור כהן בזמן הזה כיון דלר"ע אינו חייב אלא אם מוסיף יום שלא יוכל לטהר מטומאתו ועכשיו שאין לנו מי חטאת אין כאן מוסיף טומאה ופטור ממלקו' אך מדבריהם ודאי אסור וכמו שפרשתי בשם הרא"ש מהא דמסכת שמחות וכן הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ה מהלכות נזירות כתב שם כמו ר"ת ז"ל שהכהנים בזמן הזה כיון שהם טמאי מת אין עליהן עוד חייוב טומא' אבל משמע מדבריו שם דבטומא' וביאה חייב שתים לכ"ע כרבה שם בנזיר ועיין שם בלח' משנה ואפשר דאף ר"ת יודה לזה דבטומאה וביאה בבת אחת כדמוקמינן שם בנזיר חייב שתים אף לר"ע ומה שכתבו התו' בפ"ב משבועות והרא"ש דלר"ת ז"ל יהי הסוגיא דנזיר דלא כר"ע היינו הא דמפליג שם בטומאה וטומאה בין בחיבורין ובין שלא בחיבורין וכן הא דאמר רב הונא שם דנזיר העומד בבה"ק והושיטו לו מת דחייב ההוא אתי דלא כר"ע דמס' שמחות דלדידי' פטור לעולם אבל בטומאה וביאה בגוונא דמחייב תרתי להסוגי' שם כדמפורש וכמו שהבאתי חייב נמי לר"ע דהוי שני שמות וכן כהנים בזמן הזה נאמר דאפילו אם נגע וחזר ונכנס דחייב שתים אפשר דחייב נמי בזמן הזה אפילו לר"ע מיהו כפי שפירש שם הלחם משנה דעתו של הראב"ד ז"ל דלא מחייב לרבה אלא דוקא בבת אחת ובהכי מיתוקמא לרבה המתניתין דאל תטמא אל תטמא דחייב על כל אחת דוקא בטומאה וביאה כאחת ליכא נ"מ לכהני' בזמן הזה דהא מעיקרא טמאים הם ולא הוי בבת אחת. אבל דברי הלח"מ צ"ע בזה דנראה אף להראב"ד ז"ל אליבא דרבה בטומאה וביאה חייב אם פירש. וכתבו התוספות בשבועות שם דרבינו תם מפרש שם האיבעיא דנזיר בקבר דצריך שהוי למלקות היינו בשנטמא סמוך לחשיכה ואם שהה שם עד הלילה מוסיף לו טומאה יום אחד וחייב אפילו לר"ע דמסכת שמחות והא דלא משני כן רבה בנזיר המתניתין דאל תטמא דחייב על כל אחת ואחת ומאי דוחקי' לאוקמי' בטומאת וביאה לפי' הראב"ד ז"ל משום דקתני שם במתני' היה מטמא כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לי אל תטמא וכו' משמע דמיירי כגוונא דרישא דמיירי ביום אחד. הארכתי בזה מפני שראיתי להב"י ז"ל שכתב דר"ת הוא יחידאי ולא זכר שבה"ג והראב"ד ז"ל והסמ"ג סוברים כותי' בזה וגם מה שהביאו ראי' לדבריהם הרמב"ן והרא"ש ז"ל מסתם מתניתין דנזיר אל תטמ' אל תטמא מתרצא לר"ת כמו שכת' הראב"ד ז"ל לרבה שם דמוקי לה בטומא' וביאה וכפי שפירשתי דבזה חייב אפילו לר"ט. וכל זה כתבתי להלכה אבל למעשה בודאי יש להחמיר כמו שכת' רבינו וכמו שפסקו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והרשב"א והמרדכי והטור דאם פירש ממתו חייב אם מטמא את עצמו ולכך אסור לכהן לכנוס לבה"ק לקבור את מתו כי הם הרוב נגד הר"ת והראב"ד והסמ"ג ובפרט להחמיר באסור דאורייתא וכן לעניין כהנים בזמן הזה לדידהו חייבים מדאורייתא:

ויש שרוצים להתיר. עיין בתשובת הרשב"א סימן שכ"ד שהביא שם בשם בה"ג להתיר וע"ש. ואפשר שלזה נתכוין גם כן בעל ההגה"ה:

טומאה בפנים. פירש אם נטמא בעזרה דאמרינן בשבועות בפ' ב' דאינו חייב כרת או קרבן אלא א"כ שהה שם בעזרה כדי השתחוי' כמו שמפור' שם או שיצא בדרך ארוכה כגון שיש לו דרך קצרה לצאת מהעזרה ויצא בארוכה חייב אע"פ דלא שהה כשיעור אבל אם יצא מהעזרה בקצרה ולא שהה שם כשיעור פטור וכל שיעור זה הוא בקבלה הלכה למשה מסיני ועיין רש"י ז"ל שם וברמב"ם בפ' ג' מהלכות ביאת מקדש:

שלא ישהא מעט. דשיעור שיהוי הוא כדי השתחוי' דחייב אף יצא בקצרה ואפילו לא השתחוה וכן כתב שם הריטב"א בחידושיו וז"ל דאע"ג דהחזר' מותר' דצורך כניסה היא מ"מ צריך לצא' בקצרה ושמא יצא בארוכה או ישהה שם:

אי בעי שהיי' למלקות. שם בפ' ב' דשבועות מיבעיא להש"ס אי דוקא לקרבן גמירי שהי' ולמלקות לא גמירי דאפי' אם לא שהה כשיעור חייב או דלמא לא שנא אבל עכ"פ צריך שישהה מעט דאם לא שהה כלל ויצא בקצר' פטור לכ"ע דמאי אית לי' למיעבד וכן מוכח שם מכל הסוגי' ובתוספות. ואחר זה בעיא שם נזיר בקבר צריך שהיי' למלקות או לא אי אמרינן דדוקא בפנים גמירי שהיי' או דלמא כל באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ול"ש בחוץ וסלקא בתיקו ומשמע מדברי ההגה"ה דאף בכעין זה שייכי האיבעיא ואף שנטמא במזיד כיון שהיתה ברשות דהא הותרה לו לקבור את מתו הוי כאילו נטמא באונס ולא דמי להא דאמרינן בפ' ג' מנזיר גבי האיבעיא דנזיר בקבר אי צריך שהייה למלקות או לא דקאמר שם הש"ס ה"ד אי לימא דאמרי' לי' לא תנזור למה לי' שהיי' נזיר מ"ט לא בעיא שהיי' דקמתרי' בי' ה"נ קמתרי' בי'. וכן פירשו התוספות בס' ב' משבועות דאם טמא עצמו במזיד בודאי לא צריך שהיי' וכמו נזיר טהור שמטמא א"ע או נכנס לבה"ק דודאי לא בעיא שהיי' דהא שהיי' בפנים דגמירי הוא דוקא שנטמא בפנים בעזרה ולא טמא קודם שנכנס דההוא לא בעיא שהיי' אף אם נכנס באונס בעזרה ודוקא אם יארע לו הטומאה בפנים הוא דבעינן שהיי' וע"ש בשבועות ובתוספות מ"מ סבירא לי' להגה"ה דהיכ' דנכנס בהיתר כגון זה שנטמא למתו הוי כמו שנכנס לבה"ק בשידה תיבה ומגדל שהביא רבינו לקמן כמו דמסקינן בנזיר בפ' ג' דהוי כמו נטמא באונס בפנים כיון שנכנס שלא באסור לכתחילה לבה"ק. וכן הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ה' מהלכות נזירות ובפ' ג' מהלכות אבל דנזיר וכהן שנכנסו בשוגג לבה"ק דאינן לוקין עד שישהו כשיעור והוא מכח האיבעיא דנזיר בקבר דפ' ב' משבועות ובפ' ג' דנזיר וסובר הרמב"ם ז"ל דדוקא במזיד הוא דמסיק שם בנזיר דלא בעי שהיי' אבל לא בשוגג אע"פ דלא דחי ממש לנטמא בפנים שבעת הכניסה לא הי' שום אסור מ"מ גם כאן לא עביד אסור במזיד ונכנס ברשות ואפשר דכ"ש הוא מהיכי דנכנס בשגגה דהתם שגג באסור והקובר מתו נכנס בהיתר גמור וכפי שכתבת לעיל דלכ"ע רשאי להוליך מתו לקוברו בכל מקום שרוצה ואפילו מתטמא בעוד המת עליו בקברות אחרים מותר אף לכתחילה ולא מחויב להטיל את מתו מעליו במקום שיכול לקוברו וכמו שמשמע מדברי כל הפוסקים דשייך האיבעיא דבעי שהיי' וכמו הנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע שהביא רבינו לקמן לשון הגמרא אך לדעת רבינו לקמן גבי אם נכנס בשוגג דלא בעינן שהיי' לכ"ע וכמו שאכתוב שם ראי' לדברי רבינו נראה דגם בקובר מתו ונטמא לאחר שפירש. לא בעי שהיי' וכמו שאכתוב שם לקמן דבעינן דומי' דטומאת פנים ממש וצ"ע על ההגה"ה איך לא שת לבו לבאר זה דלדעת רבינו לא שייך כאן שהיי'. ואפשר דהגה"ה מעתיק לשון איזה פוסק והוא סובר כמו הרמב"ם והסמ"ג גבי נכנס שוגג ולא כמו רבינו:

וספיק' דאוריתא לחומרא. איני יודע טורח הזה למה דהא אפי' אי בעינן שהייה כשיעור היינו להתחייב מלקות אבל ודאי אפי' פחות מכשיעור נראה דאסור מן התורה וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכ' ביאת מקדש הלכה כ"ג ולדעתי דהוי כמו חצי שיעור דאסור מן התורה בכל האיסורין ומטעם זה יש לאסור לכנס לבה"ק כיון דא"א שלא ישהא מעט ואסור בודאי מן התורה כמו חצי שיעור ואפשר דלא שייך כאן חצי שיעור ולא דמי לשאר איסורין דהא אמרינן בפ' יוה"כ ביומא דהטעם הוא דחצי שיעור אסור מן התורה לר' יוחנן משום דחזי לאיצטרופי ובכאן מיבעי לי להש"ס בשבועו' שהייות אי מצטרפי אי לא וכן הרמב"ם ז"ל פסק לקולא גבי מלקות וקרבן ועיין בתוספ' ביומא ונהי דאסרי פחות מכשיעור שהייה מדרבנן גבי קובר מתו לא היה ראוי לאסור דגדול כבוד מתו וכמו שהבאתי לעיל בשם ר"ת ז"ל:

דעיקר האבעי' למלקות. כלומר בדרך את"ל האיבעי' הראשונה דבפנים בעי שהייה למלקות וכמו שכתבו שם התוספ' וכן הריטב"א דדוקא מבעי שם למלקות דלענין קרבן לא שייך בנזיר כלל דהקרבן אינו בא על העון טומאה אלא למיחל עליו נזירות דטהרה וכדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי':

ואף אם נמצא במסכת שמחות כו'. עד סוף ההגה' הוא מבואר הכל במה שכתבתי וההגה' היא כפי שיטת הפוסקים דלא כר"ת שפסק כר"ע דמסכת שמחות וכפי שכתבתי:

כשהוא חוזר מלקוברו. והולך בבה"ק ומאהיל או נוגע על הקברים הנוגע בו טמא טומאת שבעה ועיין בהגהות מרדכי בפ' ואלו מגלחין ונראה דדעת ההגה' היא דאי אמרינן דלא בעינן שהי' גבי נזיר וכהן כמו שפירשו מכח האיבעי' דבש"ס אז מחייב אפילו אי לא שהה אלא מעט ולא קפץ ויצא תיכף אבל התוספות ז"ל כתבו שם בשבועות בפשיטות דאף אם לא בעינן שיעור דכדי השתחויי' אבל שיעור כדי יציאה מבה"ק והכנסה בעינן כיון שעל התחלות העומאה לא מחייב א"א לחייבו עכ"פ אם לא שהה שיעור יציאה והכנסה ומאי דאיבעי' לן אי צריך שהיי' הוא שישהה לבד השיעור דכדי יציאה וכניסה שיעור השתחויי' ולמדו זה מפ"ג דמכות גבי לבישת כלאים דאמרינן שם על המתניתין דהי' לבוש כלאים כל היום כו' אמרו לו אל תלבש אל תלבש כו' דאף לרב אשי דמחמיר שם מרב ביבי סובר דבעינין שישהה עכ"פ שיעור פשיטה ולבישה ובדשהה כזה הוי כמו תחילת לבישה וחייב ואם לא שהה כ"כ פטור וה"ה הכא גבי כהן שנכנס בשוגג או באונס לבה"ק ודעת ההגה' נראה דלא סבירא לי' כהתוספות דאל"כ לא הי' מחמיר כ"כ כיון דאפשר לו בקל לזהר שלא ישהה שיעור דיציאה והכנסה וכן כתב שם הריטב"א ז"ל שהרמב"ם חולק בזה על התוספות דלא בעינן שהי' כלל וגבי כלאים שאני דשם קפיד קרא על לבישה דוקא דלא תלבש שעטנז אמר רחמנא ומתרין בי' משום לא תלבש ומש"ה בעי שיעור דליקרי' לובש אבל הכא או שהיי' גמירי' כשיעור או שיוצא בדרך קצרה ובזה מתרין אותו ולא שייך שהיי' כשיעור יציאה והכנסה ולזה נראה שנוטה דעת רבינו ממה שכתב לקמן גבי כהן שנכנס וכו':

ואין כהן מטמא לאבר מאביו: הכי דריש לה בת"כ ג"כ מלה יטמא והביאה הרי"ף ז"ל לה יטמא ואינו מטמא על אבריה שאין מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא כו' וע"ש ברי"ף ובש"ס בפ' ג' מינין הגירסא היא לפי שאין מטמא על אבר מן החי של אביו ופירשו התוספו' דר"ל דלה יטמא קדרש שאינו מטמא לאבריה של אחותו שאף לאביו אינו מטמא לאבר מן החי וכ"ש לשאר קרוביו וע"ש ולפי דברי רבינו נראה דלאו דוקא נקט אבר מן החי דהוא הדין לאבר מן המת דהא משמע מדברי רבינו שפוסק כמו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש שפסקו כרב חסדא דפ' ג' מינין שאינו מטמא לאבר מאביו ולא לעצם כשעורה אף ע"י חזרה דהיינו היכא שנטמא תחילה לעיקר הגוף וצריך לחזור אחר אבר ועצם כשעורה החסר דאמרינן שם דאינא למ"ד דס"ל שחוזר ומטמא אבל לרב חסדא שם לא מיבעי' דאינו חוזר ומטמא לאותו אבר אלא אפילו להמת עצמו אינו מטמא אם הוא חסר דדרש לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכן נראה דעת הסמ"ג בלאוין רל"א שהביא הא דרב חסדא נקט ראשו של אביו אינו מטמא וכן הביא שם לשון הרמב"ם ודלא כמו שפוסק הרי"ף ז"ל כרב יהודא ורב כהנא דתני משום ר"א בן יעקב דע"י חזרה מטמא לעצם כשעורה מאביו ופשיטא דמטמא בתחילה אף כשהוא חסר:

כשהן שלמים. כמו שהבאתי מהש"ס דנקטע ראשו של אביו אינו מטמא דהוי חסר וכתב הכלבו בסימן קי"ד בשם הר' יחיאל דלא מיקרי חסר אלא בכדי שאם ינטל מן החי וימות אבל אין הכל מודים לו דהא מוכחא הסוגיא דפ' ג' מינין דאף אם חסר עצם כשעורה מכל הגוף מיקרי חסר ואינו מטמא לו וכתב עוד שם דהרוג מיקרי חסר ואינו מטמא להרוג וע"ש ועייך בש"ס בשלהי נדה שם וגרסינן שם בפ' ג' מינין מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגינזק ובאו והודיעו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ופי' רש"י דלאחר שלש שנים א"א לו שאינו חסר ובאבל רבתי גרסינן שאין הכהן מטמא לקרוביו אלא עד שיסתום הגולל וכן הביאו הרמב"ן והרא"ש והיה נראה לכאורה שמשום חשש שמא נחסר אסרו שלא יטמא משיסתום הגולל אבל בכלבו כתב דלאחר שנסתם הגולל הרי הוא כשאר מתים שאם יטמא בהם לוקה וצריך להיו' הטעם דהתירה התורה טומאות הקרובים אלא כדי שיתעסק בהם לקוברם וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם גבי טומאת כהן לאשתו וכן בש"ס פ' האשה רבה וכיון שנסתם הגולל אז נסתלק' חיוב ההתעסקות ומוזה' עליו מלטמא לו ולמד הרמב"ם ז"ל מהא דמסכ' שמחות דעד שלא נסתם הגולל מותר לטמא בין לצורך ובין שלא לצורך וחלקו עליו. בתוספ' בפסחים פ"ו ובתשובת הרשב"א סי' רצב משמע כמ"ש דהטעם הוא משום שמא יחסר ומדרבנן הוא דאסור מזה הטעם משיסתום הגולל ועיין ב"י סי' שע"ג וכתב עוד הרמב"ן ז"ל דהא דאינו מטמא למתו כשהוא חסר דוקא שחסר לאחר מיתה או בשע' מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו בחיים ולא קרינן ביה לאביו אבל נחתכו ידו או רגלו של אביו מחיים ולאח"ז מת מטמא לו כיון שהוא לאחר מיתתו בשלימות שהיה מחיים קרינן בי' לאביו וכתב שהדבר צריך הכרע והרא"ש הסכים לוה כן בפסקיו בפשיטות וכן הטור:

ומת תופס ד' אמות לטומאה. כן הוא בש"ס בפ' משום מלחמה והיינו מדרבנן שגזרו שיטמא כל סביביו ד"א כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות לקרב לו ויהא סבור שלא האהיל ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתי' כן פי' רש"י והיה אפשר לפרש מדבריו ז"ל דדוקא לאוכלי טהרות החמירו ולא לטומאת כהן דהא אמרינן במסכ' שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו וכמו שהביא רבינו לקמן אבל הרי"ף ז"ל הביאה לענין טומאת כהן וכן הרמב"ם והרא"ש ושארי פוסקים כתבו גבי טומאת כהן וטעמם מדמייתי לה הש"ס שם ממתניתן דפ' ט"ו מאהלות דחצר הקבר ושם משמע דטמא בכל גוונא ואף לכהן:

ואם יש מחיצה מותר. כן משמע שם בש"ס וכתב הרא"ש והטור דמחיצה עשרה בעינן ואף למת שנקבר ואז א"צ להרחיק אלא ארבעה טפחים מהקב' כיון דיש מחיצו' עשרה אבל אין מחיצות עשרה צריך להרחיק מהמת ומהקבר ארבע אמות מדרבנן וה"ה חריץ עמוק י' מהני כמו מחיצה טור וכן כתוב במרדכי דאם המת בספינה קטנה שניסטת מחמת האדם ומתנדנדת אסור לכהן לכנוס לתוכה דא"א שלא יסיט הטומאה והביאו ראי' מפ"ג דזבין ומפ' בתרא דנדה שאמרו שם בש"ס אטו מת מי לא מטמא במשא אבל אם הספינה גדולה שאינו מתמוטטת ע"י אדם מותר לכהן לכנס בתוכה ובלבד רחוק ד' אמות דהא מת תופס ד' אמות לטומאה וכן מביא בתשוב' הרשב"א ובהגהות מיימוני בפ"ג מהלכות אבל ומשמע בתשובת הרשב"א דאם המת מונח בבית אין צריך להרחיק כלל אפילו ארבע טפחים ועיין שם בתשובה קל"ו:

ועל הגוסס. והרמב"ם פסק כהרי"ף וה"ג וכן כתב במרדכי שהמנהיג היתר בגוסס לא הפסיד:

והרר"א ממיץ אוסר כן הוא בתוס' וברא"ש בפ"ג מינין לפי הגירסא של בה"ג דגרס שם אביי ורבא במקום ר"י ור"ל וא"כ הלכה כרבא לגבי אביי דלרבנן מוזהר על הגוסס והא דתנן באהלות אדם אין מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס הא מיפרשא שם בש"ס דלענין טמויי עד דנפקא נפשי' אבל לענין אתחולי הא איתחיל ועובר משום לא יחלל ועיין מה שכתבתי למעלה בזה:

ובא חבירו באונס. דאם הוא פרע עצמו במזיד בזה חייב בלא שהיי' דחייב על שמטמא את עצמו וכמו שכתבתי:

דמלקות ליכא דבשהיי' אין בה מעשה. וכמו כן מביא הסמ"ג בשם רבו וכן כתבו החוספות בשבועות דלא נקט הש"ס שם למלקות אלא למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או לאיסור מלקות ולא למלקות ממש ומשמע מדברי הסמ"ג דאף גבי אם נכנס בשוגג דלדעתו גם בזה צריך שהיי' וכמו שכתבתי לא לקי אשהיי' משום דלא הוי מעשה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות אבל ובפ"ה מהלכות נזירות דאם נכנס בשוגג דצריך שהיי' ולקי ממש וכמו שכתבתי למעלה בשם התוספות כיון דבתחילה הי' מעשה וכן בפ' י' מהלכות כלאים גבי הי' לבוש כלאים כתב שם הרמב"ם ג"כ דחייב מלקות ממש אם שהה כדי פשיטה ולבישה וכמו דמשמע שם במכות דרב אשי קאי אמתניתין דקתני חייב על כל אחת ואחת וההיא וודאי לעניין מלקות מיתניי' ולדעת הסמ"ג צריך לחלק ההיא דהכא אם נכנס בשוגג ובין ההיא דמכות גבי כלאים דשם מיירי שלבש בתחילה כלאים במזיד ובזה ודאי אם שהה כדי פשיטה ולבישה חייב דהכל נמשך אחר הלבישה הראשונ' אבל כאן דנכנס בשוגג א"א לחשוב מעשה על תחילות הכניסה כיון שהיא היתה בשוגג ולדעת רבינו ניחא טפי דלא דמי הכי להא דכלאים כיון שבהתחלה הוא לא עבד מידי שחבירו פרע עליו והוא אנוס הי' ועיין בלחם משנה בהלכות נזירות ובהלכות אבל ובמשנה למלך שם ובפ' ג' מהלכות ביאת מקדש בזה ואני כתבתי מה שנראה בעיני מפשטי הסוגיות ומדברי הראשונים ז"ל וכדעת רבינו ז"ל:

כהן שנטמא וחזר ונטמא וכו' היינו אם פירש מהטומאה משום דמוסיף טומאה וכמו שכתב רבינו וההג"ה וכפי שכתבתי שם וביארתי דעת רבינו שפוסק כהרמב"ם בזה וכסתם מתניתין דנזיר ומכות ומוקמינן לה בנזיר אם פירש דוקא וכבר ביארתי בזה כל הצורך:

הלכה כר' יוסי וכו' כלומר שמותר לטמא בטומאה דדבריהם כדי ללמוד תורה ואפי' אם מוצא מי שילמדהו בא"י מתיר ר"י לילך לח"ל לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד ופסק שם בע"ז רבי יוחנן הלכה כר' יוסי בזה סמ"ג וכן כתב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:

כגון לישא אשה וללמוד תורה התוספ' בע"ז ובפסחים סוף פ' האשה כתבו דוקא הנך מצות דללמוד תורה ולישא אשה דחשיבי טפי אבל לא לשאר מצות וכמו שאמרו בסוף חגיגה דאף לאוכלי תרומה לא הקילו בית הפרס ואפי' ע"י בדיקה וכאן גבי כהן מותר במצות אלו אף בלא בדיקה וכמו שכתבו התוספ' שם בפסחים אבל בשאלתות כתב דנקט הש"ס ללמוד תורה ואשה אע"ג דקילי משאר מצות מותר וכ"ש לשאר מצות שהם חשובים ולזה נוטים דעת הראשונים ועיין מעדני יו"ט:

בחוץ לארץ. דגזרו טומאה על ארץ העמים וכדאמרינן בפ"ק משבת:

שדה שאבד בה קבר. רש"י פי' בע"ז דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דקי"ל דעושה בית הפרס עד מאה אמה וכדתנן בפ' י"ז מאהלות וזהו רק מדרבנן שקנסו אותו משום שחרש קבר ידוע וכמו שאמר בכמה דוכתי בש"ס דהוי רק מדרבנן. ונראה מדבריו דדוקא שדה שנחרש אבל שדה שאבד בה קבר משמע בפ"ק דמועד קטן דהוי מדאורייתא ומטמא באהל וכן כתבו התוספ' בפ"ק משבת גבי ששה ספיקות דמייתי התם דאין שורפין וכתבו שם דשדה שאבד בה קבר אסור מדאורייתא והביאו ראיה מהא דמ"ק וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש דכאן מיירי בשדה שחרש בה קבר ואיני יודע למה כתב ההגה' דלא כפי' רש"י והראשונים ז"ל דלכאורה ודאי אסור לכהן להטמא בשדה שאבד בה קבר כיון דהוי מדאורייתא וצריך לומר דמיירי ברשות הרבים דהוי טהור מדאורייתא וכדקי"ל דכל ספק טומאה ברה"ר טהור ולגבי בית הפרס החמירו בשדה שאבד בה קבר דמטמא מדרבנן ולכך מותר וכמו כן כתב מזה הרא"ש בפ' י"ח מאהלות וחילק בשדה שאבד בה קבר בין רה"י לר"ה וע"ש וצ"ע:

לדון לערער כו'. דהוי כמציל מידם. והיה נראה לגרוס בדברי רבינו ולדון ולערער וקאי אדלעיל דמותר לדבר מצוה וגם לדון כו' וכמו דתני בברייתא בע"ז. וכל הני דמותר דוקא אם אין שם דרך אמר אלא היא וכן הביאו הראשונים ז"ל וכן כתב הסמ"ג:

מלטמא בקברי גוים כו' דעת רבינו הוא כדעת התוספ' בפ' הבא על יבמתו ובב"מ פ' המקבל דאף דאמרינן שם דאליהו הנביא אמר ליה לרבה דקברי נכרים אין מטמאין באהל וכמו ר' שמעון ב"י דסבר הכי בתוספתא דאהלות מטעם שאינו קרוים אדם וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל כתבו שם התוספ' בשם ר"ת ור"י דאין הלכה כמותו מהסתם מתני' דאהלות פי"ח דמדורות העכו"ם טמאין שמא קברו שם נפל כדרכם לקבור בבתיהם ומטמא באהל וכן סובר שם בפרקין רשב"ג והתוספ' רגילים לפסוק כמותו משום הכלל דכל מקום ששנה רשב"ג במתנתינו הלכה כמותו וכן מביא הסמ"ג בשם ר"ת בעשין רל"א וכן כתב הרא"ש בב"מ בפ' המקבל אבל הרבה מהגאונים וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל ובפ"א מהלכות טומאת מת פוסק כר' שמעון דקברי עכו"ם אין מטמאין באהל כיון שאליהו אמר כותי' וישראל מומר מטמא לכ"ע משום אהל וכן כתב הרשב"א וכתב דבמגע ומשא מטמא לכ"ע אף לרשב"י כדאמרינן ביבמות בפ' הבא על יבמתו דמסיק שם לרבינא דנהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל דכתיב גבי' אדם ממגע ומשא לא מעטינהו דגבי נוגע אשכחינן דכתיב ביה נוגע בעצם או בחלל ולא כתיב אדם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות טומאת מת כרבינ' שם דמטמא במגע ובמשא וכן כתב הסמ"ג והרבה מהגדולים אבל בהגהת מימוני מביא בשם ספר היראים דכהנים מותרים לילך על קברי הגוים מכח ההיא דיבמות וכתב שם דאף במגע ובמשא מותרים ומייתי ראיה מנזיר דאמרינן שם שאין הנזיר מוזהר אלא על מי שמטמא באהל ודוקא דכתיב ועל נפשות מת לא יבא דהיינו המטמא בביאה שהיא טומאת אהל הזהיר הכתוב דוקא וא"כ ה"ה לעכו"ם אל יבא דריש ביה כיון שאינו מטמא באהל לא הוזהר הנזיר עליו וה"ה לכהן דבכל מקום ילפינן להו מהדדי ואמרינן במסכ' שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו כו' והא דרבינא שם ביבמות אפשר שיפרש הספר יראים דמיירי לטומאת מקדש או לתרומה דמטמאי' במגע ובמשא כמו בהמה נבלה ושרץ אבל לא לעניין כהן ונזיר אבל כל הפוסקים חולקים על ספר היראים בזה וכן הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהר"ם מרוטנבורג היה מוחה לכהנים מלילך בקברי עכו"ם ובזמנינו ראיתי מקילין בזה והולכין הכהנים לחצר בית תפלותם להגלחים ואף דשם קוברין את מתיהם כמנהגם ואפשר שסמכו. על דברי הגמ' שמביא בשם ספר היראים ואף שהוא יחיד בדבר זה לענין מגע ומשא והמה נוגעים בהקברים אפשר שסומכין על זה דרוב ארונות יש בהם פותח טפח כדאמרינן בברכות פ' מי שמתו וכמו שכתבו התוספ' והפוסקי' על ההיא עובדא דאליהו וג"כ סומכין העולם על דעת ר"ת שהביא הסמ"ג שהבאתי למעלה דעכשיו שאין לנו מי חטאת כהן המטמא לא עבר אדאורייתא וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהלכ' נזירות כמ"ש ואף שמדרבנן אסור לטמא בודאי אף בזמן הזה וכמ"ש מההיא דמס' שמחות מ"מ כיון דאינו אסור אלא מדרבנן סומכים בזה להקל מטעמים שכתבתי וגם על הרוב הולכים לדון ולערער וגם לפעמים בשביל צרכי רבים ובכל אלו מותר בטומאה דדבריהם וכמו שהביא רבינו מפ"ק דע"ז אבל ודאי שלא לצורך או דאיכא דרכא אחרינא יש להחמיר עכ"פ מליגע בהקברים דבזה רבו המחמירין וגם רבו החולקים על ר"ת והראב"ד והסמ"ג בזה דכהנים בזמן הזה וכן כתב הרא"ש בתשובה והגה"מ דהמחמיר תע"ב ועיין עוד מזה במשנה למלך בפ"ג מהלכ' אבל שכתב שם באריכות: @33שייך להא דקברי עכו"ם. ומשמע מדברי רבינו דבקברי עכו"ם שייך נמי טומא' מגע כיון דקבר מטמ' במגע ואפי' להפוסקי' דלא מטמא באהל מ"מ מטמ' במגע אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכו' אבל משמע דקברי עכו"ם אינ' מטמאין כלל שכתב ולפיכך מותרים הכהנים לילך על קברו עכו"ם ולדרוך ע"ג קבריה' והדורך נוגע הוא וכן משמע בפ' המקבל דאליהו הוי קאי בבה"ק דעכו"ם מהאי טעמ' שאינם מטמאין ומשמע שלא הי' נזהר מלטמא להקבר אף במגע ואף שהקבר מטמא במגע כמו המת עצמו והרמב"ם ז"ל פוסק כרבינא דכהן מוזהר בעכו"ם מטומא' מגע ומשא היינו במת עצמו ולא בקבר והטעם אפשר לומר מדכתיב הנוגע בעצם אדם או בקבר וסמיך או בקבר לאדם ממעטינן מיניה עכו"ם מכל וכל בקב' וטומא' מגע מת שאני דכתיב ביה טומאה בלא אדם ומשא דנקט רבינו גבי קברי עכו"ם כדי נסבה דהא קבר אפי' של ישראל אינו מטמא במשא כדאיתא בספרי ובאהלות וברמב"ם ז"ל דקבר מטמא באהל ובמגע ולא במשא כמו גולל ודופק וכן משמע בתשובת הרא"ש שהשיב להשואל על היתר הליכת כהנים לקברי עכו"ם דזה תלוי בפלוגת' דר"ת והרמב"ם ולא התנה שם שיהא אסור לכ"ע משום מגע קבר ובכלבו מביא דברי רבינו וגורס שם בדברי רבינו וצריכין הכהנים ליזהר מלטמא בקברי גוים ובגוים ולא מבעי במגע ובמשא כו' וע"ש והשתא ניחא בזה שכתב רבינו דמטמא במגע ובמשא זה קא אגוים עצמן ולא אקברי גוים וכמו דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי וכן משמע בכלבו שמביא תחילה דעת הרמב"ם ז"ל ודבריו דקברי עכו"ם מותר אפי' במגע אבל הרמב"ן ז"ל בחידושיו וכן הרשב"א ז"ל כתבו שם דלרבינא קברי עכו"ם מטמא במגע וכן כתבו בשם רש"י ממסכת נזיר גבי קבר שלפני הדבור דמטמא במגע אף לכ"ע אבל הרמב"ן בחידושיו ביבמות כתב דסתמא דגמרא פליג ארבינא וסברו דלגמרי מיעטינהו קרא וזהו כספר היראים וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א בפשיטות דאפי' לר' שמעון קברי נכרים מטמאין במגע אליב' דרבינא אבל באמת דוחק לומר דהרמב"ם ז"ל יסבור כמו הגהות מיימוני וכמו שהביא הנ"י בפ' המקבל דהגוים מטמאין במגע ובמשא כמו נבילה ושרץ ואין הכהנים מוזהרים עליהם כלל דהא כתב בפ"ג מהלכות אבל ואינו אסור אלא שיגע בטומאה כו' משמע דקאי על הכהן לפיכך איני יודע לכוין זה מה שכתב לפיכך מותר הכהן לכנוס לשם ולדרוך על קברותיה' דלמה לא יטמא הקבר במגע וגם זה אין לומר דדורך בהפסק דבר שאינו מקבל טומאה או במנעלו בענין דלא הוי בחיבורין דכל זה היה לו להרמב"ם ז"ל לבאר וגם מה שכתבתי לעיל שלדעתו הקבר ממועט לגמרי גבי עכו"ם דאינם מטמאין במגע הוא דוחק גדול ואדרבה מהסוגיא דנזיר פ' כ"ג משמע דבנגיעה מטמא וכמו דדרשינן שם מהפסוק דהנוגע דמיירי בנגיעת קבר שלפני הדבור ואף אם יפרש הרמב"ם כפירוש התוספ' שם מ"מ עכ"פ מטמא הקב' בנגיעה לכ"ע וא"כ ה"ה לקבר עכו"ם והנכון לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דמשו' זה התיר לכהנים לדרוך על קברי עכו"ם דלה' אין רגילות שיעשו ארון או כוכין דזה הוא מנהג ממנהגי ישראל ולא אצל העכו"ם כמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיו ביבמות אלא הם מכסים את המת בעפר בענין שלא נשאר חלל טפח כלל ואז אין עליו דין תור' קבר וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ט"מ דקבר לא מיקרי אלא הבנוי והמתוקן ושיש בו חלל טפח וקברי נכרים אין בהם שם חלל ששופכין עליהם את העפר ולא מטמאין כלל כי הטומאה רצוצה בהן ולא שייך לומר דבוקעת ועולה דזה הוא טומאת אהל והם אינם מטמאין באהל וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דטומאה רצוצה הוי מטעם אהל ולא מטעם מגע ואף שיש לעיין בזה ודוק ולכך אתי שפיר דאליהו הוה קאי בבה"ק של עכו"ם בפ' המקבל ולא נזהר אף ממגע קבר דלא מיקרי קבר סתום אצלם כיון שאין בו חלל טפח ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בעז"ה ומה שאכתוב בזה דעת התוספות והבן:

וטומאת אהל שהוא מוזהר עליה כו'. כל זה לקוחים מדברי הרמב"ם בהלכות טומאת מת ומדברי הסמ"ג עשין רל"א שגם הוא העתיק שם מדברי הרמב"ם והרי"ף והרא"ש קצרו בזה ביותר בהלכות טומאה וכל השיעורין הללו הוא הלכה למשה מסיני וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו בהלכו' ט"מ ומ"מ דרשו בסיפרי ובכמה מקומות מהש"ס מהמקרא שיעורין מהטומא' כגון כזית מן המת ואבר מן החי ומן המת שיש עליהן בשר כראוי וכן רביעית דם דדם תבוסה ועצם כשעורה ושארי דברים שדרשו הרבה בסיפרי מהמקרא אלא שיש מהן אסמכתות ולא דרשה גמורה במקומות מפוזרין בש"ס ומהרמב"ם ז"ל בחיבורו ומהתוספות במקומות הרבה מפוזרין מהש"ס ומפירוש הר"ש ז"ל במסכת כלים ואהלות:

ואם לא נקרש כו'. כן מסקינן בנזיר בפ' כ"ג דאם לא נקרש בידוע שאינו מן הבשר אלא מכיחו וניעו של המת דטהור וכדתנן בפ"ד דאהלות כל המשקין היוצאין מן המת טהור חוץ מן הדם ומייתי לה הש"ס בחולין בפ' כיסוי הדם:

ומלא תרווד רקב. ומפרש בנזיר בפ' כ"ג שם רבי יוחנן דזהו שיעור מלא חפניו ופוסק כן הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת מת כר' יוחנן לגבי חזקי' ואע"ג דהוי רבי' משום דקאי כרבנן שם וע"ש בש"ס ובתוספות:

בנקבר ערום בארון של שיש. כן אמרינן בנזיר שם ובנדה בפ' המפלת דבעינן שנקבר שלם ולא חסר ובארון של שיש וע"ש:

של שיש. או של זכוכית רמב"ם בפ"ג מהלכות ט"מ והטעם שלא נתערב בו עפר מלחלוחית ורקב הארון:

והשדרה והגולגולת. פי' או שדרה או גולגולת כשהן שלמים מטמאין באהל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ט"מ וכ"כ הסמ"ג ואף דמיבעי' שם בנזיר בפ' כ"ג או או קתני או תרוויהו דווקא פסקו ז"ל בפשיטות לחומרא ועיין בכסף משנה:

שיש עליו בשר כראוי. היינו אם יש עליו בשר גידין ועצמות דבענין אחר לא מיטמא באהל וכדאמרינן בש"ס בפ' העור והרוטב ובסוף גיד הנשה ועיין רמב"ם בפ"ב מהלכ' ט"מ ובש"ס בנזיר בפ' כ"ג ובהעור והרוטב ובגיד הנשה:

שתי שוקיו וירך אחד. כי בנין האדם הוא שתי השוקים והירכים הן הן בנינו של אדם והרוב הם שתי שוקים וירך אחד ועיין תוי"ט בפ"ב מאהלות והרמב"ם בפ"ג מהלכות ט"מ:

קכ"ה אברים. כי רוב האדם מנין האברים הוא אצלו רמ"ח וקכ"ה הוא הרוב מאבריו ואע"ג שהיה לו אברים יותר אין משגיחין בו אלא על מנין רוב האדם אלא א"כ שהיתה אצבע שיש בה ציפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין רמב"ם שם תוי"ט שם ועיין בבכורות פ"ז:

ורובע עצמות רובע הקב כמפורש בהג"ה וכגון שאין בהן מאלו שחשב רבינו השדרה וכו' אלא משאר עצמות כיון שיש בהן רובע הקב ה"ז מטמא באהל והטעם של כל אלו שמטמאין באהל כתב הרמב"ם ז"ל לפי שבשיעורין הללו ניכר שהן עצם אדם וכבר כתבתי משמו שכל השעורין העיקר הוא הל"מ עיין כסף משנה בפרק ב':

ורביעית דם. הוא הל"מ ואסמכוהו אקרא דכתיב נפשות מת והדם הוא הנפש ואמרו תחילת ברייתו של תינוק הוא רביעית רמב"ם:

ודם תבוסה כו' פי' רביעית דם היוצא כולו מן המת לאחר מיתה מטמא מדאורייתא וזה שיש בו מדם שיצא מחיים ולאחר מיתה נקרא דם תבוסה ומטמא מדרבנן כמו רביעית דם וכדאמרינן בש"ס בנדה פ' האשה ובהגוזל דהוי מדרבנן:

שדמו שותת כו'. דוקא שותת בלי הפסק דאילו מטפטף בהפסק לא מיטמא ואפי' טיפה של מיתה הרבה דראשון ראשון בטל כיון שלא נפל ביחד ועיין רש"י בנדה שם וכן פסק הרמב"ם:

נמצא תחתיו רביעית דם כו' רבינו העתיק לשון המשנה מפ' ג' דאהלות וכר' אליעזר בר' יודא שאמר במתניתין ובסוף נדה מייתי שם הש"ס משמיה דר' אליעזר בר' יודא בענין אחר והא דצלוב קתני לה התם בנדה משום ר' שמעון אבל בדברי חכמים דברייתא קתני התם הרוג שיצא הימנו רביעית דם ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו וכו' וע"ש וכן הרמב"ם בחבורו פ' ג' מה' ט"מ והסמ"ג כתבו מת שיצא ממנו רביעית דם מקצתו בחייו וכו' ופסקו כר"ע דמתניתן דאהלות ורבנן דר' אליעזר. בר"י דנדה נראה דסברי כוותי' דר"ע וגבי צלוב היה נראה לפסוק דטהור משום שמא הטיפה דלאחר מיתה עומדת לו ע"ג העץ דבנדה פליג בזה רבי יהודא עם רבי שמעון והלכה כר"י לגבי ר"ש וגם במתניתין דפליג עהר"א בר"י אפשר דהלכ' כמותו ובפרט אם ר"א הוא בנו הלכה כרב לגבי החלמי' ובזה לא מצינו לר"ע ולרבנן דברייתא שיחלקו על ר' יהודא בזה ודוקא במנטף הוא דפליגי עלי' רבנן דס"ל ראשון ראשון בטל ולא כמו ר' יהוד' דס"ל אין דם מבטל דם אבל בהא דחיישינן שהטיפ' של מית' עמד' על העץ מנלי' דפליג' ואפשר כיון שאמרו בסתמא הרוג שיצאה הימנו רביעית דם ומשמע אפילו צלוב וכן לפי שהביאו התוספ' שם בנדה בשם הר"י בר יום טוב שפירש דחכמים המה רבנן בתראי דפליגי על ר' יהודא במטפטף וע"ש ומשמע דאינהו ס"ל כר"ש גבי צלוב ומשום זה פוסק רבינו כר"ש

ונמצא תחתיו רביעית דם דודאי לן שיצא הדם גם לאחר מיתה אבל לא ידעינן כמה יצא ואפשר שיצא עד חצי' דהיינו שמינית הלוג דאז מטמא הרביעית שיצא חציו מחיים וחציו לאמר מיתה מטעם דם תבוסה דמטמא מדבריהם אבל אי הוה פשיטא לן דיצא רובו מחיים הוה טהור דבטל ברוב ולא גזרו בזה משום דם תבוסה אבל משום דמספקא לן שמא יצא עד חצי' או יותר לאחר מיתה גזרו עליו וכר"ע דמתניתין דאהלות וטמא אפילו ברה"ר כמו רביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה דמטמא מדאורית' אבל אם ספק שמא יצא כולו מחיים או לאחר מיתה הוי כמו שאר ספק טומאה דברה"י טמא וברה"ר טהור כן מפורש בנדה שם וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכ' ט"מ:

כל אלו מטמאין גם במגע. רמב"ם בפ"א מהלכות ט"מ וכתב שם שטומאת אהל וטומאת מגע מפורשים בתורה בפ' חקת וטומאת משא דורש בסיפרי מק"ו מנבילה וכתב שם דהוי כמפורש בתורה וכן מביא הסמ"ג:

חוץ מתרוד רקב. שם בפ' העור והרוטב ותוספתא מאהלות לפי שא"א לו ליגע בכולו ואפילו חיברו כגון שגיבלו במים אינו חיבור כדתנן במתניתן דאהלות בפ"ב וכן כתב הרמב"ם בפ"ב שם והסמ"ג וכן כתב בהג"ה:

עצם כשעורה כו' לפי שנאמר הנוגע בעצם וזה הוא הל"מ דמטמא אפילו עצם כשעורה במגע ובמשא אבל באהל בעינן שיהא ניכר שהיא מעצם האדם וכמה שכתבתי בשם הרמב"ם:

וארץ העמים. הר"ש פירש דמתניתין מיירי שהביא גוש מעפר ארץ העמים לא"י ואינו מטמא באהל אבל הנכנס לארץ העמים אפי' רוכב על הסוס ואפי' נכנס בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר נטמא מחמת אהל ושמו שפוסק הרמב"ם בפ' י"א מהלכות ט"מ והבאתי למעלה אבל גוש עפר הבא מן ארץ העמים אינו מטמא באהל:

שנחרש בה קבר. אבל שדה שנאבד בה קבר תנן באהלות בפ' בתרא דמטמא באהל וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות ט"מ וכן היא גרסתו במתניתן שם ועיין מ"ש לעיל והני תרוייהו בית הפרס וארץ העמים הוי מדבריהם וכמ"ש:

שאין עליו בשר כראוי היינו כדי להעלות ארוכה ועיין ברמב"ם בפ"ב שם ובהשגות הראב"ד ז"ל שם:

שחסרו ואין בהם רובע עצמות רמב"ם:

כדברי בית הלל. במתניתן דאהלות בפ"ב:

כסלע. הוא השיעור דאמרי ב"ה שם כדי שינטל מן החי וימות כן מפורש בבכורות בפ' אלו מומין ושיעורו הוא שליש טפח כדאמרינן בפ' אלו טריפות גבי כרס דבנקב כסלע יהי' חוט המקיף טפח וכל שיש בהקיפו טפח יש ברחבו שליש טפח ועיין תוי"ט:

והרבה נקבים. רמב"ם וסמ"ג והוא מש"ס דאלו טרפות ובנקבים שיש בהם חסרון מיירי כדמוכח שם בפ' אלו טריפות וע"ש:

הגולל וה"ה הדופק וכן מיתנייא ביחד באהלות בפ"ב במתניתן ובחולין בפ' העור והרוטב (חולין דף קכו:)

מטמא במגע ובאהל. בפ' בהמה המקשה איכא למ"ד דהלכה גמירי לה ואיכא למ"ד דמרבי לה מוכל אשר יגע על פני השדה:

ואינו מטמא במשא הכי תנן שם באהלות ובחולין ולמ"ד דהלכה היא גמירי לה הכי הילכתא דאינן מטמאין במשא ולמאן דדריש לה מוכל אשר יגע כו' משום דמוקמינן להאי קרא בנזיר בפ' כ"ג בטומאת אהל ומגע ילפינן מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה אבל למשא ליכא קרא לרבות כפי' התוספ' שם בחולין וע' תוי"ט:

פי' רש"י גולל זהו כיסוי הארון. דברי רש"י ור"ת מפורשים באורך בכמה מקומות מהש"ס בדברי התוספ' וכן הסמ"ג הביא דעת רש"י ודעת ר"ת ודעת הרמב"ם כדעת רש"י:

זהו כיסוי הארון. והא דאמרינן בש"ס מדלגין היינו ע"ג ארונות משום דארון שיש בו פותח טפח אינו מטמ' והא לפירוש רש"י הגולל עצמו מטמ' משו' אהל היינו משו' דהא אין הנזיר מגלח עליהן כדתנן בנזיר בפ' כ"ג משום הכי אין הכהן מוזהר עלי' ולא הוי שם טומאה דהא על הגולל והדופק אין הנזיר מגלח לעולם ויש שכתבו לחלק לדעת רש"י דהגולל אין מטמא משום אהל אלא כשהוא מגולה דומיא דעל פני השדה אבל לא אם טמון בארץ כן כתבו התוספות בסנהדרין בפר' נגמר הדין ובכתובות בפר' קמא פירשו דלא מטמא הגולל והדופק אלא כשפירש דומי' דעל פני השדה ולא כשהוא טמון ומחובר לקרקע דבטל אגב קרקע ועיין עוד בבבא בתרא ובברכות ועיין בתוספות בסוכה בפר' הישן שכתבו בענין אחר וצ"ע שם ובתשובת הרשב"א סימן תע"ו משמע דמטמא משום גולל בין כשהוא מחובר ובין כשפירש לדעת רש"י ולפירושו:

ור"ת פירש. כל הדברים ארוכים ומפורשים בתוספ' ובדברי הראשונים בביאור והר"י הקשה מהתוספת על פי' ר"ת ועיין בתוס' ונראה מדברי הסמ"ג שמסכים לפי' ר"ת: @11

ואין כהן מוזהר עליהן. על הגולל והדופק כדתנן במתניתין בנזיר בפר' ג' ואע"ג שמטמאין באהל מ"מ אין הנזיר מגלח עליהן כדתנן במתניתין בפר' כ"ג דגבי נזיר כתיב וכי ימות מת עליו וכו' עד שיטמא בטומאת שהן מעצמו של מת רמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות ועיין תיו"ט באהלות:

ולא על כלי מתכות שנגע במת. ואף ע"ג דנעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל כן כתבו בתוספו'. וכן כתב הרמב"ם וכתבו בתוס' דר"ת הי' אומר דהנזיר מגלח עליו וכהן וכו' ושלח לו ר' חיים כהן איזה בית אשר תבנה לי כי אין בית אשר לא יהיה בו מסמורת של מתכת וע"ש בתוס' דנזיר בפ' כ"ג:

דתניא כל טומאה שאין הנזיר כו'. במסכת שמחות בפ"ד ובתוספות כתבו משום ר"ת דמשבשתא היא דהא איכא רביעית דם מן המת דתנן בנזיר בפ' כ"ג דאין הנזיר מגלח עליו והכהן מוזהר עליו כדאמרי' בפרי בהמ' המקשה אבל רבינו תי' זה דרוצה לומ' שם טומאה וכן תירצו התוס' בסנהדרין ובברכות כלומ' ואף דאין הנזיר מגלח על רביעית דם מ"מ הוא מגלח על חצי לוג דם אבל גולל ודופק לעולם אינו מגלח עליהם וכן יש לומר גבי חצי קב עצמות דהכהן מוזהר אף על אהל מרובע עצמות דהא הנזיר מגלח על חצי קב עצמות ולאפוקי כלים הנוגעים במת ואפילו כלי מתכות אין הנזי' מגלח עליהם לעולם כדתנן בתוספתא בנזיר שאין הנזי' מגלח אלא על המת עצמו ולא על הכלים. וכמו שכתבו התו' שם והביאו זו התוספת' והא דהכהן אסור לכנס לארץ העמים ולבה"פ ההוא מדרבנן בעלמא שהחמירו מספק לכהן אף שאין הנזי' מגלח עליהן אבל לא החמירו בכלים הנוגעים במת כלל לגבי כהן ורמב"ן בפי' התורה פרשה חוקת כתב ג"כ דמשמעות הכתוב הוא ג"כ דבכלים הנוגעים אפילו בכלי מתכות אדם הנוגע בהם אין צריך הזאה כלל ואין הנזיר והכהן מוזהר עליהן כלל ולא מטמאין באהל. והוכיח כן ממשמעות הפסוק וע"ש:

פירש דמתנית' מבואר במה שכתבתי:

דהא איכא טומאות. כו' התוספו' לא כתבו אלא מרביעית דם דמפורש בהדי' בפ' בהמה המקשה דהכהן מוזהר עליו לר"ע אבל בשאר הטומאות דחשיב שם במתניתין דאין הנזיר מגלח עליהן לא מצינו בפירוש שיהא הכהן מוזהר עליהן וכן משמע מלשון הרי"ף והרא"ש בהלכות טומאה דבאמת אין הכהן מוזהר עלי' מן התורה אבל באמת מדברי הרמב"ם בפר' ה' מהלכות נזירות ובפ"ג מהלכות אבל נראה להדי' דהכהן והנזי' מוזהרים מדאוריית' על כל הטומאות מהמת שהוא טמא טומאת שבעה ולוקין עליהם מן התורה ואפשר שהוא ז"ל סובר כר"ת דההו' דמס' שמחות משבשתא הוא אבל מדבריו בעצמו בפ"ב מהלכות ט"מ גבי גולל ודופק ובפ"ג כתב שכל אלו שאין הנזיר מגלח עליהם הם רק מד"ס ולא מן התורה וכבר נתעורר בזה המשנה למלך בהלכות נזירות. אבל דברי הגהות יש לפרש כמו שמשמע מדברי הרמב"ם דעכ"פ ברביעי' דם וברובע עצמות לוקה עליה' הכהן מן התור' וההוא דמס' שמחו' הוא בשם טומאה כמו שכתבו התוס' והיינו כלים הנוגעים במת וגם גולל ודופק לפירוש רש"י וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין בפ' נ"ה ובברכות ואף שהתוס' כתבו שם עוד תי' אחר על ההוא דמס' שמחות ממה שהקשה ר"ת מרביעית דם דבאמת דברייתא דפ' בהמה המקשה דקתני שהכהן מוזהר על רביעית דם סבר' כזקנים הראשונים דאית להו בנזיר בפ' כ"ג דמגלח נמי על רביעית דם מ"מ מכח גולל ודופק לפי' ר"ת יקשה דלדידי' ודאי הכהן מוזהר על הגולל ודופק כמו שכתבו התוס' דמשום זה סתר לפי' רש"י ושבש ההוא דמס' שמחות אבל בזה דשם טומאה מתרצי שפיר:

ודופקי דופק. וכו' צ"ע דבנזיר איתא על גולל ודופק עצמן וההוא דדופקי דופקין היא מתניתין דפ"ב מאהלות ושם תנא דטהור לגמרי וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם. ואפשר שטעות סופר הוא וצ"ל גולל ודופק דאין לומר שהגהה הבין בדברי רבינו שכתב ואין הכהן מוזהר עליהן אחר הא דדופקי דופקין שדעתו שאין הכהן מוזהר על דופקי דופק דוקא דזה אינו דהא רבינו מייתי לראי' מההוא דמס' שמחות וזה הוא אפילו בדופק עצמו כיון שאין הנזיר מגלח על הגולל והדופק וכן הכלבו העתיק דברי רבינו וכתב הא דמס' שמחות על גולל ודופק והא דכתב רבינו לעיל דופקי דופק הוא הכל מפי' ר"ת וכן כתבו התוס' משמו דלפי פירושו שייך הא דדופקי דופק דקתני במתניתין יותר מכמו לפי' רש"י:

והנוגע בקבר סתום. כו' דע שבאלו הדינים יש מחלוקת בין אבות העולם הקדמונים והוא זה דדעת הרמב"ם הוא דקבר סתום אז אם יש בו חלל טפח על טפח הנוגע בו והמאהיל עליו ומלמטה ומכל הצדדין טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה וכדמרבינן בסיפרי דבעינן שיהא הקבר סתום ואז יש לו דין קבר ואם אין בו טפח על טפח אין עליו דין קבר סתום דהיינו שאין טמא אלא מלמעלה ומלמטה נגד הטומאה דהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין טומאה רצוצה ומן הצדדין טהור לגמרי והוא מהמשנה מפ"ז דאהלות דקתני שם נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה כו' ובארונות של עץ חלוק מדין קבר דאפי' אם הם סתומים אם יש חלל טפח בין כיסוי הארון להמת העומד על גביו טהור מדין תורה וכדאמרינן בברכות גבי הא דמדלגין היינו ע"ג ארונ' של מת ומפר' שם משום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח. ואם אין בהן חלל טפח אז הוי כמו קבר סתום שאין בו חלל טפח דהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כנגד הטומאה אבל אם יש בו חלל טפח טהור מן התורה בכל מקום ובדין זה חלוק ארון מקבר סתום ומדרבנן גזרו על ארונות אפי' יש בהן פותח טפח משום ארונות שאין בהן חלל טפח ולדבר מצוה לא גזרו. ואם הקבר אינו סתום מן הצד ופתוח מן הצד בפותח טפח בזה מודה ודאי הרמב"ם ז"ל אם יש בו חלל טפח דאינו מטמא מן הצדדין וכן מלמעלה ומלמטה דלגמרי אימעוט בסיפרי אם אינו סתום דאין עליו דין קבר וכדמשמע ממתניתין דביב שהוא קמור בתוך הבית בפ"ג דאהלות וכדאמרינן בסיפרי דילפינן בק"ו מאהל כשהוא פתוח דאינו מטמא מן הצדדין וכדאמרינן בנזיר בין על המקרא דדרשינן מיניה טומאת אהל ובין על המקרא דדרשינן מיני' טומאת מגע דבעינן קבר סתום דוקא. ודעת התוספו' כמו שכתבו בב"ב פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') ע"ש ובברכות פ' מי שמתו שם ובנזיר פ' כ"ג הוא דדין ארון וקבר שוים הם דאם הם סתומים לגמרי אז יש חילוק אם יש בהן חלל טע"ט מטמאין מכל סביביו אפי' שלא כנגד הטומאה וכן מלמעלה ומלמטה בכל מקום כדין קבר סתום דמרבינן לטומאת מגע ואהל ואם אין בו חלל טע"ט אז מן הצדדין אינו מטמא בודאי בצד הריקן שבו וכנפש אטומה. ולמעלה ולמטה נמי אינו מטמא אלא כנגד הטומאה משום דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם הארון והקבר המה פתוחין מן הצד אז אם יש בהן חלל טפח אינם מטמאין מלמעלה ומלמטה כדאמרינן בפ' מי שמתו גבי ארונות דמדלגין עליהם כיון שיש בהן חלל טפח וגם מן הצדדין אינם מטמאין כלל וכמו דמשמע בב"ב בפ"ק ד' י"ב גבי בית שסתמו דאם פרץ את פצימיו וכו' דאם הוא פתוח אינו מטמא כל סביביו והוא הדין לקבר כדאמרינן בסיפרי דלא מרבינן אלא קבר סתום דוקא וכן איכא דגרסי שם בב"ב בפ"ק קבר סתום אינו מטמא כל סביביו והיינו משום דלא פרץ את פצימיו והוי כפתוח מן הצד דלא חשיב סתימה בהפתח של הקבר כיון שלא פרץ את פצימיו וכן כתיב הרשב"א בתשובה סימן קל"ו להדיא וע"ש ונראה שם מדבריו דאפי' כנגד הטומא' אינו מטמא מן הצד ואם אין בהם טפח ע"ט אז מטמא מלמעלה ומלמט' מטע' דטומא' בוקע' ועולה כו' כנגד הטומא' דוקא אבל מן הצד טהור ואפשר דבהא אפי' כנגד הטומאה טהור מן הצד כמו אם יש בהן פותח טפח ופתוחים ואף שכתבו שם התוספות בברכות דדוקא כנגד צד הריקן טהור היינו גבי נפש אטומה שהיא סתומה וגם בזה משמע מהרמב"ם ז"ל דטהור מן הצד בכל מקום ואפי' נגד הטומאה דטומאה רצוצה אינה מטמא אלא מלמעלה ומלמטה ולהראב"ד ז"ל יש בזה דרך אחר והוא ז"ל הוסיף מדה שלישית בזה והסמ"ג מביאו והדברים צריך ביאור לדעתו ולישב כל הסוגיית ואיני רוצה להאריך מה שצריך לביאור דעתו ז"ל כי ידוע שדעת רבינו המה על הרוב כמו דעת התוספות והוא בעצמו היה אחד ממחברי התוספ' כידוע וכן משמע מדברי רבינו שהולכים כדעת התוספ' ז"ל מדלא הביא החילוק שבין ארון לקבר כדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שהביא הסמ"ג אלא שדעתו כדעת התוספ' וכמו שכתבתי רק שקיצר ביותר כדרכו ומביא מה שהוא מהצורך לכוין דעתו לדעת התוספות הנזכר:

הנוגע מן הצדדים טמא. ואפילו שלא כנגד הטומאה כמו קבר סתום דמטמא כל סביביו וכן מטמא מלמעלה ומלמטה כדין קבר שמטמא במגע ובאהל כל סביביו ומלמעלה ומלמטה אפי' שלא כנגד הטומאה כיון שיש בו חלל טפח וכמו שכתבו התוספ' בפ' המוכר פירות ורבינו שמזכיר צדדים נקט לשון המשנה דנפש אטומה דקתני שם החילוק בין יש בה טפח לאין בה על הצדדים ור"ה למעלה ולמטה:

ואם אין בו כו' שאין בו טפח על טפח:

טהור רק כנגד כו' דהוי טומאה רצוצה דבוקעת ועולה ובוקעת ויורדת וכמו דקתני שם במתניתין גבי נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ורבינו נקט לשון המתניתן כמ"ש וטמא העומד מלמעלה ומלמטה כנגד הטומאה דוקא ולא יותר ומלשון רבינו משמע דאף מן הצדדין טמא בצד הטומאה ואינו טהור אלא בצד הריקן כיון שאין בו טע"ט וכמו שכתבו התוספות בברכות על ההיא דנפש אטומה וכפי שכתבתי ודלא כמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ט"מ:

שהוא פתוח. ופתחו בטפח דוקא באהלות בכמה מקומות ובתוספ':

וכן בית ואהל פתוחין. זה למד רבינו מהא דב"ב בפ"ק שהבאתי דבית סתום פרץ את פצימיו כו' וכל דלא הוי כסתום אינו מטמא כל סביביו וה"ה לעמוד עליהם או תחתיהם וכמו שפירשו שם התוספות דמיירי לענין זה ודלא כפירש רש"י שם דמיירי לענין ד' אמות וכן הבאתי למעלה בשם הרשב"א:

מותר לכהן לעמוד עליהם. וכדאמרינן בברבות בפ' מי שמתו דארון שיש בו פותח טפח מותר מן התורה לילך עליו ופירשו התוספות דמיירי בפתוח מן הצד דאילו סתום לגמרי גרע טפי בשיש בו פותח טפח משאין בו וכמו שהבאתי למעלה ואף דאמרינן שם בברכות דרבנן גזרו אף על אותן שיש בהן פותח טפח משום אותן שאין בהם פותח טפח. כתב רבינו דמותר וקאי הבית ואהל דוקא דבהם לא גזרו בית ואהל יש בהם לעולם פותח טפח ולא שייך למגזר זה ובית אטו ארון או קבר לא רצו לגזור וכדמשמע בב"ב בפ"ק גבי בית דאם לא פרץ את פצימיו דלא גזרו בי' אפילו מדרבנן וכן כתבו התוספות בפ' המוכר פירות אבל וודאי קבר וארון אפילו אם הם פתוחים אסור מדרבנן כמו סתומים כדמשמע שם בברכות דגזרו עליהם וכן כתבו התוספות שם בפ' המוכר פירות ומשמע שם מדבריהם דמטמאין כל סביבם כמו סתומין ואף דהגזירה היא אטו היכא דליכא פותח טפח ובהו גופא אינם מטמאין כל סביבם רק כנגד הטומאה ואדרבה הני קילי טפי דאפילו סתומין לעולם אינם מטמאין אלא כנגד הטומאה וכמו שכתבתי מ"מ הגזירה היתה שלא לילך על גבי ארונות שהמה מכוסים מלמעלה וא"א לכוון ולידע בין כנגד הטומאה ובין שלא כנגד הטומאה ואף שהן פתוחים מן הצד דבהכי מיירי שם כדפירשו התוספות מ"מ מלמעלה מכוסין הן ולכך אסרו לגמרי לילך על גבי הארון ולדבר מצוה התירו משום דרוב ארונות יש להם חלל טפח ומותר מן התורה ולדבר מצוה התירו לסמוך על הרוב והא דלא גזרו פתוחין אטו סתומין דאסירי מדאורייתא לפירוש התוספות אם יש בהן פותח טפח אפשר שדרכן היה שהקברים והארונות שלהם היו לעולם פתוחים מן הצד שהיו קוברים בכוכין והכוכין היו פתוחין מן הצד כמו שכתבו התוספות בפ' המוכר פירות ואפשר דדעת רבינו דגם בקבר פתוח לא גזרו מדרבנן כלל יש בו טפח אטו אין בו שיהא אסור לילך על קברו וכן משמע מדכייל קבר עם בית ואהל וכתב מותר הכהן לעמוד עליהם משמע דמותר אף מדרבנן דאל"כ לא הוי שתק רבינו בזה והטעם אפשר כיוון דלא מצינו בש"ס הגזירה מפורש רק גבי ארונות יש לומר דדוקא בארונות שייך למגזר כי שכיח הרבה שאין בהן חלל טפח כיון שעושין אותן מעץ ועושים אפי' לנפלים ואין בהן חלל טפח אבל קבר פתוח והיינו כוכין לעולם יש בו פותח טפח חלל ולנפלים לא היה דרכן לעשות כוכין וכדמשמע בש"ס שהיו מטילין אותן בבור כן צריך לדחוק לדעת רבינו אבל בתוספות בפ' המוכר פירות משמע להדיא דבקבר אסור אפי' פתוח מדרבנן כמו גבי ארון ועוד אפשר ליישב בענין אחר ואין להאריך יותר ודע דלפירוש רש"י שהביא רבינו לעיל גבי גולל שזהו כיסוי הארון מוכח מהא דהכא שהבאתי מאי דאמרינן בברכות שגזרו על ארון שיש בו חלל טפח משום שאין בו ולא התירו אלא לדבר מצוה דגבי גולל ודופק שכתבו התוספו' לפירושו ז"ל דאין הכהן מוזהר עליו מטעם שאין הנזיר מגלח עליו וכמו הברייתא דמסכת שמחות שהביא רבינו דמותר אפי' לכתחילה לכהן לטמא לגולל ודופק ואפי' לדבר הרשות ולא גזרו עליו בזה כלל דאל"כ למה הי' הגזירה גבי לילך ע"ג ארון משום ארון שאין בו פותח טפח הא בלא"ה אסור לכתחילה משום גולל לפירושו ז"ל: ולכאורה משמע מהברייתא דהכהן אינו מוזהר עליו אבל איסורא מיהא איכא וצריך לומר דזהו לאו דוקא גבי גולל ודופק וכמו בכלים הנוגעי' במת דמותר אף לכתחילה לכהן וכמו שכתבו התוספות בנזיר בפ' כ"ג וצ"ע בזה דאף דר"ת כתב דהברייתא ההיא דמסכת שמחות משבשתא היא אבל כל הראשונים הביאו אותה וסמכו עלי' הראב"ד והרמב"ן והרא"ש וכן הסמ"ג הביאו לזה הברייתא ואף שמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות ובפ"ג מהלכות אבל משמע ודאי דלא ס"ל כההיא ברייתא דהא מחייב מלקות בנזיר עצמו וכן בכהנים אם נטמא אף בטומאה שאין מגלח עליהן מ"מ ממה שכתב בהלכות ט"מ בפ"ג שנראה לו דכל טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן המה רק מדברי סופרים ובודאי ה"ה לטומאת כהן וא"כ ס"ל כהך ברייתא וחזר בו מדבריו דשם וצ"ע בזה ועיין משנה למלך וכבר כתבתי לעיל בשם התוספו' מסנהדרין וכתובות שכתבו דלרש"י לא יטמאו הגולל והדופק אלא כשפירשו ולא כשהן מחוברין וא"כ אין ראיה שמותר אף לכתחילה מיהו מהתוספ' בברכות ומתשובת הרשב"א תע"ו מוכח כמו שפרשתי ועוד מהצורך לבאר דברי רבינו בהא דקבר שיש בו פותח חלל טפח ע"ט כי בודאי משמע דהטומאה אינה ממעטה החלל וכמו שכת' הסמ"ג וכמו הדין דטומא' רצוצ' דלא חשיב רצוצה אלא שאין עליה אהל טפח עם מקו' הטומאה וכן מוכח באהלות בדוכתי טובא ובהא דארון שמותר לילך ע"ג כתב הרמב"ם ז"ל אם יש חלל בין הכיסוי להמת ומשמע דהטומא' ממעט החלל וכן מוכח מדברי הסמ"ג והעיק' בזה דבאמת לדעת הרמב"ם ז"ל דארון חלוק בזה מדין קבר ואפי' סתום טהור העומד ע"ג אם יש בו חלל טפח צריך בודאי חלל טפח חוץ מהטומא' וכמו שמשמ' מדבריו ז"ל בפי"ב מהלכו' ט"מ דכתב שם החילוק דבין ארון ובין קבר וכן להראב"ד ז"ל מצריך חלל טפח פנוי לדעתו בפ"ז מהלכות ט"מ והטומאה ממעט דהוי כמו רצוצה וע"ש אבל לדעת התוספות ורבינו נראה וודאי בזה דקבר סתום דמטמא כל סביביו ולמעלה ולמטה אף שלא כנגד הטומאה אם יש בו טפח על טפח וודאי דהטומא' אינה ממעט וכמו שכתב הסמ"ג להדי' ובפתוח מן הצד נראה מדבריהם בברכות ובנזיר דג"כ הטומאה אינה ממעיט הטפח וטהור העומד על גבו כי כתבו בפירוש דעיקר החילוק הוא בין פתוח לסתום דבפתוח קיל טפי אם יש בו טפח מאין בו ובסתום הוי איפכא ומשמע דבחד גוונא איירי וכן משמע ההיא דנפש אטומה שהביאו התוספות בברכות וכפי שפירשו שם הרישא והסיפא אלא דבפ' המוכר פירות משמע מדבריהם שם דלקולא גבי קבר וארון פתוח מן הצד צריך שיהא המקום חלול פנוי חוץ מהטומאה וכמו להרמב"ם ז"ל וע"ש אלא דבזה חולקים על הרמב"ם דלהרמב"ם גם קבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא אם יש בו חלל טפח פנוי דוקא לבד מקום הטומאה וכמו שכתב בפי' המשניות ובחיבורו בפ"ז מהלכות ט"מ ולדעת התוספות גבי קבר סתום א"צ אלא שיהא בו טע"ט עם מקום הטומאה וכמו שכתב הסמ"ג דאם יש בו טע"ט עם הטומאה שפיר מתרבי מאו בקבר דמטמא מתורת קבר סתום ומטמא כל סביביו ומלמעלה ומלמטה ואף שלא כנגד הטומאה וההיא דנפש אטומה דבפ"ז מאהלות מיירי דליכא טע"ט עם מקום הטומאה וכן כתב בתשובות הרא"ש ריש כלל למ"ד דהטעם הוא דבעינן בקבר סתום טע"ט משום דפחות מכאן לא מיקרי קבר סתום דאף תינוק נפל הראוי לטמא צריך לעשות לו קבר טפח וההיא דארון וקבר הפתוחים דשרי לילך ע"ג ואינם מטמאים צריך שיהא בהן חלל טפח לבד הטומאה וכמו שכתב שם הרא"ש: הכלל העולה מכל זה דלדעת הרמב"ם צריך לעולם שיהא טפח פנוי ואז מיקרי קבר סתום ואי ליכא טפח פנוי לא מטמא אלא כנגד הטומאה למעלה ולמטה מטעם טומאה רצוצה ולא מהצדדין כלל אף שיש בהקבר טע"ט עם מקום הטומאה וכן גבי ארון דמותר לדעתו לילך ע"ג מן התורה אף אם הוא סתום היינו אם יש בו חלל טפח דאל"כ כנגד הטומא' אסור דבוקעת ועולה ובקבר פתוח מן הצד כתבתי דנראה לי שבזה מודה הרמב"ם להתוספות דמותר לילך ע"ג ואינה מטמא כל סביביו אם יש בו חלל טפח פנוי מן התורה וכמו שאמרו בסיפרי דקבר אינו מטמא אלא סתום מק"ו דאהל שאינו מטמא אלא סתום דוקא וכמו שהביאו הסיפרי הסמ"ג והר"ש פ"ז מאהלות ולדעת התוספו' קבר וארון סתום דמטמאין כל סביביו ואף שלא כנגד הטומאה מאו בקבר דמרבינן קבר סתום הוא כל שיש בתוכו טע"ט ואפי' עם מקום הטומאה כיון דראוי לקבור בו נפל קטן וכן אפי' אם יש בהן חלל טפח פנוי מטמאין בסתומין ודלא כהראב"ד ואם המה פתוחין מן הצד אז צריך שיהא בהן חלל פנוי טע"ט בין הכיסוי ובין הטומאה ושרי מן התורה לילך ע"ג אבל אין בהם חלל טפח פנוי אסור נגד הטומאה משום רצוצה אבל מן הצדדין נראה דמותר אף מצד הטומאה דאינה בוקע' אלא מלמעלה ומלמטה כיון שהם פתוחים מן הצד וכמו שכתבתי ואם אין בהם טפח על טפח כלל אז בין פתוחין ובין סתומין לעולם מטמאין כנגד הטומאה מלמעלה ומלמטה דבוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ומן הצד כנגד הטומאה יש חילוק דבסתומין אין טהור אלא מצד הריקן כמו שכתבו בברכות על הא דנפש אטומה דברישא טהור כנגד הריקן דוקא ובפתוחין טהורין מן הצד בכל מקום ומיהו ע"ז צריך טעם לדעת התוספות מנא להו לחלק באין בו פו"ט שיהא טמא מן הצד כנגד הטומאה בסתומין ואפשר דכנגד הטומאה הוא טמא מבקבר סתום דבכל ענין מרבינן בין אית ביה טפח ובין דלית בי' טפח וכמ"ש בפ' המוכר פירות בשם ר"י שתמה על הריב"ם ונהי דשלא כנגד הטומאה טהור מלמעלה ומלמטה וכן מן הצד מהטעם שכתב הרא"ש בתשובה דלא ראוי לקבר אבל כנגד הטומאה מרבינן ודוחק כתבתי מה שנרא' בעיני כי בעונותנו נעלמו מאתנו דיני טומאה וטהרה ואפילו בעיקרי הדינים והאבות שבהן המפורשות יש כמה ספיקות וכמו שאמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה כו' ונשתכח בזה שורשי ההלכות וכן כתב הרמב"ם בפתיחתו לסדר טהרות וכן הרמב"ן ז"ל בפי' התורה פ' חוקת ומה נאמר אנן יתמי דיתמי. והשי"ת יאיר עינינו במאור תורתו ויגלה לנו תעלומות סתרי תורתו א"ס:

ופריב"ם מתוך המשנה כו' כן הוא בתוספ' בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט) ומביאו הסמ"ג וע"ש בתוספ' באריכות ובהסוגיא שם ואין להאריך הרבה בזה מאחר שהראשוני' כמו הרי"ף והרא"ש ז"ל קצרו מאוד בזה וכן כל המחברים אחריהם לא הביאו זה הסוגיא אלא בקצור וכמו שכתב המעדני יו"ט שהכהנים בזמן הזה נהגו להחמיר ופורשים א"ע במעט מן הדברים שיש לחוש וע"ש ומה שנוגע לבאר בדברי רבינו אבאר בס"ד והמשנה היא פי"ג מאהלות ודברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ג ובפ' ט"ו מהלכות טומאת מת וע"ש ובהשגות הראב"ד ז"ל שם:

המביאין טומאה בין בית כו' דאם טומאה בבית ויש פתח או חלון טפח ע"ט מביא את הטומאה כדמוכח באהלות וכן כתב הרי"ף והרא"ש בהלכות טומאה

לתשמיש להניח ?ו שם חפציו ולא להכניס האור כיון שהיא בין בית לבית או בין בית לעליה לעולם דרך החלון להיות לתשמיש ואפי' אם היתה מתחילה נעשית למאור שהית' גלוי למקום אויר ואח"כ בנה בית בצדה דהוי חלון שבין בית לבית שיעורה בפותח טפח כדתנן שם באהלות וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם:

כל שהוא. עד שלא נשאר בו טפח וזהו השיעור להוציא טומאה מבית לבית ועיין בהשגת הראב"ד:

בדבר שאינו מקבל טומאה כדתנן באהלות דכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכן מייתי לה שם הש"ס בפ' לא יחפור:

ואם לא בטלו כו'. כן כתבו התוספ' בפ' לא יחפור ובשבת בפ' כירה גבי מוכני שלה דאם סתמו כולו להחלון לא בעי ביטול וראיה משלהי שבת דקתני שם שפקקו את המאור בטפיח של חרס וגבו כנגד הטומאה דאינו מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ובודאי לא בטלו להטפיח דאי היה מבטלו היה אסור בשבת משום בונה וכן בפ' בני העיר גבי בי כנישתא דרומאי דאמר שם דלו תיבותא דהיה סבור רבא דהתיבה הוי כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה ואע"ג דודאי לא מבטל לי' להתיבה דהא בעי לה לאנוחי ס"ת בה וגם דאסור לשנותה לדבר הרשות אלא ודאי משום שהי' סותמין את כל החלל ולכך לא בעי ביטול ומיהו כתבו התוספ' בפ' כירה דדוקא כלי חרס וכלי עץ העשוי לנחת הוא דלא בעי ביטול אם סותם כל הנקב אבל תבן וגרוגרות שאינם מקבלים טומאה בעי ביטול אף אם הם סותמים כל הנקב כדמשמע בפ' לא יחפור שם בסוגיא וכן כתב האגודה שם בפ' כירה וכן משמע מדברי המרדכי בפ' לא יחפור אבל הרא"ש ז"ל כתב בהלכות טומאה דגם תבן וגרוגרות אם סותמים כל הנקב לא בעי ביטול והתם בפ' לא יחפור מיירי כגון שהתבן והגרוגרות אינם סותמין כל הנקב אבל חביות של חרס סותם כל הנקב וכן כתב שם הר"ש באהלות. ונראה דיש להחמיר כדעת התוספ' פ' כירה והאגודה דפשטא דשמעתא בפ' לא יחפור משמע כדבריהם וכתבו התוספ' והמרדכי דמיירי שהסתימה יכולה לעמוד בפני עצמה דוקא בלי דבר שסומכה ואפי' דבר שאין מקבל טומאה כיון שאין הסתימה יכולה לעמוד בפ"ע לא הוי סתימה והביאו ראי' ממתניתין דאהלות בפ"ו ועיין בתוספ' בפ' לא יחפור וכן הרמב"ן ז"ל בחידושי ב"ב מסתפק בזה ולא משמע כן שם באהלות מדברי הרמב"ם והר"ש ומ"מ יש להחמיר כדברי התוספ' ודע דהרמב"ם ז"ל בחיבורו חולק על כל זה וסובר דאף אם סותם כל הנקב או החלון צריך ביטול דוקא שלא כדברי התוספ' וסייעתם והראב"ד ז"ל כתב כדברי התוספ' וכן כתבו הרא"ש ורבינו ירוחם שדברי הרי"ף ז"ל משמע כדעת התוספ' והביטול צריך שיבטל שם לעולם שלא יפנה משם כדמוכח בפ' לא יחפור בהסוגיא וכן כתב הרא"ש בהלכות טומאה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות טומאת מת ועיין מ"ש לקמן בס"ד:

ובידי אדם. לאפוקי אם נעשה ממילא וכדתנן שם באהלות:

וגלוי ופי' כמו בהגה' שגלוי לשמים ולאויר להביא אור להבית דוקא וכמו שכתבתי למיעלה דכל שאין החלון למקום מגולה הוי שיעורו בטע"ט וכמו שכתבו שם הרמב"ם והרא"ש וכדמשמע שם במתניתן בפ' יג משנה ב' ומשכחת לה דמטמא משום אהל היינו אם בא אדם והניח אצבעו בחלון או הניח בו שום כלי או שהאהיל עליו אהל בצד הכותל נטמא כל שבאהל שהטומאה יוצאה לו ואין האהל מבטל תורת המאור כמו בית שבצידו דמבטל תורת המאור ובעינן טע"ט משום דאין נטוי אלא לפי שעה ועיין הר"ש שם וברמב"ם בפרק י"ד מהלכות טומאת מת:

כאיסר האטלקי. במתניתן פי"ז מכלים גרסינן כפונדיון האיטלקי וכן הוא בבכורות פ' על אלו מומין וכן הביאו הרמב"ם באהלות וכן הרא"ש אבל בסמ"ג גורס כאיסר האטלקי כדברי רבינו ובכל בו מביא כפונדיון האטלקי ואפשר שנפל טעות בסמ"ג וספרי רבינו בדפוס וכן מסתבר:

שהוא כסלע נירונית. כן מפורש במתניתן שם בכלים דהשיעור כמלא מקדח גדול של לשכה דזהו שיעור המפורש באהלות על המאור הנעשה בידי אדם שהוא כפונדיון האטלקי וכסלע נירונית וכמלא נקב העול והיא גדולה יותר מסלע סתם כדאמרינן בבכורות שם ומ"מ הוי פחות מטפח וכן כתב הרמב"ם שם בפירוש המשנה:

ולא הספיק לגומרו מפני שלא היה לו טיט או שקראו חבירו או שמשכה ליל שבת רמב"ם והוא מהתוספתא' דאהלות:

אם נשתייר אצבעים. רום אצבעים ברוחב גודל שם במשנה וברמב"ם:

מביא הטומאה. כיון דנשתייר בו כשיעור הזה ואע"ג שנתמעט מהשיעור דסלע נירונית כיון שהיה בתחילה כשיעור ולא סגי במיעוט כל שהוא כמו בחלון העשוי לתשמיש ועיין תוי"ט:

שלא נעשה ע"י אדם. כגון שחררהו מים או שרצים וכו' וכן אם היה פקוק וניטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה תוספתא והביאה הרמב"ם וכן הרא"ש בפי' המשנה שם והטעם דכשינטל הפקק ונשברה הזכוכית הוי כמו חררהו מים:

כראש גדול של כל אדם. כן הוא במתניתן פי"ז מכלים ובבכורות שם וגרסינן שם כראש גדול של אדם וכן הוא ברמב"ם ועיין תוי"ט שם באהלות ומשמע בתוספתא שזה טפח ושליש ועיין ר"ש:

כמלא מקדח קטן. פי' כמלא מקדח סתם וכן הוא בסמ"ג ובתוספ' פ' לא יחפור כתבו שהוא כמלא מקדח בינוני והוא קטן ממלא מקדח גדול של לשכה דזהו השיעור כמו סלע נירונית דלעיל גבי חלון העשוי לאורה אבל מ"מ מלא מקדח זה הבינוני הוא גדול יותר מסלע סתם כדמוכח בבכורות שם ודע דחלוקה רביעית זו בחלון העשוי לאויר לשמור גנות ופרדסים שכתבו התוספ' פ' לא יחפור והסמ"ג הוא מפני שהם מפרשים המשנה ב' פי"ג מאהלות דקתני שם חלון העשוי לאויר שיעורה מלא מקדח דהפירוש הוא לשמור גנות ופרדסים וחמיר טפי משיעור חלון העשוי לאורה כדפרישית ושיעורה כמלא מקדח סתם כדקתני שם במתניתן. אבל מדברי הר"ש שם והרמב"ם שם ובחיבורו משמע דזהו הכל אחד ומשנה זו מפרש להמתניתין דריש פירקין דקתני שם העוש' מאור בתחילה שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה והיינו שיעור דחלון העשוי לאורה שהוא דוקא אם היא עשויה לאויר דהיינו למקום מגולה ולא לבית דלעולם אינה נקראת עשוי לאורה אלא דוקא אם היא למקום מגולה לאויר ומלא מקדח דקתני במתניתן שם הוא ג"כ מלא מקדח גדול של לשכה וסמוך אדלעיל וכן כתב שם הר"ש להדיא דגם חלון העשוי לשמור גנות ופרדסים הוי שיעורא כמלא מקדח גדול של לשכה כמו חלון העשוי לאורה ובאגודה פ' לא יחפור כתב כדברי התוספות והסמ"ג וכמו רבינו:

המת בבית. מתניתין בפ"ז דאהלות ומייתי לה הש"ס בפ"ק דביצה דף י ובפ' משילין (ביצה דף ל"ח) ובעירובין בפ' הדר (עירובין דף סח:)

הבולט כנגד הפתח. פי' שיש משקוף מקורה מחוץ לפתח כעין שיש בבתי חומות או ע"ג הפתח תחת תקרת המכסה על הפתח טמאים האדם היושב תחת התקרה היוצא מכל פתח או בצד כל פתח וכן כלים המונחים שם משום דסוף טומאה לצאת משם וזה הוא הלכה למשה מסיני ככל הלכות טומאה וכמו שכתב רש"י בפ' משילין ובפ' הדר דהוי הלכתא בלא טעמא ואף שבפ"ק דביצה כתב רש"י ז"ל דהוי רק מדרבנן שגזרו על מקום שסוף טומאה לצאת משם וכן כתב הר"ש בפ"ג מאהלות וע"ש העיקר הוא כמו שכתב בפ' משילין ובהדר וכדמשמ' בש"ס במשילין שם דהוי מדאורייתא בשמעת' דברירה וכמו שאכתוב לקמן וכן כתוב בשיטה מקובצת שם בביצה ובפסקי מהה"ר ישראל איסרלין ובתוי"ט באהלות ובמעדני י"ט:

מפני שסוף טומאה לצאת וכיון שכל הפתחים נעולין לא ידעינן באיזו פתח יוציאו וטמאין כולן ואף החלונו' שיש בהן טע"ט חלל וסתומי' טמאין אם ישב אדם בצדן או שיש חוצה להן מקום מכוסה כמו אהל וכדתנן פ"ג מאהלות שלהוציא טומאה הוא בפותח טפח ולא מהני מה שהן נעולין כיון דסוף טומאה לצאת וכן כתב רש"י בפ' הדר אבל הר"ש בפ"ז מאהלות הביא התוספתא ומשמע שם דהחלונות אם הן מגופות טהורין מטעם דאין דרך להוצי' מת דרך חלון אלא דרך הפתח ודוקא אם חישב בפירוש להוציאו דרך חלון שיש בו ד' על ד' הוא טמא ומציל על שאר הפתחים ומדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות אהלות משמע כדברי הר"ש ז"ל אבל מדברי הרא"ש משמע כדברי רש"י ז"ל בפ' הדר:

נפתח אחד מהם. לאחר מיתת המת:

וכולן טהורין. תחת כל המשקופים מהפתחים או מהחלונות הנעולין דהא אין סוף טומאה לצאת אלא מהפתח הנפתח ואין טמא אלא תחת הפתח הנפתח בין כלים דמעיקרא ובין כלים דלסוף המובאין לו מבחוץ ועיין מ"ש לקמן:

או בחלון שיש בו ד' טפחים ע"ד טפחים. כן הוא השיעור שראוי להוציא בו רוב מתים ואפי' מת שלם חלון ד' על ד' מציל על כל הפתחים כדמפורש במתניתן בפ"ג מאהלות ואם אין בבית אלא כזית מן המת אז חלון טפח על טפח מציל על כל הפתחים והחלונות וכמו שמפורש שם ועיין שם רמב"ם ור"ש:

מציל על כל הפתחים והחלונות ודוקא אם הם נעולין אבל אם הם פתוחין מביאין את הטומאה תחת האהל שחוצה להן וכמו חלון שבין בית לבית שמביא הטומאה בפותח טפח וכדלעיל ועיין רש"י בפ"ק דביצה שם ובשיטה מקובצת שם:

משימות כדברי ב"ה. שם במתניתן דב"ש ס"ל דצריך שיחשוב דוקא עד שלא ימות המת וב"ה אית להו דמהני אפי' משימות המת:

ואפי' למפרע. פי' הכלים או האדם שהיו שם תחת משקוף הפתחים בין מיתה להמחשבה טהורים למפרע לב"ה וכמו דמסיק שם רבא בפ"ק דביצה משום דאמרינן הוברר הדבר דמעקרא הי' דעתו להכי ולא ירדה טומאה לשאר פתחים ודלא כאמוראי דפליגי שם ארבא וס"ל דלא מטהרי ב"ה את הפתחים אלא מכאן ולהבא וגם לב"ה לית להו ברירה בזה אלא דפליגי ב"ש וב"ה בכלים שבאו תחת הפתחים אחר המחשבה דב"ש מטמאי להו משום דכיון שירדה עליהם תורת טומאה לפני המחשבה משמת המת תו לא נפיק מהם אלא ע"י מעשה כמו נפתח אחד מהם ולא ע"י מחשבה וב"ה סברי דבכי הא אף המחשבה מוציא הפתחים מהטומאה מכאן ולהבא אבל בכלים או אדם דלמפרע טמאין אף לב"ה משום דלא אמרינן הוברר הדבר מעיקרא. ופוסק רבינו כרבא דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בלמפרע ובברירה דב"ש לית להו ברירה ומש"ה בעי ב"ש שיחשוב עד שלא ימות המת דאז לא ירדה טומאה לשארי הפתחים כלל וב"ה סברי דאמרינן ברירה ואם חישב אף משימות המת מציל על שאר הפתחים משו' ברירה ולרבא כי היכא דפליגי ב"ש וב"ה גבי חישב להוציאו בא' מהם ה"ה דפליגי נמי אף בנפתח א' מהם בלמפרע ותני פלוגתיהו גבי חישב להודיעך כחן דב"ה דאפי' בכה"ג דחישב בעלמא מטהרי למפרע משום ברירה כ"כ התוספ' וכן כתב הסמ"ג כרבינו דטהור אף למפרע ופוסקי' כרבא ואע"ג דשם בפ"ק דביצה פליגי עליו רבה ור' אושעיא והוו תרי לגבי חד מ"מ הלכה כרבא דבתרא הוא וגם בפ' הדר מסיק שם רב אושעיא דפליגי ב"ש וב"ה בלמפרע מטעם ברירה והוא אחר ואינו רבי אושעיא דביצה וכמו שכתבו התוספ' שם בפ' הדר ואע"ג דכפי שכתבתי לעיל דמשמע בפ' משילין מהש"ס להדיא דסוף טומאה לצאת הוי דאורייתא הל"מ מ"מ פסקו הסמ"ג ורבינו כרבא וכמו שאבאר ורוב הראשוני' פסקו מהסוגיא דפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה ולהנך רבוותא צריך לפרש כאן דבאמת פליגי ב"ש וב"ה במכאן ולהבא וכהנך אמוראי דפליגי אדרבא וגם אפשר דרבא נמי לא קאמר שם להלכתא דפליגי בלמפרע ובברירה אלא בדרך דיחוי דאף אי פליגא בלמפרע וסברי ב"ה ברירה מ"מ במתניתן דפ"ק דביצה בעי ב"ה דיאמר זה וזה אני נוטל ולא סגי במכאן אני נוטל וכדמפרש שם רבא טעמא דמתניתן בענין אחר וכן ע"כ לר' אושעיא צריך לפרש טעמא דמתניתן דזה וזה כו' כמו לרבא דהא מסקינן בפ' משילין דבדרבנן אית לי' ברירה וגבי יו"ט הוא מטעם איסור מוקצה דלא הוי אלא מדרבנן והא דמשני הש"ס הא איתמר עלה וכו' דמכאן ולהבא הוא דמטהרי ב"ה התם בעי הש"ס לשנויי מתניתין דזה וזה אני נוטל אליבא דהנך אמוראי דפליגי אר' אושעיא בפ' משילין וסברי דאפי' בדרבנן אין ברירה וכן רבה דאית ליה כר' אושעיא גבי סוף טומאה לצאת דלא פליגי בברירה משמע בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ז) דאי' לי שם נמי כרב יוסף דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ומאן דלית ליה ברירה הוא אפי' בדרבנן וכמו רבי יוחנן בפ' משילין ולהכי משני רבה שם בעירובין דטעמא דר"ש גבי הלוקח יין מבין הכותים דלא הוי משום דאין ברירה אלא מטעם אחר וע"ש ולרבה הוא דמשני הש"ס בפ"ק דביצה הא איתמר עליה ולדידיה מתרצא שפיר מתניתין בלא טעמא דרבא וגם בפ' הדר משמע שם דאביי דאית ליה אין משתתפין באוצר פליג שם אדרב אושעיא דמוקי להו פלוגתיהו דב"ש וב"ה הכא בבריר' ולהכי פסקו כמסקנא דפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה ומשום זה פירוש הר"ע מברטנורה במתניתין דהכא דפליג' במכאן ולהבא ולא למפרע דבדאורייתא אין ברירה אפי' לב"ה וכמו שכתב שם התוי"ט. ואף אם נאמר דרבא אמר שם בפ"ק דביצ' לקושטא דמילתא דפליגי ב"ש וב"ה בבריר' מ"מ הא פליגי בזה תנאי אחריני הרב' וס"ל דאין בריר' ולדידהו צ"ל דל"פ ב"ש וב"ה בזה ולהכי פסקו רוב הראשונים דבדאורייתא אין ברירה והסמ"ג ורבינו שכתבו כאן דטהורין אף למפרע מההכרח לומר שדעת' כדעת הר"י שהביאו התוספת והרא"ש והר"ן בנדרים בריש פ' השותפין שסובר דאף בדאורייתא יש ברירה ודלא כר' אושעיא דמשילין מההיא דרבי אלעזר בן יעקב שם גבי השותפין שנדרו הנאה זה מזה דיכול לומר בחלקי אני נכנס וכדאוקמא רבינא בפ' הפרה דטעמא דראב"י הוא משום ברירה וכפי שכתבתי למעלה בהלכות נדרים וכן נראה שם מדברי הסמ"ג שתופס לעיקר דברי הר"י שם ולא דברי ר"ת ואף שהבי' דברי רבינו תם באחרונה וע"ש וזה אין לומר דהסמ"ג ורבינו סוברים דהכא הוי רק מדרבנן וכדברי רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וכמו שמשמע מדברי הר"ש ז"ל והר"ע מברטנורה באהלות דלא הוי רק גזירה מדרבנן על מקום שסוף טומאה לצאת ולהכי פסקו דטהורים אף למפרע ומשום דבדרבנן קי"ל יש ברירה כסוגיא דמשילין ויהיו דעת הסמ"ג ורבינו שוים ולא מתנגדים לפסקן של כל הראשונים זולת הר"י. דהרי בש"ס שם בפ' משילין מפורש שם ובהדיא דהכא גבי המת בבית הוי דאורייתא אי אמרינן ברירה. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהלכות ט"מ משמע קצת שפוסק נמי דטהור אף למפרע מהא דהביא שם התוספתא היה לבית פתח אחד לצפון ופתח אחד לדרום כו' ובלבד שלא יערים אבל הוא ז"ל פסק לההיא בפ"ז מהלכות מעשר גבי הלוקח יין מבין הכותים דבדאורייתא אין ברירה וכן משמע מדבריו ז"ל בהרבה מקומות שפוסק כדעת הרי"ף רבו ז"ל וכשיטת רוב הפוסקים דבדאורייתא אין ברירה: וצ"ל דההיא דתוספתא דלעיל שהביא גבי שני פתחים דטיהר הדרומי את הצפוני צריך לפרש הכל בטומאה דמכאן ולהבא וע"ש וכן משמע מדלא פירש הרמב"ם ז"ל להדיא גבי הא דהמת בבית ולו פתחים הרבה דטהור אף למפרע ובפרט לפי מה שפירש ז"ל בפירוש המשנה בפ"ז מאהלות דבזמן שכל הפתחים נעולין הרי הבית כקבר סתום ודאי דהוי מדאורייתא לפי פירושו ז"ל ואין מקום לומר שיהי' מדרבנן כמו דברי רש"י בפ"ק דביצה גבי סוף טומאה לצאת וגם מדבר' הסמ"ג משמע שמפרש כמו הרמב"ם ז"ל דכל זמן שכל הפתחים נעולים הוי הבית כמו קבר סתום דמטמא מכל סביביו וכמו הברייתא דמייתי הש"ס בפ"ק דב"ב בית סתום אבל הר"ש דחה זה הפי' דהא אמרינן שם בב"ב דלא הוי כקבר סתום אלא אם פרץ את פצימיו וסתמו דוקא והמתניתין לא איירי בהכי דהא קתני בסיפא דמתניתין היה סתום ונמלך לפתחו מכלל דרישא איירי בנעולין לבד וגם רש"י ז"ל בש"ס בביצה ובפ' הדר פירש כמו הר"ש דהוי מטע' דסוף טומאה לצאת וגם מדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו אין הכרע כל כך שתופס עיקר כמו פי' בפירוש המשנה ועיין בכ"מ. והרשב"א ז"ל בתשובה קל"ו ות"ת כ"ב מפרש לההיא דב"ב בפ"ק דבית סתום כעין המתניתן דהמת בבית ובו פתחים הרבה ואליבא פירושו של רש"י ז"ל והר"ש ז"ל דהוי משום דסוף טומאה לצאת וכמו שכתבו התוספ' בב"ב שם דאם לא פרץ את פצימיו לא מטמא אלא כנגד הפתח ואף אם סתמו ולא כנגד הזיזין הבולטין מהבית בפותח טפח ואם פרץ את פצימיו נתבטל הפתח מכל וכל והוי כמו שארי כותלי הבית ואז מטמא תחת כל הזיזין משום סוף טומאה לצאת ודלא כהרמב"ם ז"ל שפירש הברייתא דבית סתום מטעם דמטמא כמו קבר סתום וכן פירש המשנ' דהכא אבל מדברי רבינו נראה שמפרש כמו רש"י והר"ש ודלא כהסמ"ג שמשמע שמפרש כמו הרמב"ם ובהא דלמפרע סובר רבינו כמו הסמ"ג דטהור אף למפרע מטעם ברירה וכדעת ר"י בעל התוספ' דאף בדאורייתא יש ברירה ולהסמ"ג ורבינו דמטהרי ב"ה אף למפרע הא דקתני ברישא דמתניתן המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאין מיירי דנשאר המת בבית ושם היתה קבורתו דאילו הוציאו באחד מן הפתחים הרי טיהרו כלם למפרע וכ"כ התוספ' בפ"ק דביצה וכתבו שם עוד דמיירי נמי כגון שעשה פתח חדש והוציאו משם דלא שייך בזה לומר הוברר הדבר כיון שעשה פתח זה מחד' ולפי דבריה' צריך לומר דהא דקתני במתניתן בסיפא ומודים בפותח מתחילה שיפתח ארבעה טפחים דלא הוי דומיא דרישא לב"ה דהא בזה ודאי לא טיהר אלא מכאן ולהבא כמו לב"ש לדברי התוספ' וכן כתב רש"י ז"ל בפ' הדר דאף דפליגי ב"ש וב"ה בלמפרע וביש ברירה מ"מ פליגי נמי גבי חישב במכאן ולהבא כפשטא דמתניתין ולב"ש טמא אף מכאן ולהבא דלא נפקא להו טומאה במחשבה דאחר מיתה כי אם במעשה וכמו להנך אמוראי ואתי שפיר הסיפא ומודים בפותח מתחילה כו' דהיינו על הכלי' דמכאן ולהבא אבל מדברי רש"י והתוספ' בפ"ק דביצה משמע דאי פליגי בלמפרע ויש ברירה לא פליגי כלל ב"ש וב"ה בהא דמחשב' מהני אף משימות המת במכאן ולהבא והא דאמרי והוא שחישב עד שלא ימות המת היינו משום הכלים שבין מיתה למחשבה דטמאים לדידהו משום דאין ברירה דלפי זה לא שייך האי ומודים דסיפא דכיון דלא איירי בהנך בבא דרישא דמתניתין במכאן ולהבא כלל ובודאי משום זה דחקו לרש"י ז"ל שפירש בפ' הדר דפליגי בתרויהו ודלא כמשמע מדבריו בפ"ק דביצה ובפרק יו"ט מדברי התוספ' דלרבא לא פליגי בהכי כלל וע"ש ודע דרבינו ז"ל נמשך אחר לשון הסמ"ג שכתב הא דלמפרע ואף דזה לא שייך אלא גבי כלים דלגבי כהן המוזהר על זה לא שייך זה כלל דהא מ"מ לכתחילה אסור לו לעמוד תחת המשקוף של כל הפתחים אם אינו יודע באיזה פתח יוציאו להמת מטעם דסוף טומאה לצאת דרך שם וכתבה רבינו הא דלמפרע כמו הסמ"ג ואף דאינו נוהג עכשיו כדרכו בכיוצא בזה לכתוב מדינים אלו שמביא הסמ"ג ואף שאינו נוהג אבל ודאי נראה מדברי רבינו והסמ"ג שהכהן אסור גם בזה דסוף טומאה לצאת דהא הוי מדאורייתא כדפרישי' והוי כמו טומא' אהל וגם הנזי' מגלח עלי' והוי בכלל אהל דקתני שם בנזיר בפ' כ"ג על אלו טומאו' הנזי' מגלח עליהן על המת כו' עד על מגען ועל משאן ועל אהלן והוי זה דסוף טומאה לצאת נמי בכלל אהלן וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו בהלכות טומאה דהרי גם הוא הביא הברייתא דמסכ' שמחות דכל טומאה שהנזיר מגלח עלי' כו' כמו הסמ"ג ורבינו ומשמע שתופסה עיקר ודלא כר"ת ואפ"ה הביא הא דסוף טומאה לצאת ואפשר דאף לדברי רש"י ז"ל בפ"ק דביצה דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ אסור גבי כהן ואף שאין הנזיר מגלח עליו לפי דבריו ז"ל דשם וכמו שאסרו גבי כהן בית הפרס וארץ העמים ורביעת דם דשם טומאה קתני בברייתא כמו שכתב רבינו לעיל ועיין בפסקי מהרא"י בעל תרומת הדשן ובמעדני יו"ט וכתבו הרבה מהמפרשים דאינו אסור משום סוף טומאה לצאת דרך שם אלא בפתח הראשון שמוציא המת מהאהל לאויר משום דסוף טומאה לצאת ולא בפתחים שמפסיק אויר ביניהם ואח"כ מוציאין אותו דרך שער ההיא ועיין מעדני יו"ט וכתבי מהרא"י שם:

ואם נושא על כתיפו כו' משנ' בפרק י"ו מאהלות ומייתי לה הש"ס בפ"ק משבת שהיא מגזירת י"ח דבר שגזרו טומאה על אדם הנושא דבר שיש בהקיפו טפח דהיינו שיש ברחבו שליש טפח דהרוחב הוא לעולם שליש ההיקף וגזרו שאם האהיל צד אחד מהדבר הנושא על המת או על הקבר שטמא האדם טומאת שבעה כדין הבא באהל שהמת בו כשהאהיל הדבר ההוא שנושא עליו ועל המת ואע"ג דמדאורייתא אין זה אהל דלא חשיב אהל עד שיהי' בו טפח ע"ט דכן גמירא לה ההלכה למשה מסיני מ"מ גזרו טומאה על האדם הנושא אם יש בהקיפו טפח כדין אהל גמור משום אטו שיש ברחבו טפח דהוי אהל מדאורייתא ודוקא על אדם הנושא גזרו זה אבל לא על האדם והכלים שהי' תחת דבר שיש בהקיפו טפח והאהיל צד אחד על המת וצד השני עליהן דטהורין עד שיהי' ברחבו טפח כדין תורה. והטעם מפרש שם משום דהכלי עצמה מטמא באהל שהאהילה על המת אפי' בכל שהוא והא דבעינן טע"ט היינו דוקא שיטמא אחרים משום אהל אבל הכלי עצמה המאהיל מטמאה בכ"ש ואדם הנושאה להכלי אז אם הוא נוגע בהכלי בחיבורין בשעה שהכלי מאהיל על המת הוא טמא טומאת שבעה מן התורה מטעם טומאה בחיבורין ואם יש דבר המפסיק כגון סודר שלו בינו ובין הכלי שמאהיל אז הוא טמא רק טומאת ערב מן התורה משום שנגע בהכלי שנטמא בחיבורן והרואה שטימאוהו להנושא טומאת ערב יטעה לומר שמטעם אהל טמאוהו דמאחר שיש בהקיפו טפח יחשוב דהוי אהל גמור ואתי לומר שאין בטומאת אהל טומאת שבעה ולכך גזרו על האדם הנושא שיטמא לעולם טומאת שבעה ואפ' אם אין בו מן הדין אף טומאת ערב כגון שיש כמה בגדים עליו שמפסיקין בינו ובין הדבר שנושא על כתיפו ואינו טמא כלל או שנושא על כתיפו פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה כלל ולא שייך בה טומאה בחבורים כלל מ"מ טמא לעולם טומאת' שבעה ודוקא אם יש בהקיפה טפח אבל בפחות מכן לא גזרו והעמידו על דין תורה דכל שאין בהיקפה טפח לא אתי למיטעי לומר שטמאוהו טומאת ערב משום אהל:

מקל. פי' ואפי' הוא פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה וכמ"ש:

וכל שבמת טמא. מתניתין בפ"ג מאהלות ומייתי לה הש"ם בפר' דם הנדה ובנזיר בפר' כ"ג:

חוץ מן השיניים. וכו' בפר' דם הנדה יליף לה מעצם דמה עצם שנברא עמו דוקא לאפוקי השיניים שלא נבראו עמו ומה עצם דאין גזעו מחליף לאפוקי שער וצפורן דגזעו מחליף ובשר המת דטמא אמרינן שם דאף שעושה חליפין מ"מ נעשה מקומו צלקת כלומר רושם ואין זה גזעו מחליף:

בשעת חבורן טמאין. אף באהל כדמוכח שם באהלות וכן הוא ברמב"ם. ובנזיר בפ' כ"ג מספקא לי' להש"ס בשערו העומד לגזוז וצפורן העומד להנטל אי מטמא או לא ולא איפשטא וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מט"מ דהוי ספק:

האשה שמת עוברה ונפתח הרחם כו' מתניתן שם בפ"ז מאהלות אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה ומייתי לה הש"ס בבכורות בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) ופירש רש"י ז"ל שם וכן הר"ש באהלות דלעניין זה מיתנייא דאם העגיל ראש הנפל כפיקה אז אם נפתח הרחם כשישבה על המשבר טמא הבית אף שלא יצא הולד כגון שהוציאוה לבית אחר וילדה שם טמא הבית הראשון דמשנפתח הקבר הוי כילוד ומטמא באהל אבל אם לא העגיל ראשו עדיין כפיקה אין לו דין זה ואינו מטמא בפתיחת הרחם אלא עד שיצא מחוץ לפרוזדור דאז הוי כילוד וכדתנן בפ' בהמה המקשה במתניתן שם דף ע"א האשה שמת ולדה בתוך מעי' ופשטה חי' את ידה ונגעה בו החי' טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד אלמא כל שלא יצא אינו מטמא דהוי טומאה בלועה דאינו מטמא כדיליף שם בפר' בהמה המקש' מקרא דטומא' בלועה אינה מטמא ואפי' אם בלע אדם טבעת טמא' ובלע טבעת טהור' לא מטמאה הטמאה להטהורה מטעם דבלועה אינה מטמאה והא דהחיה טמאה אמרינן שם בגמרא דהוי מדרבנן דשמא תגע בו משיצא לפרוזדור והאשה טהורה משום דהיא תרגיש בעצמה כשיצא הולד ולא גזרו עלי' והתם מיירי שלא העגיל הולד ראשו כפיקה ומש"ה לא מטמא להאשה עד שיצא דאי העגיל ראשו כפיקה הי' מטמא משנפתח הרחם ואע"ג שלא יצא וזה הוא לר"ע דפליג שם אר' ישמעל בפר' בהמה המקשה וכן כתבו התוספות שם ובבכורות שם וכן כתב הסמ"ג והרמב"ם פירש שם במשנה פירוש אחר אבל בחבורו כתב הפירוש של רש"י והר"ש וגם הזכיר מפרושו שם ועיין בתיו"ט במשניות שהאריך בזה ואין כאן מקומו:

עד שנראה ראש הנפל כפקיע של שתי שיעור דברי רבינו הוא כך שנפתח הרחם עד שנראה ראש של העוב' ואף שלא יצא עדיין לפרוזדור ובלבד שיש בראשו כפקיע של שתי וכמו שהבאתי לעיל וכן הביא להדי' הסמ"ג וכן הוא ברמב"ם בפ' כ"ה מהלכות ט"מ הלכה ח' והלשון של רבינו דחוק קצת ואפש' שחסר תיבת והוא וצ"ל עד שנרא' ראש הנפל והוא כפקיע של שתי ויראתי לשלוח בה יד ולהוסיף תיבת והוא דבכלבו מעתיק כל הדברים הללו מלשון רבינו ומביא כמו שכתוב בספרים שלנו אבל הפירוש הוא אחד:

של שתי כן מסיק בבכורות שם דשל אשה הוא השיעור כפקיע של שתי וכדמפרש בהגה"ה כוש הטוי' והיא קטנה מפקיע של ערב ובכל בו יש כאן טעות סופר:

המפלת שליא. מתניתין בפר' המפלת דף כ"ו המפלת שליא הבית טמא דאין שליא בלא ולד וטמא ודאי ואע"פ שנימוק הולד בשליא טמא וע"ש בסוגי' ובבכורות שם וכן פסק הרמב"ם ודלא כר"ש שם:

ושדה שנחרש בה קבר. כו' כדתנן בריש פי"ז מאהלות החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס ומפרש שם דהיינו מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר וכבר כתב רבינו לעיל דהוי רק מדרבנן ומותר לכהן לטמא בבה"פ לדבר מצוה וכן כתב הרי"ף והרא"ש והסמ"ג ומשמע מדבריהם דלדבר מצוה שרי אף בלא בדיקה והבדיק' מפרש שם באהלות ועיין בתוספות בבכורות בפ' עד כמה (בכורות ד' כ"ט) ובפסחים דף צ"ב וכן מפורש באהלות דשדה שנחרש בה קבר מטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל וכן בנזיר בפ' כ"ג תנן דאין הנזיר מגלח עלי' אבל מ"מ הכהן אסור לילך בה ואף שרבינו והסמ"ג תופסין עיקר הברייתא דמס' שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח כו' וכמו שפירשו דשם טומאה קאמר לאפוקי בה"פ דגזרו עלי' משום טומאת עצם כשעורה והנזיר מגלח על עצם כשעורה על מגעה ועל משאה וכבר כתבתי לעיל דשדה שאבד בה קבר מטמא אף באהל ועיין מ"ש לעיל והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"א מט"מ דאין בית הפרס בחוץ לארץ והוא מהתוספתא וכן הביאה הר"ש שם בסוף אהלות גבי מדור העכו"ם אבל הסמ"ג לא הביא זה ועיין מ"ש לקמן גבי מדור העכו"ם:

מדורות הגוים כו' מתניתין בסוף אהלות מדורות הכותים טמאין ומייתי לה הש"ס בפסחים בפ"ק דף ט' וכדמפרש שם באהלות משום שקוברים בבתיהם נפליהם וכתב שם רש"י ז"ל בפסחים דאף לרשב"י דקברי נכרים אין מטמאין באהל מ"מ במגע ובמשא מיהו מטמאין ומשמע מלשונו ז"ל דהקבר של הנפל מטמא במגע והא דנקט במשא הוא שיגרא דלישנא משום דכתב דרשב"י מודה בזה והיינו הכותי עצמו אבל גבי הקבר לא מטמא אלא במגע ככל קבר אף של ישראל דמטמא במגע ובאהל ולא במשא וכמו שכתבתי לעיל. ולפי שכתבתי לעיל והוכחתי מלשון הרמב"ם ז"ל דקברי כותים אינם מטמאים במגע מטעם דמסתם אין בהם חלל טפח והוי טומא' רצוצה דבוקעת ועולה והוי טומאת אהל ולא מטמאו של כותים כלל כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו על יבמות דהכא חיישינן מפני שאין הכותים מעמיקים להנפלי' הנקברים בבתיהם ומתגלין בדריסת בני אדם ואי אפשר שלא יגע בעצם כשעורה דמודה ר"ש דמטמא במגע ובמשא מיהו רבינו ז"ל פסק לעיל כר"ת דמטמא אף באהל דלא כר"ש מכח מתניתן דהכא ולא ניחא לי' לר"ת ז"ל וסיעתו לאוקמי המתניתין בהכי דס"ל דאי לאו מטעם דמטמאין הקברים באהל כמו של ישראל לא הוי גזרו במדורות העכו"ם משום החששא דכתב הרמב"ן ז"ל וכן לפי מה שהבאתי לעיל בשם ההגהות מיימוני והנ"י דלר' שמעון אף דמטמאו במגע ובמשא מ"מ הכהנים אינם מוזהרין עליהם כלל אתיא מתניתין דלא כר"ש דודאי לא שייך למיגזר בזה וכמו שלא גזרו משום טומאת נבלה ושרץ וכן בתוספתא קתני להדיא עלה דהך מתניתן דכהנים אסורים לכנוס לתוך המדור של עכו"ם והביאה הר"ש:

מ' יום. כדי שתתעבר האשה ותפיל. ופחות ממ' יום לא חשיב נפל כדאמרינן בפ' המפלת ובכריתות בפ"א דהמפלת ליום ארבעים אינו ולד דשיעור יצירת האדם הוא מ' יום ומפורש באהלות דאפי' אין עם הכותי אשה אסור לכנס לתוכו עד שיבדוק דהכותי חשוד על הזנות ואפי' סריס וקטן בן ט' שנה ויום אחד עושה מדור העכו"ם דגזרינן אטו מדור שתהי' בו אשה ועיין הרמב"ם ז"ל:

יש חזירים בינינו. ותנן שם באהלות כל מקום שהחזיר והחולדה יכולים להלוך בו א"צ בדיקה לפי שהם מחפשים אחר נבילות וחופרים תחת הקרקע ואם הי' שם נפל קבור גררו אותו משם ואכלוהו כולו וכיון דאין האיסור אלא משו' ספק שמא קברו את הנפל אתי ספק דשמא אכלתו ומוציא מידי ספק ואע"ג דהוי רה"י וברה"י ספק לעולם טמא מדאורייתא. ספק דאכלתו הוי ספק הרגיל טפי ומוציא מידי ספק אף ברה"י ועיין תוספ' בפרק קמא דפסחים שם:

לכך נהגו שלא להחזיק טומאה כו'. והרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו דאין מדור העכו"ם ובית הפרס בחוץ לארץ וכן הביא הר"ש התוספתא שם וכתב עלה ואע"ג דח"ל טמא לעולם שגזרו טומאה על ארץ העמים מ"מ נפקא מינה לכהנים שבתוץ לארץ דלא אסרי לכנס למדור העכו"ם ולבית הפרס דדוקא בארץ ישראל גזרו משו' דאיכא תרומה ומעשרות דאורייתא אבל לא בח"ל וע"ש וכן הסמ"ג הביא התוספתא זו דאין מדור העכו"ם בח"ל ופיר' כמו שכתב הר"ש ומשום דליכא תרומות ומעשרות והכ"מ הביא בשם הר"י קורקוס שמצא כתוב שהפירוש הוא מהתוספתא דאין מדור העכו"ם ובית הפרס בח"ל היינו לענין הבדיקה שמפורש שם באהלות דמהני בדיקה לטהר בית הפרס כדמפרש שם במתניתין וגם מדורת העכו"ם קתני שם דבודקין ואין תיקון זה מהני בח"ל וכמו דקתני שם גבי בית הפרס בתוספתא דצריך לטהרו בפני שני ת"ח דוק' ובח"ל לא מהני כלל ונרא' שרבינו מפרש כן התוספת' ודברי הרמב"ם ז"ל ודלא כמו הר"ש ולפיכך לא הזכיר זה גבי בית הפרס כלל וגם גבי מדורת העכו"ם כתב ההיתר עכשיו דמצויין חזירים וכן צ"ל ולדעת הרי"ף והרא"ש שהביאו להא דבית הפרס גבי כהן משמע דאפי' בחוץ לארץ נוהג דין זה אבל על הסמ"ג יש לתמוה דגבי מדורת העכו"ם בהלכות טומאת מת הביא התוספתא ופי' כדברי הר"ש ובלאוין רל"ה גבי טומאת כהן הביא כדברי הרי"ף והרא"ש דאסור לכהן ליכנס בבית הפרס ולא הביא התוספתא זו וצ"ע וגם זה דוחק לומר דרבינו והסמ"ג לא הביאו דין דבית הפרס ומדורת העכו"ם אלא לכהנים שבארץ ישראל עכשיו דלפי הטעם שפי' הר"ש והסמ"ג דמשום תרומה דאורייתא גזרו נראה דעכשיו שוה א"י לח"ל לדין זה והתוספ' בפ"ק מפסחים הביאו ג"כ להתוספתא זו גבי מדורת העכו"ם:

יש מביאין הטומאה: אם הטומאה וכלים תחתיהן נעשין אהל וטמאין הכלים:

וחוצצין. בפני הטומאה. הכלים שלמעלה מהם כדמפורש בהגה' וכן אם הטומאה למעלה מהן או ע"ג וכלים תחתיהן כדמוכח הכל באהלות ומדברי המפרשים הראשוני' ז"ל:

מביאין ולא חוצצין וכדמפרש משום דאינהו גופייהו מקבלי טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אבל מביאין אם יש בהן פותח טפח. ודעת הר"ש והרא"ש וכמו שכתבו ?בפ"ח מאהלות דאהל גמור אף שהוא בעצמו מקבל טומאה כגון אהל של פשתן וכיוצא בו מ"מ חוצץ בפני הטומאה ודוקא גבי כלים הוא דאינם חוצצין אם מקבלין טומאה אבל אהל גמור שיש לו דפנות וגג מתוח חוצץ לעולם ואפי' אם הוא עצמו מקבל טומאה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בעיני אבל התוספ' בפ' במה מדליקין (שבת דף ך"ז) והראב"ד ז"ל בפ"ה מהלכות' ט"מ כתבו דגם אהל אם הוא בענין שמקבל טומאה כגון של פשתן ושל עור בהמה וכן שאר אהל שלא קבעו בארץ ומקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ויש ראיות מהסוגיות שבש"ס לזה ולזה ואין כאן מקומו להאריך בזה ועיין מ"ש לקמן:

פירוש מביאין כו' כלים שעל גביהן כו' הרב בעל הג"ה אסבר לה לדברי רבינו דמיירי הכל לטומאה שתחתיהם וגביהם דמביאין וחוצצין וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות ט"מ דמיירי כל הפרק מזה אבל גבי לא מביאין וחוצצין כתב רבינו לקמן דמיירי בחלון שבין בית לבית וכן הרמב"ם ז"ל כתב שם ג"כ כדברי רבינו גבי חוצצין ולא מביאין וכן העתיק הסמ"ג ואפשר דעל גביהם לאו דוקא ע"ג ממש אלא למעלה מהם כמו שכתבתי ומיירי שם גבי מסכת פרוסה וכו' דחוצצין בארובה שבין בית לעליה והכלים בעליה והטומאה בבית דחוצצי' על הכלים שלמעלה מהן וכן בהעור והרוטב בש"ס מייתי לה שם לגבי הפסק שבין בית לעליה אבל ודאי דה"ה בין בית לבית שבצדו דחד דינא לתרווייהו וכמ"ש רבינו לעיל גבי חלוקי החלונות והא דקתני שם בחציצה שבין בית לעלי' ולא בחציצ' שמן הצד הוא משום סיפ' דנקט שם פרסן על פני המת באוי' ומחלק בין הנוג' כנגד הנקב ובין נוגע שלא כנג' הנק' וזה לא שייך אלא בלמעלה ולא מן הצד להכי נקט לה גבי בין בית לעליה אבל שוים הם בכל דבר ארובה שבין בית לעליה וארובה שבין שני בתים מן הצד וכן לענין סתימת הנקב וחוצץ ולענין דבעי ביטול שוין הן וכדמשמע מדברי רבינו וכן משמע שם בהעור והרוטב מדברי רש"י והתוספות וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות ט"מ והא דלא מפרש כאן בהגה"ה לענין חציצה נמי דבין בית לבית משום דומיא דמביאין דהוי לענין זה דהן עצמן נעשין אהלים וכן מדלא מזכיר רבינו כאן כלל הא דבעי ביטול כמו שכתב רבינו לעיל גבי סתימת חלונות שבין בית לבית וכדמוכח מהסוגיא דפ' לא יחפור שהבאתי למעלה וכאן באהלות בפ"ח לא נזכר זה כלל גבי שום דבר אלא דבכאן מיירי דחוצצין היכא דהן עצמן נעשין אהלים וחוצצין לטומאה שעל גבן ובהא לא בעי ביטול אבל לפי פירוש הרא"ש ז"ל שאכתוב לקמן מיירי כאן נמי בחציצה דמן הצד ועיין מ"ש לקמן:

השידה תיבה מגדל כלים של עץ הם וגדולים:

וכוורת הקש חשובה ככלי עץ: לפי שעשויה מזנבות השיבולין שהן קשין תוי"ט בפ"ח מאהלות ועיין בש"ס בפ' במה אשה (שבת דף ס"ו) וברש"י ובתוספ':

ובור ספינה אלכסנדרית ספינה גדול' שפורשין בה לים הגדול קרויה ספינה אלכסנדר' לפי שאין פורשים בים מארץ ישראל לאלכסנדריא אלא בספינה גדולה ומפני שמי הים מלוחים ואין ראוין לשתיה עושין בספינות גדולות כעין בור של עץ וממלאין אותו מים מתוקין הראוין לשתיה ר"ש ור"ע מברטנורה:

שיש לה שוליים. שיש להן שוליים כצ"ל דאכולהו קאי. וכן הוא בסמ"ג ובמתניתין:

שוליים. ובש"ס בשבת בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ה) ובפ"ק דעירובין גבי ים של שלמה הגרסא הוא אע"פ שיש להן שוליין כלומר אע"פ שיש להן שוליים ואין תחתיהן חד מלמטה אלא רחב ויושב על הקרקע וחזי לתשמיש אפ"ה אינן מקבלין טומאה. אבל במשניות בפ' ח' מאהלות ובפ' ט"ו מכלים הגירסא היא שיש להן שוליים כמו בדברי רבינו. וכן הוא בסמ"ג וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלים דבעינן דוקא שיש להן שוליים דכיון שיש להן שוליים ויושבים על הקרקע אין מטלטלין כשהן מלאין מחמת כובדן שישברו אבל אם אין להן שוליים אלא תחתיהן חד או כמין עגלה תחתיהן אפשר לטלטלן כשהן מלאין שהן מתנועעים וכן משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפר' ט"ו מכלים ועיין בתוי"ט בפ' ט' מאהלות משנה י"ג:

מ' סאה בלח דלח אין בו גודש. שהן כורים ביבש ששים סאה ביבש שהגודש מחזיק שליש בכלים שלהם שהיו עשויין כים שעשה שלמה גובהן כחצי רחבן והם עגולים וכדאמרינן בפ' במה מדליקין וע"ש וברש"י:

כלי עץ הבאים במדה. וטהורין משום דאיתקש כלי עץ לשק מה שק מיטלטל מלא וריקן כו' וזה אינו מיטלטל מלא דגדולים יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידים ואפי' אם הם ריקנין אין מקבלין טומאה וחוצצין בפני הטומאה והא דתנן בפ"ו מאהלות דאדם וכלים נעשין אהלין לטמא אבל לא לטהר וקתני שם נדבך שנתון על ארבעה כלים אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאין כו' ומשום דאינו נעשה אהל לטהר ואפי' כלי גללים ואבנים דלא מקבלי טומאה הרי דאפילו נדבך הנסמך על גבי כלים ואף שאינן מקבלים טומאה אינו נעשה אהל לטהר ופשיטא דהכלים עצמן לא יחוצו אף שאינן מקבלים טומאה חילק הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ' י"ב ופ' י"ג מהלכות ט"מ דהבאים במדה שאני דיצא מתורת כלי ועדיפי מכלי גללים ואבנים דטהורין דעכ"פ הן כלים ולכך אינן נעשין אהלין לטהר וכן הנסמך עליהן אינו אהל לטהר אבל כלים הבאים במדה בין כלי עץ ובין כלי גללים ואבנים יצאו מתורת כלים מכל וכל ונעשו אהלין לטהר ומתניתן דנדבך מיירי בכלי גללים שאינם באים במדה ולזה הסכים הראב"ד ז"ל אבל הרא"ש למד מדברי הר"ש ז"ל דפ' ט' גבי כוורת דודאי כלים הבאים במדה אינן נעשין אהלין לטהר כדמשמע שם בכוורת דאינה מצלת על מה שתחתיה ועל גבה וכמו דתנן בפ' ו' גבי נדבך דאפי' אהל הנסמך ע"ג כלי גללים ואבנים לא חשיב אהל לטהר ופשיטא הכלים עצמן והכא דחוצצין מיירי לענין חציצה שבין בית לעליה או בין בית לבית הפתוחין בפותח טפח ואם סתם הנקב בשידה תיבה כו' כיון דהם באים במדה ואין מקבלין טומאה חוצצין כדמשמע בפ' לא יחפור גבי חבית דפריך שם היא גופה תחוץ וכן בפ' בני העיר במגילה גבי כנישתא דרומאי והבאתי לעיל. דאם סתמו בכלי שאינו מקבל טומאה דחוצץ וכפי פירושם של התוספ' והר"ש שאם סותם כל הנקב לא בעי ביטול וכמו שכתב רבינו לעיל גבי חלון מדלא הזכיר כאן כלל ביטול וכן מסתמא כלים כאלו אין דרך לבטלם וכיון שאין הטומאה כנגד הכלי ממש אלא מן הצד או בבית למטה מהארובה ולא כנגד הארובה ממש וכלי טהור סותם וחוצץ שפיר אבל אם הטומאה כנגד הכלי ממש אין נעשה אהל לטהר וכמו דמוכח מהא דכוורת בפ' ט' ומנדבך הנתון על ארבעה כלים דפ' ו' וכן הא דתנן באהלות בפ' ה' גבי ארובה שבין בית לעליה וקדירה נתונה עליה דקתני שם היתה שלימה מצלת על הכל מיירי נמי שאין הטומאה כנגד הארובה אלא בבית למטה שלא כנגד הארובה ולכך חוצצת הקדירה דהיא טהורה כיון דאין כלי חרס מטמא מגבו ובפ' ו' גבי נדבך כתב הרא"ש ז"ל בעצמו להיפך דכלי גללים בעצמן חוצצין ודוקא נדבך הנסמך על הכלים אינו חוצץ וע"ש וצ"ע דהאיך יפרש רבינו הרא"ש ז"ל לכל הסוגיות שבש"ס בעירובין בפ' בכל מערבין ובגיטין בפ"ק ובחגיגה פ' חומר בקדש ובנזיר פ' כ"ג דמייתי שם הכל דשידה תיבה חייצי לענין דנעשין אהל ומצילין עם הטומאה שתחתיהן ועל גבן ואם דעתו ז"ל כדעת התוספ' דבכל מערבין דההיא דפ' ו' דנדבך הנתון על הכלים אתיא כמ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל דמיירי אף במונחין א"כ מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל המתניתן דיש מביאין וחוצצין לוקמה כמ"ד שמיה אהל וגם באמת אף דברי התוספ' דשם צ"ע כי נראה דאינו ענין לאהל זרוק וכן נראה מדברי הר"ש ז"ל בעצמו דזה אינו ענין להא דאהל זרוק דאף למ"ד שמיה אהל מ"מ נדבך הנתון ע"ג אדם וכלים לא שמיה אהל מטע' דאינן נעשין אהלין לטהר ושידה תיבה ומגדל שאני דכיון שבאין במדה יצאו מתורת כלים ומה שכתב הר"ש גבי כוורת דלא חייצי מטעם דכלים אינן נעשין אהלים לטהר צריך לחלק כמו שכתב התוי"ט שם דכיון שהיא מחולחלת ואפוצה גרע טפי וכן הראב"ד ז"ל כתב בפי"ט מהלכות ט"מ שלא נתברר לו טעם המשנה דכוורת סוף דבר נראה דהעיקר כדעת הרמב"ם ז"ל שחילק בין כלים טהורים כגון כלי גללים דמתניתן דאינן נעשין אהלי' ובין כלים הבאין במדה דחייצי ולדעתו ז"ל נראה בעיני דאף בטומאה שבין בית לבית ובין בית לעליה נמי דינא הכי דכלים הבאים במדה חייצי שפיר ואף ביטול לא בעי אבל אם אינו בא במדה אפי' כלי גללים ואבנים דטהורין לגמרי לא חייצי ומכ"ש כלי חרס אי פומא לבר וכן הבין הראב"ד ז"ל בדבריו בפ' ט"ו וע"ש והשיג עליו שדעתו דכלים טהורים כמו גללים ואבנים וכן כלי חרס חייצי וכדמשמע בסוגיא דפ' לא יחפור וכדעת התוספ' והר"ש ז"ל אבל בהא שכתב הרמב"ם דכלים הבאין במדה חוצצין דנעשין עצמן אהלים להציל כלים שעל גביהן ותחתיהן לא השיג עליו ואדרבה הודה לדבריו וכמו שכתב שם בפ' י"ב גבי כלי גללים הבאין במדה דנעשין אהלים לטהר וכתב אפי' של עץ הבאין במדה וכן נראה דעת התוספ' והר"ש ודלא כהרא"ש ז"ל ואתי שפיר הא דמגילה בפ' בני העיר גבי בי כנישתא דרומאי דלפי הס"ד דרבא דהתיבה היא כלי עץ הבא במדה ולהכי חייצי ולא בעי ביטול וכמו שכתבו עלה התוספות בבבא בתרא ובפ' כירה ולא מצריכינן לחלק בין אם סותם כל הנקב ובין אם ממעיט מטפח כמו שחילקו התוספ' וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דאף אם סותם כולו בעי ביטול ע"ש בפ' ט"ו מהלכות ט"מ אלא דכלי הבא במדה שאני וכן הביא הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' לא יחפור דכלי עץ הבא במדה לא בעי ביטול וזה הוא עיקר לדעת הרמב"ם והא דפריך הש"ס בלא יחפור גבי חבית של חרס היא גופה תיחוץ דקדק הרמב"ם בלשונו שם וכת' דמיירי בענין דמאו' ונקוב ולכך מיבטיל שפי' לגבי הבנין וכמו דמסיק הש"ס שם אחספ' דיצא מתור' כלים ובטל אגב הבנין אבל מ"מ בעי דפומ' לבר דאל"כ מיתטמי קוד' שמבטלן כדעייל שם והוי דבר טמא ואינו חוצץ כדתנן בפי"ג מאהלות דדבר טמא אינו חוצץ ודברי הרא"ש ז"ל אי אפשר להולמם כי אף שנאמר שדעתו כדעת התוספ' ז"ל דבפ' בכל מערבין דההיא אתייא כמ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל ופליגי במונחים והוא ז"ל לא רצה לפרש המשנה דיש מביאין וחוצצין אליביה דהאי תנא דאית ליה שמיה אהל כי היכא דלא תיקום סתמא דלא כהלכתא דודאי הלכה כרבי מחבירו וכמו שכתבתי לעיל גבי טומאה וביאה ובזה יתישבו הסוגיות דגיטין ודעירובין ודחגיגה ודפ' כ"ג שם גבי אהל זרוק מ"מ מה יעשה הרא"ש ז"ל בסוגיא דפ"ג מנזיר דף י"ז ודפ' ג' מינין (נזיר דף מ"ב) דמסקי שם אמוראי בתראי רבא ורב פפא כגון שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל דחייצי וזה ודאי אליבא דהילכתא ולהרמב"ם ניחא דמיירי במונחי' וכמו שכתבתי למעלה דבזה מודה רבי דהוי אהל וכן יישבתי למעלה לדעת התוספ' דבכל מערבין דמן התורה ודאי דהוי אהל וחוצץ אבל ודאי הרא"ש ז"ל אינו מודה בזה דלא מוקי לה מתניתן דפ"ח דיש מביאין וחוצצין דמיירי מדאורייתא וכדכתבו התוספ' בפ"ק מסוכה דף י"ג דמתניתן דיש מביאין כו' מיירי מדאורייתא וכן זה דוחק גדול מה שנראה מדברי התוספ' דבכל מערבין דמתניתין דנדבך הנתון על האדם והכלים דאתא כמ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל דנראה דאינו שייך לזה כלל ולהרמב"ם ניחא טובא דמיירי אף במונחים דלענין אהל זרוק הוי אהל לכ"ע ואפ"ה לא חייצי מטעם דאדם וכלים אינן נעשין אהלים לטהר ודע דלפי שביארתי דעת הרמב"ם ז"ל דלענין חציצה שוין הן לענין דנעשין אהל לטהר וכן לענין חציצה דבין בית לבית או בין בית לעליה וכלים שאינן באין במדה לא חייצי ואפי' כלים טהורים כמו כלי גללים ואבנים וכן שארי דברים השנוין בפ' ח' דחוצצין גבי טומא' שתחתיהן וע"ג ה"ה נמי לענין חציצה דבין בית לבית אלא דאדרבה שגרע טפי דבעינן שיבטלם להבית דאל"כ הוי סתימת עראי וכדמשמע מהסוגיא דפ' לא יחפור. צריך לומר ההיא דשלהי שבת גבי שפקקו את המאור בטפיח דלא מיירי שם לענין טומאה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם דהא בודאי לא הוי כלי הבא במדה וכן לא מיירי שם דביטלו וכגוונא שכתב הרמב"ם ז"ל בכלי חרס דזה אסור בשבת דהוי כבונה וכמו שכתבו התוספ' ולפיכך פי' הרמב"ם ז"ל בפ' המשניות דמיירי בענין אחר לא שהטפיח יסתום החלון וע"ש כנ"ל ברור וגדולי האחרונים ז"ל הכ"מ והתוי"ט לא העירו בזה ודבריה' צ"ע במקומו' הרבה מזה הענין ולדעתי כוונתי האמ' בדע' הרמב"ם ז"ל וכן משמע מלשון הסמ"ג ורבינו ובפרט לפי שפירש בעל הג"ה משמע להדיא שסוברי' כהרמב"ם ז"ל דלענין שנעשה אהל לטהר וחוצצין מיתניא הא דשידה תיבה וכו' ולזה הדעת נוטה ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל לדעתו דאין חילוק בין לענין חציצה דבית לבית ובין לענין אהל עצמו דלעול' אם באי' במדה חוצצין ונעשין אהלין לטהר ואם אינן באין במדה אינן נעשין אהלין לטהר וגם אינן חוצצין בין בית לבית ואפי' כלי' טהורין כמו כלי גללי' וכדתנן בפ"ו גבי נדבך וההוא דפ' בני העיר אתי שפיר לדידי' דמיירי שם בכלי הבא במדה וכן הסוגיא דפ' לא יחפור יש לישב לפי דעתו ז"ל הא דמקש' שם בחבית דהיא גופי' תציל וכפי שפירש הוא ז"ל בפ' ט"ו שם דמיירי במאוס ונקוב וכיון דבטלי' לבית יצא מתורת כלי וכמו כלי עץ הבא במדה וכן כל הני דחשיב שם דממעט יש לישב לפי דעתו שיהי' שוה להא דפ"ח מאהלות גבי דנעשה עצמו אהל לטהר והא דפ"ה מאהלות גבי קדיר' הנתונ' ע"פ ארוב' וכן שם במשנ' ה' היו כלי גללי' כלי אבני' כלי אדמה טהור זה הוא מההכרח לישב לדעתו דהוי כמו צמיד פתיל ומשום זה לא הצריך שם ביטול כמו גבי חלון שבין בית לבית ובית לעליה דמשמע מדבריו דצריך ביטול וכמו שמשמע מדבריו ז"ל בפירוש המשנה שם ובחיבורו בפ' כ"ג שם וכמו שהביא מהספרי על זה הדין דכלים מצילין בצמיד פתיל ואהלים בכיסוי וע"ש דצריך לחלק לדעתו בין הא ובין זה שכתב בפ' ט"ו שם גבי חציצה וסתימת חלונות וגם בפ' י"ד משמע מדבריו דחלון שבין בית לבית ובין בית לעליה שוין הן וכמו שכתב בריש הפרק שם והכ"מ והתוי"ט לא העירו בזה כלל וכן שם גבי ארובה שבין בית לבית וקדירה כו' לא הזכיר שם ביטול:

ופשוטי כלי עץ כו'. דאתקש כלי עץ וכלי עור לשק דמיטלטל מלא וריקן ולאפוקי פשוטיהן דטהורין מדאורית' וכדתנן בפ"ב מכלים ואף שמטמא מדרבנן וכדמוכח בכלים בכמה דוכתי ובב"ב דף ס"ז וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א ובפ"ד מהלכות כלים מ"מ חוצצין וכמו עכו"ם דאמרינן בפ' לא יחפור שחוצץ ואע"ג שגזרו עליהן שיהיו כזבים לכל דבריהם ודבר טמא אינו חוצץ וכדתנן בפ' י"ג מאהלות זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט דכיון דטהור מדאורייתא חוצץ וכמו שכתבו התוספ' והרמב"ן ז"ל שם בפ' לא יחפור וכן כתב הר"ש פי"ג מאהלות שם אי נמי מיירי דעשויין אהלים וכדנקט רבינו לקמן וקאי נמי אפשוטי כלי עץ אבל במשניות לא גרסינן לה במתניתן כלל וכן הרמב"ם ז"ל והסמ"ג לא כתבו לפשוטי כלי עץ כאן ובפרט לדעת הרמב"ם שכתבתי דכלים אפילו טהורים לגמרי' ואפי' מדרבנן כמו כלי גללים אינם חוצצין אם אינן באין במדה הוא מההכרח לפרש דמיירי דעשוין אהלים דאל"כ ודאי דאינן חוצצין מכ"ש דכלי גללים ואין דרך לעשות מפשוטי כלי עץ אהלים ואם כונת רבינו הוא מנסרים של עץ זה מקרי בנין גמור אך ברמב"ם בפ"ה שם קורא גם מנסרים אהל ואפשר שהוא ט"ס בדברי רבינו כיון שהסמ"ג לא מנה לפשוטי כלי עץ אבל הכלבו העתיק דברי רבינו וכתב גם פשוטי כלי עץ ומשמע שם בכלבו דמיירי שעשוין אהלין וכמ"ש לקמן:

ופשוטי כלי עור כן הוא ברמב"ם שם ובסמ"ג וזהו פירוש סקורטיא וקטבלי' דקתני במתניתן וכן פי' הר"ש שם דהם כלי עור וכן כתב שם הראב"ד ז"ל דזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם ופשוטי כלי עור ודינן שוה לכלי עץ וכדתנן בפ"ב ממסכת כלים וכמו שכתבתי למעלה גבי פשוטי כלי עץ דמיירי שהן עשוין אהלין כמו שכתב רבינו לקמן וכן פי' הר"ש והרא"ש ז"ל דאכולהו קאי ואע"ג דהן מקבלין טומאה כדתנן בכלים בפ' י"ו דסקרטיא וקטבליא משיחסום ויקנב מ"מ אם נעשו אהל מצילין ואע"פ שהן עצמן טמאין וכמו שכתבתי למעלה:

ויריעה וסדין. אפי' של פשתן ואע"ג דמקבלי טומאה וכדתנן במתניתן בפ' במה מדליקין דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ומשמע דאהל של פשתן מטמא בעצמו וכדכתיב והזה על האהל וכן אהל של עור מטמא כמו של פשתן וכדמשמע שם בש"ס דילפינן אהל ממשכן והתם כתיב ויפרוש את האהל דהוי שש משזר והוא פשתן וכן יריעות עזים דהוי במשכן דהיינו עור מקרי נמי אהל וטמא וכדאמרינן שם ואפי' עור בהמה וחיה טמאה מרבינן שם דהוי אהל וטמא וכדאמרינן שם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה שם מ"מ מצילין על הטומאה וכמו שכתבתי למעלה בשם הר"ש וכן כתב הרא"ש בפ"ה מאהלות ולזה נוטים דברי הרמב"ם ז"ל וכבר כתבתי שדעת התוספ' בפ' במה מדליקין והראב"ד ז"ל שם דאהל טמא אינו חוצץ בפני הטומאה ולכך אהל של פשתן ושל עור אע"ג דחיברו בקרקע כיון שהוא מקבל טומאה מגזירת הכתוב דוהזה על האהל אינו חוצץ והם מפרשים דהמתניתן דיריעה וסקורטיא כו' וסדין ומפץ ומחצלת לא מיירי בשל פשתן ועור אלא בשאר בגדים כגון קנבוס ושאר דבר היוצא מן העץ וכן סדין של משי דכיון דנעשו אהלים וחברן לקרקע דשוב אינן מקבלין טומאה ולהכי חייצי ומצילין בפני הטומאה:

ומפץ של עץ. או של שיפה וגמי ואע"ג דטמאין במת וכדאמרינן בב"ק בפ' כיצד הרגל מפץ במת דטמא מדאורייתא מטעם דמטמא בזב וכל המטמא טומאת מדרס טמא טומאת מת וכדתנן בנדה בפ' בא סימן וכדאמרינן בש"ס בדוכתי טובא מ"מ אם נעשין אהלים וחיברן לקרקע שוב לא מטמאו טומאת אהלי' וכדתנן בפ' מדליקין כל היוצא מן העץ כו' ולהר"ש והרא"ש אין צריך לזה דכיון שנעשו אהלים אע"ג דלא חיברן בקרקע מצילין וכדלעיל וכמו במפץ:

ומחצלת נמי מקבל טומאה כמו מפץ אם עשאה לשכיבה וכדתנן בפ"ק דסוכה דטמא במדרס ובמת וכדלעיל

שהן עשוין אהלי'. שנטוים כעין אהל ומצילין ואע"ג שהם טמאין ולהתוספו' והראב"ד מיירי דמחוברין לקרקע ואינן מקבלין טומאה וכמ"ש ואיני יודע למה לא השיג הראב"ד ז"ל בפ' י"ג על הרמב"ם שכתב ופשוטי כלי עור דהא ודאי משמע בפ' במה מדליקין דעור ופשתן שוין הן בזה דמטמאין טומאת אהלים וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ"ה מאהלות וכן בפ"ה שם לא פירש הראב"ד ז"ל דמיירי בשאר מינים אלא גבי יריעה וסדין דלא מיירי בשל פשתן וגבי קטבולא וסקורטי' לא פירש כלום ואדרבה בפ"ג כתב שזהו הפירוש ופשוטי כלי עור משמע שמודה לדברי הרמב"ם ז"ל וכן התוספ' בס' במה מדליקין לא הקשו אלא מסדין ולא מסקורטיא וקטבוליא ובכל דוכתי משמע דהוי של עור וכדתנן בכלי' ובפ' הנודר מן הירק ובפ' הפועלי' דמפרש שם דסקורטי' וקטבוליא הוי של עור ואפשר שדעת התוספ' והראב"ד ז"ל לחלק בין עור לפשתן לענין זה היכא דקבועין בקרקע דשל עור אע"ג דמקרי אהל מ"מ אם קבעו בקרקע אינו מטמא דקרא והזה על האהל לא מיירי אלא בשל פשתן דסת' אהל הוא של פשתן והא דמרבינן שם בבמה מדליקין דאף של עור קרוי אהל ממשכן היינו היכא דלא חיבר' בקרקע ואף שאינו כלי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות כלים דהיינו שלא נגמרה מלאכתן עדיין ואין עליו צורת כלי וכן הוא ודאי דכל פשוטי כלי עור טהורין מדאורייתא ואעפ"כ מטמאין בטומאת אהל מרבוי' דקרא דאהל אהל ריבה כדאמרינן שם אבל אם חיברן בקרקע שוב לא מטמאו באהל וכמו של עצם ושל מתכו' דאף אם היו מקבלין טומא' מקוד' שהיו כלי' מ"מ אם עשאן אהל קבוע וחיברן בקרק' שוב לא מיטמאו וכמו שכתב הראב"ד ז"ל שם בפ"ה וזה דוחק דלא משמע שם כן בהסוגיא דפ' במה מדליקין וצ"ע ועיין משנה למלך שם בפ' ה':

ובהמות או חיות. דבעלי חיים אינן מקבלין טומאה וחייצי בפני הטומאה ובמתניתן באהלות קתני ועדר בהמות ופי' הרמב"ם והר"ש ע"פ התוספתא דמיירי בבהמות וחיות הרבה ודבוקות כולם ראשה של זו בצד רגלה של זו ועומדות ולא הולכות ונעשו אהל להציל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ' י"ג שם אבל בסמ"ג כתב כמו בדברי רבינו ומיירי בין בבהמות הרבה ובין בהמה אחת דודאי אף אחת נעשה אהל אם עומדת וכן כתב הרא"ש ז"ל בפירושו דנקט רבותא אפילו הרבה שאין דיבוקן קיים שילכו ויתפרדו אעפ"כ חוצץ וכ"ש אחת וכן משמ' במסכת פרה ובאהלות בפ"ו ובסוכה בפ' הישן (סוכה דף כ"א) דשוורים הוי אהל לכ"ע וע"ש:

והעוף שקינן בחלון. כן הוא במתניתן והעוף ששכן בחלון ובפ' לא יחפור מסיק שם בסוגיא דבעי שקשו' בחלון דוקא וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל דהכא מיירי לענין שהן עצמן נעשין אהל וחייצי בין הטומאה והוי אהל אפילו אינו קשור ושם בלא יחפור מיירי לענין דממעיט בחלון שבין בית לבית וצריך ביטול שיבטלנו שם וכמו שכתבתי למעלה אז צריך קשור דוקא וכן שארי תנאים דבעינן שם בכחוש והרבה אופנים זה הוא הכל לענין דשם דבעי ביטול ולא בעי הכא כן וכן משמע מדברי הרמב"ם בחיבורו והסמ"ג ורבינו. אבל לפירוש המשנה כתב הרמב"ם דכאן בעי נמי קשור ואפשר שדעתו ז"ל בפי' המשנה דאם אינו קשור גרע טפי והוי כמו טלית וספינה דלא נעשו אהל אלא א"כ קשורים ועיין תוי"ט ודברי סמג ורבינו לא משמע כן:

והעושה מקום לבנו בשבלי'. כדמפרש בהג"ה שעשה מהשבלי' כמו אהל ואינהו לא מקבלי טומאה דהוו מחוברין לקרקע ואוכל מחובר לא מקבל טומאה והכשר ועיין בפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) ועיין מ"ש לקמן:

ואוכלין שלא הוכשרו. דכיון שאינן מקבלין טומאה חוצצין ואפי' אם הן כביצה ויותר והא דקתני בפ' י"ג מאהלות גבי ואלו ממעטין את הטפח דדוקא פחות מכביצה אוכלין הוא דממעט וקתני שם בסיפא ג"כ דכביצ' אוכלין אינו ממעיט שם מיירי באוכלין שהוכשרו ואעפ"כ פחות מכביצ' ממעט כיון דאינו מקבל טומא' מן התור' לדעת הרב' מהראשוני' וכמו שכתבו התוספ' בפ' כל שעה ובדוכתי טובא דהדרש' דת"כ שהביא רש"י ז"ל שם דאוכל מקבל טומא' בכ"ש הוא אסמכתא בעלמא אבל מן התורה אינו מקבל טומא' בפחות מכביצ' וכן כתב הר"ש שם בפי"ג מאהלות דכיון דמן התור' אינו מקבל טומא' חייצי והא דלא קתני הכא אוכל פחות מכביצ' דנעש' אהל לחוץ משו' דאהל בעינן שיהיה בו טפח על טפח ואז יש בו ודאי כביצה ויותר ולכך תני להו בלא הוכשרו ולרש"י והרמב"ם דאוכל פחות מכביצ' מקבל טומא' מן התור' מיירי התם הא דפחות מכביצ' אוכלין דלא הוכשרו הא כביצה אוכלין דקתני שם דאינן ממעטין ע"כ אפי' בלא הוכשרו והטע' דשם מיירי לענין דממעיט בין בית לבית וצריך ביטול ולכך פחות מכביצ' מבטל לי' אבל כביצ' הוא חשוב ולא מבטל לי' שם דבודאי עתיד לפנות משם וכדמשמע בפ' לא יחפור גבי רקיק דאינו ממעיט בחלון משו' דלא מבטיל ליה אבל הכא לענין דהן עצמן נעשין אהל לא בעי ביטול ולכך חייצי לעול' אם לא הוכשרו דאינן מקבלין טומא' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות ט"מ:

וירקות המתקיימות כו'. כדמפרש בהגה"ה דדמיא לאילן וכן כתב הרמב"ם בחיבורו ומיירי במחוברין ואע"ג דשארי ירקות קתני לקמן דאינן מביאין ולא חוצצין היינו כשהן מחוברין דוקא דכיון שהרוח מנענען לא חשיב אהל קבע וכמו שאכתוב לקמן אבל תלושין אפי' שארי ירקות חוצצין אם לא הוכשרו וכדאמרינן בפ' לא יחפור עשבים שעלו בחלון חוצצין אבל הני ד' ירקות הוי כמו אהל קבוע וחייצי אפי' במחוברין ועיין בר"ש ובתוספ' בסוכה דף י"ג גבי ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ומשמע שם בסוכה דירקות אלו כיון דלכי יבשי נפלי כמאן דליתנהו דמי ומביאין את הטומאה אם לא הוכשרו כדין אוכלין שלא הוכשרו דתני הכא דמביאין אבל אין חוצצין מדרבנן דכיון דלכי יבשי נפלי גזרו עליהם שלא יחוצו אף אם הן לחין ובודאי מדרבנן בעלמא הוא כיון דמביאין את הטומאה ולהכי לא תנן להו הכא באהלות דכאן מיירי מדאורייתא וכמו שכתבו התוספ' שם אבל על הרמב"ם יש לתמוה למה לא הביא זה דהא היא מימרא דשמואל שם בסוכה בלי חולק וכן לענין סוכה הביא שם הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות סוכה להא וחד טעמא הוא וכדאיתא התם וכן הסמ"ג ורבינו לא הביאו זה אלא כתבו סתם ואוכלין שלא הוכשרו ומשמע אפי' ירקות אלו שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח חייצי אם לא הוכשרו בתלושין וכמו שכתבתי בשם הר"ש וכן הרמב"ם ז"ל גבי ואלו אין חוצצין כתב וירקות המחוברים ומשמע דתלושין חייצי ולא חילק דדוקא הני דאין נושרין עליהן כשיבשו וכמו שכתב בהלכות סוכה והנראה דהרמב"ם ז"ל מפרש לה שם להמימר' דשמואל בסוכה דדוקא לגבי חלון שבין בית לבית הוא דאינן חוצצין ומהטעם שאומר בפ' לא יחפור דבעי שיבטלנה להסתימה וא"ש דאזל שמואל לטעמי' דשם בפ' לא יחפור גבי רקיק וכן להכי גבי סוכה פוסל נמי אפי' בעודן לחין משום דיבשי בתוך שבעה ולא חזי לסכך וכמו שכתב שם הר"ן וכן שם בסוכה בריש מכילתן מדמי להו הש"ס לעניין ביטול גבי תבן ועפר לגבי סוכה לאהל שחוצץ בפני הטומאה דבעי ביטול ושם מיירי נמי לענין טומאה שבין בית לבית דחייצי ובעי ביטול וכן לגבי ירקות יהי' לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא גבי מיעוט חלון שבין בית לבית שם צריך ביטול ולכך הני ירקו' דכי יבשו נתרי לא מהני הביטול כיון דאינן מתקיימי' המיעו' משא"כ בסוכ' דשם די אם מתקיי' לשבע' וכדמשמ' שם מדברי הר"ן ובכאן צריך ביטול לעול' וכמו שכתבתי למעל' אבל לענין דהן עצמן נעשה אהל דלא בעי ביטול וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל מהא דעוף ששכן ואוכלין שלא הוכשרו ועדר בהמה וחי' דמהני אף שאין מתקיימין אלא לפי שעה וכן בכל הדינים אלו דפ' יש מביאין שהביא הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכות ט"מ לא הזכיר שם ביטול כלל וכמו שכתבתי כמה פעמים דבכאן לא צריך שיהא דבר המתקיים ולכך אפי' ירקות אלו שיוצאין בהן י"ח בפסח חוצצין ומכש"כ דעוף ששכן ועדר בהמה וחי' דהוי רק לפי שעה חייצי ופשיטא הני וכמו שמבואר החילוק והא דלא הביא הרמב"ם ז"ל להא דסוכה בירקות אלו שיוצאין בהן י"ח בפסח גבי מיעוט חלון שבין בית לבית בפ' ט"ו לפי שכבר הביא שם הא דסוגי' דלא יחפור דמסיק שם לשמואל דעשבים אינם חוצצין אלא באפרזתא וכמו שכתב שם הרמב"ם ז"ל דהיינו עשב מר דאינו ראוי אף למאכל בהמה והני ירקות דסוכה ממילא לא חייצי משום דלא מהני בהו ביטול דחזי אף למאכל אדם ופשיטא דלא חייצי והא דאצטריך שמואל לומר זה גבי ירקות התם הוא רבי אבא משמי' דשמואל ולא שמיע לי' הא דרב טובי בר קסנ' דפרק לא יחפור דרקיק אינו ממעיט משו' דבעי דבר שיבטלנו לעול' אי נמי דרבי אבא אמר לה גבי טומאה אגב גררא דסוכה דירקות אלו אין מסככים בהן ואין חוצצין ואע"ג דשמעינן לה כבר ממילתא דשמואל בפ' לא יחפור דקאמר דאפי' אי הוי מועיל בהו ביטול לא חייצי משו' דכי יבשו מפרך וכעין זה יש הרבה בש"ס אבל הרמב"ם ז"ל כיון שהביא להא דרב טובי משמי' דשמואל ולכל המסקנא דמסקינן שם בפ' לא יחפור אליבי' לא צריכינן שוב להא דרבי אבא משמי' דשמואל דסוכה ואף שהרב המגיד כתב שם בהלכות סוכה דדין זה נוהג בסוכ' אף בירקות שאינן מאכל אדם וכדמשמע שם וא"כ הי' לו להרמב"ם ז"ל להשמיענו זה גבי חציצ' דחלון דעשב שנושר עלי' אפי' אם אינו ראוי למאכל בהמ' אינן חוצצין זה אינו חדא דשמא אינו מצוי זה כלל גבי עשב המר שכתב הרמב"ם דחוצץ וכדמוכח בש"ס שם בפר' לא יחפור דמשני באפרזתא והוא עשב מר ידוע כדאמרינן בחולין באלו טרפות דהוי סם המות לבהמ' וכמו שפירש רש"י בלא יחפור משמע שהוא מין עשב אחד וזה ודאי אין נושר עלי' מדחוצץ אליבא דשמואל ובודאי לא פליג רב טובי ארבי אבא משמי' דשמואל. ועוד הא ברייתא היא וע"כ צריך לאוקמי' לשמואל בהכי וסתמ' דהש"ס הוא דמשני הכי אליב' דשמואל להבריית' ובודאי ידוע שהוא מין עשב המתקיים ועוד כיון שכתב הרמב"ם ז"ל מהא דלא יחפור דצריך דבר שמבטלו ואין עתיד לפנותו לעול' פשיט' דצריך דבר המתקיי' מק"ו דסוכ' שכתבתי ועוד שאין דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב אלא מאי דמפורש בגמרא וכיון דגבי ירקות אלו שיוצאין בהן י"ח בפסח לא הוצרך הרמב"ם ז"ל לכתוב כיון דחזי למאכל אדם הרי הוא לא בטיל וכמו שכתב שם דאף מאכל בהמה אינו ממעיט אין דרכו ז"ל לכתוב דין חדש מלבו וזה ברור ואף שרש"י ז"ל מפרש שם בסכה דמיירי לענין טומאה אפ"ה הרמב"ם ז"ל לא יפרש כן מהא שכתבתי דמוכח כמה פעמים דלענין אהל לא בעינן שיבטל ושיהא דבר המתקיים שם וגם דברי רש"י ז"ל יש לישב בקל ותמיהני שלא עמד בזה שיום אחד ממפורשי הרמב"ם ז"ל:

והזיזין עץ או אבן יחידי היוצא מן הכותל קרוי זיז ואם יש בו טפח מביא וחוצץ:

וגזוזטראות בנין של עצים ואבנים יוצאים מן הכותל ובמתניתין גרסינן עוד בתר הני דזיזין וגזוזטראות השובכין והשקיפין וכו' והסמ"ג לא כתב אלא כדברי רבינו ואף שרמב"ם ז"ל כתבם בחיבורו ולפי שאין בהם שום חידוש יותר מזיזין וגזוזטראות לפיכך דלגו את אלו:

והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה בינונית. כחכמים דמתניתן וכיון שהן יכולין לקבל מעזיבה בינונית הוי אהל מדאורייתא ומביא וחוצץ וכדמפרש דהיינו אילן המיסך על הארץ ויש בשריגי האילן רוחב טפח וכן באבנים היוצאים מן הגדר אבל אם אין יכולין לקבל מעזיבה בינונית לא הוי אהל מדאורייתא דאהל בריא בעינן אבל מ"מ הוי אהל מדרבנן ומביא את הטומאה מדרבנן ואינו חוצץ והמתניתן מיירי הכל באהל דאורייתא וכמו שכתבתי ועל אלו שאין יכולין לקבל מעזיבה בינונית הוא שאמרו בפ' בתרא דנדה דף ס"ח דסככות ופרעות דהוי רק מדרבנן ומדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן גזרו אם יש בהן אהל טפח שמביא את הטומאה כן פירש הרמב"ם. אבל הראב"ד והתוספות וכן הביא הר"ש מהתוספתא פירשו דאם יש בהן טפח הוי אהל מדאורייתא ולא בעינן שיכול לקבל מעזיבה בינונית וכמו שלא הזכירו זה במתניתין לגבי שום אהל והכ' מיירי שהענפים והאבנים של הגדר הם מובדלי' זה מזה ויש קצת אויר ביניה' ולכך מדאוריית' לא הוי אהל כלל כיון שאין טפח במקו' אחד ואם יכולין לקבל מעזיב' בינונית שאין הסיד והטיט נופלין דרך האויר שביניה' גזרו רבנן עליה' דהוי אהל ומביאין את הטומא' ובהכי מיירי מתניתין וכדמפורש בפר' דם הנדה אלו הן הסככות גבי כותי' ומשמע דאסככות ואפרעות דמתניתין קאי ומפורש שם דהוי טומאתן מדרבנן ועיין הר"ש ולכך בעי שיהי' יכולין לקבל מעזיבה בינונית והא דחוצצין אע"ג דמדאוריית' לא חשיב אהל משום דהשריגים ואבנים מקורבים זה לזה ולא אית בהו אויר טפח ביניהן והוי כמו מסכת פרוסה וחבילי המטה דחוצצין כיון שאין אויר טפח במקום אחד וכדלקמן. ולפי מה שאכתוב לקמן גבי מסכת פרוסה דמיירי דוקא בחציצה שבין בית לבית ולא במונחים באויר וכמו שהבאתי הברייתא דהעור והרוטב צריך להיות דחוצצין שלא כנגד הנקב ואע"ג דמביאין הטומא' דמדרבנן חשבי' כאילו כלו סתום מיהו בנדה בפר' דם הנדה בסוף פירקן משמע שם גבי כותים דהטעם דטמאו סככות ופרעות הוא מטעם ספק וכן משמע במ"ק בפ"ק דף ה' וכן רגיל רש"י לפרש בש"ס שם בנדה ובמ"ק ובנזיר בפר' כ"ג דמיירי שיש טומאה תחת נוף או אבן אחת ואין אנו יודעין תחת איזה מהן ואע"ג דהוי ברה"ר וטהור מן התורה טמא מדבריהם וע"ש ודברי הסמ"ג ורבינו הם סתומין והרא"ש פירש כהתוספות והראב"ד:

ואלו מביאין ולא חוצצין כו'. דע שהרמב"ם ז"ל אף שהוא מפרש להרישא דיש מביאין וחוצצין הכל בענין דהן עצמן נעשין אהלין ולא בחציצה דחלון שבין בית לבית וכדמוכח מדבריו שבפי"ג דלא הזכי' כאן שיבטלנו ואינו עתיד לפנותו וכמו שכתב בפ' ט"ו דשם מיירי לענין חציצה וסתימת חלון וכמו שכתבתי וכן מוכח מהמתניתן מהא דאוכלין שלא הוכשרו ועוף ששכן בחלון ועדר בהמה וחיה. מ"מ אינך בבא דאלו מביאין ולא חוצצין וכן כולהו בבי דסיפא מיירי נמי בחציצה דחלון שבין בית לבית וכמו שמוכח מדבריו גבי ריחים של אדם בפירושו ובחיבורו וכן בבבא דאלו חוצצין ולא מביאין שכתב להדיא דמיירי בחלון שבין בית לבית וכמו שאבאר וכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל בהשגות. שם בפ' י"ג וכך הם דברי הסמ"ג ורבינו וכמו שכתבתי למעלה שהולכים בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל:

והוא הדין לאדם וכ"כ הסמ"ג והוא מהרמב"ם בחיבורו ופשוט הוא מטע' דאדם וכלים נעשין אהלי' לטמא ולא לטהר והמתניתין לא חשיב לאד' מעט' דכבר מפורש זה בכמה מקומות באהלות:

וסדין לפירש התוספת דבמ' מדליקין ולדעת הראב"ד דרישא מיירי בשאר מיני' ולא של פשתן וכמו שכתבתי הכא כיון דאינן מחוברין לקרקע מטמאין משו' אהל ולכך אינו חוצץ דאהל טמא אינו חוצץ לדעתם:

ובהמה וחיה שמתו דהוי נבילה ומטמא וכל דבר הטמא אינו חוצץ:

ואוכלי' טמאי' לאו דוקא טמאי' אלא שהוכשרו מקוד' שנעשין טמאין עכשיו באהל המת וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה:

ומוסף עליה סיפא דמתניתן באהלות שם:

של יד אדם שהם מיטלטלין ומקבלין טומאה לאפוקי של בהמה דאין מיטלטלין ולא מקבל טומאה לשון הר"ש ולדעת הרמב"ם צריך לומר דכיון דלא מיטלטלי לא הוו עליה שם כלי וחוצץ כמו כלי' הבאי' במדה:

פי' שהם בכלל כלי אבני'. כן הוא לשון הסמ"ג והוא ז"ל מעתיק לשון הרמב"ם דפ"ג והוא ז"ל כתב למעלה בפ' י"ב דאפילו כלי אבני' אינן נעשין אהל לטהר ולחוץ וכן בפ' י"ג כתב בבבא דרישא דחוצצין כלי גללים ואבני' הבאי' במדה דוקא וכן בפי' המשנה מפרש לה הרמב"ם ז"ל בחלון שבין בית לבית ובין בית לעליה ובפי"ג השיגו הראב"ד ז"ל שהבין מדעתו שסובר דכלי טהור אינו חוצץ בחלון וחלק הראב"ד ז"ל בין חציצה לטומא' שתחתיהן ועל גביהן ובין חציצה דחלון דשם כלי טהור ודאי חוצץ וכמו שהבאתי כמה פעמי' למעל' אבל בפירוש המשנה כתב הרמב"ם ז"ל על הא דרחיי' של אדם לפי שמתנאי הדברי' החוצצין שלא יהי' דעתו לפנותו כו' ולפי זה משמע דהטע' הוא משו' דלא מבטיל ליה ולא משו' דאין כלי טהור חוצץ וכן יש לדקדק קצת מדבריו בפי"ב גבי גרוגרות שבחביות דמשמע שם שגם דעתו ז"ל הוא דכלי חרס חוצץ אם פיה לחוץ אבל הכ"מ החליט כמו שהבין הראב"ד ז"ל וגם הא דפי"ב יש ליישב ג"כ לדעתו וכן נראה בעיני וכמו שכתבתי למעלה והחלטתי דדעת הרמב"ם ז"ל דחציצה דטומאת עצמן וחציצה דבין בית לבית שוין הן לענין זה דשום כלי אינה חוצץ אלא א"כ באי' במדה דוקא ואין להאריך בזה יותר אך לשון רבינו ז"ל צ"ע דלעיל גבי כלי עץ שאינו בא במדה כתב הטע' מפני שהם ככל הכלי' ומטמאין ומשמע לכאורה דכלי גללי' וכלי אבני' שאינן מטמאין חוצצין וכן משמע מדברי הגה' שם ואילו כאן גבי ריחיי' של יד אדם כתב לשון הרמב"ם ז"ל שהם בכלל כלי אבני' כו' וגם להשוות דעת רבינו לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל שמחלקי' בין חציצ' דאהל שעל גביו ובין חציצה דבין בית לבית מן הצד ושוי' המה כלי גללי' ואבני' לכלי עץ הבא במדה ודלא כדעת הרמב"ם ז"ל זה א"א לפרש בדברי רבינו ז"ל דלא הוי ליה לפרש גבי ריחיים של יד אדם דהוה כמו כלי אבני' דהא לדידהו כלי אבני' ג"כ חוצצין מן הצד וצ"ע ועיין תוי"ט בפ"ו ובפ"ט מאהלות:

מסכת פרוסה. כדפירש רבינו לקמן שהוא חוטי השתי מהבגד קוד' שיארג דחוצץ בפני הטומאה ואינו מביא משו' דלא הוי אהל עד שיארג דילפינן אהל ממשכן דהוי ארוג וכדאמרינן בפ' במה מדליקין:

וחבילי המט' שהיא מסורגת כמין קליע' ושמוה בחלון שבין בית לבית:

והסריגות של חלונות הסבכות אשר בחלונות תרגו' סבכה סריגה:

חלון בין שני בתי' וה"ה בין בית לעליה וכן הר"ש פירש גבי מסכת פרוס' דמיירי שהיא פרוסה על פי ארובה שבין בית לעליה וטומאה תחתיה מצלת על כלי' שעליה והא דכתב הרמב"ם והר"ש והסמ"ג ורבינו לגבי חלון שבין שני בתי' הוא לאו דוקא אלא משו' דתנן והסריגות שבחלונות וזה שבין בית לבית נקרא בלשון המשנ' חלון ושבין בית לעליה נקרא ארובה משו' הכי פי' זה לגבי חלון שבין שני בתי' ובהעור והרוטב מייתי שם הברייתא מתוספתא דאהלות דקתני שם חבילי מטה וסריגי חלונות חוצצין בין בית לעליה וקתני שם ג"כ בברייתא דאם פירסן על פני המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא ושלא כנגד הנקב טהור והביא' הר"ש ג"כ בפירושו ולפי הסוגיא דשם פ' העור והרוטב משמע דאם פירסה על המת למטה מטפח טמא אף שלא כנגד הנקב מטעם דטומאה טמונה בוקעת ועולה ובלמעלה מטפח הוא דאיכא לאיפלוגי בין כנגד הנקב לשלא כנגד הנקב. אבל הרמב"ם ז"ל לא הביא זה בחיבורו כלל ואפשר שדעתו ז"ל מאחר דתנן במתניתין סתם ואלו חוצצין משמע דחוצץ לעולם וכמו בחלון שבין בית לבית דטהור בית שני לגמרי מטעם חציצה ה"נ אם פירסן באויר הוי אהל גמור לענין חציצה וטהור אפילו כנגד הנקב והא דתוספתא שהביאו שם בהעור והרוטב משמי' דרבי יוסי מיירי למטה מטפח ור' יוסי לטעמי' דמסיק שם הש"ס דאית ליה בכל מקום טומאה טמונה אינה בוקעת ועול' אבל מ"מ אהל לא מיקרו בפחות מטפח וכדמוכח מכמה סתמות ובהא אפי' ר' יוסי מודה דטפח על טפח דמיקרי אהל הוא הלכה מהלכו' טומא' שמסיני ולכך הנוגע כנגד הנקב טמא אבל למעלה מטפח דהואיל דזה מיקרי אהל בכל מקום חוצץ ולא מטמא אף כנגד הנקב ואף דרבא מפרש שם להברייתא דלמעלה מטפח ואעפ"כ טמא כנגד הנקב היינו משום דרבא לא שמיע ליה אכתי דרבי יוסי אית ליה טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה אבל לבתר דמסיק סתמא דהש"ס להוכיח דרבי יוסי אית ליה האי סברא יותר טוב לאוקמי מילתא דרבי יוסי בלמטה מטפח דלמעלה מטפח חוצץ ואפילו שלא כנגד הנקב וכן בתר הכי משני רבא גופיה שם להא דר' יוסי דלית ליה טומאה טמונה וקיבל מאביי וע"ש וכן מוכח שם דכל הסוגיא מהש"ס הולכת שם אליביה דאביי בהא וכמתניתין דואלו חוצצין ורבא גופא הוה מפרש הכי אי הוה ידע דר' יוסי לית לי' טומאה טמונה בוקעת ועולה וכן הר"ש מביא המסקנא דאביי וזה הוא מהטעם שכתבתי דאביי ורבא בהא לא לענין דינא פליגי אלא אי קרי נוגע לרבי יוסי למעלה מטפח וכיון דסתמא דגמרא אזלא כותיה דאביי הכי נקטינן ובכדי דתיקום סתמא דמתניתין ואלו חוצצין כפשטה ואע"ג דהתם משמע דרבא לא בעי לאוקמי' למטה מטפח משום דהוי כמת בכסותו זה הוא לרווחא דמילתי' ועיקר קושיתו הוא משו' טומאה טמונה וכיון דמתרצי שפיר הא דטומאה טמונה וכדאשכחן להדיא דרבי יוסי לית ליה טומאה טמונה בוקעת ועולה מיתוקמא שפיר בלמטה מטפח וכדתריץ אביי שם מת בכסותו מבטיל ליה הא לא מבטיל ליה וכיון דלדידן קיימא לן טומאה טמונה בוקעת ועולה ודלא כרבי יוסי ולמטה מטפח לעולם טמא ואפילו שלא כנגד הנקב ולמעלה מטפח לעולם טהור ואפי' כנגד הנקב משום חציצה ולכך לא כתבה הרמב"ם והדבר צריך תלמוד:

הזרעים והירקות שמחוברין לקרקע. התוספ' פ' לא יחפור ובסוכה בפ"ק דף י"ג פירשו הטעם משום דהרוח מנענע אותן כל שעה ואינן אהל המתקי' ואע"ג דעוף ששכן ועדר בהמ' ומכוני חיה הוי אהל אף שאינו מתקיי' מ"מ הוא מתקיי' לפי שעה אבל אלו הרוח מנענע אותן בכל רגע ואינן מתקיימין אף לפי שעה והוי דומיא דעוף הפורח וטלית וספינה דלקמן דאינן לא מביאין ולא חוצצין והא דמייתי שם בלא יחפור גבי חלון שבין בית לבית דעשבים שעלו מעליהן בחלון דממעטי' ואע"פ דהן מחוברין התם לא איכפת לן דלהוי אהל אלא שיהי' ממעינו את החלון ולכך ממעטין אבל הכא לענין אהל בעינן שיהי' אהל המתקיים ואף דשם בעינן דבר המתקיים טפי מהכא ובעי ביטול וכמו שכתבתי היינו שיהי' קבוע ומתקיים בחלון ולא ילך או שלא יכלה ולא יהי' עתיד לפנותו בזה צריך שם טפי מהכא אבל לענין שיהא אהל בכדי שיציל על מה שתחתיהן או על גביהן בעינן הכא טפי כן יש ללמוד מדברי התוספ' והתוי"ט לא דק בזה ולפי דבריהם הא דעושה מקום לבנו בשבלים דהוה אהל היינו שהדקן זה בזה בחוזק וכעין שפירש הכף נחת והביאו התוי"ט שמשימים לבינה ע"ג השבלים שלא יפזרם הרוח ונעשה כמו אהל גמור מן השבלים ולא יתפזרו ולא יתנועעו מפני הרוח ועיין ברמב"ם בפ' ט"ו שם גבי תבואה דנראה דיש לחלק זרעי' וירקות מתבואה וזרעים היינו מיני זרעונים והעשבים שלהם דקים כמו ירקות דהרוח מנענען תמיד אבל לא תבואה ולכן כתב הרמב"ם שם בפ' ט"ו גבי מיעוט דחלון תבואה שעלה בחלון ולא נקט עשבים ואף דבגמרא נקט עשבים אפשר שסובר הרמב"ם ז"ל דהוא לאו דוקא ומטעם המתניתין דהכא דלא חוצצין אלא מיירי בתבואה ושבולי תבואה מתקיימין ברוח טפי וכמו הא דחטט מקום לבנו בשבלים וכן רגיל הרמב"ם ז"ל לפרש בכמה מקומות מסדר זרעים דזרעים הם מיני זרעונים ולא תבואה ולא מצריכנן לחילוק שכתבו התוספת בין ההיא דלא יחפור ובין ההיא דהכא ואתי שפיר טובא לפי מה שכתבתי לעיל דמוכח מתוך פירושו של הרמב"ם ז"ל דהנך כולהו בבי מיירי בין לענין דנעשו אהל לחוץ בעצמן ובין בחציצה דחלון:

מחוברים לקרקע. אבל תלושין חוצצין זרעים וירקות וכדתנן בפ' לא יחפור עשבים שתלשן והניחן בחלון חוצצין ועיין מה שכתבתי למעלה ועיין בתוספ' פ"ק דסוכה:

חוץ מן הד' ששנינו. לטעם שכתבתי בשם התוספ' צריך להיות דהני כיון דעלין שלהן רחבין וחזקין אין הרוח מנשבתן ודמיא לאילן וכן דברי הרמב"ם יש לפרש כן:

וטלית המנפנפת. טלית תלויה ברוח והרוח מנשב בה ומנפץ אותה ועושה כעין אהל אינו מביא ואינו חוצץ:

וכיפת השלג והברד חתיכת הברד מלשון משליך קרחו כפיתים אי נמי לשון כיפה:

והגליד. מי נהרות מוקפאים והני כולהו משום דלא מתקיים ונתכין מהר ולא הוי אהל:

והמלח מתפזר ואינו מתקיים והא דתנן שם בלא יחפור דמלח ממעיט מיירי במלח סדומית שקשה כאבן ואינה מתפזרת או שהניח קורה או דבר כבד עליה שמעמידה שלא תתפזר וכדאמרינן שם בסוגיא והר"ש בפי"ג כתב דלענין מיעוט בחלון ממעיט כל מלח ולענין אהל הוי אינו מתקיים ואפילו מלח סדומית וכמו שחלקו התוספ' גבי ירקות ולזה נוטין דברי הרמב"ם זכרונו לברכה וע"ש ובדברי הר"ש

והקופץ ממקו' למקו' אדם הקופץ בשתי רגליו ואע"ג דאדם מביא את הטומא' היכא דקופץ אינו מביא ובמתניתן תני נמי והדולג ודברי רבינו הם כדברי הסמ"ג וקיצר בזה דהכל חדא ועיין תוי"ט:

והעוף הפורח כבר כתבתי לעיל דברישא דמביאין וחוצצין דקתני שם העוף ששכן בחלון דמיירי אף אם אינו קשור שם וכן משמע מדברי הרמב"ם בחיבורו בפי"ג ומדברי הסמ"ג ורבינו מדלא הזכירו דבעינן קשור והכא בשעה שפורח אינו מביא ולא חוצץ דאינו מתקיי' כלל ובפ' לא יחפור לענין מיעוט דחלון הוא דבעינן קשור וכמו שכתבו הר"ש והרא"ש דהתם בעי ביטול ושיתקיים בחלון ולענין זה בעי שם חיזוק טפי ובעי קשור ואף שהרמב"ם בפירוש המשנה כתב גם כאן ברישא דבעינן קשור מ"מ מדלא הזכיר זה בחיבורו ש"מ דהדר ביה והא דכתב התוי"ט דגם בפ' ט"ו גבי מיעוט דחלון לא הזכיר קשור אחר המחיל' מכבוד תורתו לא דק בזה דשם כתב לה הרמב"ם הא דעוף ששכן תיכף אחר שכתב מקוד' הא דאבר ובשר המדולדלי' שבבהמ' וחיה ושם כתב לכל התנאי' שהתנ' בש"ס בטמאה ובכחושה ובקשור' וכעין זה ממש אוקמוה בש"ס גבי עוף ששכן רק דבעוף הוסיף הש"ס להקשות והא יהיב לי לינוקא ומשני במסרט ולכך כתב הרמב"ם להא דעוף טמא ומסרט מפני שזה דבר שנתחדש ונתוסף על זה דאבר ובשר מבהמ' וחיה ושארי תנאי' סמך הרמב"ם ז"ל על הא דאבר ובשר מבהמ' וחיה ולא הזכיר אלא דבר שנתחדש וכמו גבי תבואה שעלה בחלון דלא התנה שם אלא שתהא עיקרה רחוקה מהחלון ולא התנה שתהי' סרוח ולא חזי למאכל בהמה וגם בתבואה שלא יהיו שם אוכלין ואפי' אינן מוכשרין לפי שבזה סמך על זה שכתב לעיל מינה עלה גבי אוכלין ותבן ולא הוסיף אלא דבר שנתחדש בה והוא דגבי מחובר דמזיק להכותל צריך שיהא עיקרה רחוק מן הכותל אבל בפ' י"ג גבי דמביאין וחוצצין כתב שם סתם ולא התנה כלום ושם לא כתב כלום מענינים אלו ודאי דעתו ז"ל כדעת הר"ש והרא"ש דלא בעי אפי' קשור ותדע דהא לא כתב שם ועוף טמא כמו שכתב בפ' ט"ו גבי מיעוט דחלון מכלל דבכאן אפי' טהור מביא וחוצץ וכן שארי תנאים לא בעינ' כאן כלל ושם צריך הכל וכמו דמפרש שם בש"ס וזה אין צריך לפנים:

וספינה הצפה על פני המים ואם יש מת תחתיה מצד אחד וכלים תחתיה מצד אחר אינה מביא' את הטומאה דכיון שמנענעת תמיד לא חשיבי אהל וכן טלית המנפנפת וגם אינה חוצצת אם מפסקת בין הטומאה וכלים לא חשיב' הפסק' כיון דלא קביעי וכן נראה וכתבו התוספת בסוכה בפ"ק דהספינה והטלית אף בעידנא דלא ניידי לא מביאין ולא חוצצין וכדקתני בסיפא קשר את הספינה וכבש האבן ע"ג הטלית ובהא דוקא הוא דמביאה ומדברי הרמב"ם והר"ש אין הכרע בזה:

קשר הספינה כו' דכיון שקשר בדבר המעמידה הוי קבע וכדאמרינן בהזורק דמיירי שקשרה בשלשלת של ברזל ולאו דוקא בשלשלת של ברזל אלא אורחיה דהש"ס הוא הכי ולפי שספינות של ים גדולות וצריכות דבר חזק מאוד להעמידה נקט שלשלת של ברזל וה"ה לכל דבר שמעמידה ועיין רש"י שם בהזורק:

וכבש האבן ע"ג הטלית שהניח אבן על קצה האחד של טלית והניף הרוח הקצה השנית ונעשה כמין אהל ועיין רמב"ם:

מביאה הטומאה לכלים שתחתיהן אבל הספינה עצמה לעול' טהורה וכדתנן בשבת בפ' אמר ר"ע מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים אבל הטלית מביא הטומאה אף לעצמו ועיין שם בתוספת ובר"ש:

ואם לאו אינה מביאה הא דהדר וכפל לה רבינו נתכוון להא שהבאתי בשם התוספת מפ"ק דסוכה דהסיפא דקשר וכבש דוקא הוא ורישא דטלית המנפנפת וספינה השטה הוא לאו דוקא ואפילו בעידנא דלא ניידי אין מביאין ולא חוצצין כנ"ל:

והכל טהור זה נתכוין רבינו למה שכתבתי וקאי אטלית דאף הטלית עצמו הוא טהור וכמו הספינה דטהורה לעולם דהיא אינה מקבלת טומאה ומיהו ברישא דמתניתן דקתני לא מביאין ולא חוצצין גבי טלית המנפנפת וספינה השטה על פני המים לאו בחד גוונא נינהו דבספינה ודאי אם היתה הטומאה למעלה על הספינה או בתוך הספינה וכלים תחתיה או איפכא חוצצת כיון שהיא טהורה לעולם וכמו כלי עץ הבא במדה ועדיף מינה דהרי היא חולקת רשות לעצמה וכדמוכח בהזורק דהוי רה"י גמורה אם גבוה עשרה והא דאינה חוצצת היינו אם הטומא' למעל' ממנה וכלים תחתיה והיא מפסקת ביניהם דאינה חוצצת כיון דלא קביעא אהלה וניידי תמיד וכמו זרעים וירקות המחוברין בקרקע אבל גבי טלית לא משכחת זה דאם הטומאה עליו וגם הטומאה מנפנפת עמה לא הוי הטומאה מאהלת וכמו הטלית וזה פשוט ומבואר וכן אם לא כבש אבן ע"ג הטלית אינו מביא טומאה אף להטלית עצמו אבל אם כבש אבן ע"ג הטלית אז מביא הטומאה אבל אינו חוצץ כיון דהטלית טמא ודבר טמא אינו חוצץ ולא הוי הטלית כמו אהל גמור שיחוץ אפי' אם הוא מקבל טומא' אלא הרי הוא ככל הכלי' דמביאין ואינן חוצצין אם מקבלי' טומא' וכן כתב הסמ"ג ולהכי נקט בסיפ' קשר וכבש מבי' הטומא' ולא קתני נמי וחוצץ משו' טלית דאינו חוצץ כיון שהוא טמא ואף שהסמ"ג כתב סתם ואינ' חוצצ' מ"מ מבוא' הוא דלא קאי אלא אטלי' דספינ' לעול' טהור' וכמו שכתבו התוס' שם בשבת והר"ש באהלות:

וארובה שהיא באמצע מתניתין בפ"י מאהלות ומביאה הש"ס בסוכה דף י"ח ובפרק זה באהלות מבוא' הרבה חלוקי דינים מארובה והסמ"ג לא הביא ג"כ אלא כמו רבינו בקוצר וכן הובאה בקוצר בסוכה וכמו שכתבו התוספות שם:

באמצע תקרת הבית וגלויה לאויר השמי' דאילו ארובה שבין בית לעליה אם יש בה פותח טפח מביא לעול' טומאה מהבית לעליה ומעליה לבית וכמו חלון שבין בית לבית וכמו שכתב רבינו למעלה גבי חלוקי חלונות:

הבית טהור דהטומאה נכנסת כנגד הנקב שבארובה ואפילו אין בו פותח טפח ולא מתפשט להבית וע' סמ"ג:

מה שכנגד ארובה טהור כלים שתחתיה כנגד הארובה טהור ולא אמרינן לבוד דנהוי כולו כסתום דהלכות טומאה הכי גמירא לה ואע"ג דגבי סככות ופרעות היוצאין מן הגדר הבאתי למעלה לפי פי' התוספות והראב"ד ז"ל דמיירי שיש מעט אויר ביניהן בפחות מטפח ומביאין הטומאה דטמא אף כנגד האויר וכמו שכתבתי למעלה דוקא בהו גזרו רבנן אם מקבלין מעזיבה בינונית וכדלעיל ולא בשאר דוכתא כמו ארובה דהכא וכיוצא בזה ואף שהן יכולים לקבל מעזיבה בינונית לא גזרו בהן וכנגד האויר טהור ועיין הר"ש ואשריך הלכות טומאת כהן שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה:
ובכן שבח ועוז לאל שוכן רומה. שזיכני להשלים הלכות טומאה. והוא ברחמיו יעזרנו להשלים עד גמירא אמן: