סמ"ע על חושן משפט רנט

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רנט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

הרואה אבידת ישראל חייב כו' עד שנאמר השב תשיבם:    כן הוא ג"כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דנראה דהאי הרואה ל"ד קאמר דהא מסיק בטור והמחבר והוא מהגמ' דאם המתין ולא נטלה עד אחר יאוש ונטלה לעצמו אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם אלא הרואה והגביה ובאה לידו קאמר דעובר נמי משום השב תשיבם כו' ולשון דקרא נקט דשם בפ' כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך כו' עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם והקרא גופיה מתחיל בלא תראה משום דסמוך ליה והתעלמת דדרשי' לא תראה להתעלם ולאו דהעלמ' עובר משום שרואה ומעלים עינו ממנו מליטלה ולהשיב אבל אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידו וזה נרמז בקרא במה שכתוב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה ודרשו בגמרא בריש פ"ק דב"מ ומצאתה דאתא לידו משמע ע"ש. א"נ הטור ורבינו במ"ש שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקטו וכוונתו לסופו דכתב בו לא תוכל להתעלם דהוא אזהרה משעה שרואה וכמ"ש ודו"ק:

כבר עבר על לא תוכל להתעלם:    לשון גמרא איסורא דעביד עביד ומאי דהדריה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ומפרשי שם התוס' דהיינו אם לא הדרא עד אחר יאוש דכבר עבר על לא תוכל להתעלם דאזהריה רחמנא שלא יעלים עיניו מלהחזירם לבעלים והרי העלים עיניו עד אחר שנתייאש ממנו ונעשה כהפקר דאפילו הכי אינו עובר אלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה שנא' השב תשיב את הגזילה וממילא תו אינו עובר ג"כ על השב תשיבם אבל אם מחזירם קודם שנתייאש גם אלאו דלא תוכל להתעלם אינו עובר אע"ג דכוונתו היה מתחלה להחזיקו לעצמו וכן הוא בהדיא שם בתוס' דפרק אלו מציאות (דף כ"ו) ובאשר"י שם דלא כע"ש שכתב דמיד שכוון לגוזלה עבר עליו ואי אפשר לתקנו ע"ש:

סעיף ב

בד"א במקום שהוא חייב כו':    עד סוף הסימן כן הוא לשון הטור ויתבררו בסימני' שלפנינו ובפריש' כתבתי מראה מקום לכל אחד מהן ע"ש:

ושתהא בענין שמוכח כו':    מיהו אע"פ שמוכח צ"ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אביד' דאל"כ שמא ייאש ממנ' בשעה שאבדה וכמ"ש בס"ג וע"ל סימן רס"ב:

סעיף ג

שלא נתייאשו הבעלים:    הטעם שיחשב הבעל אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי:

במקום שרוב העוברי' שם ישראל:    בפריש' כתבתי דדוקא קאמר בזה דבעי שרוב העוברים שם יהיו ישראל דכיון דרובא עכו"ם אמרי' דנתייאש מסתמא אם לא ררוב העוברים שם ישראל ולא סגי במחצה על מחצה וכ"ש בסיפא כשמצאה בעיר שרובה ישראל דחייב להחזיר אם לא שרוב העוברים שם עכו"ם וגם שם בפרישה כתבתי טעם למה לא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרינן כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצריכין לומר שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו' שנתגלגלו לבא לשם מרוב בני העיר וק"ל:

וכגון כו':    שידע מיד בנפילתו דק"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעו מנפילתו בשעה שבא לידו וכמ"ש בסימן רס"ב.

דאם אבד ספרי' כו':    דאין מדרך לקנותם אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ואתן בהן סי' כ"כ מור"ם בהג"ה סימן רל"ו סס"ח:

סעיף ד

והקנקן מותר:    ואפילו אם הוא דבר שלא הרגיש בעליה בנפילתה מיד לא אמרינן שמא דישראל הוא וה"ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עכו"ם ובודאי של עכו"ם היה מ"ה הקנקן מותר:

ונתייאש ממנה:    פי' מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עכו"ם שם ומיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילת' וכמ"ש בסעיף שלפני זה:

אם היא סתומה:    פי' דאינו פתוחה דאז ליכא למיחש שמא נגע בו העכו"ם ואסרה בשתייה דאם פתחם עכו"ם לא הוה חזר לסתמם כשמוצאה בדרך אלא הוה מוליכ' לביתו או לפחות היה מניח' פתוחה והלך לו ול"ד למפקיד ביד עכו"ם דבעינן שיהא חותם בחותם בתוך חותם דהתם מרתת מהמפקיד שהפקידו בידו שיחזור ויראנה ויש לחוש שזייפה וחזר וסתמו וכמ"ש בי"ד סימן קי"ח ע"ש:

סעיף ה

לפנים משורת הדין:    ואסמכו' אקרא דכתיב והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכדאיתא בגמ' שם דף ל' ע"ב דדרשו ואת המעשה אשר יעשון זו לפנים משורת הדין:

סעיף ו

ורוב טבחים ישראל:    פי' רוב המוכרים לבני העיר אפי' לעכו"ם המה ישראל מ"ה מותר אפילו באכילה הן דאבדה עכו"ם הן דאבד' ישראל דודאי נתייאש ממנה כיון דרוב העיר עכו"ם ומשום חשש טריפה ליכא למיחש דמיירי בעיר שביום שנמצא בה טריפה מכריזין ומודיעין אותו לבני העיר וביותר נראה דמ"ה נקט המחבר בהמה או עוף דמיירי שמצא בשלימותו ואין לחוש לטריפתן שהרי בידו לבדקו וגם לשחיטה שאינה ראוי ליכא למיחש דרוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחים הם והרי גם כאן רוב טבחי ישראל וכמ"ש בי"ד סימן א' ומיירי ג"כ דנמצא בענין דליכא לאוסרה משום בשר שנתעלם מן העין והוא בא' משני עניינים או דבהמה או דעוף הנמצאים ניכרים הם שלא באו מעלמא אלא משל א' מבני העיר זאת והרי כאן הם רוב טבחי ישראל ומה"נ י"ל דנקט בהמה או עוף שהן בשלימותם והן ניכרים וידועים של מי הם או שראה המוצאו מרחוק שנפלה מיד אדם ואף שאינו יודע אם מישראל אם מעכו"ם הוה ובנמצא אפילו ביד עכו"ם והן במקום דרוב טבחי ישראל קי"ל דלא אסרינן משום בשר שנתעלם כדאיתא בגמ' וכתבתיהו בפרישה בי"ד סי' ס"ג דלא שייך לומר שנתחלף ובא ממקום אחר אלא כשמונח בקרן זויות ולא כשהוא ביד א' אפילו הוא עכו"ם ע"ש ובפרישה גם שם בסי' ס"ג כתב הטור בשם רשב"ם וכתב שם שכן הסכים הרא"ש דלא חיישינן לאיסור בשר שנתעלם מן העין אלא במקו' דאיכא ריעותא לפנינו כגון אם אבד הבשר ומצאו אח"כ או שנטלה העוף לפנינו והחזירו דכיון שנאבד או ניטל מנגד עינינו חיישינן שמא נתחלף מה שאין כן כשלא נאבד אלא נמצא ביד ישראל או עכו"ם או שראה א' שנפל מידם דליכא ריעותא לפנינו אלא אמרינן זה הנמצא בידו עתה הוא שהיה בידו מקדם ולקחה מטבחי ישראל:

עוף חטף בשר:    מיירי שחטף לפנינו בשר כשר אפילו העיר שחטף בה הוא רוב ישראל וחזר והפילה באותה העיר מות' להמוצאו דדרך העוף להוליכו למרחוק ונתייאש ממנו הבעל מיד בשעת חטיפתו:

סעיף ז

וזוטו של ים כו':    פרש"י פ' אלו מציאות (דף נ"א ע"ב) מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דכל שיוצא מחול הים ששם השם יתב' את גבולו להיות עומד בתוכו נקרא חוזר לאחוריו) י' פרסאות או ט"ו פרסאות פעמים ביום וחוטף מה שמוצא שם והולך זוט לשון גודל ושרוע בל' יוני כמ"ש הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי ואל זטוטי ושלוליתו של נהר דכשהוא גדול ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל) הנמצא:

הרי הוא שלו:    אפי' בא לידו לפני יאוש דשם בגמרא יליף לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דמיתורא "דממנו דרשינן את שאבדה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואפילו אמר לא מייאשנה ואפילו מרדף אחר שטיפה בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם וה"ל כצווח על ביתו שנפל:

חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא:    בסי' שנ"ו ס"ז כתב כה"ג דבגניבה נוהגין מדינא דמלכותא להחזיר אף לאחר יאוש ושינוי רשות:

ואם יש מכשולות בנהר כו':    פי' עצים או אבנים הקבועים בנהר ומעכבים הדבר הנפל לשם מלהלך למרחוק:

אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד כו'. עד וסתמא הוה יאוש:    לפי הנוסחא "זה הנדפס בס"י דסתמא "הוי יאוש צריכין לפרש דה"ק ל"מ אם עמד שם ואינו רודף אחריו דהוה יאוש אלא אפילו סתמא דלא ידענא אם עמדו שם או רדפו אחריו או לא ג"כ הוה יאוש אבל קשה דדברי מור"ם נראין כסותרים זא"ז דברישא כתב אם הבעלים יכולין להציל והן רודפין כו' לא זכה המוציא דמשמע הא אם אינן יכולין להציל אפילו רודפין אחר האבידה מיד לא מהני והוי יאוש ודוחק לו' דברישא איירי ג"כ באינו יכול להציל מיד ומ"ה בעינן שירדפו והרדיפה מהני דא"כ ל"ל למור"ם בסיפא אריכות דברים ז"ל אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל כו' כיון דברישא גם כן מיירי מזה והל"ל בקיצור אבל עמדו שם ואינו רודף או סתמא הוי יאוש ועוד דהתוספ' כתבו בשמעתי' בפי' דבאינן יכולין להציל מיד אפילו רדפו הבעלים אחר האבידה לא מהני והוי יאוש וכתבתי לשונו בפרישה. וגם ק' מש"כ מור"ם בזה דמסתמא הוי יאוש ובטור כ' דמסתמא לא הוי יאוש ע"ש ודוחק לומר דהטור מדבר מסתמא אחרינא שכ' ז"ל אם סתמא הוא שלא ידענא אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש ומור"ם איירי כאן מסתמא שלא ידענו אם רדפו או לא דהיא היא גם ק' למה השמיט מור"ם דברי הטור בזה וגם בשאר דינים שכתב בזה ולקח שיטה לנפשו ע"כ נראה לפרש דמ"ש והוא עומד ואינו רודף כו' דהאי וי"ו דוהוא הוה וי"ו החולקת וה"ל כאלו כתב או שעומד שם ותרתי מילי נינהו וה"ק אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד או שהוא דבר שיכול להציל מיד והוא עומד שם ואינו רודף אחריו ודאי מייאש ואח"כ צריך להגיה תיבת לא כצ"ל ובסתמא לא הוי יאוש ור"ל סתמא שלא ידענו אם היה שם וכל' הטור וכן מצאתי בהגהת מור"ם בכתיבת ידו בהדיא כתוב שם האי תיבת לא והשמטה בדפוסהיה והשתא עולין דבר מור"ם יפה דהויין כהטור הבנויין ומיוסדים על דברי התו' כמ"ש בפרישה ע"ש ודוק ולא כע"ש דהעתיק ל' מור"ם ולא שם לבו לאחד מהדברים שכתבתי:

סעיף ח

נהר שעושין בו סכר כו':    פי' סתימה שעושין כעין מחיצה במים להפסיק בין מים היורדים מלמעלה למטה כדי שיהיו הדגים נצודים ועומדים שם שלא יעברו משם והלאה וממילא ג"כ מי שאבד דבר במים היורדים נפסק שטיפת האבידה ועומדת שם וקאמר שאם רוב ישראל רגילים לעסוק באותו מחיצת הפסק אע"ג שרוב עכו"ם מצויים סביבות המים מ"מ ישראל שנפל ממנו דבר אינו מיאש נפשו שסובר פועלים ישראלים המצוים שם ימצאו אותן ויכריזו ואתן בו סי' ומסיק וקאמר וכן מקום ששומרים כו' ור"ל וכן "איפכא דאף במקום שרוב ישראל מצויים שם מ"מ אם השומרים עכו"ם ועומדים שם בקביעות הם ודאי שימצאו האבידה על הרוב מ"ה מתייאשים הישראלים שנפלו מהן האבידה והוא של מוצאו ואינו חייב להכריז ויש גורסין כאן תיבת "וכל במקום "וכן ויותר נראה כמ"ש דשם בנ"י לא כ' ל' "וכל:

סעיף ט

אבידת קרקע כו':    בגמ' ילפינן לה מדכתב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור לקמן בסי' רס"ו ע"ש: