סוד ישרים (ליינר)/שבת חול המועד סוכות/מא
איתא בגמרא (שם) אפטורי מאי מפטרינן בפסח העצמות היבשות ובסכות ביום בוא גוג וגו'. הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (אמור קב:) בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד וכו': היינו שכן העריך הרצון ית' שיהיה התחלפות הזמנים קיץ וחורף. יום ולילה. קיץ נגד יום כי בקיץ מתעורר גבי האדם כל הפעולות לחרוש ולזרוע ולקצור. ויום הוא נמי זמן פעולת אדם כדכתיב תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. הרי שעיקר פעולת אדם הוא ביום אכן בערב שאין עוד זמן לפעול כי הוא זמן שינה ששובתים גבי האדם כל הכחות מלפעול אזי נקבעים אצלו כל הפעולות שמלפנים ונתחזקו גבי האדם היסודות למען שיהיה בכחו לפעול גם להבא. וכענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא כה) שע"י שמוסר האדם נפשו קודם השינה ואומר בידך אפקיד רוחי מחזק השי"ת אצלו היסודות על להבא ביתר שאת. וכן הוא בזמן החורף יען ששובתים אז הפעולות גבי האדם נתחזק אצלו כל היסודות ולכך בשבת חוה"מ סוכות יען שאז הוא זמן אסיפה לבית כדכתיב באספך מגרנך וגו' היינו שמאסף האדם אצלו לביתו כל הצמיחות מהקיץ ומנקה ומברר אותם כמאמרם ז"ל במדרש אימתי בעל הבית עומד על תבואתו בשעה שנעשה כרי ואז צריך לקבוע בהם הכרה גמורה כדכתיב וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ועל זאת ההכרה מורה ההפטרה ביום בוא גוג וגו' כי זאת יהיה נמי אחר שיגמרו כל הברורין והשי"ת יהיה מנקה אז מהעולם כל הפסולת כדכתיב לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה ועל ידי שהאדם מנקה ומברר א"ע וקובע בלבו זאת ההכרה בזמן האסיפה לבית זוכה אח"כ לתחיית המתים כי ע"י שמוסר הכל להשי"ת מחזיר לו השי"ת להאדם שיהיה כל מה שנשאר אצלו מבורר בשלימות הגמור וזאת נקרא תחיית המתים כי באמת אינו מתבטל מן האדם רק מה שנדמה לו שיש לו בזה איזה כח וכסא הוות. אבל הנקודה המבוררת הנמצא גבי האדם בלי שום כסא הוות. זאת הנקודה אינה נעדרת ואינה מתבטלת ולא מת באמת כי אם שחי וקיים לעד ולעולמי עולמים. לכן אחר ההפטרה שבזמן האסיפה שהוא ביום בא גוג וגו' שמרמז על כל הברורין של ישראל ע"י זה בימי החורף שאחר כך מחזיק השם יתברך אצלם היסודות עד שמחזיר להם השם יתברך בפסח תחיית המתים. לכך מפטירין בפסח העצמות היבשות לרמז שלא יתבטל מישראל אפילו כחוט השערה. ואדרבה שיתחזקו אצלם כל הכחות על להבא בימי הקיץ הבאים ביתר שאת. וזהו ג"כ שבשבת שבתוך החג היו בו כ"כ תקיעות וכמו שבאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאמרם ז"ל (חולין כו:) כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכו' היינו כי הבדלה מורה על זה שמבררין ומבדילין ומפרידין את הפסולת. והתקיעות רומזין שקובעים מה שעבר שילמד בהם השי"ת זכות לכך בכל יום היו במקדש רק עשרים ואחת תקיעות כדאיתא בגמרא (סוכה נג:) אין פוחתין מכ"א תקיעות וכו' וזה הוא נגד שם אהיה דאנא זמין לאולדא כלומר שיהיה נקבע בפעולת ישראל כל מיני לימוד זכות מהרצון ית'. ובערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה תקיעות לרמז כדכתיב כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים היינו שיתחזק הלימוד זכות מהרצון ית' ביתר שאת. כי בשבת שבתוך החג היו צריכים הרבה למודים ללמד הרבה זכותים כדאיתא בגמ' (שם ז) מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת. היינו אף שלענין שבת צריכין מחיצה עבה וכבדה ביותר ממה שצריכין לענין סוכה כי מחיצת סוכה די במחיצה קלה כי אין קדושת סוכה קביע וקיימא כ"כ כמו קדושת שבת. שקבוע וקיימא מצדו ית'. בכל זאת מאחר שהכניס הישראל את עצמו תחת ההגנה מזאת המחיצה קלה של סוכה. הגם שקדושתה היא רק שישראל מקדשי ליה מ"מ מלמד עליו השי"ת זכות שיקלוט לו זאת המחיצה הקלה גם תחת ההגנה משבת שקדושתה קביע וקיימא מצדו ית'. ולהרבה למודים מגודל זכות כזה צריכין מ"ח תקיעות: