סמ"ע על חושן משפט מט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]אין צריך לכתוב כו': פירוש אפילו לכתחל' א"צ משא"כ בגט דצריך לכתוב לכתחל' שם העיקר וכל שום וחניכ' דאית ליה כמ"ש בא"ע סי' קכ"ט:
סעיף ב
[עריכה]ששם הלוה פב"פ כו': אבל שם המלוה ושם הלוקח אינו מצריך המחבר להכיר וס"ל דאינו דומה לשובר דצריכי' להכיר שניהן וכדמסיק דבשובר בא המלוה ליתנו להלוה כשיפרע לו שם חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא מלוה זה יערים ויתן שובר זה ליד לוה דחיש אחר ששמו כשם מלוה זה שהוא כותב בשובר זה ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלוה שלו שלא כדין לכך צריכין להכיר גם שם הלוה שלו ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהן אבל בשטר הלואה שבא הלו' להסופר ולעדים לחייב נפשו ואמר כתבו עלי שטר שאני חייב לפב"פ מנה אף שאין מכירין להמלו' שאומר לפניהן אפ"ה כותבין לו דליכא למיחש שמא יש עוד איש אחר ששמו כשמו דזה הלוה וילך זה למסור זה השטר לאיש זה שהוא אמר שח"ל כדי שילך אותו האיש להוציא ממון מאותו האיש ששמו כשם זה הלוה דא"כ גם כשיכיר גם שם המלו' איכא למיחש להכי ומ"ה אמרו דכל היכא דאיכא שנים ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום א' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז בדין שני יוסף ב"ש וק"ל כן הוא דעת המ"מ והביאו הב"י וכתב שהרמב"ם שמצריך להכיר גם שם המלו' מיירי דוקא בשטר דלית ביה קנין ומטעם שאכתוב בסמוך אבל בפריש' ודריש' כתבתי טוב טעם דגם בשטר הלוא' ומקח צריכין להכיר שניהן ואפינו בשטר דאית ביה קנין וכמשמעות ל' הרמב"ם והטור וכ"כ מור"ם ע"ש ודו"ק:
בלא קנין צריכין כו': הטעם דס"ל דאין כותבין שטר דלית ביה קנין להלו' לחוד כשאין המלו' עמו משום דאיכא למיחש שמא יכתוב הלוה השטר זמנו מהיום ללות ולא ילוה לו המלוה באותו היום עד למחר או ליומא אוחרא ויהי' השטר מוקדם לכך צריכין שיבאו המלו' והלו' יחד לפני הסופר והעדים ויכירו שמות של שניהן ויתן השטר ליד המלו' בפניהן להרמב"ם ולשאר גאונים אפילו אינן רואין שנותן לו אמרינן דמסתמא יתנו לו מיד כיון שהוא עמו בשעת חתימה כמ"ש בסי' נ"ט אבל אם אינו מכיר גם שם המלו' שבא עמו אכתי איכא למיחש שיעשה קנוניא עמו להעלות שמו כן בשם המלו' שלו שילוה לו למחר ויהיה מוקדם והיינו דוקא בשטר דלית ביה קנין דאין שיעבוד חל עד שעת הלואה אבל בשטר דאית ביה קנין דמשע' שקנו מידו דהלו' נשתעבד להמלוה לית בי' משום מוקדם זהו טעם דהמ"מ והמחבר וכבר כתבתי בסי' נ"ט דזה לא יתכן להרא"ש והטיר וסיעתייהו דס"ל דעדים בחתימייהו זכין להמלוה וא"כ גם בשטר דלית ביה קנין לית ביה משום מוקדם ואפ"ה כתב הטור דצריך להכיר גם שם המלוה והלוקח ואם כן צ"ל הטעם כמ"ש בפרישה בסי' ל"ט וגם כאן ואין חילוק בין אית ביה קנין ובין לית ביה קנין לעולם צריכי' להכיר שם שניהם ע"ש ודו"ק:
אפילו אשה או קרוב כו': דמילתא דעביד' לגלויי לא משקר בה:
והיכא דסמיך אאשה כו': לאפוקי אם הכירו מעצמו או ע"פ עדים כשרים דלאו כל כמיניה לומר טעיתי וק"ל ועד"ר:
וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כ"ט שכן עיקר ולכן תמוה מ"ש כאן בהיפך: ולעד"נ דלק"מ להמעיין בדברי ב"י בסי' כ"ט דשם במחס"ה הביא העובדא דפ' ג"פ וז"ל ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר חנין כו' עד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ וכתב עליו ז"ל דמסתימת דברי בעל מישרים משמע דבכל עניני' לאו אורחיה למידק ולא משמע הכי מרשב"ם שכתב לאו אורחי' למידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירי' אלמא דבעדות היכר אשה הוא דאמרי' דחוזר ומגיד אבל לא בשאר עדות והכי מסתבר וגם ר' ירוחם (בעל משרים הנ"ל) אפשר דה"ק כו' וכן נראה מדברי רבינו שכתב דברי' אלו בטור א"ע סי' ק"י עכ"ל ב"י הרי דמכח פי' רשב"ם הנ"ל פי' הב"י דלא אמרינן דאין דרך ת"ח לדקדק ב"א בעדות אשה כו' והמדקדק בפי' רשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה לחוד כ"כ אלא ה"ה אהדומ' לו משום צד דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים אלא ודאי כונתו דרשב"ם הוא דכל שהת"ח הרשות בידו לסמוך על אחרי' מאן דהו כגון אשה וקרוב מקבלין מיניה כשאומר אח"כ כך אמרו לי אחרים וסמכתי עליהן והן הטעוני ולאו חוזר ומגיד הוא דהגד' ראשונ' לאו מפיהו הוה ובכלל זה נמי הוא הכרת שם איש לוה ומלוה ומוכר והלוקח דהדין נותן שהת"ח והדיין יכולין לסמוך אאחרי' האומרי' לפניו שכך שמם אלא שבדייני דעלמא דלאו ת"ח המה בשכותבין וחותמין סתמא פלוני ב"פ אינם נאמנים לומר אחר כך הטעוני אחרי' באומר' שבר פלוני שמו פלוני כי אף שמותרים גם המה לסמוך אאחרי' ואפילו אאשה וקרוב שאומרי' ששמו כך מ"מ כשכותבין סתמא (ולא כתבו שע"פ אותן אחרים כ"כ) מסתמא גם המה עצמן חקרו ודרשו וידעו ששמו כן לכן אין בידם לחזור דה"ל חוזר ומגיד משא"כ ת"ח שטריד בגירס' ואינו פנוי לחקור ולדרוש מקבלינן מיניה כשאומר שלא חקר ודרש בעצמו אלא סמך אאחרים והא דכתב רשב"ם שאין דרכו להסתכל באשה כו' ללמדינו דבאשה אף שאין צריך לבטל לימודו בדרישה וחקירה והיינו שהאשה עומדת לפניו ואם הסתכל בה היה מכירה אפילו הכי מקבלין מיניה כשאומר לא רציתי להסתכל בה משא"כ כשיש לפניו איש דבכהאי גוונא אינו נאמן לומר לא רציתי להסתכל בו וסמכתי על אחרים והטעוני כ"א כשאינו מכיר אותו אף אם הסתכל בו דבזה מאמינים לו ואמרי' שמכח טרדותו בגירסא לא היה רוצה לבטל לעשות דרישה וחקירה משא"כ אחר דדרכו לעשות חקירה אינו נאמן כ"א כשכותב בהדיא שסמך אאשה וקרוב וק"ל. אבל א"ל שמ"ה כתב שאין דרכו להסתכל באשה ללמדינו דבאשה אפילו לא סמך אאחרים אלא שבעצמו היה נראה לו שהי' היא מקבלינן ממנו באמרו שטעה דא"כ קשה ארשב"ם דהתחיל באין דרכו להסתכל באשה וסיים בויכול לסמוך אאחרים משמע מדבריו דגם באשה אם לא הסתכל בה צריך אחרים שיעידו לפניו והא דכתבו האי דינא בהיכא דסמוך אאשה או קרוב משום דבשאר דוכת' דאין לסמוך אאשה וקרוב כי אם אעדים כשרים וחתם הת"ח אפיהם ודאי אין הת"ח נאמן לומר שטעות היה כיון דע"פ עדים כשרים כ"כ ועדים עצמן שהעידו תחילה לפניו גם כן אינ' נאמנים לומר שטעו דה"ל חוזר ומגיד משא"כ כשסמיך אאש' וקרוב דאין עדותן עדות גמור מ"ה נאמן הת"ח נגדם לומר שהן הטעוהו. והשת' א"ש שהב"י בסי' כ"ט הביא ראיה לדבריו מדכתבו רבינו בא"ע סי' ק"י אעדות אשה ובסי' זה דכתב הב"י דגם בשאר דברים נאמן הת"ח לימר שהטעוהו הבי' גם כן ההיח דכתב רבינו בא"ע ולא עוד שהזכיר הב"י כאן מ"ש בסי' כ"ט הרי לפנינו דבשעה שכתב הב"י דבריו שבכאן זכר מ"ש בסי' כ"ט מוכח מזה דבשעה שכתב דבריו שבכאן לא היה נעלם ממנו מ"ש בסי' כ"ט. ועוד דהאי דינ' דכתב המחבר כאן דהיכא דסמך אאשה וקרוב כו' מדברי בע"ת בשם הראב"ד המה ושדקדק כן מהגמ' ובהאי דסמיך אקרוב שהעיד אשם איש דלוה ומלוה ליכא בו משום צד משום דאין דרכו להסתכל בנשים ולא מצינו מאן דפליג עליו בפי' ואין בידינו לדחות דבריהן לכן מחוורתא הדברים שבררתי וכתבתי וא"ש הכל ודו"ק:
סעיף ד
[עריכה]וכתב שטר עליו כו': נראה דצריך להיות וכתוב שטר בוי"ו בין תי"ו לבי"ת ור"ל שמלוה מוציא שטר עליו כתוב בו שראובן חייב והוא רוצה לכפור ולומר אין שמי ראובן בזה לא מאמינים ליה כיון דקרי ליה בהאי שמא ועני וזהו חובתיה בודאי אבל אינו ר"ל דהאי ראובן הלך לסופר ולעדים לכתוב עליו שטר חוב איך שהוא חייב לשמעון מנה דבזה שייך רמאות הנ"ל דיעלה לו שם ראובן כדי להוצי' בו ממון מיד ראובן אחר וק"ל:
סעיף ה
[עריכה]מאחר שלא הוחזקו שם שנים כו': זה לא קאי אלא על מ"ש שמא רמאי העלה שמו כשמי והודה לזה ע"ז קאמר שאין חוששין לזה מאחר שלא הוחזקו כו' הא אי הוחזקו שנים בעיר בשמותיהן שוין אין מוציאין שטר על שום א' אבל לחשש השני שמא רמאי אחד העלה שמו כשם בעל חובו אפי' בדאיכ' שנים בעיר ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כל אחד מהן מוציא ש"ח על א' וכמו שכתב הטור והמחבר בסמוך והרמב"ם בפרק כ"ד ממלוה אחר שכתב כדברי המחבר מאחר שלא הוחזקו כו' סיים וכתב ז"ל שחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אא"כ מכירין אלו הנזכרים בו עכ"ל והוא ג"כ נתינת טעם להרישא שלא יאמר הלוה אין אני חייב אלא אחר העלה שמו כשמי וכולא חדא טעמ' היא דמאחר שלא הוחזקו שנים בשם זה והעדים אינן חותמין אא"כ מכירין שמות הלוה והמלוה ליכ' למיחש לרמאי שהעלה שמו כו' דא"כ היו חותמין למי שאין מכירין וגם הטור דלא כתב אלא ה"ט דאין העדים חותמין כו' קאי אריש דבריו אבל הסיפ' דלא לזה אני חייב כו' א"צ טעם למה אין חוששין דמאחר שזה מוצי' השטר מתחת ידו גובה בו אפילו בהוחזקו שני יוסף ב"ש כ"ש היכ' דלא הוחזקו דלא חיישינן מיהו זה קצת דוחק שמתחיל בתרתי ולא סיים טעמו דהשני והל"ל גם טעמו דהסיפא משום דהמוצי' שטר הוא נאמן וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בשני יוסף ב"ש לכן נראה דה"ט דאין העדים כו' קאי נמי אסיפ' אשמא אחר העלה שמו כשם המלוה וה"ק מאחר דאין חותמין אא"כ מכירין גם המלוה והאי הכרה היא הכרה בשם וגם בטביעות עינ' וא"כ א"א לרמאות כזה שהרי יכירוהו בטביעת עינא כשבא לקחתו שאינו זה שחתמו לו ואפשר שס"ל דהאי דאמרו דב' יוסף ב"ש בעיר א' דכל א' מוציא ש"ח על אחר הוא מה"ט דאין לחוש לרמאות מאחר דהעדים הכירו להמלוה בטביעות עיין ומ"ה אמרינן דכל אחד מהן המוצי' השטר על אחר הוא בחזקתו והמחבר קיצר בהעתקת לשון הרמב"ם ועי"ל דהאי מאחר שלא הוחזקו כו' דכתב הרמב"ם והמחבר קאי גם אסיפ' ובא ללמדינו דאף אם טען הלוה המלוה הוא רמאי שראיתיהו עומד בצידי ב"ח כשהודיתי לפני עדים (או כיוצא בדברים הללו) ובודאי הוא הטעה עדים דבכזה אם היה עוד אחד בעיר ששמו כן והוא אומר עליו בברי שראוהו עומד שם כשהודה היו מחמיצין הדין לעשות דרישה וחקיר' היטב שמא הדין עמו משא"כ היכ' שלא הוחזקו שנים בעיר אחד ששמותיהן כן ודו"ק:
סעיף ו
[עריכה]או שטעו בשם הלוה: פי' דוק' בשמו דמסתמ' אין לו אלא שם אחד אמרינן שטעו מה שאין כן בכינוי וק"ל:
ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותן כו': כתב בנ"י פג"פ ששטר שהיה חתום בו עד א' ואבד או נמחק יכולין לכתוב שטר אחר דכל זמן שלא עשו שניהן מעשה שטר אף הראשון לא עשה כלום עכ"ל ד"מ:
כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר נתינ': חדא באידך תליא דכל שלא נכתב בו קנין הוא מחוסר נתינה משא"כ בשטר שיש בו קנין דקנה מיד אף קודם שנתנוהו ליד המלוה או הלוקח:
דאין שייך בשטרות כלל כו': דדוק' בגט דכתיב ביה וכתב ונתן ולמידין מיניה דצריך שיכתבו הבעל או שלוחו כמותו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות:
סעיף ז
[עריכה]שיאמר לו שטר זה שאתה מוצי' כו': טעם זה כתב הרשב"ם בפי' המשנה שם (דף קע"ב ע"א) וגם הטור כתב בגמר' (דף קע"ג ע"א) מייתי תנא דבריית' דפליג על תנא דמתניתין וס"ל דמוציאין זע"ז וקאמר שם בגמר' דבהא פליגי דתנ' דידן ס"ל כותבין שטר ללוה בלא מלוה וא"כ איכ' למיחש שהלוה אמר להעדים כתבו לי שטר ותנוהו לידי דאלוה בו מיוסף ב"ש הא' וכשנתנוהו לידו הוציאוהו עליו ואמר אתה לוית ממני ותנ' דבריית' ס"ל דאין כותבין שער ללוה בלא מלוה וכיון דהמלוה הי' עמו ולא קפיד גם אנו לא חוששין לזה ומ"ה ס"ל מוציאין זע"ז וכ' המ"מ בשם הרשב"א דבשטר דלית בו קנין גם לתנ' דידן מוציאין זע"ז דהא בדלית ביה קנין אין כותבין ללוה בלא מלוה לכ"ע ובזה דברי המחבר ודברי מור"ם מבוארין ודוק. ומ"ש מור"ם דדבריו סותרין זא"ז יש ליישב ולומר דס"ל להמחבר כהטעם שכתב רשב"ם והטור ואפ"ה מצריך שיה' בשטר קנין דשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' מאחר שלא ניתן להכתב שטר כזה שהוא בלא קנין ללוה לחוד אם לא שהמלוה עמו א"כ יכירו העדים שניהן ויתנו לב להדבר ויהא נתפס בשקרו משא"כ כשיש בו קנין דניתן להכתב ללוה לחוד אף אם אין מכירין להמלוה כלל לדעת המחבר וכנ"ל בר"ס זה ס"ב (לאפוקי מ"ש שם) א"כ יש לחשוש שישקר הלוה דהא לא יהא נתפס כולי האי בשקרו ודוק. אבל מ"מ ק' למה ליה האי טעמ' כיון דמיירי דיש בו קנין יש חשש אחרינ' דזה המוצי' הוא הלוה ולא לוה עליו מעולם. ורשב"ם שכתב ה"ט הוא כדי לאוקמי בכל ענין אפילו בשטר שאין בו קנין וצ"ע:
אבל יש מפרשים הטעם כו': כבר נתבאר ממ"ש דבגמר' אמרו שם ה"ט ומור"ם דכתבו בשם יש מפרשים הוא משום דהא דמסיק וכתב דבה' אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין זה לא נזכר בגמר' כ"א בהמ"מ בשם הרשב"א הנ"ל וק"ל:
וזהו שהעדנו עליו: כן כתב גם הרמב"ם שם ור"ל זהו הלוה ולא אחר וקאי (פי' זה שאמרו זהו שהעדנו עליו קאי אשניהן) אשני בבות הנ"ל בטור כתב בלשון אחר וא"ש יותר וכמו שכתב בפרישה עיין שם:
יש לו דין מלוה על פה: הטעם דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלוה והלוה הרי השטר כאלו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו ניכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאלו ניכר מתוכו כך כתב המ"מ:
גובין מהאחר: הטעם שחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ובני דעת הן:
של לוה או מלוה: הטור כתב דצריך לכתוב שם המקום ואין חילוק בין שטרות לגיטין וכתבתי בפרישה דלפי זה צריכין שם מקום של שניהם ולא כמ"ש המחבר (מור"ם) כאן דבחד סגי ע"ש ועכ"פ בכתיבת שם מקום המלוה לחוד לא סגי דעדיין אם הוצי' אחר שט"ח שנזכר בו שם עירו על אחד מהן יכול לומר לא אני הלוה כ"א אחר הדר במקום האחר ע"ש ודו"ק:
וי"א דאין כותבין כו': כ"כ גם הב"י והבי' ראיה לדבריו מדברי הטור דסי' ס"א ובדרישה כתבתי דאין ראיותיו ראייה ע"ש ודו"ק:
ה"ג: מיהו ודאי אם הם מב' עיירות:
אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א כו': הב"י כתב דאכתי איכ' למיחש דשמ' שלי"ט קאי איוסף החי ולא אאביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש:
סעיף ח
[עריכה]אבל אם משולשים בשטרות כו': עיין בטור מ"ש ע"ז והב"י דחה שם דבריו ומ"ה לא כתבו כאן בש"ע ובפרישה ודרישה כתבתי טוב טעם לדברי הטור ע"ש:
סעיף ט
[עריכה]אצל המלו' שובר מקוים ששטרו כו': כצ"ל ופי' כל שהוא מקוים הוא ראיה שאין המלוה הזמינו ליתנו ללוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו דא"כ לא ה"ל להיות מקוים דאין מדרך המלו' לקיים השובר אלא הלוה לאחר שפרעו ובא לידו השובר ואמרינן שאחר כך חזר והפקידו ביד המלו' וגם הטור כתב האי דינא בשובר מקוים אבל בגמ' ליתא ומשמע שם דבריעותא זו דנמצאו הש"ח בין שטרות הקרועים לחוד סגי למחשבינהו על ידו השטר הנמצא לפרוע עפ"ר ודרישה שם כתבתי טעם למה כתב הטור שהשובר הוא מקוים:
סעיף י
[עריכה]נמצא שהערב לשני יב"ש: פירוש שנעשה ערב בשביל שניהן: