סמ"ג עשה רלד

<< · סמ"ג · עשה · רלד · >>

מצות עשה רלד - לפסוק טומאת צרעת אדם

הלכות טומאת צרעת ושאר נגעים

מצות עשה לעשות בנגעי אדם כמשפט הכתוב בפרשת תזריע: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו. ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. וראה הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית. וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע לא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר. ואם פשה תפשה המספחת בעור אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן. וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת היא.
נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת. צרעת נושנת הוא בעור בשרו וטמאו הכהן לא יסגרנו כי טמא הוא. ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן. וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא. וביום הראות בו בשר חי יטמא. וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא. או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ובא אל הכהן. וראה הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר הכהן את הנגע טהור הוא.

לשון בהרת חברבורות, טק״א בלעז, כמו בהיר הוא בשחקים. [תזריע ריש פרשת נגעים וכן מזה בפ״ק דשבועות דף ו׳] ובתורת כהנים שנינו מה לשון שאת מוגבהת כמראה הצל שהוא גבוה ממראה החמה, כלומר שאינה לבנה כבהרת מה לשון עמוק עמוקה כמראה החמה שהיא עמוקה ממראה הצל מה לשון ספחת טפלה כמו ספחני נא אל אחת מן הכהונות לאכול לחם. [שם] הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת כלו׳ שאת וספחתה בהרת וספחתה. הוא ששנינו במס׳ נגעים [רפ״ק] מראות נגעי׳ שתים שהן ארבע: בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן של כבש בן יומו שנייה לה כקרום של ביצה. ותניא בת״כ [פרשת נגעים דלעיל פ״ב ורבי׳ שמשון הביאה בפי׳ המשנה דלעיל] יכול כשם שהבהרת שלישית לכתוב כך תהא שלישית למראות ת״ל לבנה היא ואין למעלה הימנה. וכמה תהא לבנוניתה כשלג שנאמ׳ והנה מרים מצורעת כשלג. יכול כל מראות השלג יהיו טמאים ושאר כל המראות יהיו טהורין ת״ל בוהק הוא טהור הוא ממנו ולמעלה טמא. וכל הארבע מראות למעלה ממנו. ועוד תניא שם [בפ״א] והי׳ עשה הכתוב הוייתן אחד מלמד שמצטרפין זה עם זה בין להקל בין להחמיר בין בתחילת ראיית הנגע בין בסוף השבוע בין לאחר שנפטר המצורע או נחלט כיצד אחד נגע שהוא כולו כשלג או כסיד ההיכל או כצמר נקי או כקרום ביצה ואחד נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב. [שם פ״ב דף ל״א ע״א] ושאל רבי יהושע בנו של עקיבא את רבי עקיבא א״כ למה ירדו חכמים למניין מראות הנגעים שתים שהן ארבע ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה? אמר לו ללמד שכל כהן שאינו מכיר את המראות ושמותיהן לא יראה את הנגעים פירו׳ והוא שסומך על הוראת עצמו כמו שיתבאר לפנים [בהיפוך הדף ע״ב]. שנינו במסכת נגעים [ריש פרק שנ׳ דף ל״ז] ובת״כ [פרק א׳] בהרת שהיא עזה כשלג נראית בגרומני כהה ובהרת שהיא כהה נראית בכושי עזה לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני שאינו לא לבן ולא שחור פיר׳ גרומני אדם לבן.

שנינו בפרק ו׳ דנגעים [דף ל״ט] גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות מקום העדשה ד׳ שערות שתים אורך ושתים רוחב נמצאו שלשים ושש שערות כשתסדרם שש שערות אורך ושש שערות רוחב. ושיעור זה לכל נגעי אדם ונגעי בגדים וכל השיעורים הל״מ [הכי איתא בפ״ק דעירובין דף ד׳ וביתר מקומות] ופחות משיעור זה אינו נגע צרעת. היה במראות הלובן מד׳ מראות אילו מקצת אדמומית מעורבת בו גם זה נגע צרעת הוא שנ׳ או בהרת לבנה אדמדמת וה״ה לשאת וספחתה וגם לספחת הבהרת והמראית הזה שהוא מעורב מן לבנונית ומעט אודם הוא הנקרא פתוך במסכ׳ נגעים [פ״ק דף ל״ו] ובת״כ [פרק כ׳] וכיצד מראה הפתוך בארבעה מראות אילו באילו הן ד׳ כוסות מלאות חלב. ונתערב בכוס הראשון שני טיפי דם, ובשני ארבע טיפין, ובשלישי ח׳ טיפין, וברביעי ט״ז טיפין. הפתוך שבבהרת היא המראה הרביעי, והפתוך שבשאת כמראה כוס שלישי, והפתוך שבספחת הבהרת כמראה כוס השני, והפתוך שבספחת השאת כמראה כוס הראשון. ואינו מפרשם כן במשנה חלה בבריי׳ בשבועות [דף ו׳], [בפ״ק דנגעים] וכל המראות האילו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכמראה אחד הן חשובין ובין שהי׳ הנגע כולו לבן ומקצתו לבן או מקצתו אדמדם הכל כמראה אחד הוא בין להקל בין להחמיר ומראה הנגע עמוק וגומר. תניא בת״כ [פרק הנזכר] לא שיהא ממש עמוק אלא בראיית עין כמראה החמה שהיא נראית לעין עמוקה מן הצל.

שנינו במס׳ נגעים פ״ג נגע עור הבשר מטמא בשני שבועות ובשלשה סימנים: בשער לבן ובפסיון ובמחיה. וג׳ סימנים הללו מפורשים בתורה, [מלשון המיימוגי פ״א דהל׳ טומאת צרעת כל הסוגיא ע״ס ממשמעות המשנה פ״ק דנגעים] כיצד מי שנולדה בו בהרת בה שער לבן או מחית בשר חי כשיראהו הכהן יחליטו ויאמר טמא. לא היה בה שער לבן ולא מחיה יסגיר שבעת ימים ובשביעי רואה אם נולד שער לבן בבהרת או מחיה או שפשתה והוסיפה הרי זה מוחלט לא נולד בה לא מחיה ולא שער לבן ולא פשתה בעור יסגיר שבוע שני׳ ואם נולד בה אחת משלשתן מחליטו ואם לא נולד בה אחת משלשתן הרי זה טהור ויפטור אותו, שאין בנגעי עור הבשר יתר על שני שבועות. ואם לאחר שפטרו וטהרו פשה הנגע או נולד בה שער לבן או מחיה, הרי הוא מוחלט לטומאת זה שאמר הכתוב והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן, פירושו שאם כהה מארבע מראות נגעים למטה מכולן טהור אבל עזה כשלג שכהה והרי הוא כקרום ביצה אין כהה כזה טהור לא כהה אלא עמד בעיניו ולא פשה ולא נולד בה שער לבן ולא מחיה הרי זה טהור וזה שאמר הכתוב והנה כהה פירושו כהה כמו שהיתה בתחילה ועמוק אין מראה מן העור. תניא בת״כ [סוף פ״ב ור״ש מביאו בפי׳ פ״ד דנגעים] ומחית בשר חי מה שער לבן מקום שתי שערות אף המחיה מקום ב׳ שערות יכול לא תהא טמאה עד שיהא בה שער לבן ומחי׳ ת״ל צרעת נושנת היא היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר לסעדה וא״כ למה נא׳ שער לבן ומחית בשר חי מלמד שלא תהא טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שער לבן ומחיה יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה ת״ל בשאת שתהא מבוצרת בשאת פירוש כמו מבצר סביב סביב נמצא מקום שתי השערות מימינה ומקום שתי השערות משמאלה וכן למעלה ממנה וכן למטה ממנה מרובעות נמצאו שלשי׳ ושש שערות.

שנינו במס׳ נגעים פ״ד יש בשער לבן מה שאין כן בפסיון ויש בפסיון מה שאין כן בשער לבן ששער לבן מטמא בתחילה קודם ההסגר אבל הפסיון אינו סימן טומאה עד שיהא אחר ההסגר אבל אם בא בתחילה וראה הכהן את הנגע שהוא פושה והולך אינו מחליט אלא מסגירו עד סוף השבוע ויראה. ועוד יש חילוק ששער לבן מטמא בכל מראה לובן אפי׳ במראה בוהק ואין בו סי׳ טהרה אבל הפסיון צריך שיה׳ ממראה אחד מארבע מראות נגעים ויש בפסיון שהפסיון מטמא בכל שהו ומטמא בכל הנגעין כשיפשה חוץ מן הנגע מה שאין כן בשער לבן שצריך שיהא שתי השערות בתוך הבהרת [שם] יש במחיה מה שאין כן בפסיון שהמחיה מטמא בתחילה ומטמא בכל מראה אפי׳ במראה אודם או שחור או לבן והוא שלא יהי׳ הלובן מארבע מראות ואין בה סימן טהרה מה שאין כן בפסיון ויש בפסיון שהפסיון מטמא בכל שהו ומטמא את הנגעים חוץ לנגע מה שאין כן במחיה. [שם] ויש בשער לבן מה שאין כן במחי׳ ששער לבן מטמא בשחין ומכוה במכונס ובמפוזר מבוצר ושלא מבוצר מה שאין כן במחיה פי׳ ששתי שערות לבנות שהן בתוך הנגע אע״פ שיש שער שחור ביניהם והם מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הרי אילו סימן טומאה ואפילו יהיה הנגע כגריס מצומצם אין מקום שער שחור ממעטו כמו שדורש בת״כ [בפרק הנזכר ובפי׳ ר״ש הנזכר] ובין שהיו שתי השערות בתוך הבהרת והיא מקפת אותם ובין שהיו בסוף הבהרת הרי הוא טמא אבל המחי׳ אינה סימן טומאה אלא במבוצר כמו שביארנו למעלה. ויש במחי׳ מה שאין כן בשער לבן שהמחי׳ מטמאה בקרחת ובגבחת ומטמא הפוכה ושאינה הפוכה כלו׳ בין שקדמה מחיה את הבהרת בין שקדמה בהרת את המחי׳ לפי שלא נא׳ בה והיא הפכה ומעכבת את ההופכת כולו לבן ומטמאה בכל מראה מה שאין כן בשער לבן.

עוד שנינו בפ״ד [דף ל״ט] ב׳ שערות שבנגע עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא וכמה יהא בלבנונית רבי מאיר אומר כל שהו ורבי שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג פי׳ שיהו יכולת להנטל בזוג ובפר׳ מי שהוציאוהו [צ״ע דשם אינו כן אלא בעיא הוא בדף מ״ו רבי מאיר ור״ש מאי ונשארה בתיקו א״כ הל׳ כדברי המחמיר בשניהם וכן פסק רבי׳ משה כאן בפי׳ המשנה כר״מ וגם במיימוני פרק שני דהלכות טומאת צרעת תפס שיטתו כן, אכן בת״כ פ״ב מצאתי ששנו דברי ר׳ שמעון בלשון חכמים והביאה רבי׳ שמשון בפי׳ משנה זו ע״ש] תופס רבי שמעון עיקר לגבי רבי מאיר, [שם סוף פירקא] עוד שנינו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא שנ׳ והיא הפכה שער לבן ואם שער לבן קדמה לבהרת טהור ואם ספק טמא.

שנינו בפ״ז דנגעים עשרים וארבע ראשי איברים באדם שאינם מטמאי׳ משום מחי׳ ראשי אצבעות ידים ורגלי׳ ראשי אזנים ראש החוטם וראש הגוי׳ כלו׳ ראש העטרה וראשי דדים שבאשה פי׳ בהרת שהיתה בראש אחד מאיברים הללו והמחי׳ באמצע הבהרת בראש האבר אינה סי׳ טומאה מפני ששפוע המחיה חולק את הנגע ונמצא מקצתו שופע מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהא רואה את הנגע כולו כאחד. בפירש״י [בפי׳ חומש פר׳ תזריע כל הסוגי׳] כתוב ועמוק אין מראה מן העור לא ידעתי פירושו מספחת שם נגע טהור הוא צרעת נושנת היא מכה ישנה היא זו ונעשית בריאה מלמעלה ותחתי׳ מלא׳ ליחה שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה. מראשו של אדם ועד רגליו [בפ״ב דנגעים] לכל מראה עיני הכהן פרט לכהן שחשך מאור עיניו או שסומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעי׳. וביום מה ת״ל ללמד שיש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה בו מכאן שנינו במס׳ נגעים [שם פ״ג] ובת״כ [פ״ה] ובמועד קטן [דף ז׳] חתן נותנין לו כל שבעה ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל והרי הכתוב אומר וצוה הכהן ופנו את הבית אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמא כליו ק״ו לדבר מצוה. וביום הראות בו בשר חי יטמא תניא בת״כ [בפ׳ הנזכר] בא ללמד על ראש האבר שאינו מטמא משום מחיה שאם נתגלה שיפוע ע״י שומן כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו מחיה למדנו הכתוב שהוא מטמא.

והא לך דין נגע שחין ומכוה ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא. והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת ונראה אל הכהן. וראה הכהן והנה מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן וטמאו הכהן נגע צרעת היא בשחין פרחה. ואם יראנה הכהן והנה אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה והסגירו הכהן שבעת ימים. ואם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו נגע הוא. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן.
או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה. וראה אותה הכהן והנה נהפך שער לבן בבהרת ומראה עמוק מן העור צרעת היא במכוה פרחה וטמא אותו הכהן נגע צרעת הוא. ואם יראנה הכהן והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה והסגירו הכהן שבעת ימים. וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו נגע צרעת הוא. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה בעור והוא כהה שאת המכוה הוא וטהרו הכהן כי צרבת המכוה הוא.

שנינו בפ״ט דנגעים [ומביאה בפ״ק דחולין דף מ׳] שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחת בשני סימנין בשער לבן ובפשיון שאם לסוף השבוע לא היו בהן אחד משני סימנין הללו אע״פ שעמד הנגע בעיניו ולא כהה טהור. פי׳ ולא כהה ממה שהיתה בתחילה ומה שכתב בפסוק והיא כהה פי׳ כמו שהיתה בתחילה ושפלה איננה מן העור. וחלקו הכתוב בשתי פרשיות ללמד שאין מצטרפין זה עם זה.

[שם] איזהו שחין? לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא וכל דבר שאינו מחמת האש זהו שחין. ואיזוהי מכוה? מכוה בגחלת וברמץ ובכל דבר הבא מחמת האש זו היא מכוה. ותניא בת״כ [פרק ז׳] שחין יכול מורד כלו׳ בתחילת חולי השחין ת״ל ונרפא אי ונרפא יכול עד שיתרפא לגמרי ויעשה במקומו צלקת ת״ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא וכן הוא אומר למטן צרבת השחין עד שתקרם כקליפת השום והמכוה והשחין שוות בזה כי בשניהם שנינו בפ״ט [דף מ״ב] היו מורדים טהורים. [מפי׳ רש״י פי׳ חומש שם] צרבת השחין כתרגומו רושם שיחנא אינו אלא רושם החימו׳ הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעה עור הנרגע בבשר מחמת חימום כמו ונצרבו בה כל פני׳ דתריינדרא בלע״ז.

והא לך דין נגעים ראש וזקן ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן. וראה הכהן את הנגע והנה מראה עמוק מן העור ובו שער צהוב דק וטמא אותו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא. וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים. וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב ומראה הנתק אין עמוק מן העור. והתגלח ואת הנתק לא יגלח והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים שנית. וראה הכהן את הנתק ביום השביעי והנה לא פשה הנתק בעור ומראהו איננו עמוק מן העור וטהר אותו הכהן וכבס בגדיו וטהר. ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו. וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא.

וטהרו הכהן, [מפירוש רש״י שם] בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר שזה סימן טומאתו בשער צהוב וזה בשער לבן ושם הנגע שבמקום שער קרוי נתק שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר מקום השער פנוי וזהו הנקרא נתק. שנינו בפ״י דנגעי׳ הנתקי׳ מטמאין בשני שבועות ובשני סימנים: בשער צהוב דק ובפסיון כאשר מפורש בתורה. שער שחור הוא סימן טהרה בנתקים ואין זקוק להסגר. תניא בת״כ [פרק ז׳] ומראה עמוק אין לי אלא מראה עמוק מניין לרבות השוה לגבוה ת״ל והנה אין מראהו עמוק מן העור אם כן למה נא׳ עמוק יכול אם נתק אדם יהא טמא ת״ל מראהו עמוק מה מראהו עמוק בידי שמים אף אין לי אלא דבר שהוא בידי שמים. והרב רבי יעקב אחי הרב רבי שלמה מדרוייש כתב דגרסי׳ מניין לרבות השוה ואת הגבוה פי׳ שאם יש בו שער לבן טמא ת״ל ועומק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגירו הכהן הא אם הפך לבן אע״פ שאין מראהו עמוק אלא שוה לעור או גבוה מן העור טמא.

שנינו בנגעים [פ״י] ובת״כ [בפרק הנזכר ששער צהוב הוא דק לקוי וקצר ודומה לתבנית הזהב אבל אם היה ארוך אינו סימן טומאה. עוד שנינו שם [בדף מ״ב] שער צהוב דק מטמא מכונס ומפוזר ומבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודא כלו׳ אפי׳ קדם השער הצהוב לנתק ור׳ שמעון אומר אינו מטמא אלא הפוך. ותניא בת״כ [בפ׳ הנזכר] מיעוט שער שנים בין בצהוב בין בשחור שיעורו שתי שערות. ותניא [שם] בראש או בזקן מלמד שאין מצטרפין זה עם זה יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו מזה לזה ת״ל צרעת הראש או הזקן הוא כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה.

ושנינו במס׳ נגעים פרק י׳ איזהו הדקן מפ׳ של לחי העליון עד פיקה של גרגרת. עוד שנינו [שם] בפ״י כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח שני שערות סמוך לו כדי שיהא מכיר את הפשיון ותניא בת״כ [פ״ט] אחרי טהרתו אין לי אלא פשה לאחר הפטור מניין אף בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני ת״ל פשה יפשה מכל מקום [שם] שער שחור מניין אף הירוק והאדום שאינו צהוב ת״ל ושער [שם] טהור הוא וטהרו הכהן הא טמא שטהרו הכהן לא יטהר. שנינו בפ״י [רמ״ב] שב׳ שערות שחורות שצמחו בנתק טהור הנתק ומצילין מן הפשיון ומיד השער הצהוב בין מבוצר בין שלא מבוצר מכונס ומפוזר אבל נשארו ב׳ שערות שחורות בנתק אינן מצילות עד שיהו רחוקות מן הקומה שתי שערות:

דין בוהק ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם [...] בהרות כהות לבנות בוהק הוא פרח בעור טהור הוא.

[מפירש״י שם] בוהק הוא כמו לובן המבהיק באדם עדשן בין עדשה לעדשה.

דין קרחת וגבחת ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא. וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם צרעת פורחת הוא בקרחתו או בגבחתו. וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר.

שנינו בתורת כהנים [פ״י] ובמסכת נגעים [פ״י] מי שנשר שיער ראשו משפוע קדקד מלפניו קרוי גבחת, ואף הצדעים שמכאן ומכאן בכלל ומשפוע קדקד כלפי אחוריו קרוי גבחת. טהור הוא מטומאת נתקים שאין קרחה נידון בסימני ראש וזקן שהוא מקום שער אלא מטמאין בשני סימנים: במחיה ובפשיון. ויש בהן הסגר שתי שבועות שנא׳ בהן כמרא׳ צרעת עור בשר. ולפי שאין בהן שער אין שער לבן סימן טומאה בהן. בת״כ [פ״י כל הסוגיא] תניא נגע לבן אדמדם אין לי אלא פתוח, מניין לרבות שאר המראות? ת״ל נגע צרעת פורחת היא, צרעת מלמד שהן מטמאין במחיה, פורחת מלמד שהן מטמאין בפשיון, היא למעט שלא יטמאו בשער לבן. כמראה צרעת עור בשר בב׳ שבועות. כיצד? היתה בהרת בקרחתו או בגבחתו, אם היתה בה מחיה יחליט, לא היתה בה מחיה יסגיר, ויראה בסוף השבוע. אם נולד בה מחיה או פסיון יחליט, לא נולד בה כלום יסגיר שבוע שניה. פשתה או שנולד בה מחיה יחליט, לא נולד בה כלום פטור. ואם פשתה או נולד בה מחיה לאחר הפטור יחליט. ושנינו [בפ״ג דנגעים] שכל ימי הסגירות שבנגעים אינן אלא שלשה עשר יום. עוד תניא [בת״כ בפי הנז׳ וכן במשנה דלעיל ור״ש הביאה ג״כ בפי׳ שם] בקרחת או בגבחת מלמד שאין מצטרפות זו עם זו. יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו? ת״ל בקרחתו או בגבחתו מלמד שלא יפשו מזו לזו.

שנינו בפ״ו [ד״מ] אילו מקומות באדם שאין מטמאין: בהרת תוך העין ותוך האזן ותוך החוטם ותוך הפה. יש ספרים גורסים: והקמטים שבבטן והקמטים שבצואה ותחת הדד ובית השחי וכף הרגל והצפורן והראש והזקן שיש בה שער השחין והמכות והמורדין. כל אילו המקומות אין מטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ולא הנגע פושה לתוכו. ואין מטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן, לפי שנאמ׳ בעור בשרו, וכל אילו אינן עור גלוי אלא מהן שאינו עור ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי. ואם פרחה בכולו חוץ מבאלה המקומות לא מעכבי וטהור. [בתוספתא פ״ה דנגעים] ואודם השפתים נידון כבית הסתרים ואינו מטמא בנגעים. [במתניתן דלעיל] חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה ונעשו צהבת, הרי אילו מטמאין בנגעים ואין מצטרפים זה עם זה, ואין נגע עור הבשר פושה לתוכו ואין מטמאין משום מחיה אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. אבל כל שאינו ראוי לטמא בנגע בהרת אינו מעכב הפריחה כמו שבארנו וכן שנינו שם ובפ״ח. עוד שנינו שם [בפ״ו] הראש או הזקן עד שלא העלו שער והדלדולין שבראש ושבזקן נידונין כעור הבשר ומטמאים בשלש סימנים ושני שבועות.

שנינו בפ״ב [דף ל״ח] כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ר׳ מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. ר׳ יהודא אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו. שנינו בפ׳ ג׳ [שם ריש פירקא ומה שכתב אפי׳ קטן וכו׳ בפ״ק דערכין דף ג׳] הכל מטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא גוים ולא גר תושב והכל כשרין לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן. כיצד? כהן שאינו יודע לראות, החכם אומר לו אמור טמא והכהן אומר טמא, אמור טהור והוא אומר טהור, הסגירו והוא מסגירו, שנאמ׳ ועל פיהם יהי׳ כל ריב וכל נגע. ומה ששנינו בת״כ הכהן שאינו בקי במראות נגעים ובשמותיהם לא יראה את הנגעים זה כשאינו סומך על דברי החכם אלא על דברי עצמו ובפ״ק דערכין [דף ג׳] מתרץ שלשם מדבר במסברו ליה ולא סבר [פ״ב דף ל״א ע״א ובפ״ק דשבועות דף ז׳ גר׳ כהן ע״ש] ובת״כ שלפנינו לא גרס כהן כלל אלא מלמד שאם אין בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים.

[בפ״ק דמ״ק ד״ח] אין רואין את הנגעים אלא ביום, שנ׳ ביום וביום. ושנינו בפ״ב [דף ל״ה] אין רואין הנגעים בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן לפי שכהה נראית עזה ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה ואימתי רואין בשעה רביעית וחמישית ושמינית ותשיעית כדברי ר׳ יהודא. ובת״כ [פ״ג דף ל״א ע״א] ראה רבי יוסי את דבריו. תניא בת״כ [פ״ב כן בפ״ג דנגעים דף ל״ח] וטמאו הכהן לא יסגירנו למדנו שאין מסגירין המוחלט מניין שאין מחליטין את המוסגר ולא מחליטין את המוחלט אם נולד בו נגע אחר ת״ל לא יסגירנו כי טמא הוא כל שנקרא עליו טמא אין זקוק לו. אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידו של נגוע או בין פחדיו או מתוך הקמטים שמא יש שם נגע שנאמ׳ לכל מראה עיני הכהן וכן תניא בת״פ [פ״ד ובפ״ב דנגעים] לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו שכשיעמוד לפני הכהן אם איש הוא יעמוד ערום כעודר וכמוסק זיתים כעודר בבית הסתרים וכמוסק זיתים בבית השחי ואם אשה היא נראית ערומה כיושבת ועורכת וכמניקה את בנה כעורכת בבית הסתרים וכמניקה את בנה תחת הדד וכאורגת בעמודים שמגבהת את ידה הימנית עד שנגלה בית השחי אם הי׳ הנגע נראה בהן בזמן שהן עומדים כך הר״ז טמא ואם אינו נראה בהן כשהם עומדים כך אין נזקקין לו ומסיים כשם שהוא נראה לנגעו כך הוא נראה לתגלחתו פי׳ שהשער שאינו נראה בעניין זה הר״ז תגלחת כשרה אם לא גלחו.