סמ"ג עשה נב
מצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם, שנאמר וחלצה נעלו. וכיצד מצות חליצה? היבמה הולכת אחר היבם להתירה למקום שהוא שם כדאיתא בסנהדרין [דף ל״א] ובאה לדיינין [במשנה פ׳ מצות חליצה דף ק״ז ובברייתא שם דף ק״א ובפרק החולץ דף מ״ד] והם קוראין לו ונותנין לו עצה הגונה לו ולה. אם עצה טובה לייבם, כגון שהוא ילד והיא ילדה, נוהגין לה עצה לייבם. ואם עצה טובה לחלוץ, כגון שהיתה ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד, יועצין אותו לחלוץ. [מצות חליצה דף ק״א] אמר רבא אמר רב נחמן הל׳ מצות חליצה בשלשה, כדתנן [בסנהדרין דף ב׳] החליצה והמיאונין בשלשה. ות״ר [בדף ק״א דלעיל] מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינין ומסקינן שם שמצותה בה׳ כדי לפרסם הדבר ואותן השנים שמוסיפין אפי׳ הם עמי הארץ.
ואמר רבא [שם] צריכין דיינין לקבוע להם מקום שישבו ואחר כך תחלוץ לו שם בפניהם, שנאמר ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים. [שם דף ק״ד] והחליצה תהיה ביום ולא בלילה. [שם דף ק״ב] וצריכין שלא יהו הדיינין גרים כדתניא ונק׳ שמו בישראל עד שיהיה אביו ואמו מישראל ואע״פ שבדיני ממונות די כשאמו בישראל כדאי׳ בפרק החולץ [דף מ״ח] ומה ששנינו בפרק בא סימן [דף מ״ט] הכל כשרים לדון בדיני ממונות ואמרינן [שם] הכל לאתויי מאי לאתויי גר היינו לדון חבירו גר אבל לא ישראל. וצריך שיכירו הדיינין שהאשה החולצת היא אשת המת אחיו מאביו של של זה החולץ, כדאמרי׳ התם [בפ׳ מצות חליצה דף ק״ו] שאין חולצין אא״כ מכירין. ובפ׳ החולץ [דף ל״ט] אמרינן שהתקין רב יהודא בגט חליצה ואישתמודעינוהי דאחוהי דמיתנא מן אבוהי הוא ופוסק שם הל׳ שזו ההכרה גלוי מילתא בעלמא הוא ואפי׳ בעדות קרוב או אשה די. וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה כדאמר רבי יוחנן [בדף ק״ו דלעיל] אני שונה בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא, נתכוונה היא ולא נתכוון הוא, אינה חליצה עד שיתכוונו שניהם.
וצריך שישבו הדיינים והאיש והאשה לכתחילה צריכין לעמוד כעין דין, כי ההיא דאתאי [שם] לקמיה דרבי חייא בר אבא אמר בתי עמודי אבל בדיעבד אפי׳ חלצו בישיבה כשרה כמו דין כדתניא [שם דף ק״ג והסוגיא בתוס׳ שם חלצו בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה ומכאן מוכיח במו״ק [דף כ״א]. דועמד ואמר לא בא ללמד עמידה והא דתניא בספרי [תצא] ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה מכאן שצריך לחלוץ מעומד אותה דרשה אסמכתא בעלמא היא שאם היתה דרשה גמורה אף בדיעבד נמי היתה פסולה דהא כתיב ככה שהיא עיכובא שמא יחשוב אחד מן התלמידים והלא מועמדו שני האנשים דרשינן [בשבועות דף ל׳] בעלי דינין בעמידה לכך צריך לפרש הטעם שבמקום שיש מעשה כתוב אחר העמידה כגון ועמד ואמר אין במשמע עמידה ממש אלא כך הלשון וכן בלשון חכמים [ביבמות דף ק״ח] קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת אבל ועמדו שני האנשים אין כתוב שום מעשה אחר העמידה הילכך לעמידה ממש בא.
[ביבמות דף ק״א] תנן חלצה במנעל שאינו שלו או בשל שמאל בימין חליצתה כשירה. [שם דף ק״ד] חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה שאנו למדין רגל רגל ממצורע שכתוב בו רגלו הימנית. כתב מורי אפי׳ הוא איטר חשוב בימין מאחר שהצריכה תורה ימין בפי׳ תדע שהרי באזן אזן לרציעה שאנו למדין ימין שם [בדף ק״ד] אין שייך לחלק שהרי אין כח בזו יותר מבזו הילכך לכתחילה צריך מנעל שלו ושל ימין ודווקא דיעבד כשר כדאמר רבא לאביי [דף ק״ג] זיל הב לי׳ של ימין ואקני ליה וצריך שיהא במנעל שתי רצועות ארוכות תלויות וראשיהן תפורות למנעל אע״פ שיש שם קרסים שמחברין אותו מלמעלה ויכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים כדאמרינן שם [דף ק״כ] האי דידן אע״ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא חומרתא הם הקרסים מיתנא הם הרצועות ומשמע הלשון שהרצועות עיקר ומפרש בירושלמי [שם ובתוס׳ שם מביאו בד״ה ואע״ג] כיצד היה עושה קושרו כדי שיוכל להלוך בו ואחר כך קאמר רבי יוחנן בריה דרבי הילל עונבו כדי שתוכל להתיר באחת מידיה כיצד היא עושה מתירתו בימין ותוספתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי והמנעל יהי׳ כולו תפור מרצועות עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס כדאמר רב [בדף ק״ב דלעיל] סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנא׳ ואנעלך תחש ולא כלשון אחר שפירש רש״י תפור בפשתן שהוא מנעל עור ויש בתוכו בגד פשתן כמו שתופרין לבד בתוך המנעלים שבעניין זה נראה שהוא מותר כמו סנדל של עץ דתנן [בדף ק״ג] כשירה ומעמידה [בדף ק״א] במחופה עור ואנפליא של בגד פסולה ומעמידה באין מחופה עור לכך נראה כלשון שני שתפור ממש בפשתן כתב רבי׳ יהודא בשבת [דף ס׳] כיון דתפרו בפנים וכו׳ משמע מכאן שהיו רגילין לתפור סנדליהם מבחוץ ומנעל בפנים כמו שאנו עושין ונ״מ לעניין חליצה מיהו עכשיו אנו רגילין לחלוץ במנעל שאין סנדל מצוי בינינו דסנדל מעור שלוק הוא מ״מ נראה שצריך לתופרו מבחוץ זה לשון רבי׳ יהודא ופירשו ר״ת [בתוס׳ דף ק״ב דלעיל בד״ה ואנעלך] שצריך שיהא המנעל מבהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב ופלא הוא מניין לו זה כיון דתחש לאו דווקא דנעל נעל ריבה אם כן מכל עור יכולין לעשותו ומ״מ רגילות הוא להחמיר כדבריו לעשותו מבהמה טהורה.
וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה מפני הרוק פן תאכל דברים הגורמים רוק כדאמר רבא [סוף פירקא דף ק״ו] אכלה שומא או גרגישתא ורקקה לא עשתה כלום מ״ט וירקה בפניו מעצמה בעינן וליכא וצריך לחלוץ ברגלו יחף ולא על בתי שוקים דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל [בדף ק״ב] אבל סנדל של עץ המחופה עור אינו קרוי מעל דמעל שהכל מנעל אחת וצריך שהמנעל לא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה כדתנן [בדף ק״א] למעלה מן הארכובה פסולה והטעם משום דכתיב מעל ולא מעל דמעל אבל השוק אינו קרוי מעל דמעל מפני שהאיסתווירא הוא המחבר השוק והרגל יורד על הארץ כמו שאומר שם [בדף ק״ג] אבל רבי׳ שלמה פי׳ למעלה מן הארכובה שנחתך שוקו וקשיא לרבינו יצחק [בתוס׳ שם בד״ה מאן מבואר יותר] שהרי אפי׳ נחתך למטה מן הארכובה אין יכול לחלוץ שהרי אנו אומרים [שם] שאפי׳ היתה רגלו עקומה או הפוכה על צדה או שהי׳ מהלך על ראשי אצבעות רגליו אינו חולץ מפני שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ כדאמר אמימר [שם] צריך למידחשיה לכרעיה, [שם דף ק״ה] יבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחילה אפי׳ בשיניה שלא נאמר וחלצה בידיה מכאן אתה למד שמה שאנו מצריכין שתחלוץ בימינה זהו מד״ס טוב להעמיד היבם אצל הכותל כדי שיוכל לנעוץ עקבו.
[יבמות דף ל״ט] ואומר לו אם ניחא לך ייבם אי ניחא לך חלוץ אם חפץ לחלוץ אחר כך מקרין ליבמ׳ בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וכן מפרש [בדף ק״ו] ובפרק אלו נאמרין [דף ל״ב] שצריך לקרות בלשון הקדש. וצריך שתאמר לא אבה ב׳ התיבות יחד בלא הפסקה כדאמר רב כהנא [בדף ק״ו] מודה רבא בלא אבה דאין להפסיק, [שם] ואחר כך מקרינן ליבם לא חפצתי לקחתה ואחר כך היא פושטת ימינה ומתרת הרצועות כעין שבארנו למעלה מתירתו בימין תופשתו בשמאל וגוררתו בימין. [שם] ותחלוץ כל המנעל ותשליכנו לארץ והכל עומד או מוטה ולא יושב כאשר בארנו למעלה ואחר כך רוקקת. [שם ובדף ק״א] וצריכין הדיינים לראות הרוק שיוצא מפיה עד כנגד היבם ואינו צריך שיגיע הרוק לארץ אלא אם הוא ארוך והיא גוצה וקולטתו הרוח קרינן ביה בפניו כמו שאומר שם [בדף ק״ו] אבל אם היא ארוכה והוא ננס וקולטתו הרוח בטרם יגיע נגד פניו אינו מועיל תניא בספרי וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת״ל לעיני הזקנים. [שם] ואחר כך קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. [שם] וכל העם היושבים שם עונין אחריה חלוץ הנעל חלוץ הנעל ג״פ [שם] ובשעת חליצה יתכוונו שניהם לשם מצות התרת חליצה. והסומא אומר שם [בדף ק״א] שאין חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה אינו רואה הרוק.
[בדף ק״ו] מצות חליצה קוראת וקורא חולצת ורוקקת וקוראה שינה הסדר. [היינו כרבי עקיבא במשנה וברייתא שם דף ק״ד] ואפי׳ חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה שהחליצה הוא עיקר המצוה. בד״א שהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינם חולצין ואם חלצו חליצתה פסולה כדמסקינן שם ביבמות [דף ק״ד]. ואינן כחרש או חרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש והחרשת אינן בני דעת [כך משמע בתוספתא פרק י״א דיבמות שהשוה דין חש״ו ועיין במ״מ דפ׳ ד׳ דהלכות יבום וחליצה] במקום שאמרנו שאין החליצה כלום הרי היא כאלו לא חלצה כלל ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם. [בפרק כל הגט דף כ״ד כל הסוגיא] ובמקום שאמרנו חליצתו פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשירה. עברה ונישאת, הרי זה חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת הבעל ואין מוציאין אותה מתחת ידו. ובירושלמי דפרק הזורק [ובל״ת פ״ג הביאו גם כן] גרסינן שאם נישאת בלא חליצה ר׳ ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים וכן א״ר אילא ור׳ יוחנן אומר תצא מתניתין מסייעא ליה לר׳ יוחנן כו׳ המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט. דבר זה כתב רבינו משה [בפ״ד דלעיל] ואני אומר ראייתו שמשוה אותם התלמוד שאומר גט מעושה וחליצה מעושה בדין אמר רוצה אני כשרין לא אמר רוצה אני פסולין כדמסקינן בפרק מצות חליצה.
[דף ק״ו] וצריך שיהיו היבם והיבמה גדולים בשעת חליצתם כדאמרינן בנדה [דף קנ״ו] בודקין לחליצה. וכן נמי בפרק מי שמת [דף מ״ו] ובפרק מצות חליצה [דף ק״ה] כמו כן פוסק והלכתא עד שהביא שתי שערות. והטעם [שם] דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. הלכך צריך לשאול אם יש לאיש י״ג שנה ויום אחד ואם יש לאשה י״ב שנה ויום אחד, שזהו זמן גדלות שלהן כדתנן בנדה. [דף מ״ח] ואע״פ שאין האב נאמן על השנים כדאי׳ בקידושין [דף ס״ג] כאשר בארנו למעלה בהלכות מיאון מ״מ אין להביא עדות על השנים אלא אם הוחזקה גדולה בשנים ע״פ הבריות והשכינות שלא על פי האב די בכך שהרי הוחזקה [בפ׳ המדיר דף ע״ב ובפ״י יוחסין דף פ׳] נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה ובירושלמי [שם] אמר דאיש ואשה שעומדין בבית אחד ל׳ יום בחזקה שהיא אשתו שהר״ז חזקה גדולה ואחר כך יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה שאז קרויין גדולים וראוין לחליצה ואם לחשך אדם להקשות הלא אנו אומרי׳ בנדה [דף מ״ח] בודקין אותו לפני הפרק שאם ימצאו אלו לאחר הפרק הם שומא וא״כ מה תועיל בדיקה זו שלאחר הפרק מאחר שלא בדקו לפני הפרק שהרי יש לחוש שהשערות שאנו רואין באו מקודם בקטנות והם שומא אומר רבינו יצחק [וכן בתוס׳ שם קצת מזה] על זה דודאי לכתחילה בודקין אותו לפני הפרק לברר הדבר אבל אם לא בדק לא הפסיד והביא ראיה מדאמר שם [דף מ״ח] נאמנת אשה לומר קטנה היא כדי שלא תחלוץ ויש לדקדק מה מועיל דיבורה והלא אפי׳ אמרה יש לה שערות אינה חולצת כדקתני סיפא ואינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ אלא כך הפי׳ כשבדקנו ומצאנו לה שערות נאמנת לומר שהשערות אלו מקודם לכן באו והם שומא אבל אם אין האשה מעידה כלום חולצת שיש לי לומר ששערות אלו לאחר הפ׳ באו ומה שאומר אינה נאמנת לומר גדולה הי׳ שתחלוץ מעמידה [שם] כר׳ יהודא שאומר תוך הפרק נקראת גדולה כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא לכך אומר רבי יהודא שאין הנשים בודקין אותן תוך הפרק אבל לאחר הפרק שישנה לחזקה דרבא שיש לה י״ב שנה ויום אחד נאמנת ואע״ג דבלשון שני מעמידה שם התלמוד [בדף מ״ט] לאחר הפרק וכר״ש דלית ליה חזקה דרבא מ״מ לשון ראשון עיקר שמעמידה כר׳ יהודא דאית ליה חזקה דרבא ולכך אשה נאמנת לבדוק אחר הפרק דרבא בתרא׳ הוא והלכה כמותו ועוד דאמר בפרק מי שהוציאוהו [דף מ״ו] ר׳ יהודא ור״ש הלכה כר״י ואע״פ שפסק שם ר״ח [בתוס׳ דף מ״ט דלעיל בד״ה ואב״א] כר״ש אינו נכון כדפי׳ שם רבי׳ יעקב פירשו שם [בדף מ״ח] רבינו שלמה ור״ח שתוך הפרק היא שנת שתים עשרה שנה שהגיעה לעונת נדרים ולפני הפרק שנת אחת עשרה וקשיא לרבינו יעקב [בתוס׳ דלעיל כל הסוגיא] על זה דהא איתותב רבי יוחנן דאמר [בנדה דף מ״ו] תוך הזמן כלאחר זמן ולמה אינו מסייעו מר׳ יהודא דהכא שאמר תוך הפ׳ כלאחר הפרק וגם רב נחמן שאומר [שם] כתנאי למה לא הביא מדר׳ יהודא שאין לדחותה ועוד מה נשתנה שכאן קורא <זמן> פרק ובנדה [שם] קורא לו זמן ומפרש רבי׳ יעקב שתוך הפרק הוא יום האחרון של י״ב ויום אחד של נקיבה וי״ג ויום אחד לזכר דר׳ יהודא סובר תוך הפרק כלאחר הפרק ואין צריך יום אחד שלם לגמרי ור״ש מצריך שיהא שלם לגמרי והלכה כרבי יהודא כאשר בארנו כתוב בספר התרומה [סימן קל״ג וכן פסק ר״י בתוס׳ קידושין דף ס״ג בד״ה בני] שאם יש ריבוי שערות או שערות ארוכות הרבה שגם על שנותיהן יש לסמוך על כך שהגיעו בלא הוחזקה ע״פ שכינות וע״פ עדות ואם בדקו שהדדין שוכבין ומוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן [בנדה דף מ״ח] א״א לעליון לבא עד שיבא התחתון ופלא הוא בעיני שהרי כמה סימנין יש בעליון כמו שמפרש בנדה [דף מ״ז] ואומר שם רבי הלכה כדברי כולם להחמיר לפי מה שפי׳ רבי׳ שלמה להחשיבה נערה להחמיר וכן כתבתי בהלכות מיאון ושם מפורש מקצת בדיקת השערות וחוזרני לומר כי הדין עמו כי כל אותן הסימנין הם סימני בגרות ומה שאומר להחמיר זהו להחשיב׳ בוגרת כאשר בארנו [שם] למעלה.
תנן בפ׳ החולץ [דף מ״א וטעמו בגמ׳ שם ובדף מ״ב] היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהא לה ג׳ חדשים ממיתת בעלה שמא מעוברת היא, וכן שאר נשים לא ינשאו ולא יתארסו, אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין, וכן הלכה. דהא רבי חייא בר אבא אמר שאפי׳ רבי יוחנן שפסק [שם דף מ״ב וכן הוא בס״ת סימן קל״ג] כרבי יוסי שהיה אומר [במתניתן דלעיל] כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול, פי׳ שאסור ליארס כל ימי אבלה ואיבול שלה ל׳ יום [בדף מ״ג]. אחרי כך חזר בו ואסר הכל אפי׳ ארוסות ליארס ואמר רב יוסף [בדף מ״ב] ממתניתן דכרמא הדר ביה דאמר ר״ש בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שכולן צריכות להמתין שלשה חדשים ודבר שנשנה בכרם ביבנה עיקר שהיו שם שורות תלמידי חכמים רבים ולכך נקרא כרם וכן סומכים העולם להכשיר בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה אחת על מה שנשנה [בפ׳ הערל דף ע״ה ועיקר הסוגיא ל״ת קי״ח] בכרם ביבנה שכל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר ואע״ג דמתניתין חולקת עליה דתנן [שם בדף ע׳] איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו ואפי׳ ביצה אחת אע״פ שיש לחלק בין פצוע דכא לכרות אינו נראה. ת״ר [פרק החולץ דף מ״א] יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה חדשים של מיתת הבעל צריכה להמתין להינשא שלשה חדשים חלצו אחר שלשה חדשים אינה צריכה להמתין שלשה חדשים ואפי׳ אינה רוצה רק ליארס צריכה להמתין שלשה חדשי׳ ממיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם גזירה אטו נשואה לינשא שצריכ׳ להמתין שלשה חדשים ממיתת הבעל משום הבחנה [בדף מ״ב ופסק ר״ת בתוס׳ שם בד״ה לאחר]. פסק רבינו יעקב בתשובה אחת דדווקא חלצו אחר ג׳ חדשים אינה צריכה להמתין שהחליצה מוכחת שלא בא עליה אבל מת היבם לאחר שלשה חדשים צריכה להמתין שיותר יבמה קרובה לביאה מארוסה דגזרינן אטו נשואה.
תנן בבכורות [דף י״ג ומביאה שם דף ל״ט] מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה, שהיו מתכוונין לשם מצוה. עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה, חליצה קודמת למצות ייבום. אמר רב ואין כופין. פסק ר״ת [בתו׳ שם] שכך הלכה, דמצות חליצה קודמת בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם מתניתין דיבמות [דף ב׳] ששונה ט״ו נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדקדק בגמרא [דף ג׳] מדלא קתני מן הייבום ומן החליצה ש״מ דאבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ובפ׳ ב״ש [דף ק״ט] תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וכן בפ׳ אע״פ [דף ס״ד] דאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומעמיד דבריו במשנה אחרונה דמצוה חליצה קודמת. וכן פוסק ר״ח בפ׳ מצות חליצה דמצות חליצה קודמת. ובירושלמי גרסינן [פ״ק דיבמות] רבי יוסי בן חלפתא ה׳ חרישות חרש וחמש ארזים נטע ודרך סדין בעל פירוש יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה להפסיק רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה חמשה אנשים גדולים. אמר רב [בפ׳ החולץ דף ל״ט כל הסוגיא] אין כופין, פירוש אין כופין אותו לחלוץ. וקאי אמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך לייבומי מייבמת בדידך תלא רחמנא שנ׳ אם לא יחפוץ האיש וגו׳ וחלצה נעלו הא אם חפץ יבם ואף רב יהודא סבר אין כופין מדאתקין רב יהודא בגיטא דחליצתא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ורבינו שלמה פירש וז״ל אין כופין אותו לחלוץ אי ניחא להו לתרווייהו ליבומי אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה מטעינא ליה וחליץ ואם לא היו יכולין להטעותו כופין אותו לחלוץ כדאמר רב ששת לעיל [בפ״ק דף ד׳] יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ולאו דווקא מוכה שחין אלא בכל אמתלא שתתן לדבריה כדתנן בפ׳ המדיר [דף ע״ז] גבי בורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים שיכולה לומר לך איני יכולה לקבל ולאחיך הייתי יכולה לקבל וקי״ל בפ׳ אע״פ [דף ס״ד] שאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הלין טעמי כפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה עכ״ל ונראה דבשאר אמתלא אין כופין אותו לחלוץ אפי׳ למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת ולא דמי למוכה שחין ובורסי שהן מאותן השנויין בפרק המדיר [דף ע״ז] שכופין אותו להוציא ומההיא דאגרת מרד אין ראייה דאם כן בלא אמתלא נמי ועוד דאי כפינן ליה לחלוץ פשיטא דאין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם שאינה רוצה לייבם וגם לא הוצרכנו לדברי רבי יוחנן דאמר [בפ׳ אע״פ דף ס״ד וכל הסוגיא מו״ס בתוס׳ שם בד״ה מאי] תבע לייבם אין נזקקין לו שהרי זה דבר פשוט אם כופין לחלוץ וגם מדקאמר רב אי צבית לייבומי יבם וכן אתקין רב יהודא בגט חליצה מכל אלה הטעמים יש ללמד שאין כופין אותו לחלוץ אלא מטעינן ליה למימר חלוץ והיא תתן לך מאתים זוז ובשביל כך אינה חייבת ליתן כדאיתא ביבמות [דף ק״ו] ובפ׳ המדיר [דף ע״ד ומבואר יותר בתוס׳ שם] נמי קיי״ל דאין תנאי בחליצה כיון דלא אפשר לחלוץ ע״י שליח כתנאי בני גד ובני ראובן. ומה שאומר רבינא בפ׳ רבן גמליאל [דף נ״ג] שיש תנאי בחליצה היינו לעניין שאם אמר אח״כ התקדשי לי בזיקת יבמין שצריכה גט מדרבנן כך פי׳ ר״י ורבינו יעקב מפרש [שם] דרב דאמר אין כופין קאי ארישא וגרסי׳ כך מצות יבום קודמת למצות חליצה א״ר אין כופין פירוש לייבם היכא דניחא לתרוייהו לחלוץ אבל למשנה אחרונה כפינן ליה וחליץ והנך דאתו לקמיה דרב ורב יהודא היו באין לחלוץ ומתוך כך היו יודעים שהיו מתכונין לשם מצוה כדורות הראשונים אבל לאחרים לא היו אומרים אי צבית לייבומי שהרי מצות חליצה קודמת כאשר בארנו למעלה ומה שכתוב בספרים בפרק החולץ [דף ל״ט] חזרו לומר מצות ייבום קודמת כדרבנן דאבא שאול אין הלכה כן. וכן בפ׳ ג״ה [דף צ״ג] יש חזרו שאין אנו סוברין כן סוף דבר כתב מורי רבינו יהודא בר׳ יצחק שאין נראה פי׳ זה שיכופו לחלוץ מכח הטעמים שאמרנו לעיל ולכל הפירושים אין אומרים אי ניחא לך יבם אלא אם כן חפצה בייבום ולא כמו שכתוב בספר התרומה [סי׳ קל״ט] שלעולם אומרים אותו.
זה טופס גט חליצה שנהגו הקדמונים וביבמות [דף ק״ו] פסקינן כמר זוטרא דהוה משרטט גט חליצה וכתב לכולה פרשה וזהו התופס [וכן התופס במיימו׳ פ״ד דחליצה ובאשירי פרק מצות חליצה]:
ביום פלוני בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למניין שאנו מנין כאן במקום פלוני אנחנא דיינא דמקצת חתימין לתחת במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבי דינא וסליקת לקדמנא פלונית בת ר׳ פלוני אלמנת פלוני ברבי פלוני ואקריבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני ברבי פלוני וכן אמרה לנא פלוניתא דא פלוני בר פלוני דנא אחוהי דפלוני בעלי מאבוהי הוה דהוינ׳ נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין מוקים שמיה בישראל לא שבק והדין פלוני אחוה חזי ליבומי יתי בגין רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי תייבם ואי לא יטלע לי רגליה דימינא קדמיכון ואשרי סייניה מעל רגליה ואירוק באנפוהי ואישתמודעינוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלו׳ מיתנא מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יתה יבם ואי לא איטלע לה רגלך דימינה קדמנה ותישרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לנא לית אנא צבי לייבומי יתה מיד אקרינוה לפלוניתא דא ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף לפלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא וסרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקה דאיתחזי לנא מן פומא על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא עניינא בתרא חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל ג׳ זימנין ומדאיתעבד עובדא דא קדמנא שרינוה לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי וכל אנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצותא דא וכתבנה וחתמנה ויהיבנא לה לזכות ולראי׳ כדת משה וישראל.
וחותמין עליו שלשה עדים או שנים מן השלשה ואפי׳ שנים שראו החליצה אע״פ שאינן הדיינים שחלצה בפניהם כדאמר רבא בפרק מצות חליצה [דף ק״ז] שלפי שאין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין לפיכך מי שראו שנחלצה כותבין גט חליצה אע״פ שאין מכירין שזו היא אשת פלוני וזה שחלץ אחיו הוא שהרי יודעין שהדיינים שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה וכן אומר רבא שם לעניין מיאון.