סמ"ע על חושן משפט רכח

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רכח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

כך אונאה בדברים:    דילפינן לה מדכתיב לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך. דאי לאונאות ממון כבר כתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה לא תונו כו' וכתיב ביה ויראת מאלקיך לפי שהן דברים הנמסרים ללב אם כונתו להונות:

נענה מיד:    ילפינן לה בגמ' מדכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך ואנך הוא לשון אונאה ומדכתיב נצב על אנך משמע שמוכן לשמוע ומדכתיב ובידו אנך משמע שאינו ניתן להמתין ולישא עונה אלא כביכול תפס העבירה דאונאה בידו לענוש עליה מיד ומזה אמרו כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה:

אלא ליראי השם:    דדרשו מדכתיב לא תונו עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות:

ומי שמאנה את עצמו מותר להונהו:    בנ"י בס"פ הזהב כתב דכן איתא במדרש וסיים בו דזה אינו קרוי עמיתך עכ"ל ושמעתי מפרשין דר"ל אם א' מאנה אותך ג"כ אתה מותר להונהו ועצמו דכתב ר"ל עצמו של זה שמתיר לו המדרש לחזור להונהו ואינו נ"ל דל' עצמו אינו משמע כן דהל"ל מי שמאנה אותך ועוד מאי אריא עצמו ואותו אפי' מאנה לאחרים ג"כ אתה מותר להונו אלא נ"ל דר"ל שמזלזל בכבוד עצמו ונפשו על כזה לא הזהירה התורה וגם אחרים מותרים להונהו ולזלזל בכבודו ולכאורה נראה דהטעם הוא משום דאיש כזה אינו ירא שמים וכן משמע קצת בנ"י דכ' שם לפני זה ג"כ הדין דמי שאינו ירא שמים אינו מוזהר עליו אבל לא נ"ל דא"כ לא הוה ליה לכתוב סתם שאינו קרוי עמיתך אלא הל"ל שאינו בתורה ובמצות אלא נראה דכוונת המדרש הוא כפשוטו כיון דאין דרך בני אדם להונות אדם את עצמו מ"ה אינו נקרא עמיתך שאינו מכלל בני הישוב והדרך ארץ ומה"נ סתם כאן מור"ם ☜ ובע"ש ערבב הדברים וכ' ז"ל י"א דאין מוזהרין אלא על מי שהוא ירא אלקים שנאמר לא תונו איש את עמיתו ופי' עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אבל אם אינו ירא אלקים הרי הוא מאנה את עצמו ומותר להוניהו ג"כ עכ"ל נראה דפי' ג"כ למור"ם כן דחדא קאמר וז"א ולפי דברי ע"ש תלה תניא בדלא תניא:

סעיף ג

לפי שדמעתה מצויה:    גמ' פרק הזהב (דף נ"ט) ור"ל לפי שהאשה רכה בטבע ועל צער מעט היא בוכה והש"י מקפיד על הדמעות ומייתי שם עלה בגמ' מימרא דאמר אעפ"י ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו שנאמר (בתהילים ל"ט) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש ופירש"י אע"פ דרישא דקרא לשון בקשה הוא מ"מ אל תחרש ל' עתיד הוא וה"ק בזאת אני בוטח שאין מדרכך לשתוק ולחרש על הדמעות דאל תחרש ואל תעשה ואל תתן כולן משמשין ל' בקשה ולשון עתיד כמו אל תתן למוט הרי ל' בקשה ואל תתן לי מאומה הוא לשון עתיד ע"ש. ובע"ש כתוב ז"ל שדמעתה מצויה ואונאתה קרובה לבוא שנאמר ואל דמעתה אל תחרש ונראה דט"ס הוא וצ"ל ודמעתי:

סעיף ד

כדרך שאמרו חביריו לאיוב כו':    והם שאמרו לו כן מפני שהיה איוב מטיח דברים כלפי השגחת הש"י ומדותיו:

סעיף ו

אם יש מום במקחו כו':    פי' אע"פ שאין בו אונאת ממון מ"מ ה"ל להודיע והוא דומה לגניבת דעת דאסור אע"פ שאין בו חסרון ממון:

לא יסרהב:    פי' לא יפציר בו ומדכתב לשון זה וגם אחר זה כת' ולא ירבה לו בתקרובת דקדקתי בפרישה דדוקא בכה"ג להפציר בו ולהרבות שלא כנהוג הוא דאסור ☜ אבל לדבר לו פעם אחת ושתים בא אכול עמי מותר כי אדרב' אם לא ידבר עמו כן יתבזה חבירו דהרואים שנכנס ויוצא ואין מכבדו לומר לו בא ואכול עמי יאמרו שהוא מפני שפלותו כי אין הכל יודעין שנמנע לומר כן מפני שיודע שאינו סועד וק"ל:

ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני כו':    ל' הגמ' הוא המכורות לחנוני פירש"י כל חביותיהן מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח אותו להשקותו יין חזק ואם מכר חבית שלימה לחנוני והיא עדיין אצלו לא יפתחנה לאורח הבא מפני שגונב דעתו להחזיק לו טובה חנם דקסבר זה הפסד גדול נפסד ע"י שהרי חביות זו תשאר חסירה ותקלקל יינו וזה ימסרנו מיד לחנוני שמכרה לו ושם בגמ' מסיק ואם היה האורח חביב עליו דבל"ה הי' פותח לו מותר והב"י הביאו ותמה על הטור שהשמיטו ול' הטור והמחבר שכתבו לא יפתח חביות הפתוחין משמע דהחביות כבר נפתחו בשביל החנוני וזה הבע"ה מראה נפשו לפני האורח כאלו עתה פתחו בשבילו וזה ג"כ אסור ולא אמרי' איהו דאטעיה נפשי' דה"ל לראות שפתוחות היו כבר ואפש' שגירסתן הי' כן בגמ' הפתוחות ולא המכורות והכי מסתברא דמסתמא אין החנוני קונה יין אא"כ טועמו תחלה:

סעיף ז

והוא ריקן:    פירוש והוא יודע בו שלא יסוך ומ"ה דוקא אסור מפני גניבת דעת דחבירו יחזיק לו טובה חנם אבל אם הי' בו שמן אף שיודע בו שלא יסוך מותר לו לדבר בא וסוך ממנו מפני הכבוד וכמ"ש לפני זה:

שהוא מלא:    יש גורסין כאן שהוא מלא יין ע"ד שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ובע"ש כתוב שהוא מלא מאכל וסובר האבל שבא זה להברותו וראשון נר' בעיני עיקר כי סעודת הבראה אינה אלא בסעוד' הראשונ' דאבילות וכאן מאבל סתם כל שבעה מיירי:

סעיף ח

עור של בהמה מתה:    בטור כ' מנעל של בהמה מתה ובגמ' יהיב שני טעמים חדא דשל מתה אינה חזק' כ"כ והשני מפני הסכנה דשמא נחש נשכה ומתה והארס נבלע בעורה:

ושמן צף על פיו:    כן הוא בגמ' וקאמר דמעשה היה כן וזימן זה שנשתלח לו אורחים דסבר שיש לו שמן כל צרכן לסוף מצא שתחתיו היה יין ונתבייש וחנק את עצמו:

סעיף ט

כגון לצבוע זקן עבד כו':    פי' זקן של עבר סבא שהוא לבן וצבעו שחור כדי שיהא נרא' כבחור ונקט זקן משום דמעשה כך הי' בגמ' ס"פ הזהב ז"ל ההוא עבדא סבא דצבעיה לרישיה ולדיקניה כו' ואע"ג דשם קאמר ג"כ דצבע לראשו כאן לא נקט ראש משום דאפשר לכסויי לשערו' ראשו משא"כ זקן שהוא בגלוי ויש גורסין עבד זקן פי' לעבד שהוא זקן ואיירי שצבע גם לראשו:

ולצבוע כלים ישנים:    ז"ל ואין השבח שמשביחין בצבע כמו העילוי שמעלה אותם בדמים אבל חדשים מותר לצבוע כדי ליפות' שבלא"ה הן חדשים וטובים עכ"ל:

ואין שורין הבשר כו':    ☜והיינו דוקא במקום שאין המנהג כן אבל אם המנהג של הקצבים לשרותו כדי שיראה לבן מותר דאין מאנ' בו דהרי הכל יודעין דדרך הקצבים לשרותו וז"ש בגמ' הא דחללי בי טבחי עפ"ר:

סעיף י

אפי' חדשים בחדשים:    עפ"ר שכתבתי בשם הרא"ש דר"ל אפי' אין בהן רעות כלל אלא כל שהן משתי שדות מסתמא א' רע מחבירו הוא וה"ק אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים ומה"ט אפי' חדשים בחדשים משני שדות נמי לא יערב דא"א שלא יהיה הא' טוב מחבירו ולא התירו לעשות כן כ"א בתגר מפני שהכל יודעין שדרכו בכך לערב יחד כמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י"ו:

וא"צ לו' חדשי' בישני' כו':    מור"ם הגיה דברי המחבר ע"פ דברי הטור דכ' בשיטה זו ודברי המחבר הן כדברי הרמב"ם והרמב"ם נמשך אחר דברי הרי"ף וגירסתם היה כן בברייתא דסתם הקונה בשוק ניחא בחדשים כדי ליישנן ואף שהישנים יקרים לפעמים מחמת שטובים יותר לאכילה וכן הוא בהדי' ברי"ף ורמב"ם ועד"ר שהארכתי בזה:

סעיף יא

בין הגיתות בלבד:    ז"ל הטו' אע"פ שהרך יותר טוב לשתו' מהקש' וגם דמיו יקרי' לפי שכשנותן בין הגיתו' מעט קשה ברך הוא משביחו ומתקיי' יותר אבל שלא בין הגיתות לא והרך מותר לערבו בקשה לעולם עכ"ל ופי' לעולם אפי' שלא בין הגיתות כיון שהוא טוב יותר לשתות ומשביחו וכ"כ הרא"ש אבל רש"י חולק ע"ז וס"ל דהרך אסור לערב בקש' ומ"ה אפשר שלא כתבו המחבר ומור"ם שהגיהו וכסברת הרא"ש והטור היה לו לכתוב ג"כ תיבת לעולם וצ"ל דס"ל דממילא משמע דמהיכי תיתי לחלק בעירוב רך בקשה ועד"ר שם כתבתי טעם דמחלוקת רש"י והרא"ש.

לעולם אין מערבין מים כו':    נרא' דהאי תיבת לעולם אין כאן מקומו גם בטור לא קאי האי תיבת לעולם לאיסור עירב מים דאחריו דהא סיים שם וכ' ז"ל ובין הגיתות מותר לערב בו מים בכ"מ ומקום לפי מה שנהגו הרי ההיתר דבין הגיתות כתב אכל המקומות אלא דבכמות מים יהי' העירוב תלוי במנהג אלא אעירוב רך בקשה שכ' שם לפניו קאי וקאמר אף דקשה ברך אינו מותר אלא בין הגיתות רך בקשה מותר לערבו לעולם ואף שהמחבר שינה הל' וכ' בסעיף שאחר זה מקום שנהגו לערב מים בין הגיתות מותר כו' נראה שג"כ כוונתו כדברי הטור דאל"כ קשה פשיטא דמותר אם המנהג כן ואף א"ת שאין כוונתו כן מ"מ אין שייך לכתוב עליו לעולם אין מערבין כו' כיון שבין הגיתות תלוי במנהג אלא מחוורת' כדכתיבנ' שתיבת לעולם אמ"ש לפניו קאי דאם טעמו ניכר אז מותר לערב יין קשה ברך לעולם אפי' שלא בין הגיתות וכלשון זה כ' המחבר ג"כ סי"ד בעירב מים ביין דבמקום שנהגו לטועמו מותר לערב בו לעולם וכ"כ שם ג"כ הטור:

סעיף יב

לא ימכרנו בחנות:    פי' הוא עצמו לא ימכרנו מעט מעט בחנותו אא"כ הודיעו לכל הבאים לקנות ממנו ולתגר אסור למכור אפי' אמר לו שיש בו מים ושיגלה אותו לכל הבאים לקנות ממנו דשמא לא יודיע הוא לעולם ויורה לנפשו היתר כיון שלא נעשה בביתו ולא ראה עירוב המים ועפ"ר שכתבתי דמ"ה אסרו בתגר טפי מבע"ה משום דבבע"ה איכא עוד צד לטיבותא די"ל דאין דעתו למכור כלל אלא ישאר בידו משא"כ תגר שאומנתו בכך וימכרו בודאי ע"ש:

סעיף טו

אין מערבין שמרי יין ביין כו':    כן הוא לשון הטור ורצה לו' אסור ליקח שמרים מחביות זה לתנם ליין שבחביות אחר מפכי שמקלקלו ומסיים וכ' דאפי' קנה אחד מחבירו ב' חביות יין ובא למוסרם ללוקח אף שמותר להמוכר לערב. שמרי' דכל חביות לתוך יינו ולמודדו לו במדה עם היין מ"מ אסור לערב שמרים של חביות זה לתוך יין דחביות של זה:

סעיף יז

ויכול הלוקח לראות ולהבין כו':    הטור מסיים בזה ז"ל וטוב לו לעלות בדמיה כדי שלא יצטרך לטרוח ולבררם:

סעיף יח

מותר לחנוני לחלק כו':    קמ"ל שאין שאר החנונים יכולין למחות בידו וכן במכירה בזול קמ"ל דאין בני העיר יכולין למחות בידו לאמר שמקלקל ומזיל השער:

סעיף יט

אסור לערב שמרים כו':    שני הסעיפים ס"ט וך' הו' מל' הרמב"ם פי"ח ממכירה והארכתי בד"ר בביאורו ובביאור דברי המ"מ המבאר בסתומ' ובערבוב דברי' והוכחתי דהרמב"ם סבור דאסור לערב אפי' שמרי אותו חביות עצמו ביינו כשבא למכור לחבירו ולמדוד לו מדות מדות (אם לא שמוכר כל החביות יחד דאז מותר לו ליתן גם שמריו בתוכו ע"ש) ומ"ה ס"ל דצריך לקבל עליו שמרים דאל"כ זבין וזבין תגרי איקרי משא"כ אם היה מותר לערב בשעת מדידה ולא עירב לא היה מקבל עליו דאמרי' מדלא עירב אחולי אחיל ליה והוא דעת הי"א דכ' מור"ם בס"ס זה וא"כ הוא דברי המחבר סותרים זא"ז דבסעיף ט"ו כ' דשמרי אותו חביות מותר לערבו במדידה והוא כדברי הרא"ש והטור שפסקו כן וכאן סתם לאיסור והוא כרברי הרמב"ם והטור כתבם בל' פלוגתא גם מור"ם דכ' בסוף סי' זה ז"ל וי"א כו' אלא דמותר לערב שמריו כו' ש"מ דס"ל דלהרמב"ם אסור לערב אפי' בכה"ג וצ"ל דהמחבר אזיל לטעמי' שכ' בב"י פי' לדברי הרמב"ם דזה דכ' דאסור לערב שמרים כו' ר"ל דאסור לערב שמרי חביות זה ביין אחר אבל לערב דרך מדיד' שמרים דאותו חביות מיין גם הרמב"ם ס"ל דמותר ולכן כ' המחבר בסט"ו דכשבא למדוד יכול לערב כו' אבל בדרישה דחיתי פי' זה בדברי הרמב"ם והוכחתי דגם הטור לא פי' דברי הרמב"ם כן והמחבר השמיט הא דכ' הרמב"ם אחר זה ז"ל אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו עכ"ל והביאו הטור ואפשר שסמך ע"ז משום דלפי' הב"י גם הרמב"ם ס"ל דאפי' כשבא למדוד מדה מדה מותר לערב השמרים בתוך היין מכ"ש כשבא לערה כל החביות מכליו דמוכר לכליו דלוקח דמותר גם משום דזה נשמע ממילא ממה דכ' אחר זה דאם מכר לו שמן סתם מקבל לוג ומחצה שמרים דהוא לפירוש הב"י מטעם דמותר לערב וכמ"ש בסמוך ודוק:

סעיף כ

המוכר לחבירו שמן מזוקק:    פי' שהתנה עמו ליתן לו השמן שקונה ממנו מזוקק ואי בעי לערב בשעת המדיד' לא היה לו רשות לערבו מ"ה גם א"צ לקבל עליו שמרים אבל אם לא התנה עמו שיתנהו לו מזוקק אלא קנה ממנו שמן סתם המדידה בכך וכך ואם היה רוצה המוכר היה מערבו בשעת המדיד' השתא דלא עירבו צריך לקבל עליו הלוקח שמרים כו' כן פי' הב"י לדברי הרמב"ם אבל לפי פירושו להרמב"ם הנ"ל אדרבה כל דיש לו רשות לערב ולא עירב אמרינן דמחיל ליה עד"ר גם כתבתי קצת מזה בסוף סי' זה:

ומקבל בשאר שמרים שמן עכור:    כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם בשאר בבי"ת והוא דחוק קצת ויש לפרשו הפי' בשאר ר"ל בהנשאר וכאלו אמר אחר שניכה לוג ומחצה מחמת שמרים מקבל עוד בהנשאר שמרים דשמן עכור:

כשנתן לו מעות בתשרי:    פי' בתשרי הוא עת הבציר והשמן הוא עכור מ"ה מודדין במדה הגדולה כי הלוקח מקבל אז שמן כאשר הוא עכור וצפה למעלה ובתוכו כמה ערבוביות וקוראן הרמב"ם כאן שמן עכור והגמ' קוראן פקטין והטור ומור"ם בסמוך קוראן בל' קמחים ובניסן כבר נשקט ונשתקע השמן מכל הערבוביא שהיה בתוכה והוא צלול ומ"ה המדה אז היא קטנה ומ"ה קאמר שאם בא הלוקח בניסן ורוצה שימדוד לו המוכר במדה הגדולה של תשרי בעת שנתן לו מעות על השמן צריך לקבל עליו שמן עכור וק"ל:

וי"א דאינו מנכה לו השמרים כו':    כבר כתבתי טעמן ועד"ר שהארכתי בדברי פלוגתתן וכתבתי דלפי' הנ"ל שניהן ס"ל כאוקימתא דרב פפא שהיה בתראי דהרמב"ם פסק כר' יודא והרא"ש כחכמים וכתבתי טעם דהרמב"ם למה פסק כר' יודא ולפי' ב"י הנ"ל הרמב"ם פסק כאוקימתא קמא וכחכמי' ושני פירושי' הנ"ל דקדקתי מדבריהמ"מ שכתבן זה אחר זה רק שדבריו מעורבבים וביארתהן בס"ד בדרישה ע"ש ודו"ק:

אלא דמותר לערב כו':    ל' אלא קצת הוא דחוק דהא טעמן דאין מנכין לו הוא משום דמותר לערב ומדלא עירב אמרי' דאחולי אחיל אלא משום דמור"ם כ' דין בקיצור ולא נחית לכתוב טעמו מ"ה כ' ל' אלא וק"ל: