סמ"ע על חושן משפט סז

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט סז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

אין שמיטת כספים נוהגת כו':    בפרשת ראה כתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דברהשמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' את הנכרי תגוש ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידיך וילפינן מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו' שבשני שמיטות הכתוב מדבר בשמיטות קרקעו' היינו יובל שאינו נוהג בו אלא השמטת קרקעות שהיו חוזרין לבעליהן ובשמיטת כספים דנשמטה ההלואה מהמלוה והוקשו להדדי לו' שבזמן שאין שמיטת קרקעות (דהוא היובל) נוהג דהיינו בזמן שאין כליושביה בא"י וכמ"ש ביובל וקראתם דרור לכל יושביה שמטת כספים ג"כ אינה נוהגת:

ומדברי סופרים שתהא כו':    וטעמם כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת קרקע ב' שנים שביעי' ויובל כ"כ התו' בפ' השולח (דף ל"ו ע"ש) דדוקא בזמן שהי' שמטה ויובל נוהג מה"ת היה מקויים בהן הברכה לגדל בשנה ששית לשלשה שנים ולע"ד הי' נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון דלא שייכים לעשות בהו דבר בח"ל גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהיא חובת הגוף וק"ל ועיין בפירש"י שה ע"א וגם עיין בפרישה מ"ש כאן:

שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג כו':    כ"כ ג"כ הטור בשמו וכתב בסוף ז"ל ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעי' וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם:

טעם למנהג כו':    גם בתשוב' הרא"ש כתב טעם על שהניחם על מנהגם ז"ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאלו התנה המלוה ע"מ שלא תשמט בשביעית עכ"ל:

והעיקר ששנת ש"כ כו':    והיינו ע"פ חשבון הרמב"ם שעל פי חשבונו שנת פ"ט לאלף הששי היתה שנת שמיטה בימי בעל הטור ובימי רבי לוי בן חביב שנת הרס"ד ובימי הרב ב"י שנת ש"ו ושי"ג ובימי הרב מור"ם ז"ל שנת שכ"ז והכל עולה לחשבון הרמב"ם ועמ"ש בדריש' טעם הרמב"ם ומחשבון זה תדע ממילא שבזמנינו היתה שנת השמיטה בשנת שס"ט ותהיה עוד במהרה בימינו בשנת שע"ו יה"ר שנזכה במהרה בימינו לקיים המצוה כתיקונו בשמיטת כספים ושביתת הארץ לה':

סעיף ב

שביעית משמטת את המלו':    ילפינן לה מדכתי' ואשר יהיה לך את אחיך כו' והיינו הלואה שלך שהוא ביד אחיך תשמט ידיך ולא כשיש משכון בידך מאחיך ואפי' כשהוא ביד אחיו ואינו בידו בתורת הלוא' כ"א בתורת פקדון אינו משמט דכל מקום שהוא ברשותו דמרי' הוא ולא מקרי את אחיך וגם א"צ לנגשו:

שיש בו אחריות נכסים:    דמ"מ הרי הוא מחוסר גוביינא:

והמשכנת' במקום כו':    פי' כשמלוה לחבירו על שדהו והמלוה אוכל פירות ממנו בנכייתא והיינו שמנכה לו דבר מועט בכל שנה מחובו וכמבואר בי"ד הי' קע"ב בראשו ובסופו ע"ש:

ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו:    להגמרא בפ' הזהב הוא סתם האי משכנת' באתרא דמסלקא שביעית משמטתו ובאתרא דאינו יכול לסלקו אינו משמט וכתבו ג"כ הטור סתמא בי"ד ס"ס קע"ב והמחבר דכ' כאן ברישא באתר' דמסלקין בכל עת ואח"כ כתב ובאתרא דלא יוכל לסלקו עד סוף זמנו הדיוקים קשיין אהדדי ואין לו' שהסדר כן הוא דבאתר' דלא מסלקי אין מסלקין עד סוף זמנו דהא מסיק המחבר וכתב בס"ס זה שאינו יכול לסלקו אפי' יום אחד מקרי אתרא כו' (דא"ל דלדעת י"א כ"כ דא"כ ה"ל לכתוב דגם בזה פליגי) וגם דוחק לו' דסוף זמנו דכתב ר"ל הזמן שקבעו ביניהן לסילוק ור"ל אפי' יום אחד דמדסת' וכתב עד סוף זמנו משמע דר"ל סוף זמן המשכנתא לכן נראה דמשום דגמ' הנ"ל סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיט' דמשמטי ובאתר' דלא מסלקי דקאמר בגמרא דאינו משמט אין בידינו להקל ולו' דאינו משמט כ"א כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו וק"ל:

שסיים לו השדה בהלוואתו:    פי' שהגביל לו מצרי השדה וא"ל מכאן תגבה חובך דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי וע' בר"ן פרק השולח (דף תקע"ג ע"א) שבשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] כתב שאם סיים לו שדה הוא משמט טפי מבמשכנתא דהמלוה מוחזק בה מה שאין כן בסיים לו שדה שאינו אלא כאפותיקי באם לא יפרע לו אבל מסיק הר"ן שם דלהרמב"ם צ"ל דבמשכנתא משמט טפי מבסיים לו שדה כיון שייחדם להלוואתו משא"כ במשכנתא ע"ש וזהו ג"כ דעת המחבר שנמשך אחר דעת הרמב"ם ומ"ה כתב דבסיים לו שדה לסברא קמייתא אינו משמט כלל והוא דעת הרמב"ם שכ"כ בפ"ט דשמיטה ואפילו להי"א דכתב עליו ג"כ מקילין בסיים לו טפי מבמשכנתא וסבירא להו בסיים לו דאפי' לא יוכל לסלק רק יום א' אינו משמט משא"כ משכנתא הנ"ל וק"ל:

סעיף ג

מי שיש לו עיסקא כו':    פי' הנותן סחורה לחבירו למחצית שכר ונותן לו שכר עמלו דקי"ל דפלגא הוי דין פקדון ואחריות הפסד ושכר הוא על הנותן ופלגא שנייה ה"ל דין הלואה דאחריות הפסד ושכר על המקבל וכמבואר בי"ד סי' קע"ז:

סעיף ד

שותף עם חבירו והיו מתעסקים:    פי' ששניהן מתעסקים בו ומה שיש ביד כ"א משל חבירו אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו:

סעיף ה

ערב שפרע למלוה כו':    דמיד שפרע בשביל הלוה נתחייב לו הלוה בתורת הלואה אותו סך שפרע בעבורו:

סעיף ו

משמטת שבועתו:    ילפינן לה מדכתיב וזה דבר השמטה אפילו דבור השמיטה משמטת והיינו שבועה:

ונשבע לשלם לו:    ז"ל הרמב"ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמיטה משמטת דלא נשבע לשלם לו רק כל זמן שהוא ח"ל ואלו מחל לו זה חובו אין החיוב שבועה חל עליו דזה יאמר הרי הוא כאלו התקבלתי ומתיר את שבועתו שלא ע"פ חכם וזה כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע הזמן השבועה עד אחר השמיטה אין השמיטה משמטת דה"ל כמלוה לעשר שנים דאינו משמט עכ"ל ועיין בע"ש שכ' בדין זה ז"ל נשבע לשלם אע"ג דהגיע זמן פרעון ההלואה קודם השמיטה כו' עד שביעית משמטתו כו' דמל' אע"ג דכתב משמע לכאורה דס"ל דמכ"ש אם הגיע זמן הפרעון אחר השמיטה דשמיטה משמטתו ופטור מלשלם וז"א וכמ"ש וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ג [בס"י] מיהו י"ל דכוונתו הוא כגון שקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ואח"כ נשבע לו שלא יעכב לו הפרעון מליתנו לו עכ"פ בזמן פלוני ואותו זמן הוא אחר שמיטה דבכה"ג ג"כ השמיטה משמט כיון דקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ובידו לנגשו מאז מכח הזמן ולו' לא היה דעתי מעולם להמתין לך עד זמן שנשבעת עליו ונרא' דמזה שכתבתי איירי מור"ם מדלא הזכיר דעבר על השבועה ושיתיר לו שבועתו וכמ"ש הרמב"ן אבל בכה"ג דזמן השבועה היא לאחר השמיטה והשמיטה כבר שמטו א"ש דנראה דבכה"ג א"צ התרה לשבועתו דלא נשבע אלא לשלם כשהוא חייב משא"כ להרמב"ן הנ"ל דכבר עבר שבועתו קודם שביעית דצריך התרה לאפקועי מאיסורא ונדרו למפרע וק"ל:

סעיף ז

והוא בכפירתו כו':    אינו משמט הטעם דהא בשעת שמיטה כיון שכבר נשבע לא היה למלוה עליו שום חוב ואחר השמיטה כשהודה ה"ל כהלואה חדשה משא"כ כשהודה קודם השמיטה דהשמיטה הבאה אחר ההודא' משמטת לאותו הלואה החדשה:

סעיף ח

וכתבו לו פסק דין כו':    דכל מעשה ב"ד כגבוי דמי ומ"ש בסעיף שלפני זה דאם כפר ונשבע והודה קודם סוף שמיטה דמשמט התם מיירי בדלא כתבו לו הב"ד פס"ד כ"כ הב"י ע"ש. (הג"ה וכתב הרא"ש שם דאף אם פסקו הבית דין הדין אלא שלא כתבו הפסק דין משמט החוב וע"ל ס"ק ל' מזה):

סעיף ט

הרי זה נשמט:    דתנאי זה קאי אשמיטה שלא ישמיטוהו והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה מה שאין כן כשמתנה עמו שלא ישמט הוא פי' הלוה לא ישמט נפשו מלשלם לו חוב זה אפי' בשביעית דלא קאי התנאי אשביעית כ"א אהלוה וה"ל כאלו אמר אע"פ שהשביעית משמט ואין אתה רשאי לתבעני אני מקבל עלי לשלם לך ואדם יכול לחייב נפשו בממון שלא חייבתו תורה וק"ל:

אם נהגו לכתוב כן:    אדלעיל קאי אמ"ש ע"מ שלא ישמיט ממנו הוא חוב זה בשביעית:

כדלעיל סי' מ"ב:    בסוף הסי' ויש ליתן טעם לחלק ביניהן כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד הוא ממנו אין בידו לתובעו ולהוציא מידו מכח מנהג הכתיבה דהלו' יאמר דהמלו' בכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית וק"ל:

סעיף י

לעשר שנים או פחות או יותר:    לשון הגמרא הוא לעשר שנים ומתחלה נקט המחבר לשון הגמרא וכתב עליו דל"ד הוא אלא ה"ה או פחות או יותר ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

סעיף יא

המוסר שטרותיו לבית דין כו':    אין זה כדין פרוזבול דבסמוך סי"ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השטר חוב ביד הדיינים אלא אומר בפניהן בע"פ שהוא מוסר בידם החובות ומשום הכי בעי דיכתבו לו פרוזבול וכאן מיירי שמסר ביד הדיינים השט"ח ומ"ה לא בעי שום כתיב' וכ"פ התוס' בפרק השולח ע"ש ולפי מ"ש הטור ומור"ם בסמוך בס"ך דאפי' כל אדם יכול לומר כן בע"פ צ"ל דמן דין תורה לעולם משמט עד שימסור שטרותיו לב"ד והילל בא ותיקן פרוזבול שיהא מהני דבור בעלמא בלי מסירת גוף השט"ח להדיינים ועד"ר שם כתבתי דנרא' מהגמרא ומהרא"ש ובישוב דברי הטור דהילל לדריה תיקן כתיבת פרוזבול ורב נחמן בא אח"כ ותיקן דאמירת בע"פ בלא כתיבת פרוזבול סגי וז"ש מור"ם בהג"ה דסעיף כ' די"א דכל אדם נמי יכול לומר דבריו בע"פ:

אינו נשמט:    דהתור' לא הזהירה אלא דלא יגוש המלוה להלוה בשביעית משא"כ זה דכבר סילק המלוה נפשו מזה ומסרו לב"ד ואין הב"ד מוזהר ע"ז:

סעיף יב

מה שכנגד המשכון:    כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם דהי"א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה"ל כאלו יש בידו משכון שוה ככל הלואה:

סעיף יג

שלא בשעת הלואתו:    ל' הטור וכן משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד ולקח ממנו כלים אף על פי שצריך להחזירם (משא"כ כשמשכנו בידו בשעת הלוואתו דא"צ להחזיר לו עפ"ר) אינו משמט עכ"ל ור"ל דכלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בלילה מדין תורת השבת העבוט וכמ"ש הטור לקמן סי' צ"ז והטעם דאינו משמט דמיד שמשכנו קנה המשכון והוי שלו בעד חובו עד שישלם לו אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראיה שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה:

סעיף יד

הקפת חנות כו':    כתב ב"י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכרו לו ה"ל כאלו הלוהו ומשמטו כשביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו וה"ל כאלו הלוהו וקבע לו זמן לאחר שביעית דאין השביעית משמטתו משא"כ במכר כו'. וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אלא הם בידו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ"ל ועיין בע"ש דלא הזכיר טעמים הללו וכתב טעמים אחרים ואינן נראין בעיני:

משעה שקבע לו זמן לפרעו:    ול"ת דוקא משעת העמדה בדין כמו בקנס בסעיף שאחר זה ועמ"ש שם:

סעיף טו

שכר שכיר כו':    כבר נתבאר טעמו לפני זה:

סעיף טז

קנס של אונס כו':    דאינן הלואה:

משעת העמדה בדין:    הטעם כתב ב"י כיון דאונס ומפתה מעשה ב"ד הוא וה"ה כתובת אשה דבסמוך מעשה ב"ד הוא מ"ה לא הוה זקיפה דידהו כהלואה כ"א אחר שעמדו בדין משא"כ בהקפת חנות הנ"ל דלאו מעשה ב"ד הוא:

העמדה בדין:    נראה דמיירי דלא כתבו לו פסק דין דאל"כ קשה מ"ש מהא דכתב לעיל ס"ח דאם תבעוהו וכפר וכתבו לו פסק דין דהוי כגבוי ואינו משמט:

סעיף יז

ואם פגמתה כו':    דיצאה בהמותר משם סתם חיוב כתובה וה"ל כמלוה:

הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כו' עד אין השביעית משמטתו:    ואף על גב דהוא למעליותא וכ"פ מור"ם לקמן סי' קנ"ד בהג"ה סי"ח מיהו י"ל דאפי' המחבר דפסק שם דלא אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כ"א לגריעותא מודה בהא כיון דבשטרותיהן גובין בו מדינא דמלכותא וכמ"ש בסימן מ"ה ס"ז דשם ג"כ פסק המחבר גופא דאמרינן כן אפי' למעליותא ע"ש מ"ש עוד מזה:

ולכן מי שקנה כו'. אין השביעית משמט:    וסיים שם רשב"א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט:

אבל בלאו הכי כו':    פי' שאינו תובע באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו ונעשה מלוה ומשמט וכן הוא שם בהדיא:

סעיף יח

פרוזבול אינו משמט:    כן הוא במשנה במסכת שביעית ז"ל כשראה הילל שנמנעו מלהלות ללוה ועוברין על מ"ש בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' התקין הילל פרוזבול ופירש"י פרוז הוא ל' תקנה ובול הוא ל' עשירים ור"ל תיקון לעשירים עשה שלא יעברו על מ"ש בתורה ושם בגמרא דאע"ג דמן הדין משמט מ"מ יש כח בידי חכמים לתקן שלא ישמט שהפקר בית דין הפקר וכיון שמכח הפקר בית דין הוא דאינו משמט מ"ה אמרי גם כן דאין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חשוב שראוי להפקיר כדמסיק המחבר:

דיש להקל בזמן הזה:    פי' אפי' במדינה שנוהגין בהן שמיטה כי לא כתב מור"ם בר"ס זה אלא דבמדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות שנוהגין בו:

סעיף יט

זהו גופו של פרוזבול כו':    פי' דברים הללו הן ל' המלוה שאומר כן להדיינים בע"פ והדיינים כותבין דברים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני המלוה ואמר לפנינו מוסרני לכם פלוני כו' וחותמין שלשתן למטה פלוני דיין ופלו' דיין כו' או חותמין בל' עדים ור"ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהן כן כשהיו יחד במותב תלתא וכ"כ הטור בפי' הראשון ואחר זה כתב הטור גירסא ונוסח אחר ע"ש עוד מזה:

ומ"ש:    מוסרני אינו ר"ל מוסר השטרות דבפרוזבול א"צ למסור השט"ח וכמ"ש בסי"א אלא ר"ל מוסרני דברים הללו לכם הב"ד ולפ"ז לא ה"ל למור"ם להשיג ולכתוב ז"ל וה"ה שיוכל למסור חובותיו שבע"פ דמהיכי תיתי לחלק כיון דלא כ' המחבר דבשט"ח איירי:

סעיף כא

וי"א אפי' לשנים וא"ל הוו עלי סהדי כו':    עד ואי חתמו ביה דייני כו' נראה דלאו אדלעיל הוו עלי סהדי קאי אלא כוונתו דאם התחיל לכתוב בלשון דיינים במותב תלתא דייני כחדא הוינא וגם חתמו בו דייני זהו טפי מעלי ממ"ש ראשונה דהעדים יתנו לו כתוב וחתום איך שידוע להן שמסר פרוזבול לפני דיינים אחרים:

סעיף כב

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע:    רש"י מפרש הטעם משום דלא תקנו פרוזבול כ"א אסתם הלואה וסתם הלואה אינו כי אם למי שיש לו קרקע וסמוך עלי' בגביות חובו ויש מפרשים הטעם משום דכשיש לו קרקע מחשב טפי כגבוי ועומד ביד הבית דין ולשני הטעמים בקרקע כל שהוא סגי משום דאיכא מרבוות' דס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ולאינך ה"ט דקרקע ראוייה לגבות ולחזור ולגבות ממנה עד שישתלם לו חובו ועפ"ר:

אלא עציץ נקוב:    דדרך הנקבים יונק וצומח מן הקרקע ומחשב כקרקע:

ויש לחייב לו כו':    פי' מי שחייב להלוה דהיא משועבדת להמלוה מדר' נתן כמ"ש רבינו לקמן סי' פ"ו:

ואפילו שלא בפניו:    דאע"ג דאין חבין לאדם שלא בפניו מ"מ כיון דבזיכוי שם זכות הוא לו אע"ג דיבא לו על ידי הזיכוי חובה הולכין אחר שם זיכוי דמעיקרא והטעם דקיל הוא שמיטת כספים בפרט בזמן הזה:

סעיף כג

וה"ה אם השכירו לו:    פי' ול"ת דוקא בהשאילו שהוא עומד ברשות השואל אף לענין אונסין מ"ה חשב שלו משא"כ בשכירות:

סעיף כד

שדה ממושכנת כו':    פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע"פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקא מ"מ המלוה יכול לכתוב עליה פרוזבול כאלו השדה היתה ביד הלוה:

סעיף כה

וליתומים על נכסי אפטרופוס:    היינו אם הם חייבים לאחרים אותן האחרים כותבין פרוזבול על היתומים דלא לשמט חובתם דקרקע שיש להן להאפטרופסים שלהן מחשב כאלו הוא של יתומים וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה ועד"ר דכתבתי דרש"י לא פי' כן (וגם כתבתי טעמו) אלא מחלק בין חוב של אביה' של יתומים דא"צ קרקע כלל ללוה ובין חוב שהיתומים עצמם חייבים [נ' דצ"ל הלוו] לאחר דצריך קרקע ע"ש:

סעיף כו

די לו בפרוזבול אחד:    ל' הטור שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ופ' כו':

ואם לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד כו':    הטעם משום דקי"ל חמשה שלוו בשטר א' מא' כולם נעשין אחראי' וערבאין זה לזה כמ"ש הטור בר"ס ע"ז ועפ"ר שם כתבתי דאפי' לוו כל א' בפני עצמו ויש קרקע לא' מהן כותבין פרוזבול על כולם דהא אותה קרקע שיש להא' מחשב כאלו הוא של המלוה ואזי המלו' מזכהו ללוין שלו וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה אלא דאז צריך שיזכהו המלוה להן ובלוו כולן בשטר א' אפי' בלא זיכוי נמי כותבין אכולן מטעם הנ"ל:

סעיף כח

יתומים קטנים שיש להן כו':    פי' הן מה שהלווהו משלהן הן שיורשו החוב מאביהן דהב"ד הוא אביהן של יתומים ושטרותיהן וכל אשר להן כמסורין לב"ד דמי וכן מקופ' של צדקה דהב"ד יד עניים כיד היתומים משא"כ בגדולי' דדוקא מה שירשו מאביהן טענינן להו כמ"ש לקמן סכ"ט:

סעיף כט

טענינן להו כו':    ביתומים קטנים א"צ לזה דאפי' ידוע דלא הי' לאביהן פרוזבול ולא התנה שום תנאי אין הלוואתן משמט וכמ"ש לפני זה בסכ"ח:

סעיף ל

אלא בסופה:    דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו':

סעיף לא

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול:    הרא"ש בפרק השולח והטור כתבו דאע"ג דאין השמיטה משמט אלא בסופה מ"מ אין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה ששית אבל גם הרא"ש מודה דאין ביד המלוה לתבוע חובו כל שנה שביעית ולא אמרו שאין שביעית משמטת אלא בסופו אלא לענין שאם משלם הלוה מעצמו יכול לקבל ממנו אבל הרמב"ם ס"ל דיכול לתבוע חובו בב"ד כל שנה שביעית עד סופו נמצא דכ"ע ס"ל האי כללא דכ"ז שיכול לגבות חובו דהיינו על ידי הדיינים כותבין פרוזבול אלא שמחולקין עד היכן יכול לגבות חובו וכ"כ בד"מ סעיף ל"ב ע"ש:

סעיף לב

והמאוחר פסול:    משום דאין יכול למסור לב"ד החוב שאינו ח"ל עדיין וכשיאחר זמנו דפרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה ע"י אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבת הפרוזבול אבל במוקדם מגרע כחו ובזמן דבשט"ח הוא להיפך המוקדם פסול והמאוחר כשר וכמו שכ' הטור והמחבר בסי' מ"ג משום דשם מיפה כחו במוקדם לטרוף מלקוחות מאותו זמן ומגרע כחו במאוחר וק"ל:

סעיף לג

נאמן אדם לומר כו':    הטעם דחזקה הוא דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא ובודאי ימסור שטרותיו לב"ד או כתבו לו פרוזבול ול"ד למה שכ' הטור והמחבר בסי' ס"ו סי"א דאין אדם נאמן לומר שטר קנין הי' לי כתוב בו קני לך איהו וכל שיעבודיה ואבדתיהו דשאני התם דלאו בידו הוא דדילמא המוכר לא רצה לכתוב לו כן או שבעל השטר אבד השטר וזה מוצאו אבל כאן שהשט"ח ודאי שלו הוא ובדידי' תליא מילת' למסור לב"ד חובתו מסתמ' עשאה ומ"ה כתבו הטור והמחבר בסעיף שאחר זה שנאמן לומר תנאי הי' כו' במגו כו' אבל בלא מגו מכח האי טעמא דתנאי הי' כו' לא היה נאמן כיון דבלאו בדידי' לחוד תליא וק"ל ועפ"ר:

לאחר פסק דין אינו נאמן:    דכיון דשתק בשעת פס"ד הרי הוא כמודה שלא הי' לו פרוזבול וכשיצא אגמרוהו טענת שקר:

סעיף לד

במיגו דאי בעי אמר:    אבל בלא מיגו אינו נאמן מטעם שכתבתי לפני זה:

סעיף לו

אלא יטול מעותיו:    פי' הלוה שבא ליתנם לו וזה השיב לו משמט אני יחזיר הלוה ויטלם וילך לו:

סעיף לז

מוציאין שטר מהמלוה:    עפ"ר שם כתבתי דנ"ל דודאי דמי הנייר צריך הלוה להחזיר לו דהו"ל השער משכון בידו בעד דמי הנייר אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו דג"כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צלוחיתו:

סעיף לח

טוענין ללוקח כו':    דקי"ל טוענין ליורש וללוקח כל מה שהי' המוכר או המוריש בעצמו יכול לטעון אבל כשלקחו קודם שביעית אין טוענין דמסתמא עדיין לא הי' ביד המוכר פרוזבול כיון דלא הגיע זמן השמיטה:

אינו נאמן:    דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ז: