סוד ישרים (ליינר)/שבת חול המועד סוכות/יא
מזמור שיר ליום השבת וגו'. איתא בזוה"ק (אחרי עט:) מזמור שיר ליום השבת. ליום השבת ממש וכו' והוא כמאמרם ז"ל במדרש מזמור זה שבת אמרו היינו כי ענין שבת הוא אחר שנתרחקו כל הפעולות בימי החול של ימי המעשה וכשמגיע שבת חוזרים ונכללים אותן הפעולות בהשורש אזי ניכר שבכל ההתרחקות יכולין לשוב בחזרה להשורש. וזאת ההכרה הוא הארת שבת ואותה הנקודה הנקראת שבת נמצא בכל נפש מישראל וזהו דאיתא שם מזמור זה שבת אמרו כלומר הנקודה מהארת שבת הנמצא בכל נפש ישראל אומר מזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה'. היינו כי שבת מורה על גודל הכרה בבהירות עצום שאין לאדם מצדו שום כח, כי בשבת נתבטלו כל הפעולות כדאיתא בגמרא (סנהדרין סה) מה יום מיומים וכו' א"ל בעל אוב יוכיח וכו' קברו של אבא יוכיח וכו' כי בשבת ניכר מפורש שכל כח הפעולות מששת ימי המעשה המה רק כמו שאמר כלמה המלך הבל הבלים וגו' וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון סט) כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר והזר הקרב יומת וכו' היינו כי ענין אלו הבלים המה כמבואר במדרש רבה (קהלת א) כאדם ששופת שבע קדירות זו למעלה מזו והבל עליונה אין בה ממש של כלום. וכיון שמשיג האדם בשבת הכרה עצומה כזו אזי מכיר היטב בבהירות עצום שטוב להודות לה'. כי מאחר שמכיר האדם היטב שאין לו מצדו שום כח והוא ע"ד הכתוב היתפאר הגרזן על החוצב בו ממילא יודע היטב שטוב ונכון לפניו למסור ולכפוף כל קומתו להשי"ת. ולזמר לשמך עליון היינו שגם בזה המקום שנעלם מהאדם זאת ההכרה ונדמה לו שיש לו איזה כח בחירה מכל מקום צריך עכ"פ האדם לידע שפיר שכל זה כח הבחירה הוא באמת רק בלבוש הנמוך שהוא בהיקף גבול תפיסתו ואף שהוא רק בגבול תפיסתו הנמוכה בכל זאת צריך לילך עם הבחירה באותו הגבול בגודל צמצום. ועד היכן צריכין לצמצם מפאת הבחירה שהוא בגבול התפיסה. כמו דאיתא במדרש (שם) שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית נגד כל יום מימי המעשה אמר הבל וכו' בשבת מאי אית לך למימר וכו' היינו כי שבת הוא כדכתיב כי בו שבת וגו' שמורה על גודל הכרה שאין להאדם מצדו שום כח ואם כן איזה הבל שייך לומר על שבת. על זה איתא שם כשראה שנאמר בו מחלליה מות יומת אמר הבל וכו' היינו שצריך האדם שידע ברור אשר גם זאת ההכרה דלית ליה מגרמיה שום כח אינו נמי מפאת שכלו והבנת חכמתו אלא השי"ת בחסדו הופיע בו אותה ההכרה כי אם יתלה האדם הכרת שבת שלו בגודל שכלו וחכמתו אזי הוא ממחלליה וכמבואר בזוה"ק (הקדמה ו) מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא לאתר דההיא נקודה שריא ופגים ביה ובתקוני זוה"ק (תיקון ל) והאי נקודה עלה אתמר מחלליה מות יומת מאי מחלליה אלא מאן דעייל רשו נוכראה בחלל דילה וכו' היינו כי אם אינו מכיר האדם שזאת ההכרה בעצמה הוא גם כן מהשי"ת אלא שנדמה לו שבחכמתו מכיר זאת הוא פוגם בזה בהנקודה של שבת ועייל רשו נכראה בחלל דילה: להגיד בבוקר חסדך. היינו כי בעת שמאיר נוכח האדם הבוקר דאברהם שהוא כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין אזי מכיר מפורש כמו שנאמר חסד אל כל היום. ואמונתך בלילות היינו בעת שנעלם מהאדם הבוקר דאברהם אז אינו מכיר החיבור וזה ההעלם נקרא לילה שהוא כדכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה וכמבואר במדרש רבה (וירא פ' נב) בשעה שבני אדם נפרדים זה מזה נקרא לילה שנראה כמו פירוד והפסק ואז הוא כל העצה של האדם רק להחזיק באמונה יתירה וזהו ואמונתך בלילות. כי על ידי אמונה יוכל להתחזק כל הויות אדם כי באמת הוא עיקר הויות אדם רק כפי האמונה שנקבע בלבבו כדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאדבקא וכו' היינו כל חד כפי מה שקובע בלבו אמונה כך שוכן בו השי"ת ונותן לו הויה וקיום: כי שמחתני ה' בפעלך וגו'. ומבואר במדרש (ש"ט צב.) כי שמחתני ה' בפעלך אמר אדם הראשון שמחני הקב"ה וכו' והראני בן ישי וכו' ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.) חיים שאל ממך דא דוד מלכא דהא כד ברא קב"ה גנתא דעדן אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא ואסתכל ביה וחמו דלית ליה חיים מדיליה כלום כיון דברא אדם הראשון וכו' ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא וכו' ואלו השבעים שנה היה ממבחר שנותיו של אדם הראשון כמבואר בס' בית יעקב הק' (פרשת בראשית אות סה) ועל זה אמר כי שמחתני ה' בפעלך כדאיתא בזוה"ק (בראשית נה) ועל דא שבח דוד ואמר כי שמחתני ה' בפעלך מאן גרם לי חדוה בהאי עלמא פעלך דא אדם קדמאה וכו' היינו כי כל החיים של דוד המלך לא היה בזה העולם רק לומר זה הפסוק כל הנשמה תהלל יה ואם לא היה לו אלו השבעים שנה ולא היה חי יותר רק זה הזמן שנקצב עבורו לומר כל הנשמה וגו' אזי לא היה לו שום חלק בזה השבח על ידי יגיע כפו של כח בחירתו רק שהיה כענין השבחים שהצבא מעלה אומרים תמיד בלתי בחירתם ואין להם שום חלק בהם לכך הוסיף לו אדם הראשון שבעים שנה משלו כדי שיגיע להכרת זה השבח מפאת עבודה שבכח בחירתו ועל ידי זה יהיה לו חלק וקנין בו ע"י יגיע כפו וזהו שאמרו ז"ל (ברכות כו.) כל הנשמה וגו' על כל נשימה ונשימה תהלל יה. ונשימה מורה על העבודה שהיא בבחירת אדם והתכלית העולה מזאת הנשימה הוא תהלל יה היינו שתציב אותה האדם בחזרה להשורש ית'. ועל זה הענין מיוסד כל הקפיטל הללו אל בקדשו וגו' כמבואר בזוהר חדש (פ' בראשית) אמר ר' אלעזר מאי דכתיב הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור וגו' אמר דוד כל מה שמשבחי לקמי קב"ה בהני מיני זמר אינו כלום כאדם האומר לחבירו עכשיו עשה זה וזה וכל מה שתעשה אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני כך אמר דוד הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה כלומר אינו הללו אלא מאי הללו כל הנשמה תהלל יה הללויה והאחר אינו כלום אלא הלול הנשמה הה"ד כל הנשמה תהלל יה וגו' היינו שתכלית המכוון העולה מזה הכל הוא רק שעל כל נשימה ונשימה תהלל יה כלומר כשמציב האדם בחזרה כל נשימה ונשימה להשורש ית' זאת הוא העבודה שלימה שיש לו להאדם חלק וקנין בה: